נחלת אבות· רבי ישראל איסר וולף
שאלה ב
לכבוד הרב המאה"ג המפורסם גאון ישראל והדרו נ"י פ"ה ע"ה כבוד מוהר"ר צבי הירש ל"י האבדק"ק נעמרוב רבתא יע"א:
מכתבו קודש קבלתי וע"ד מה שרצה מעכ"ת להוכיח דהש"ס דילן לא סבירא ליה כהירושלמי דהרי הירושלמי סבירא ליה דאף לר"י דברייתא דמחייב בשש תת דד מ"מ סבירא ליה בשני אותיות שאינם כפולים פטור וע"כ הש"ס דילן לא סבירא כן מדקאמר וכי תימא א"א דאאזרך א"ב בין ר"י ור"ש לפירוש התוספות ולמה לא קאמר דנפקא מינה בא"ה מאהרן דרבי שמעון סבירא ליה דחייב כתנא קמא דמתניתין אלא על כרחך דא"ה מאהרן אף לר"י חייב הנה אף שראייתו נכונה מכל מקום יש לומר דהש"ס דילן סבירא ליה דלר"י בברייתא דמחייב באות כפולה והוא שם סברת חוץ דכל שכן דמחייב בשני אותיות שאינן כפולו' ואינו שם דהוי דומיא דמלאכת המשכן אבל לר"י דמתניתין ע"כ מוכח דסבירא ליה בשני אותיות שאינן כפולים ואינו שם פטור דאם כן אף בא"ה מאהרן נמי לחייב ובזה ניחא מה שהנחתי בצ"ע דברי הרמב"ם דסבירא ליה לחלק בשני אותיות שאינן כפולין מחייב ובשני אותיות כפולין בעי דוקא שיהיו שם הוא דלא כהירושלמי דלר"י בברייתא אף בב' אותיות שאינן כפולין פטור ולפי זה ניחא דסבירא ליה כר"י דברייתא וכמשמעות הש"ס דילן דר"י פודה בב' אותיות שאינן כפולין ואתי שפיר. גם מה שרצה מטכ'ת להשיא דעת הרמב"ם והה"מ לשיטה אחרת ולהוציא הדברים מפשטן דמה שהצריך הרמב"ם באות כפולה לשניים שיהיו שם דווקא ולא בא"א דאאזרך היינו דוקא בבאים משם גדול אבל באות כפולה אף שאינו שם כלל ובא בפ"ע סבירא ליה להרמב"ם דחייב והוכיח כן מהא שכתב הרמב"ם בדין י"א בנתכוין לכתוב חית וכתב שני זיינין פטור משמע הא נתכוין לכתוב שני זיינין וכתב שני זיינין חייב אף ע"פ שאינו שם בכל תנ"ך וליכא למימר הואיל והוי שם בלשון תרגום חייב אם כן למה מונה הרמב"ם שש תת דד הא מעתה כל ב' אותיות אי אפשר שלא יהיה שם באחד משבעים לשון א"ו בכותב ב' אותיות כפולים בפני עצמו אף שאינו שם חייב ומכח זה דחק מעכ"ת ליישב הקושיא שהקשתי לר"י דל"ל שם קטן משס גדול כיון שאינן שוין בפ"ע חייב אף בבאים משם גדול נמי לחייב כיון דלא בעינן נתקיימה מחשבתו והיא קושיא גדולה וגם רומעכ"ת סמך ידו עליה ומכח זה הוצרך לחלק דאף דלא בעינן נתקיימה כל מחשבתו מכל מקום בעינן נתקיים מקצת מחשבתו שרצה לכתוב שם גדול וכתב שם קטן מה שאין כן בא"ה מאהרן לא נתקיימה מחשבתו כלל שרצה לכתוב שם ולא נתקיימה מחשבתו כל עיקר זהו תורף דברי רומעכ"ת ואני אומר גברא חזינא ותיובתא לא קחזינא דהא ז"ז שם הוא בלשון תרגום כדאמרינן בפרק ג' דחולין לא זזו משם עד שעשאום כעכו"ם גמורים ומה שהקשה מעכ"ת דאם כן למה נקטו דווקא שש תת כו' יש לומר דלשון תרגום כלשון הקודש דמיא וכמו שכתב הרב רמ"א באבן העזר ריש סי' קכ"ו בהג"ה והרבה האריך בזה בתשובותיו דלכך כותבין בגט מקצתו בלשון הקודש ומקצתו בלשון ארמי אף דמקצתו בלשון אחד ומקצתו בלשון אחר פסול ש"ה דלשון ארמי ולשון הקודש שניהם ניתנו בסיני וקרובים בלשון וכלשון אחד דמי ועוד תימה על תמיהתו הרי הרמב"ם תיכף לאחר שכתב הכותב שש תת דד כתב והכותב בכל כתב ובכל לשון חייב הרי להדיא דבכל לשון באות כפולה לשנים והוא שם חייב ומה שמנה הרמב"ם שש תת כו' אטו כי רוכלא ליחשוב וליזיל הלא ר"י דמתני' דנקיט שם משמעון הו"ל למינקט אל מאליאב וחי מחיים ואב מאברהם וכיוצא בזה אלא החלק יעיד על הכלל וה"ה בכל כתב ולשון:
גם מה שהוכיח מעכ"ת דע"כ מתני' דנתכוין לכתוב חית וכתב שני זיינין מיירי בנתכוין לכתוב בתורה כן דאי בספר אחר ובלשון תרגום דאם כן מה משני בש"ס (דף ק"ה) דמתני' דנתכוין לכתוב חית כו' איירי בדלא זייני הזיינין כדבעי שעטנ"ץ ג"ץ ואי איירי בספר אחר ובתרגום ודאי א"צ שום זיון שלא יסתפק אדם בעולם אם כתב בכתב איזה אומה ולא תייג שעטנ"ז ג"ץ שלא יתחייב אלא ודאי דא דאיירי שכתב בספר תורה:
אי בעינא יכילנא לשנוי דהש"ס משני דמתניתין איירי בספר תורה ולא בספר אחר משום דמתני' ס"ל דהכותב ב' אותיות בין משם אחד בין משתי שמות חייב אבל הרמב"ם יש לומר דאשמעינן דנתכוין לכתוב חית וכתב שני זיינין פטור אף בספר אחר ובלשון תרגום דב' זיינין בפ"ע חייב מכל מקום בנתכוין לכתוב חית פטור ובזה יש לתרץ מה שהקשה הש"ג אמאי לא מחלק הרמב"ם דבדבעי זיוני פטור לפי גירסתו דגרס בהרמב"ם חייב וכן היא גירסת המגן אברהם באורח חיים סימן ש"מ ולפי"ז ניחא משום בלשון הקודש ובספר תורה פטור בלאו הכי דהוי אות כפולה ובלשון תרגום לא בעי זיון כלל בשום מקום אלא דהש"ס מוקי מתניתין לשיטתו דמיירי בספר תורה ומחלק בין בעי זיוני ללא בעי זיוני כן היה נראה לכאורה אך בלאו הכי הקושיא מעיקרא ליתא ותימה לי על רומעכ"ת האיך עירב הכתב בלשון דנהי דאם כתב בכתב איזה אומה ולא תייג שעטנ"ז ג"ץ פשיטא דחייב אבל מכל מקום אם כתב בלשון תרגום כתב אשורית ולא תייג שעטנ"ז ג"ץ פטור דהא לענין חיוב שבת כתב בעינן ולא רושם ואפילו כתב בשמאלו פטור ואם כן כיון דכתב אשורית נמסר למשה בסיני שעטנ"ז ג"ץ בתגין אם כן אף שכתב לשון תרגום בכתב הלזה ולא תייג האותיות אלו לאו כתב הוי וכרושם בעלמא הוא וגרע יותר משאר כתב של אומה אחרת כיון דכתב זה כתב ישראלי הוא ולא נכתב כמו שנמסר לנו הוי כרושם בעלמא ואם כן מעתה כיון שאין ראיה לדברי מעכ"ת מה"ת להוציא דברי הרמב"ם והה"מ מפשטן כיון שהרמב"ם כתב הכותב אות כפולה לשנים והוא שם משמע להדיא דאף בבא בפני עצמו מצריך דוקא שיהיו שם:
שוב ראיתי כעין זה בב"י באבן העזר ריש סימן קכ"ו לענין כתב פרובינצא ומשקייט ע"ש והנה באמת מה שכתבתי לתרץ דברי הרמב"ם והרה"מ לומר דר"י דמתניתין סבירא ליה דב' אותיות שאינן כפולין בפני עצמן פטור היה לבי נבוך בזה מפני שלא מצאתי לשום אחד מהמפרשים הקדמונים ואחרונים לאשמעינן דר"י פליג על תנא קמא בזה. והנה כעת האיר ה' את עיני ומצאתי ראיה ברורה לדברי מדברי הרמב"ם פרק א' מהלכות שבת דין י"ד וז"ל כל המתכוין לעשות מלאכה בשבת והתחיל בה ועשה כשיעור חייב אף על פי שלא השלים כל המלאכה שנתכוין להשלימה כיצד הרי שנתכוין לכתוב אגרת או שטר בשבת אין אומרים לא יתחייב זה עד שישלים חפצו ויכתוב כל השטר או כל האגרת אלא משיכתוב שני אותיות חייב וכן אם נתכוין לארוג בגד שלם משיארוג ב' חוטין יתחייב כו' ע"כ הרי דהרמב"ם שינה לשונו במכוון מלשון ר"י במתניתין דנקיט מצינו שם קטן משם גדול שם משמעון כו' והרמב"ם ז"ל שינה לשונו ונקיט אלא משיכתוב שני אותיות חייב אלמא דהרמב"ם סבירא ליה דר"י סבירא ליה דב' אותיות שאינן כפולין פטור ע"כ מצריך דוקא שיהיו שם אבל להרמב"ם לשיטתו דפסק דב' אותיות לבד אף שאינו שם חייב הוא הדין בכותב ב' אותיות משם גדול נמי חייב כיון דלא בעינן דנתקיימה כל מחשבתו ודוחק גדול לומר דכוונת הרמב"ם נמי שיהיו ב' אותיות ויהיו שם בפני עצמן וסמך את עצמו אפי"ג מהלכות שבת דמצריך אף באות כפולה שיהיו שם דוקא אף דבפ"ע חייב אף בלא שם לפי פירוש רומעכ"ת חדא כיון דבפ"א כתב הרמב"ם הכללים דדיני שבת הוה ליה לאשמעינן דצריך דוקא שנתקיימה מחשבתו קצת שיהיו שם דייקא אלא ודאי כמו שכתבתי. ועוד דבשלמא במתניתין יש לומר שפיר סברת רומעכ"ת דלכך מצריך שיהיו שם כי בעינן נתקיימה מחשבתו קצת וכוונתו היה לכתוב שם גדול ע"כ בעינן לפחות שיהי' שם קטן אבל הרמב"ם דנקיט דינו ברצה לכתוב אגרת או שטר פשיטא אף שכתב ב' אותיות והן שם לא נתקיימה מחשבתו כל עיקר דפשיטא דב' אותיות אין שם שטר או אגרת עליו לגמרי וגם באריגה ב' חוטין אין תורת בגד עליו כלל אלא ודאי דהרמב"ם סבירא ליה דאין צריך להתקיים מחשבתו כל עיקר ולכך מצריך ר"י במתניתין שם קטן משם גדול משום דסבירא ליה דב' אותיות שאינן שוין ואינן שם פטור אבל לדידן דסבירא ליה דחייב אף בבאים משם גדול נמי חייב ואם כן מוכח נמי דהרמב"ם סבירא ליה באות כפולה ואינו שם פטור אף בבא בפני עצמו דאם לא כן אף בבא משם גדול נמי ליחייב ולמה הצריך הרמב"ם שיהיה דוקא שם ומעתה כל דברי ברורים אין בהם נפתל ועקש ודבר אמת בשפתי תהלה לאל ית':
גם מה שכתב לפי תירוצי בדברי הרע"ב אם כתב שם משמעון במ"ם סתומה לפי מה דסבירא ליה פתוח ועשאו סתום פסול פטור בזה מחיוב שבת האמת כן הוא וראיה לזה מדברי הרמב"ם והה"מ בפרק י"א דין י"ב דכל המתכוון לעשות מלאכה ונעשית בפחות מכוונתו פטור וכתב הה"מ בשם הראב"ד דשם משמעון חייב שלא קלקל מחשבתו דאי אפשר לכתוב שמעון אם לא כתב שם תחילה ולא קלקל מחשבתו כלל אלא שלא נגמרה וכתב הה"מ שגם הרמב"ם מסכים לזה ואם כן כשכתב שם משמעון במ"ם סתומה כיון דפתוח ועשאו סתום פסול הרי קלקל מחשבתו ופטור וזה ברור אלא שתמיה לי האיך חזר רומעכ"ת בתירוצו על דברי הרע"ב ופירש דר"י דמתניתין מיירי באמת שכתב שם במ"ם סתומה והלא בכהאי גוונא פטור ודאי אף לר"י ועוד יש כמה גמגומים בתירוצו דמר ובאמת הוא רחוק ממרכז האמת ולא אמרה מעכ"ת אלא ע"ד הפלפול:
עוד ראיתי לרומעכ"ת בתשובה להרב המאור הגדול מלעטשיב שתמה מאוד על הצ"צ הובא במגן אברהם סימן ק"מ במגרשיהם שכתב מגרשיהן כשר הואיל וכן מצינו במגילת רות הלהן תשברנה במקום הלהם תשברנה ותמה מעכ"ת דא"כ אמאי פתוח שכתבו סתום פסול והלא מצינו בישעיהו לסרבה המשרה במ"ם סתומה באמצע ולא ידעתי מה זו תמיהא הלא שם יש טעם בדבר כדאמרינן בחלק למה מ"ם זו סתומה ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח כו' ואם כן אין ראיה דשם שינה הכתוב בכוונה אבל במקום דמצינו שינוי בכתיב בלא טעם אמרינן מסתמא אין דקדוק כל כך בזה וכן כתב מהר"ם לובלין בתשובה והביאו המ"א שם בכתב רחבה במקום רחבו פסול אף על גב דכתיב אהלה במקום אהלו שם דרשו חכמינו ז"ל שנטה בתחילם אוהל אשתו ויש טעם בדבר אלמא היכא שיש טעם בדבר שינה הכתוב בכוונה ולא ילפינן מיניה אבל כשאין טעם בדבר ילפינן מיניה ואדרבא לכאורה פשטא דהש"ס משמע כהצ"צ ולא כהח"צ בתשובותיו סימן נ"ד שהשיג עליו דהא אמרינן דר"ח דסבירא ליה דסתום ועשאו פתוח כשר וכן להיפוך דסבירא ליה כר"י בן בתירא דאמר רמז לניסוך המים מן התורה מדכתיב ונסכיהם ונסכיה כמשפטם ר"ת מים אלמא כיון דמצינו במקום אחד סתימה במקום פתוח ילפינן מיניה:
אך אכתי יש להבין דהא שם יש טעם בדבר דנקיט מ"ם סתומה משום גופה דקרא שהוא סוף תיבה וצ"ל דזה הוי כאין טעם בדבר דמ"מ הו"ל התורה לרמז דבר זה ברמז אחר ועדיין דבר זה צריך ישוב:
הכיד הדש"ת הק' וישראל איסר