אור ברסלב

נחלת דוד על בבא בתרא· רבי דוד טעביל רובין ממינסק

דף יא.

דף ז:

אר"א אר"י ד"א שאמרו חוץ משל פתחים. ב' שיטות בזה מדברי הרא"ש והטור נראה דאפי' לשיטת הר"י הלוי ורש"י דס"ל לקמן בדרב חסדא דאין נותנים ד"א לכל פתח כ"א בזוכים מן ההפקר או במחלק נכסיו על פיו אבל בשנים שירשו או קנו בשותפות אין לבעל ב' פתחים שום יתרון על בעל פ"א. מ"מ הא דר"א א"ר יוחנן מיירי בכל גווני אפי' בירשו או קנו דמכל מקום אין בה שיעור חלוקה אם לא ביש ד"א לפני הפתח ומלבד זה יהיה ד"א חצר ובפחות מזה אין בו שיעור חלוקה. ודבר זה יש להוכיח ממאי דכתב הר"י הלוי הובא בטור בס"ס קע"ב. וכן כתב הרא"ש לשיטת הגאונים ועיין בלח"מ דהוכיח מזה דעיקר הגירסא גם בהה"מ ד' על ח' וכמו שהוא בספרים שלפנינו ודלא כמו שהיה הגרסא לפני הרב"י בהה"מ דע"ד עיי"ש היטב ודו"ק:

אמנם דעת הרמב"ם נראה ברור דס"ל דגם הא דר' יוחנן נמי לא מיירי רק בכה"ג דלקמן בהפקר או במחלק נכסיו אבל בירשו או קנו שפיר אית בה דין חלוקה אי איכא ד"א לזה וד"א לזה. ואין צריך ד"א מלבד הד"א שלפני הפתח רק בד"א לחוד סגי. ויש להוכיח כן מדבריו מדלא הזכיר דין זה דצריך ד"א לפני הפתח בפ"א מהל' שכנים דשם כתב דיני שיעור חלוקה ורק סתם וכתב שם בפ"א ה' ד' איזהו דין חלוקה כו' כיצד כל חצר שאין בה ד"א לזה וד"א לזה אינה קרויה חצר ולא הזכיר כלום שאינה חצר עד שיהא ד"א מלבד ד"א שלפני הפתח שהוא בין הכל שמונה. ובפ"ב מה"ש ה' א' שם כתב דין חצירות הכפרים שכ"א זוכה בד"א לפני פתחו ושם כתב ג"כ להך דר' יוחנן דד"א שאמרו חוץ משל פתחים עי"ש היטב בדבריו בשני המקומות הנ"ל ותראה כוונתו ברורה כן. וראיתי בפרישה שתמה על הרב"י דאנה מצא שום משמעות בהרמב"ם לומר כן ולא הרגיש במש"כ. ונעלם ממנו לפי שעה דבריו שבפ"א מה"ש ה"ד דמוכח להדיא מלשונו כן וכל כך הדבר ברור בעיני שזה הוא דעתו וכמו שהבין הרב"י עד שאני אומר שאף שהרב"י עצמו כתב בבד"ה שיש לדחוק בדברי הרמב"ם ולהשוותו לשיטת הרא"ש וטור ולדעתי אי אפשר בשום אופן לפרש דבריו בגוונא אחריתא. וכן נראה לענ"ד דפירוש זה מיושב טפי בסוגיין. דאם איתא דמימרא דר"י היא מלתא בפ"ע ולא סמך כלל על מימרא דר"ח דלקמן דנותנים ד"א לכל פתח א"כ איך סתם דבריו לומר ד"א שאמרו חוץ משל פתחים ולא ביאר כמה הוא שיעורא דשל פתחים וגם לשנא דר"י דחוץ משל פתחים משמע דדין זה דשל פתחים הוא ידוע מכבר והיינו ע"כ דבהא דשל פתחים הדבר ידוע מברייתא דלקמן דתניא כוותיה דר"ח ולכך שפיר קאמר ר"י ד"א שאמרו חוץ משל פתחים ור"ל חוץ מהד"א שצריך לפני הפתח דתניא בברייתא וכיון שכן הנה לפי שיטת הר"י הלוי דהברייתא מיירי בשל הפקר או במחלק נכסיו א"כ גם הא דר"י נמי מסתבר לומר דמיירי בכה"ג דוקא דאל"כ אכתי הדק"ל דהיכן מצינו הדין של פתחים בירשו או קנו ואיך קאמר עלה ר"י חוץ משל פתחים והא דמוקי למתניתין בחוץ משל פתחים ולא אוקמי בד"א גרידא ובירשו או קנו היינו משום דניחא ליה לאוקמי מתניתין בכל גווני אפי' בשל הפקר או מחלק נכסיו והכי קאמר ר' יוחנן ד"א שאמרו במתניתין היינו על אותן ששייך בהן לשון חלוקה שעד הנה לא היה מכיר כ"א חלקו ועכשיו הוא שחולקין ביניהם משא"כ ד"א דשל פתחים בהפקר או מחלק נכסיו לא איירי בהו מתניתין דבהו לא שייך לשון חלוקה דכבר מחולקין ועומדין הן בהנך ד"א מכבר ומתניתין אין חולקין קתני משמע דבהנך דשייך בהו חלוקה קמיירי נמצא דמיירי מתניתין לר' יוחנן בכל גווני בין בירשו או קנו או בהפקר והבן זה [ולפ"ז צריך לומר דהרמב"ם לא יסבור כשיטת הרמ"ה הובא בטור סי' קע"א דהיכא דיש לכל א' מהן שדה מיוחדת אצל שדה השותפין שפיר חולקין ואפי' לית בה דין חלוקה משום דחזי לאצטרופי לכ"א לשדהו המיוחדת ולהרמב"ם ע"כ דליתא להאי דינא דהא חזינן הכא דבחצר שקנו או ירשו שפיר איכא דין חלוקה בד"א גרידא. ואפ"ה בשל הפקר בעי ד' אמות מלבד אותן ד"א שלפני הפתח ש"מ דליתא להך סברא דחזי לאצטרופי. דהא גם כאן חזי לאצטרופי לד"א שלפני הפתח דבהו לחודייהו איכא שיעור חצר. תדע דהא בירשו או קנו לא בעינן יותר מד"א ש"מ דאיכא שיעור חצר בד"א גרידא. אלא ע"כ דליתא להך סברא דחזי לאצטרופי רק דבעינן שיעור באותו דבר עצמו שחולקין ביניהם משום דכל חד מצי למימר לחבריה מה זכות יש לך באותה שדה המיוחדת לו לבדו עד שתכופני עי"ז לחלוק דדלמא רצוני למכור אותה השדה או ליתן במתנה וכל זמן שאין שיעור חלוקה בדבר המשותף בינינו לא תוכל לכופני לחלוק. וזהו עיקר הרבותא דקמ"ל ר"י לאפוקי מסברת הרמ"ה. וכיון דדינא הכי הוא דבמאי דחולקין בעינן שיהיה דוקא שיעור חלוקה ממילא מתניתיי הכי מתפרשא ועיקר חידושא דר"י הוא לאשמועינן הך דינא והשתא אתי שפיר הא דאמר תנ"ה ודו"ק ובב"י נדחק לפרש סוגיין לדעת הרמב"ם עד שהרגיש בעצמו בדוחק הסוגיא לפירושו ועל כן רצה לדחוק בבד"ה בדברי הרמב"ם להשוות לדעת הרא"ש וטור ולע"ד אין כאן דוחק כלל ואדרבה סוגיין משמע טפי כפירוש הרמב"ם:

שם אמר רב הונא חצר לפי פתחי' מתחלקת ור"ח אמר נותנין לכל פתח ד"א והשאר חולקין בשוה רש"י פירש דמיירי דוקא במחלק נכסיו על פיו וכן פירשה הר"י הלוי דמיירי בזכו מן ההפקר אבל בשנים שירשו או קנו בשותפות אין סברא שיהיה לאחד שום יתרון על חבירו. ומפשטות דבריהם נראה דגם רב חסדא נמי מיירי בכה"ג אבל בירשו או קנו אין נותנין אף ד"א דמסתמא רב חסדא ורב הונא בחדא גוונא מיירי. ועוד דאי ס"ד דר"ח מיירי אף בירשו או קנו ורש"י ור"י הלוי לא פירשו כן רק בדר"ה א"כ אפשר דבהא לא פליג גם רב הונא. וא"כ קשה מאי דקאמר תניא כוותי' דר"ח דאימא דהברייתא איירי בירשו או קנו ובזה גם רב הונא מודה אלא ע"כ דר"ח נמי איירי בירשו או קנו דוקא. וכן כתב הרמב"ם להך חידושא דחידש ר"י הלוי גם בהא דר"ח לענין ד"א עיי"ש בפ"ב מה"ש ה"א חצירות הכפרים כו' וכן הוא בנ"י ובמ"מ. ולענין מה שהקשה הרא"ש ע"ז דא"כ מאי קאמר לקמן סבר רמב"ח למימר כו' דלא לשקול תמניא בחצר ש"מ דאף דפתח איהו נמי שקיל ד"א. יש ליישב בפשיטות דרמב"ח הוי סבר דמתניתין מיירי בכה"ג דזכו מן ההפקר או במחלק נכסיו וחיישינן דלמא ישתכח הדבר דפתח לה איהו אחר שהוקף החצר רק דיטעון דפתח לה בטרם זה. דזכה בד"א או דמיירי במחלק נכסיו וישתכח הדבר ויטעון דאביהם כבר פתחו. וכבר כתבנו לעיל דהך סברא דשמא ישתכח הדבר מוכרחין אנו לומר בהרא"ש עצמו במה שהקשה על הראב"ד דס"ל באחין שחלקו אינו יכול לכופו לסתום רק שיכול לבנות כנגדו וטען עליו הרא"ש דשמא יחזיק עליו וע"כ דצ"ל בדעתו הך סברא דשמא ישתכח וכמש"כ לעיל דאל"כ דבריו סתרי אהדדי וא"כ לק"מ מהא דסבר רמב"ח ומה שתירץ ע"ז ה"ר יונה הובא ברא"ש לא הבנתי דמלבד דאזיל בזה לשיטתו בריש פ' לא יחפור ולפי מאי דהשיג עליו הרא"ש שם גם תירוצו אינו כלום. ומחמת זה לא ניחא ליה להרא"ש בתירוצו. הנה מלבד זה גם לשיטתו אינו מובן דמאי טענת חזקה שייך בזה כיון דבירשו או קנו לית ליה ד"א א"כ במה יהיה פתיחת הדלת לראיה על שזכה בד"א ונהי דנאמין ליה דברשות פתח אבל מאין לנו להחזיקו עבור זה גם בד"א כיון דבירשו או קנו ליתא כלל להך דינא דד"א שלפני הפתח. והרא"ש הכריע מחמת הך קושיא דלעיל דסבר רמב"ח כו' דאף רש"י ור"י הלוי לא כוונו לפרש כן רק בדרב הונא אבל רב חסדא מיירי שפיר גם בירשו או קנו בשותפות ואפ"ה זוכה בד"א יתרים לפני פתחו משום דמסתמא עלו להדדי וכיון דעלו להדדי שפיר זכה בד"א כמו בד"א שלפני הכרם ואח"ז פקפק ע"ז מהירושלמי דכ' דאינם לו לקנין גמור ונמצא כי מפסיד בעל פתח א' בחלוקה דעד הנה גם הוא יכול להשתמש בהן ואפ"ה העלה דלא משגחינן בזה ואה"נ שיפסיד כיון דעלו להדדי. וכל דבריו ופלפוליו אינו רק לפי שיטת ר"י דלעיל בהא דעלו להדדי דהנ"מ הוא בין היכא שהוא צורך גדול או אינו צורך גדול. אבל לשיטת רש"י והג"א דלעיל דלא מיפלגי בזה רק בין שהיכא שהם לו לקנין גמור או דאינו רק שעבודא בעלמא על של חבירו א"כ לפי הירושלמי דאינם לו לקנין גמור לא מהני בזה עלו להדדי כלל. ומ"מ בזכו מן ההפקר זכה גם בד"א אף שאינם לו לקנין גמור דהא גם בחלונות זכה אם בנה בשל הפקר עד שאין חבירו יכול להאפיל עליו כמש"כ הטור סי' קנ"ד סעיף ח' וסעיף י"א בשם תשובת הרא"ש ע"ש. ולענין הלכה כבר כתבנו דלשיטת הרא"ש קשה טובא הא דקאמר ת"כ דר"ח וגם עיקר ראייתו מהא דרמב"ח כבר ישבנו לכך העיקר בזה כהרמב"ם ונ"י ועיין. ודע דהנך ד"א שלפני הפתח אפי' אין הפתח רחב רק ב"א אפי' הכי נותנים לו ד' על ד' כמו שהוכיח הרא"ש בראי' ברורה מהא דסבר רמב"ח דלקמן וגם דברי הה"מ ע"כ צריך לפרושי כן וכמש"כ הכ"מ לפרש דברי הרמב"ם וכמו כן צריך לפרש גם דברי הה"מ ועכ"פ איך שיהיה כוונת הה"מ לדינא ודאי נראים דברי הרא"ש מכח הך ראיה שהביא. וראיתי בב"ח שכתב לדחות ראיית הרא"ש ע"פ מש"כ ה"ר יונה הביאו הרא"ש דמפרש להא דרמב"ח דחיישינן שמא יבוא בטענה חזקה ולא ידענא מה הוא סח דאיך יהיה לו חזקה על רוחב ד"א כיון דמדינא אין מגיע לו רק כפי רוחב הפתח אפי' בזוכה מן ההפקר וא"כ במה יהיה חזקתו על יותר מכדי רוחב הפתח. ואף שכתבנו לעיל דבלא"ה דברי הר"י אינם מובנים מ"מ יש ליישבם קצת דמ"מ כיון שהם צורך הפתח כדחזינן בזוכה מן ההפקר דזכה בהן ש"מ דהם צורך הפתח א"כ שפיר יוכל לטעון ע"י הפתח טענת חזקה על הד"א. אבל לפי דברי הב"ח אין שום צד סברא לומר שיזכה יותר מכפי רוחב הפתח בטענת חזקה כיון דאין צורך להפתח רק כפי רחבו עד שגם מההפקר אינו זוכה יותר:

תוכן העניינים

נחלת דוד על בבא בתרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה