נחלת ברוך· רבי ברוך לאבסקי
סימן ב · ענף ג
והנה לברר טעמא דהירושלמי ערלה (פ"ג ה"א) שהבאתי דבמי צבע של איסור שנתבטל ברוב היתר בעינן שלא יהא באיסור כדי לצבוע וגם לברר טעמא דהרמב"ם (פ"ז מה' מ"א ה"כ) שדחה דבר זה מהלכה צריכים אנו לברר כמה שמעתות דהנה תנן ערלה (פ"ג מ"ג) האורג מלא הסיט מצמר בכור בבגד ידלק הבגד ומשער נזיר ומפטר חמור בשק ידלק השק ובמוקדשין מקדשין כל שהן ובתמורה (לד ע"א) פרכינן וליבטל שק ברובה כלומר מ"ט אינו בטל השער נזיר שנארג בשק אמר רב פפא בציפרתא ופירש"י שעשה מהאיסור צורת ציפור בשק דחשוב ולא בטל. והרמב"ם (ה' פסוה"מ פי"ט הי"ב) פסק סתמא דהאורג מלא הסיט משער נזיר בשק ידלק השק וע"ז תמה הכ"מ (ה' בכורות פ"ג ה' י"ג) מ"ט לא הביא הרמב"ם דבעינן בזה צורת ציפרתא כדאמרינן תמורה (לד ע"א) והמל"מ (ה' משכב ומושב פ"א ה"א) תי' דהא קשה טובא על הסוגיא דתמורה דפרכינן ולבטל שער נזיר בשק מאי מהני הכא ביטול דאפילו נימא שנתבטל ברוב מ"מ הול"ל דאסור להשתמש בשק דהא בהדי' אמרינן בכורות (כג ע"א) בנבלה שנתבטלה בשחוטה לא שנו אלא בטומאת מגע אבל במשא מטמא כלומר כיון שנושא כולם ביחד א"כ בהכרח הוא נושא הנבלה משו"ה טמא אע"ג שכבר נתבטלה א"כ הכי נמי גבי איסור הנאה כיון שהוא לובש כל הבגד או משתמש בשק הא בהכרח הוא נהנה מהאיסור המעורב בו משו"ה אע"ג שנתבטל ג"כ הול"ל דאסור. וכתב המל"מ דמשום סוגיא דבכורות דחה הרמב"ם סוגיא דתמורה מהלכה:
והנה דברי המל"מ תמוהין הרבה חדא דא"כ הול"ל דאפילו כשארג פחות ממלא הסיט בבגד ג"כ יהא אסור דהא נמי נהנה כשלובש הבגד תדע דהא תנן בהאי משנה ובמוקדשין מקדשין כל שהן כלומר דמוקדשין דהוה דבר שיל"מ שאינו בטל אפילו כשארג פחות ממלא הסיט בבגד אסור דנהנה כשלובש הבגד אלא דבשער נזיר דלא הוה דשיל"מ משו"ה פחות מסיט בטל ברוב ומלא הסיט דהוה דבר חשוב שאינו בטל אסור ולדברי המל"מ דהכא לא מהני ביטול אפילו בפחות מסיט הו"ל לאסור. וכ"ת אי מלא הסיט הוה דבר חשוב ואינו בטל א"כ מאי פרכינן בתמורה (לד ע"א) וליבטל ומשני בציפרתא הא מלא הסיט גרידא הוה דבר חשוב ואינו בטל. תמיה זו כבר תמה הר"ש במשנתינו דערלה (פ"ג מ"ג) דל"ל בתמורה שיהא דבר חשוב מתרי טעמי מ"מ קשה על המל"מ ועוד תמיה מלתא טובא על המל"מ הא משנה מפורשת ערלה (פ"ג מ"א) הצובע מלא הסיט מקליפי ערלה וארג בבגד ידלק הבגד דברי ר' מאיר וחכ"א תעלה באחד ומאתים אלמא דבכה"ג בטל אע"ג דכשהוא לובש הבגד נהנה מאיסור וזה מבואר דלא כהמל"מ דסובר דבכה"ג לא מהני ביטול כלל כיון שע"כ הוא נהנה מאיסור. והנה מה שהקשו על הרמב"ם מ"ט לא הביא הא דמוקמינן בתמורה (לד ע"א) דמיירי בציפרתא כבר תירצנו זה בספרי בדיני תערובות בבירור ולפי שזה א"צ כלל לענינינו לא נאריך בזה ונתרץ פה קושית המל"מ שהיא קושיא עצומה דמאי מהני הכא ביטול הא סוף סוף הוא נהנה מאיסור:
והנה המל"מ לא ביאר קושיתו דקושיא זו היא רק לשיטת הרשב"א שהביא בטור יור"ד (סי' קט) דסובר דאיסור שנתבטל ברוב מ"מ האיסור נשאר באיסורו אלא דכל חדא מהתערובות מותר משום דאמרינן מרובא פריש והוא של היתר ולדבריו הא דאמרינן בבכורות (כג ע"א) דנבלה שנתבטלה בשחוטה דכשנושא כולם יחד טמא זה הוא דבר תורה א"כ לדבריו הול"ל גבי איסורי הנאה נמי דבכה"ג לא מהני ביטול כיון דכשהוא לובש הבגד בהכרח נהנה מן האיסור. אבל לשיטת הרא"ש שהביא בטור שם דסובר דאיסור שנתבטל ברוב. האיסור נהפך להיתר מה"ת ומה"ט כתב הרא"ש בחולין (פ"ז סי' לז) דהא דאמרינן בבכורות בנבלה שנתבטלה בשחוטה דכשנושא כולם יחד טמא דזה הוא מדרבנן גבי טומאה גרידא אבל לא גבי איסור משום דכשנתבטל האיסור נהפך להיתר לדבריו לא קשה כלל קושית המל"מ דהא כשנתבטל השער נזיר בבגד ודאי דמותר ללבוש הבגד אע"ג דע"כ נהנה מן האיסור דהא כשנתבטל נהפך להיתר. ומצאתי בספר בית מאיר על יור"ד סי' ק"ט שתמה ג"כ על הרשב"א ממשנתנו דערלה (פ"ג מ"א) דתנן הצובע בקליפי ערלה וחכ"א תעלה באחד ומאתים דלהרשב"א הול"ל דלא מהני הכא ביטול כלל כיון שהוא נושא כאחד א"כ בהכרח נהנה מן האיסור. ובספרי על יור"ד בדיני תערובות הבאתי שם כמה ראיות לשיטת הרשב"א דלעולם האיסור אינו נהפך להיתר. מעתה חזרה קושית המל"מ והבית מאיר דמ"ט מהני הכא ביטול:
אמנם מחוורתא דמלתא דהא דאמרינן בכורות (כג) נבלה שנתבטלה בשחוטה מטמא במשא זה הוא משום דהנבלה מטמא במשא בפני עצמה בלי צירוף היתר אבל בהני דוכתי כמו הצובע מלא הסיט מקליפי ערלה או האורג משער נזיר בשק הא התם כשלובש הבגד והשק אע"ג שהוא נהנה ביחד מ"מ כיון דמהאיסור גרידא בלי צירוף היתר לא הי' נהנה משו"ה כשנתבטל האיסור תו לא מצטרפינן היתר לאיסור לאוסרו ואע"ג דכשלא נתבטל האיסור אסור ללובשו דבכה"ג לא מהני זוז"ג כמש"כ בענף א' מ"מ כשנתבטל האיסור תו לא מצטרפינן ההיתר לאיסור כיון שמהאיסור גרידא לא הי' נהנה אבל היכי דגם כשנתבטל היה נהנה מאיסור גרידא בלא צירוף היתר ודאי דכמו בנבילה שנתבטלה בשחוטה מטמא במשא כיון דמנבילה גרידא שבתערובות נטמא ה"נ באיסור כה"ג הי' אסור כיון שנהנה מאיסור גרידא וכשיטת הרשב"א דלעולם האיסור אינו נהפך להיתר:
אמנם בהא מלתא דנבילה שנתבטלה בשחוטה מטמא במשא איכא פלוגתא דבבכורות לא מחלקינן בין תערובות יבש ביבש לתערובות לח בלח דהא פרכינן שם מהא דתני ר' חייא בבהמה ששפעה חררת דם דאינו מטמא במשא אלמא דסבירא לן התם דבתערובות לח בלח שנתבטלה נמי הול"ל שמטמא במשא. אבל הרמב"ם (ה' אבות הטומאה פ"א הט"ז י"ז) אע"ג שפסק שם דנבילה שנתבטלה בשחוטה מטמא במשא. מ"מ פסק שם בבהמה ששפעה חררת דם דאינו מטמא במשא וכתב שם הכ"מ בשם הר"י קורקוס דהרמב"ם מחלק בזה בין תערובות יבש ביבש לתערובת לח בלח דלח בלח שגוף הטומאה נשתנה כשנתערבה תו לא מטמאה במשא ובמל"מ (ה' משכב ומושב פ"א ה' י"ד) תמה על הרמב"ם הא בסוגיא דבכורות לא מחלקינן בהכי אמנם בספרי על יור"ד בדיני תערובות בררתי דצדקו דברי הרמב"ם דהא בבכורות שם דפרכינן מהא דתני ר' חייא בהמה ששפעה חררת דם אינו מטמא במשא וסיימינן שם קשיא וזה דבר ידוע מדברי כל הראשונים דבכ"מ דמסקינן בגמרא קשיא ולא מסקינן בתיובתא לא דחינן מהלכה כמש"כ הרי"ף והרא"ש גיטין (עו ע"א) ובדוכתי טובא וכן כתבו כל הראשונים בכמה דוכתי. ומה"ט גם הכא לא דחה הרמב"ם ההלכה אלא שחילק בין תערובות יבש ביבש לתערובות לח בלח והבאתי שם בספרי ראיות ברורות מכמה סוגיות מפורשות דמחלקינן הכא בין תערובות יבש ביבש לתערובות לח בלח וחדא מנייהו הבאתי מהא דאמרינן זבחים (עט ע"א) דר"י סובר דאין מי רגלים מבטלין מי רגלים כגון מי רגלים של זב במי רגלים של טהור דמב"מ לא בטל מכלל דלרבנן בטל וכן הוא מבואר בתוספתא (טהרות פ"ה) וקשה נהי דבטל ברוב מ"מ הול"ל שמטמאין במשא דמי רגלים של זב טמא במשא בכל דהו והול"ל דהוה כמו נבילה שנתבטלה ברוב דמטמא במשא וכ"ת דפלוגתייהו לטומאת מגע קשה הא מגע בדבר לח כמו מי רגלים טמא נמי משום היסט דא"א שלא יסיט המים בשעה שנגע כמש"פ הרמב"ם (הלכות אבות הטומאה פ"ו ה' י"ג) גבי מי חטאת וכן הוא מבואר בהדיא בתוספתא כמו שהביא בכ"מ שם. א"ו משום דגבי לח בלח טהור ואינו מטמא אפילו במשא ועוד הא בהדיא מבואר בתוספתא (פרה פ"א) הביאו הר"ש שם (פ"ט מ"ג) דמי חטאת שנפלו לתוכה מי מעיין מי מקוה מי פירות אם רוב מי חטאת מטמאין במשא אם רוב מי פירות אינו מטמא במשא מחצה על מחצה מטמא במשא בין כך ובין כך פסול להזות א"כ מפורש תניא דבלח בלח דכשנתבטל שוב אינו מטמא במשא כמש"פ הרמב"ם עוד הבאתי שם ראיות מדוכתי טובא והארכתי שם בזה ואע"ג שהי' אפשר לחלק בין לח בלח דמי חטאת ומי רגלים דקלוש בין תערובות דם מחוי מנבילה בדם אחר דסמיך דבכה"ג מחלקינן מנחות (כב) מ"מ סובר הרמב"ם כיון דבהכרח איכא נ"מ בין תערובות לח לתערובות יבש תו לא דחינן מהלכה לא הא דנבילה שנתבטלה בשחוטה מטמא במשא ולא הא דתני ר"ח בבהמה ששפעה חררת דם דאינו מטמא אלא דמחלקינן בין תערובות לח לתערובות יבש דהא בגמרא אינו מסיק בתיובתא אלא בקשיא:
מעתה נתבררה טעמא דהירושלמי דסובר במי צבע של איסורי הנאה שנתבטל ברוב דמ"מ אם יש במי צבע של איסור כדי לצבוע בלי צירוף היתר אסור כדאמרינן שם ערלה (פ"ג ה"א) על הא דאר"י דמי צבע במי צבע בטל ברוב מאי כדון אם יש בו כדי לצבוע את רואה את ההיתר כמו שאינו והאיסור שבו כדי לאסור דזה הוא מה"ט משום דהירושלמי ג"כ סובר דנבילה שנתבטלה בשחוטה מ"מ כשנושא כולם יחד מטמא במשא דהא בירושלמי תרומות (פ"ה ה"א) מייתינן שם האי דינא והירושלמי סובר כהסוגיא דבכורות (כג ע"א) דה"ה בתערובות דם בדם נמי הכי הוא וא"כ ה"ה במי צבע במי צבע משו"ה א"ש דאע"ג שהאיסור נתבטל מ"מ כשצובע מכל התערובות יחד הא ע"כ הוא נהנה מן האיסור משו"ה לא מהני ביטול וכמש"כ המל"מ שהבאתי דכשנהנה מכולם יחד דמי לטומאת משא וכל זה הוא אי איכא באיסור גרידא לצבוע אבל אי ליכא באיסור גרידא לצבוע אלא ע"י צירוף היתר הא בררנו בארוכה דבכה"ג אם נתבטל האיסור תו לא מצטרפינן האיסור עם ההיתר ומותר להנות מכולם יחד וכדתנן ערלה (פ"ג ה"א) הצובע מלא הסיט מקליפי ערלה וכו' וחכ"א תעלה באחד ומאתים אבל הרמב"ם דדחה הסוגיא דבכורות מהלכה שהוא סובר דבתערובות לח בלח אינו מטמא במשא אע"ג שהוא נושא כולם יחד כמו שבררנו. ס"ל נמי גבי איסורי הנאה בתערובות לח בלח כמו מי צבע במי צבע נמי מותר להנות מכולם יחד אע"ג שיש באיסור גרידא כדי לצבוע וכ"ז ברור ומזה איכא נמי ראי' להרשב"א דאיסור שנתבטל לא תקע האיסור וממילא מבואר דבתערובות לח בלח שהאיסור נבלל בהיתר פקע האיסור כמש"כ:
העולה מדברינו להלכה דבצבע איסור והיתר לא בזה כדי לצבוע ולא בזה כדי לצבוע ונצטרפו וצבעו אסור משום דבכ"מ שנהנה מממשו של איסור בצירוף היתר לא שייך זוז"ג כמו שבררנו אבל כשנתבטל צבע של איסור ברוב היתר כיון דבשעה שהוא צובע הוה תערובות לח בלח שממשו של איסור נשתנה שנתערב בהיתר נתבטל ופקע האיסור ומותר ואע"ג שיש באיסור גרידא כדי לצבוע. אבל בתערובות יבש ביבש כה"ג כגון שנתערבו אבנים של איסור בהיתר ונתבטלו כל היכי דכשבנה בית מאבנים א"א לו להנות מאבני האיסור גרידא אלא ע"י צירוף אבני היתר מותר ואע"ג שנהנה מכולם יחד כיון שכבר נתבטל תו לא מצטרפינן. והא דתניא בסנהדרין (מח ע"א) כשהוסיף דימוס אחת לשם מת אם אינו מכירו אסור לדור בו. זה הוא משום דהוה דבר חשוב והאיסור נעשה במחובר ואינו בטל אבל באבנים של איסור שנתערבו באבני היתר באופן שנתבטלו תו אם א"א להנות מהאיסור גרידא אלא ע"י צירוף היתר כיון שנתבטל לא מצטרפינן כמו שבררנו. אבל אם אפשר להנות מהאיסור גרידא בלא צירוף היתר אע"ג שהאיסור נתבטל מ"מ כיון שנהנה מכולם יחד וע"כ נהנה מאיסור גרידא בלא צירוף היתר תו לא מהני ביטול כמו נבלה שנתבטלה בשחוטה דמטמא במשא בכורות (כג ע"א) וזה הוא כשיטת הרשב"א שהביא בטור יור"ד (סי' קט) דלעולם האיסור אינו נהפך להיתר:
אמנם מה שהחמיר הרשב"א לפי שיטתו דבחתיכת איסור שנתבטלה בשנים של היתר שאסור לאכול כולם יחד. כבר בררנו בתשובתנו על יור"ד בדיני תערובות דגם לפי שיטת הרשב"א הול"ל דמותר דכיון דבשעה שהוא בולע הוה רוב היתר והאיסור נבלל בתוך ההיתר הוה כתערובות לח בלח דפקע איסורו כמש"כ: