נחלי מים· רבי יעקב מאיר פדואה
דרוש א
לשבת שובה
גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך: כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה:
הושע (י"ד) שובה ישראל עד ה' אלהיך. ודרשו חז"ל יומא (פ"ו ע"א) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. ויש לפרש הענין ע"פ מה שאחז"ל בסוף יומא (שם ע"ב) דבעלי תשובה חשובין כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן שנאמר ונשלמה פרים שפתינו, שמא תאמר פרי חובה ת"ל אוהבם נדבה. מתחלה נבאר מעלת הבע"ת דיהא קרבנו חשוב מכל הקרבנות ע"פ מה שאמרו חז"ל בסוף מנחות (דף ק"י) תניא אמר ר"ש בן עזאי, בוא וראה מה כתוב בפ' קרבנות, שלא נאמר בהם אל ולא אלהים אלא הוי"ה שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק. והוא כמו שביארו המפרשים ז"ל, כי כל הקרבנות הוא לשם הוי"ה המיוחד כביכול, שהוא מדה"ר, כי מדת הדין אינו מסכים שיכופר האדם בקרבן, אך הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו שרוצה להיטיב לברואיו, מתרצה בקרבן לכפר על עונו. ובמקום אחר פירשתי מה שאמרו שלא ליתן פ"פ לבע"ד, והוא כי שם אל כלול ממדה"ד ומדה"ר כמפורש בזוה"ק ובספרי הקבלה, כי מצינו חסד אל כל היום, ומצינו אל זועם בכל יום, א"כ היה לכתוב שם אל בקרבנות, רק שלא ליתן פ"פ לבע"ד לחלוק ולומר ששם אל האמור בקרבנות הוא בשתוף מדה"ד, לכן לא כתב שם אל רק שם הוי"ה שהוא ידוע לכל לשם רחמים גמורים. אמנם בבע"ת שחשבוהו חז"ל כאילו הקריב קרבן, מצינו בדברי דהמע"ה (תהלים נ"א) כאשר הרבה לדבר בענין התשובה, אמר זבחי אלהים רוח נשברה, הרי אצל הקרבן של הבע"ת הבא בשברון לב הזכיר שם אלהים, זה מורה על מעלה יתירה שלו משאר הקרבנות כי שמה לא נזכר שם אלהים. והנה בתי' דף ו' ע"ב פירש בראשית ברא אלהים באורייתא דאיהו ראשית ברא כרסיא דאיהו אלהים דהכי סליק הכס"א לחושבן אלהים. מעתה זה כוונת חז"ל גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. כי הכסא בגימ' אלהים גם שם מאיר התשובה. וזהו ענין שאמרו חז"ל גדולים בע"ת שעומדים במקום שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. והיינו כי גם הצדיקים צריכים למדה"ר (ולקמן נבאר בארוכה אי"ה). ובע"ת גדולים מהם שיכולים לעמוד כנגד מדה"ד:
אך לכאורה יש סתירה לזה. מה שאמרו חז"ל סנהדרין (ק"ג) אמר ר' יוחנן משום רשב"י מ"ד וישמע אליו ויחתר לו, ויעתר לו מיבעי ליה, מלמד שעשה לו הקב"ה כמין מחתרת ברקיע לקבלו בתשובה מפני מדה"ד, ופירש"י מפני מדה"ד שהיתה מעכבת שלא להקביל פני מנשה בתשובה ועשה הקב"ה מחתרת ברקיע ופשט ידו וקיבלו בלא ידיעת מדה"ד. הרי מבואר דמה"ד אינה מסכמת לקבלו בתשובה. ויש לחלק בזה ע"פ מה שאמרו חז"ל בסוף יומא (פ"ו ע"א) רב יהודה רמי כתיב (ירמיה ג') שובו בנים שובבים וכתיב (שם) כי אנכי בעלתי בכם וגו', ל"ק כאן מאהבה או מיראה כאן ע"י יסורים. כמו כן י"ל בענין זה, כי תשובת מנשה היה ע"י יסורים כמבואר בפסוק, משא"כ כשעושה מאהבה ומיראה דהיא תשובה מעליא אז גם מדה"ד מסכים לקבלו וכנ"ל מפסוק זבחי אלהים:
ובדרך זה יש לכוון הפסוקים (תהלים י"ח) בצר לי אקרא ה' ואל אלהי אשוע, ישמע מהיכלו קולי ושועתי לפניו תבא באזניו. הענין הזה לכאורה כפל במ"ש. ונ"ל בזה, דהנה ידוע שדוד המע"ה היה ראש לבע"ת, כמאחז"ל לא היה ראוי דוד לאותו מעשה רק כדי להורות תשובה, ובודאי היה תשובה שלו במעלה היותר מאהבה, וזה דקאמר בצר לי אקרא ה' דהיינו מדה"ר, ואל אלהי דהיינו מדה"ד כי בטוח אני שתשובתי תהיה מקובלת גם למדה"ד. ואמר עוד ישמע מהיכלו קולי, ע"פ מש"כ הזוה"ק בראשית דף צ'. פתח ואמר וה' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ, כד בעא קוב"ה למיברי עלמא אסתכל גו מחשבה רזא דאורייתא ורשים רשימין
ולא הוה יכיל למיקם עד דברא תשובה דאיהי היכלא פנימאה עילאה ורזא סתימא. וזהו ישמע מהיכלו קולי כי היכל ה' הוא היכל התשובה והיכלא פנימאה, וע"ז אמרו במקום שבע"ת עומדים היינו היכל פנימאה, והבן. ואמר עוד ושועתי לפניו תבוא באזניו, הכוונה ע"פ מ"ש מהרש"א בח"א במש"כ גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, והיינו כי יש אמצעים בין האדם למקום, יש מלאכים טובים המעלים תפלת האדם ויש ג"כ מקטרגים חלילה לבלי להכניס תפלת האדם, אבל בתשובה אינו כן דאין צריך לאמצעי אלא התשובה מעצמה עולה לפני כסא הכבוד, וזה ושועתי לפניו תבא באין אמצעי כלל אלא תפלתי בעצמה תעלה ותבא לפניו ית"ש:
עוד יש לפרש פסוק שובה ישראל וכו'. ונקדים לפרש מאמר חז"ל (סנהדרין ק"ז) אמר ר"י אמר רב לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל, אמר לפניו רבש"ע מפני מה אומרים אלהי אברהם וכו' וא"א אלהי דוד, אמר אינהו מינסו לי ואת לא מינסית לי, אמר לפניו רבש"ע בחנני ה' ונסני וכו', אמר מנסינא לך ועבידנא מילתא בהדך דלדידהו לא הודעתינהו ואילו אנא קא מודענא לך דמנסינא לך בדבר ערוה, מיד ויהי לעת הערב וכו'. נתנה ראש להבין מה טיבו של הנסיון. סוף פ"ק דב"ב שלשה לא שלט בהם יצה"ר אברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו בכל מכל כל, וי"א אף דוד דכתיב ולבי חלל בקרבי, ואידך ההוא צעריה הוא דקא מדכר. וכתבו התוס' שם דאין לפרש דלא שלט בהם יצה"ר כלל א"כ אמאי קיבלו שכר, אלא הענין הוא דכתיב רגלי חסידיו ישמור, כך כשרואה הקב"ה שדוחקין א"ע כ"כ להתרחק מהעבירה מושיעם הקב"ה מכאן ולהבא שלא ישלוט בהם היצה"ר, ולדעתי נראה דעת התוס' דחוק מאוד. ונלענ"ד בטוב טעם ע"פ מאמר חז"ל בנדה פ' המפלת. בעוד הולד במעי אמו מלמדין אותו כל התורה כולה, ומשביעים אותו הוי צדיק ואל תהא רשע ואפילו כל העולם כולו אומרים עליך צדיק אתה היה בעיניך כרשע. ואינו מובן מדוע יחזיק עצמו לרשע. והמהרש"א בח"א פירש ע"פ סוד הגלגול כי שמא בגוף הראשון היה חוטא הרבה עד שכל התורה ומע"ט שעשה בגוף זה הוא מועט נגד עונותיו שעשה בגוף הקודם, וזה היה בעיניך כרשע. ולדעתי יובן הענין ע"פ מאמר חז"ל קדושין פ"ק (ל':) אמר ריש לקיש יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר צופה וכו',. ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, שנאמר ה' לא יעזבנו בידו. מעתה יבוא על נכון כפשוטו. דהא באמת אף הצדיק גמור צריך עזר אלהי, ולולא עזרתו יתב"ש לא היה יכול, והיינו דקאמר אפילו כל העולם אומרים עליך צדיק אתה היה בעיניך כרשע, וזה דמדייק בכ"ף הדמיון כרשע, הכונה אף שבאמת הוא צדיק ע"י עזר ה' ית"ש, אמנם לולא עזרתו לא היה יכול להתגבר והיה באמת רשע. ולהסביר הדבר ביותר נ"ל, דהשבועה שמשביעים אותו הוי צדיק זה הוא העזר האלהי עליו להתגבר על יצרו כדאיתא בהדיא בזוה"ק ריש פ' לך לך בס"ת וז"ל כד בעיא נפשא לנחתא להאי עלמא אומי לה קוב"ה למיטר פקודי אורייתא למיעבד רעותיה ומסר לה מאה מפתחאן דברכאן דכל יומא לאשלמא לדרגין עילאין כחושבן ל"ך ל"ך דהא כולהו אתמסר לה בגין לאתתקנא בהו לגינתא למיפלח לה ולנטרה. הרי אתה הראת לדעת בשעה שמשביעין הנשמה כד נחתא להאי עלמא מברך לה קודשא ב"ה בשבע ברכאן לנטרא אורייתא, והיא שעמדה להאדם להגבר על יצרו. ומבואר ביותר הא דקאמר אתה היה בעיניך בעיניך כרשע, כי לולא עזרת ה' עליו בעת ההיא בברכותיו לא היה ביכולתו להתגבר על יצרו:
וע"פ דברינו אלה נ"ל כוונת המדרש פ' תבא, ד"א ברוך אתה בבואך בביאתך לעולם הזה, ברוך אתה בצאתך ביציאתך מן העולם. ונדחקו המפרשים בביאורו, ולדברינו אלה יבואר היינו ברוך אתה לעולם הזה ע"פ ד' זוה"ק הנ"ל שהקב"ה מברך אותו בשבע ברכות למיטר פקודי דאורייתא. ברוך אתה בצאתך י"ל ע"פ דחז"ל, כשהצדיק נפטר מן העולם כתות של מה"ש יוצאות לקראתו א' אומרת בוא בשלום וא' אומרת לו יבוא שלום ינוחו על משכבותם, וזהו דקאמר ברוך אתה בצאתך, כשתהיה צדיק, מה"ש יברכו אותך שתנוח בשלום על משכבך:
המורם מדברינו אלה כי גם הצדיק צריך לעזר אלהי להתגבר על יצה"ר ולולא עזרתו לא היה יכול לו. על קטב הלז אמרתי בדרך חידוד כוונה נפלאה במד"ר פ' נח, דהנה מצינו בפירוש רש"י בחומש, את האלהים התהלך נח, ובאברהם הוא אומר אשר התהלכתי לפניו, נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתהלך ומתחזק בצדקו מאליו. ובמדרש איתא בזה הלשון את אלהים התהלך נח ר' יהודה ור' נחמיה, ר' יהודה אומר משל למלך שהיו לו שני בנים אחד גדול ואחד קטן, אמר לקטן הלוך עמי ואמר לגדול הלוך לפני, כך אברהם שהיה כחו יפה התהלך לפני והיה תמים, אבל נח שהיה כחו רע את האלהים התהלך נח. והנה המד"ר הביא הפסוק התהלך לפני וגו', ורש"י ז"ל הביא פסוק אשר התהלכתי לפניו, ואמרנו בזה דהמד"ר כיון בזה במה שהביא הפסוק התהלך לפני והיה תמים, דהנה לקמן בפסוק בוא אתה וכו' כי אותך ראיתי צדיק לפני פירש רש"י וכן הוא במדרש ולא נאמר צדיק תמים, מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, וכולו שלא בפניו ולפענ"ד נראה לפרש דבאמת אמר השי"ת בשלימות כל השבח של נח ואעפ"כ שפיר מדייק המדרש שאומרים מקצת שבחו וכו'. דהנה כתבנו לעיל בשם המד"ר ורש"י דנח היה צריך לעזר אלהי לכך כתיב אצלו את האלהים, וא"א לא היה צריך לעזר אלהי עליו, ולכך כתיב אצלו התהלך לפני, התהלכתי לפניו. ולכאורה יש לדקדק בזה דהא בנח כתיב ג"כ כי אותך ראיתי צדיק לפני, אך י"ל דחדא מתורצת בחבירתה. דהנה מדרגת תמים הוא מדרגה יותר ממדרגת צדיק א"כ נוכל לומר דלמדרגת צדיק גם. נח לא היה צריך לעזר אלהי אך היה מתגבר מאליו, רק למדרגת תמים היה צריך לעזר אלהי ובזה היה מעלת א"א יותר שגם למדרגת תמים היה מתגבר מעצמו מבלי העזר ממנו ית"ש, ולזה שפיר דקדק השי"ת במאמרו כי אותך ראיתי צדיק לפני היינו במדרגת צדיק לבד כנ"ל דהוי כל שבחו משא"כ מדרגת תמים דהוה בעזרתו ית"ש. ואעפ"כ שפיר דייק המדרש מכאן שאומרים מקצת שבחו בפניו, דהיא גופה תקשה למה אמר השי"ת תיבת לפני ולהשמיט תיבת תמים, לא יאמר תיבת לפני ויוצדק לומר ג"כ תמים, דהיה צדיק תמים עם עזר, לכן מדייק המד"ר שפיר מכאן שאומרים מקצת שבחו, ובכונה עשה השי"ת דאמר תיבת לפני ולהשמיט תיבת תמים להשמיענו דבר זה. אמנם באמת השי"ת אמר כל השבח בשלימות, דהיינו במדרגת צדיק היה מתגבר נח מעצמו. והשתא שפיר מביא המדרש רבה הפסוק התהלך לפני והיה תמים, להשמיענו מעלת א"א ע"ה שהיה הרבה במדרגה גדולה יותר ממדרגת נח שאף למדרגת תמים לא היה צריך לסעד רק מתגבר מאליו, ורש"י ז"ל דשינה לשון המד"ר והביא פסוק אשר התהלכתי לפניו נראה כוונתו, דמהך קרא התהלך לפני והיה תמים אינה ראיה כ"כ אם קיים א"א כן דהא קרא זה דברי השי"ת הוא שצוה עליו, לכן מביא רש"י קרא אשר התהלכתי לפניו דא"א מספר בעצמו שקיים כן, ולפמ"ש תרוייהו צריכי, מהך קרא התהלך לפני והיה תמים אשמעינן מעלת א"א ע"ה שהיה במדרגה עליונה להיות גם תמים מבלי עזר אלהי, ומקרא אשר התהלכתי לפניו אשמעינן שקיים א"א כן. ודו"ק:
עתה נבוא לדברי הגמרא שלשה לא שלט בהם יצה"ר. ותמהו התוס' כיון דיצה"ר לא שלט בהם וא"כ אמאי קיבלו שכר. דהנה להקדמתנו הנ"ל א"ש היטב. והיינו דאשמעינן מעלת האבות הקדושים יותר ממעלת שאר הצדיקים, דשאר הצדיקים צריכים לעזר אל ה' ואלמלא עוזרו לא היה יכול כדחז"ל, וכענין שנמצא בנח את האלהים התהלך שהיה צריך לעזרתו ית"ש, לא כן האבות הקדושים לא היו צריכים לעזר אלהי אליהם, כענין שנאמר באאע"ה התהלך לפני, דהיינו שמעצמם היו מתגברים על היצה"ר מבלי עזר אלהי, והיינו דקאמר הש"ס שלשה לא שלט בהם יצה"ר, אין הכונה שלא היה בהם יצה"ר כלל דא"כ הוה ליה למימר שלשה לא היה בהם יצה"ר, אלא הכונה דהיצה"ר לא שלט עליהם אלא הם שלטו ביצרם ומעצמם היו מתגברים עליו מבלי עזר האלהי, דשאר הצדיקים צריכין לעזר האלהי ואלמלא עוזרו לא היה יכול לו, אלמא שהיצה"ר שולט עליהם אלא שהם ניצולים ע"י עזרתו ית"ש, משא"כ האבות הקדושים היו במעלה העליונה ושלטו על יצרם ומעצמם היו מתגברים מבלי עזר האלהי, וזה נכון: **(הגה"ה שוב מצאתי במדרש בס' חיי שרה פנ"ט. וה' ברך את אברהם בכל שהשליטו ביצרו. וזה ממש דברי הגמרא הנ"ל לפי פירושי שלא שלט בהם יצה"ר היינו שהשליטם על יצה"ר ולא יצה"ר עליהם. ודרש המדרש והגמרא מחד קרא דכתיב בכל ודו"ק היטב:)**
מעתה נבוא לדברי אגדה בסנהדרין שהתחלנו. ביקש דוד מאת השי"ת שיאמרו אלהי דוד והשיבו השי"ת אינהו מינסו לי וכו'. ונראה הענין דלכך זכו האבות הקדושים שיאמרו עליהם אלהי וכו', כי היו עילוי מכל שאר הצדיקים, כמ"ש שלא שלט בהם יצה"ר והיינו שהם שלטו עליו והתגברו מעצמם ועמדו בנסיון. דענין נסיון כך הוא שהשי"ת מצוה עליו איזה דבר קשה ומסלק ממנו העזר, כי בעזר ה' אין כאן נסיון מאחר שהשי"ת מסייעו בזה, אך כשהשי"ת מסלק עזרו ממנו ומתגבר מעצמו אם יוכל אז הוא דבר גדול, וזה היה באמת מעלת האבות הקדושים שהתחזקו והתגברו מעצמם בכל דבר נסיון בלי סעד מאתו ית"ש. והנה הענין שרצה דהמע"ה להתדמות אליהם איכא פלוגתא בש"ס הנ"ל, מר חשיב לדוד ומר לא חשיב דוד, וצריכין לקרב הדעות שלא יהיו מרוחקות כ"כ. דבאמת היה לדוד מעלת האבות שהתגבר על יצרו בלי עזר וסעד, אך לא כ"כ בשלימות כמו האבות הקדושים, לכן מר חשיב לדוד בהדי אבות כיון שהיה קרוב למעלת האבות ומר לא חשיב כיון שלא היה בשלימות כ"כ כמו מעלת האבות, לזה רצה דוד שיאמר עליו אלהי דוד שהיה סבור שהגיע למעלת האבות בשלימות כיון שהיתה מעלתו יותר גבוהה משאר הצדיקים כי בו ג"כ לא שלט יצה"ר רק היה מתגבר מעצמו על יצרו כמש"ל והיה סבור שהגיע למעלה זו בשלימות כי באמת היה קרוב למעלה זו, והשי"ת השיב לו כי עדיין לא הגיע בשלימות למעלתם דאינהו מינסו לי, והיינו שהייתי מסלק מהם עזרתי ועמדו בנסיון, ואת לא מינסית לי, וכאשר ניסהו ה' אז באמת לא עמד בנסיונו כי לא הגיע כ"כ אל שלימות מעלת האבות הקדושים. וע"פ דברינו אלה שבאמת היה דוד קרוב למעלת האבות נ"ל משאחז"ל סוף פרק ערבי פסחים ועשיתי לך שם כשם הגדולים אשר בארץ תני רב יוסף זה שאומרים מגן דוד, ואעשך לגוי גדול אמר ריש לקיש זה שאומרים אלהי אברהם, ואברכך זה שאומרים אלהי יצחק, ואגדלה שמך, זה שאומרים אלהי יעקב יכול יהיו חותמין בכולם ת"ל והיה ברכה בך חותמין ולא בכולן, והיינו כיון שדוד היה קרוב למעלת האבות הקדושים זכה שיאמרו מגן דוד כמו שאומרים מגן אברהם כיון היה קרוב למעלת האבות, והבן. ולפי ענינו יש לפרש הפסוקים (תהלים נ"א) שאמר דוד על התשובה שחטא בב"ש, הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי, הן אמת חפצת בטוחות ובסתום חכמה תודיעני. לפי שראה דוד שלא עמד בנסיונו ולא הגיע למעלת האבות הקדושים שגברו על יצרם בלי עזר מהשי"ת, והוא לא עמד בנסיונו וגם עליו שלט היצר הרע כשאר הצדיקים הצריכין לעזר אלהי, ובלתי עזרתו לא יכול לו ונכשל בחטא, צווח ואמר הן בעוון חוללתי, כי עדיין היצה"ר שולט עלי, לא כאשר דמיתי שהגעתי למעלת האבות הקדושים להתגבר על היצה"ר. ואמר עוד הן אמת חפצת בטוחות, והמפרשים נדחקו בפירושו, ולדברינו יבוא על נכון שזה הוא קינת דוד שהיה מקונן על שגבר עליו החטא, והוא ע"פ מאחז"ל (קדושין ל':) בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין. כי התורה משברת כח היצה"ר. וזה דקאמר הן אמת, דאמת נקרא תורה כמד"א אמת קנה, ובסתום חכמה, היינו על התורה שנקראת חכמה כמארז"ל במדרש נובלת חכמה של מעלה תורה, והכוונה שהיה מקונן אף כי יש בי עדיין יצה"ר מ"מ היה לי להתגבר מכח התורה שהיא תבלין כו'. לכן אבקש ממך ה' תחטאני באזוב ואטהר, כי היה לי להתגבר מכח התורה כנ"ל:
ולהמתיק הדבר נראה לפרש הפסוקים האלו ע"פ מאחז"ל שבעוד הולד במעי אמו מלמדין אותו כל התורה כולה. ונ"ל לתת טעם בזה ע"פ מאמר רז"ל פ' חלק (דף צא:) א"ל אנטונינוס לרבי נשמה מאימתי נתונה באדם משעת פקידה או משעת יצירה. א"ל משעת יצירה, א"ל אפשר לחתיכת בשר עומדת שלשה ימים בלא מלח ואינה מסרחת אלא משעת פקידה, אמר רבי דבר זה למדני אנטונינוס ומקרא מסייעו שנאמר ופקודתך שמרה רוחי. א"ל אנטונינוס לרבי יצה"ר מאימתי שולט בו באדם משעת יצירה או משעת יציאה. א"ל משעת יצירה, א"ל א"כ בועט במעי אמו ויוצא אלא משעת יציאה, אמר רבי דבר זה למדני אנטונינוס ומקרא מסייעו שנאמר לפתח חטאת רובץ. ובזה נ"ל לפרש מקראי קודש, ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן וגו' ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו וגו', וימלאו ימיה ללדת וגו'. נ"ל דכך היה שאלת רבקה. מאחר דפסיקא ליה כאנטונינוס כמו שהודה רבי לדבריו ע"פ מקרא, א"כ כאשר התרוצצו הבנים בקרבה ודרשו חז"ל כשעברה על פתחי שם ועבר יעקב מפרכס לצאת וכשעברה על פתחי ע"ז עשו מפרכס לצאת, דבר זה היה לתמיה בעיניה, דהא במעי האם עדיין לא שולט היצה"ר.
אח"ז ראיתי במהרש"א בח"א שהקשה זה. אמנם נ"ל דזאת היתה שאלת רבקה, וזה דקאמרה למה זה אנכי היינו מה יהיה בסופי שיבעוט במעי לצאת, ולזה בא לה התשובה לנכון שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו, הכוונה הגם שאין יצה"ר שולט במעי האם, הכא שאני, שני גוים בבטנך, ודייק בלישניה ממעיך יפרדו, דהכא ממעי האם יפרדו זה לתומו וזה לרשעו, וזה דמדייק הכתוב וימלאו ימיה ללדת, שבאמת בדרך נס היה מה שנמלאו ימיה ללדת כי, במעי האם היה היצה"ר שולט בעשו, א"כ היה יכול לבעוט באמו ולצאת קודם זמן, רק השי"ת עשה בדרך נס והמתינו במעי האם עד שנמלאו ימיה ללדת. היוצא לנו מדברינו שבעוד הולד במעי האם אין שולט בו היצה"ר, לכן שפיר אז שעת הכושר ומלמדין אותו כל התורה כולה ותהיה חרותה וחקוקה על לבו אף בבואו לעוה"ז. אף שמשכחין ממנו בצאתו לאויר העולם עכ"ז חקוקה בלבו כשיגדל וילך בדרך הטוב ויהגה בתורת ה' תהיה התורה חקוקה על לבו מה שלמד כבר בעודו במעי האם. ובזה יש לפרש מאחז"ל (שבת פ"ח) כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה יצאה נשמתן של ישראל שנאמר נפשי יצאה בדברו והוריד הקב"ה טל שעתיד וכו' והחיה אותן. והטעם בזה שעשה הקב"ה לכל דבור להוציא נשמתן, דבלא גוף תהיה התורה חקוקה וחרותה על לבם ועל לב זרעם אחריהם. בזה נבוא לביאור הפסוקים, הן אמת חפצת, שדוד במר נפשו מקונן על עצמו שהיה לו למנוע מלחטוא כי התורה שנקראת אמת חפצת בטוחות הם הכליות, והענין על התורה שלמדו אותו בעודו במעי אמו, כענין שנאמר בא"א שהיו שתי כליותיו נובעות חכמה, ומלמדין אותו כל התורה שנאמר אף לילות יסרוני כליותי, וכן הענין בהולד שמלמדין אותו שהכליות מלמדין אותו כל התורה. ושאמר אח"כ ובסתום חכמה תודיעני ר"ל בעוד הייתי סתום במעי אמי תודיעני חכמה, וכל זה עשה ה' בכדי שתהא התורה רשומה בלבי טרם שלט בי יצה"ר כדי למנעני מהחטא, לכן מקונן מה שבא עליו החטא, ע"כ אבקש ממך ה' אלהי תחטאני באזוב ואטהר, והוסיף לומר לב טהור וגו' ורוח נכון חדש בקרבי, היינו שרוח נכון שהיה לי מתחלה טרם צאתי לאויר העולם נקי מיצה"ר יחדש ה' בקרבי עתה כמאז, ועל להבא אל תשליכני מלפניך, היינו שלא יסיר מאתי העזר האלהי המסייע לכל הצדיקים בעת התגבר עליהם יצרם, וזהו ורוח קדשך אל תקח ממני:
ונפן אל מדובר הקודם לפרש פסוק שובה ישראל וגו' שהתחלנו דהנה תכלית דברינו היה שלכך זכו האבות הקדושים שייחד השי"ת שמו עליהם שאומרים אלהי אברהם וכו' מחמת שהיו במדרגה גבוהה מעל גבוה, להתגבר על יצרם מעצמם בלתי עזר העליון כו'. וזהו דקאמר הנביא שובה ישראל במדרגה עד ה' אלהיך, היינו שתזכו למעלת האבות הקדושים לייחד שמו עליכם, וזו ה' אלהיך בנוכח. וכענין שאמרו בתנדב"א חייב כל אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי האבות, והבן:
באופן אחר יש לומר פסוק שובה ישראל וגו' כי כשלת בעונך. דהנה חז"ל דקדקו האי עון מזיד הוא וקרי לזה מכשול דהוא שוגג, והכונה בזה נראה לבאר ע"פ מה שפירש רש"י והיה עקב תשמעון קאי על העבירות שאדם דש בעקבו, וכבר האריך בזה השל"ה הק' שהעולם טועים וסוברים דלא מיקרי בעל תשובה אלא שבא על ערוה או חילול שבת או ע"ז ח"ו, כי יש עבירות חמורות מה שהעולם אינם מחשבים אותם לעבירות, כמו לה"ר רכילות שנאת חנם ששקול כנגד ג' עבירות הנ"ל שבעוה"ר מצויות בינינו והעולם רגילין בהן עד שאינם מחשבין לעבירה כלל. ולזה כיון דוד המלך ע"ה באומרו עון עקבי יסובני, שהיה מתירא מהעבירות חמורות והם בעקבי. ולזה כיון ג"כ הנביא כי כשלת בעונך ועון מזיד ואצלך הוא קל כאילו אין בו עבירה רק כשוגג והבן. ומדוקדק לשון רז"ל. ואמר עוד הנביא אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב, וי"ל ע"פ מה שאמרו חז"ל (יומא פ"ו:) אמר ר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות שנאמר שובה ישראל וכו', איני והאמר ר"ל גדולה חשובה שזדונות נעשות לו כזכיות שנאמר ובשוב רשע מרשעתו וגו' עליהם חיה יחיה, ל"ק כאן מאהבה כאן מיראה. כבר האריך בזה מהרש"א בח"א להתבונן איך יתכן להיות מעבירה מצוה. ולענ"ד להסביר הדבר בטוב טעם ע"פ מה שאמרו חז"ל בסוף פ"ק דקדושין רמי רב טובי בר רב קיסנא לרבא תנן כל העושה מצוה אחת מטיבין לו, עשה אין לא עשה לא ורמינהי ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, א"ל התם כגון שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה כי הא וכו'. לפ"ז יובן הענין היטב כיון שעושה תשובה מאהבה אין העבירה נחשבת לעבירה והוה כאילו לא עשה כלל מיקרי בא לידו עבירה וניצול הימנה והו"ל כאילו עשה מצוה. וי"ל דזה כיון הנביא אמרו אליו כל תשא עון, היינו שיכפר העבירות ויהיו נחשבים כאילו לא עשה העבירות, וקח טוב דהיינו אדרבה שמהעבירה יחשב לו מצוה דהא ישב ולא עבר נותנים לו שכר כאילו עשה מצוה. וע"פ ענין זה פירשתי ד' חז"ל בספ"ק דקדושין גבורי כח עושי דברו כגון ר"צ וחביריו ר"צ תבעתיה ההיא מטרוניתא אמר לה חליש ליבאי ולא מצינא איכא מידי למיכל אמרה ליה איכא דבר טמא, אמר לה מאי נ"מ דעביד הא אכיל הא, שגרא תנורא קא מנחא ליה סליק ויתיב בגויה אמרה ליה מאי האי אמר לה דעביד הא נפיל בהא אמרה ליה אי ידעי כולי האי לא צערתיך. וי"ל מה שתארו לו בתאר זה עושי דברו לשמוע בקול דברו, דהענין אף שאמרו חז"ל אל תהיו כעבדים המשמשין וכו', יש ענין שמותר ע"מ לקבל פרס, כמו שאחז"ל שכר מצוה מצוה, והיינו שבזכות מצוה זו יעשה מצוה אחרת, וזה ודאי שרי לעבוד ה' באופן זה, וזה עבודת הצדיקים שעושין מצוה ומטהרין את גופם בכדי שיוכלו לעשות מצות אחרות. וז"פ עושי דברו לשמוע בקול דברו, היינו שעושין המצות ומטהרין ומקדשים גופם בכדי שיוכלו לשמוע בקול דברו עוד מצות ולהוסיף תורה ומע"ט, וזה ענין ג"כ ששיבח הבורא לישראל בעת מ"ת שהקדימו נעשה לנשמע אמר הקב"ה מי גילה רז זה לבני לשון שמלה"ש משתמשין בו שנאמר גבורי כח עושי דברו וכו', והיינו שהיו במדרגת מלאכי מעלה בעת קבלת התורה שרצונם היה לעשות המצות כדי שיזכו לשמוע עוד בקול דברו, וזה מדרגת המלאכים ג"כ, ור' צדוק וחבריו היו ג"כ במעלה גדולה זו. והנה הרשעים הם להיפך כמו שאמרו חז"ל ששכר עבירה עבירה, כי עבירה גוררת עבירה, והיינו אף שהם חלושים לעשות העבירה מחזקים א"ע באכילה ושתיה ולמלאות בטנם במאכלות אסורות כדי שיתחזק גופם לעשות העבירה. והנה ר"צ היה ניצול מהמטרוניתא בחכמה, והיינו שאמר לה לא מצינא, כי אין לי כח לעשות העבירה, ואמר איכא מידי למיכל ואמרה לו איכא דבר טמא ואמר לה מאי נ"מ דעביד הא אכיל הא, הכוונה שזו מדת הרשעים שעושין עבירה בכדי שיוכלו לעשות עוד עבירה, ובאמת ר' צדוק וחבריו שהיו ממדת הצדיקים עושי דברו לשמוע בקול דברו, שעושין מצות כדי שיוכלו אח"כ לעשות עוד מצות, ולכן ניצול מהמטרוניתא כמו שאמרו חז"ל שגרא תנורא כדקאמר הש"ס: