נחלת ברוך· רבי ברוך לאבסקי
סימן טז
לבאר אי זוז"ג הוא כששני הגורמים פועלים בב"א או אפילו כשהם פועלים בזה אחר זה:
תשובה. הנה הרמב"ם ה' מאכלות אסורות (פט"ז הכ"ד) וביור"ד (סי' קמב ס"ז) כתבו דקדרה שבשלה בעצי איסור ובעצי היתר התבשיל אסור ואע"פ שזה וזה גורם שבשעה שנתבשלה מחמת עצי איסור עדיין לא באו עצי היתר ונמצא מקצת הבישול בעצי היתר ומקצתו באיסור עכ"ל ולכאורה מבואר מזה דזה וזה גורם לא הוה אלא כששני הגורמים פועלים בב"א אבל כשפועלים בזה אחר זה אסור. והט"ז באו"ת (סי' שיח ס"ק ט"ו) כתב בהדיא כן ומה"ט תמה שם על הרא"ש שסובר התם בקדרה שנתנו בה מקצת מלח בערב שבת ומקצת מלח בשבת ונתבשלה ומשניהם נמלחה הקדרה כראוי דמותר משום זה וזה גורם ותמה ע"ז הא שני הגורמים לא פעלו בב"א דמקצת המלח האחרון נתנו בתבשיל בשבת והוא של איסור ואין להתיר כה"ג משום זה וזה גורם וכן ראיתי בשו"ת אבני מילואים (סי' ז) שכתב דמדברי הרמב"ם והשו"ע ביור"ד מוכח דזה וזה גורם לא הוה אלא כשפועלים בב"א ולא בזה אתר זה:
אמנם בפמ"ג ביור"ד בשער התערובות חלק ג' פ"א הביא בשם אליה רבה שתמה על הט"ז מהא דתנן ערלה (פ"ב מי"א) שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה וכו' ר"א אומר אחר אחרון אני בא וחכ"א בין שנפל איסור בתתילה בין שנפל לבסוף לעולם אינו אסור עד שיהא בו כדי להחמיץ אלמא דזה וזה גורם שרי אע"ג שפועלים בזה אחר זה והמתבונן בסוגיות הגמרא פסחים (כז ע"א) ע"ז (מט ע"א) יראה שזו היא קושיא עצומה דמהני סוגיות מתבאר דאפילו כשסילקו השאור של חולין ואח"כ נפל שאור של תרומה וגמר החימוץ ג"כ שרי דהא אמרינן שם דהא דא"ר אליעזר אחר אחרון אני בא מיירי שכבר סילקו לאיסור א"כ בהאי לישנא דאחר אחרון אני בא דאמר ר"א שנכלל בו דכשנפל ההיתר לבסוף מותר הא זה מיירי שסילקו האיסור תחילה וכיון דעל זה פליגי רבנן ואמרי דאע"ג שנפל האיסור לבסוף מותר מיירי נמי אע"פ שסילקו להיתר תחילה א"כ מבואר דזה וזה גורם שרי אע"פ שהם פועלים זה אחר זה והנה לכאורה כמו דקשה מהאי משנה על הט"ז קשה נמי על הרמב"ם והשו"ע ביור"ד שהבאתי דמבואר לכאורה בדבריהם דזה וזה גורם לא מהני כשפועלים בזה אחר זה וביור"ד החדשות מצאתי בהגהה שם מבעל מקור מים חיים שתמה שם על הרמב"ם והב"י ממשנה זו:
אמנם לענ"ד הדבר פשוט מאד דבהא מלתא לא כל זה וזה גורם שוה וכמו שנבאר. דהנה בשאור של חולין ותרומה שנצטרפו וחימצו התם השאור של תרומה ג"כ מותרת בהנאה ואינה אוסרת העיסה אלא כשנתנה בה טעם דהיינו שתחמיץ וגם בהעיסה שנתחמצה ליכא שום שבח אתר מה שנשתבחה מהשאור של תרומה אלא הא מלתא שנתחמצה ממנה. ומשו"ה כיון דהחימוץ שנרגש בעיסה זו הוא מאיסור והיתר. דבאיסור גרידא לא היה כדי להחמיץ א"כ ע"כ דהוה זה וזה גורם ואין שום נ"מ בין ששניהם חימצו בב"א או בזה אחר זה דמכל מקום מפני מה אנו רוצים לאסור העיסה משום טעם החימוץ שבה וטעם זה נעשה מאיסור והיתר א"כ בהכרח הוה זה וזה גורם אבל המבשל או אפה פת בקליפי ערלה מה דהתבשיל או הפת אסור הוא משום שנשתבח ההיתר מאיסורי הנאה והוה כמו בגד שנארג בכרכר עכו"ם דהבגד אסור ומשו"ה היכי שנאפה או נתבשלה מעצי היתר ומעצי איסור ביחד הוה שפיר זה וזה גורם דכל מקצת בישול או אפיה נתהוה ע"י זה וזה גורם אבל אם מקצת אפיה או בישול היה בעצי איסור ומקצת בעצי היתר התם יש לדון דדילמא משום מקצת שבח שנעשה בפת או בתבשיל בשעה שנאפה או שנתבשלה בעצי איסור גרידא סגי לאסור דהא משום שבח כל דהו שההיתר נשתבח ע"י איסור הנאה נאסר ההיתר כמו שיבואר לפנינו. ופשוט מאד דזה הוא טעם הרמב"ם והשו"ע ביור"ד שם שכתבו שבשעה שנתבשלה בעצי איסור עדיין לא באו עצי היתר ונמצא מקצת התבשיל בעצי היתר ומקצת באיסור דכונתם בזה דמשום מקצת בישול שנעשה מתחילה ע"י עצי איסור גרידא נאסר התבשיל אבל לא לומר דבאותו מקצת שנתבשלה ע"י עצי איסור לא נאסר התבשיל רק אח"כ כשנגמר הבישול בעצי היתר דזה אי אפשר לומר כן ומעתה זה לא דמי להא מלתא דשאור דהתם החימוץ האוסר העיסה נעשה משני גורמים והכא השבח של התבשיל נעשה ע"י גורם אחד דאיסורא:
וכן מוכח מהכ"מ שם (פט"ז מה' מ"א) שהקשה מ"ט אינו מחלק הרמב"ם בין שנתבשלה מעצי איסור גרידא כדי מאכל בן דרוסאי או לא ותי' דא"ל דבמידי דאיסור הנאה אפילו לא נתבשלה כמאכל ב"ד הרי כבר נהנה מן האיסור הרי מבואר בהדיא דמשום אותו מקצת שנתבשלה בעצי איסור גרידא נאסר ההיתר ובהא מלתא שהעיר הכ"מ אי בעינן הכא שנתבשלה בעצי איסור גרידא כמאכל ב"ד היה מסתבר לומר דלדעת הרא"ש חולין (פ"א סי' ט) שכתב דהשוחט בהמה מסוכנת בסכין של עכו"ם אע"ג שנשתבחה אינה נאסרת שכתב דלא דמי לבגד שנארג בכרכר עכו"ם או פת שנאפה בעצי עכו"ם דתיקונן ועשייתן נעשה ונגמר ע"י איסורי הנאה אבל מסוכנת שכבר גדלה הבהמה ואינה חסרה אלא להכשירה לאכילה ע"י שחיטה לא א"כ מסתבר דלדידי' הא דתנן ערלה (פ"ג מ"ד) תבשיל שנתבשל בקליפי ערלה ידלק מיירי שנתבשלה כל צרכה או לכה"פ כמאכל ב"ד דהוה כגמר בישול ואיכא האי סברא שכתב הרא"ש דתיקונן ועשייתן נעשה ונגמר באיסור אבל להרמב"ם (פ"ד מה' עכו"ם) שאוסר מסוכנת שנשחטה בסכין עכו"ם ואפילו כשחותך חתיכה גדולה לחתיכות קטנות בסכין עכו"ם אוסר הרמב"ם שם דסובר דמשום שבח כל דהו נאסר ההיתר א"כ מסתבר דלדידי' משום מקצת בישול ג"כ נאסר ההיתר ולא בעינן כמאכל ב"ד מכל מקום אינו מוכרח שא"ל דגם הרא"ש מודה דבבישול כיון דהיתר נשתנה ונשתבח כל שהו נאסר ולהיפך אפשר לומר דגם הרמב"ם סובר דכשלא נתבשלה כמאכל ב"ד לא נחשב שבח מכל מקום מסתבר דזה תליא בהאי פלוגתא כמש"כ:
מעתה נתישבה שפיר קושית הט"ז שהקשה באו"ח (סי' שיח) מ"ט מתיר הר"ש תבשיל שנמלח קצת בשבת משום זה וזה גורם. הא זה וזה גורם כי האי שאין שני הגורמים פועלים כאחת לא מהני דזה דמי לתבשיל שנתבשל קצתו בעצי איסורי הנאה וקצתו בעצי היתר דהתבשיל אסור כמש"פ הב"י ביור"ד (סי' קמב) דלדברינו התם מה שהתבשיל אסור זה הוא משום דהאי מקצת שבח שנעשה בה בשעה שנתבשלה ע"י עצי איסור גרידא סגי לאסור התבשיל דמשום שבח כל דהו שנעשה ע"י איסורי הנאה נאסרה אבל הכא גבי מלח בתבשיל כיון שהתבשיל אינו נאסר אלא משום שנמלחה ובמלח שנתנו בו בשבת לא היה נמלח ואי אפשר לאוסרו משום מליחה זו אלא שנצטרף עם המלח שנתנו מע"ש א"כ בהכרח הוה זה וזה גורם דזה דמי לשאור של חולין ותרומה שנצטרפו וחימצו דאע"ג שחימצו בזה אחר זה הוה זה וזה גורם כמש"כ ומה שהתבשיל שנמלח קצת בשבת אינו נאסר משום דהאי מקצת מלח הוה דבר שיש לו מתירין שאינו בטל זה כבר ביאר הר"ש שם:
והנה הרמב"ן בע"ז (מט ע"א) כתב שאם עשה שני מדורות נפרדות אחת מעצי איסורי הנאה ואחת מעצי היתר ואפה הפת בין שני המדורות דהפת אסורה וצ"ע ובדיקה עכ"ל הרמב"ן וכונתו משום דכל מדורה ומדורה היא בפני עצמה ובכה"ג לא מהני זה וזה גורם באיסורי הנאה כמו שהכריח מהאי משנה דאין זורעין תחתי' ירקות בימות הגשמים וכבר בררנו לעיל דכל שאר רבוותא פליגי ע"ז דבכה"ג נמי הוה זה וזה גורם ובררנו שם באר היטב האי משנה דאין זורעין תחתי' ירקות מכל מקום גם לדברינו אין להתיר בכה"ג אלא בגוונא דכל צד וצד של הפת לא הי' נאפה כלל אלא ע"י צירוף של שני המדורות אבל אם אותו צד של פת הקרובה למדורה האסורה היתה נאפת בעצי איסור גרידא אותו צד אסור וזה פשוט לפי מה שבררנו לעיל:
הנה בררנו דאפילו כששני הגורמים פועלים בזה אחר זה נמי הוה זה וזה גורם אמנם בכה"ג צריך לראות אם לא סגי לאסור משום אותו מקצת השבח שנעשה ע"י איסור גרידא בשעה שפעל האיסור בפ"ע ואם אין בו כדי לאסור אלא ע"י צירוף ההיתר הוי זה וזה גורם כמש"כ: