אור ברסלב

נחל קדומים על תורה· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

בראשית

פרק א

פסוק א

בראשית. פירש רש"י א"ר יצחק וכו'. יש מי שכתב דלכבוד אביו פתח רש"י כן דלא הוה בר אוריין רק ויאמר אביו מפני מה כתוב בראשית. ורש"י כתב א"ר יצחק וכו'. וליתא דאבי רש"י בר אוריין ובמסכת ע"ז כתב רש"י מפירושי אביו. וכתבו על הכותב הלז דלא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחדש ושם בילקוט הביא מאמר זה א"ר יצחק וכו' ע"ש ועיין בזהר הקדוש פרשת בא דף ט"ל ע"ב דאיתא התם א"ר יצחק לא היה צריך למכתב אוריתא אלא מהחדש הזה וכו' ע"ש ודוק במאי דמשני התם:

עוד כתב רש"י מה הטעם פתח בבראשית משום כח מעשיו וגו' לתת להם וגו' והענין דהתנה הקב"ה אם מקבלים ישראל התורה מוטב ואם לאו מחזיר העולם לתהו ובהו וישראל שקבלוה זכו בעולם כדין המציל מזוטו של ים הרי אלו שלו וז"ש בראשית בשביל ישראל והתורה כדפירש"י בסמוך וזהו כח מעשיו הגיד לעמו שכתוב בראשית והיינו לתת להם נחלת גוים כי בקבלת התורה זכו. מהר"א בר ברוך:

עוד כתב רש"י אין המקרא הזה אומר אלא דורשני. פירוש דכיון דבראשית מאמר הוא הול"ל ויאמר ולמה כתב בראשית ודאי לדרוש. מהר"א הנזכר:

בראשית. אותיות בשארית שכל העולם כלו לא נברא אלא בזכות ישראל שנקראו שארית כמש"ה שארית ישראל לא יעשו עולה. כן כתב רבינו אפרים ז"ל בפירשו כ"י. ולי ההדיוט נראה כמ"ש בתנחומא פרשת עקב דלא בחר הקב"ה בישראל אלא בעבור הענוה שהיתה מסוגלה להם דהרי הגויים מקיימים מצות ומשבחים להקב"ה ע"ש באורך ונמצא מה שבחר בנו לתת התורה הוא בשביל הענוה. ולכן ריש תור"ה בראשית והוא בשארית לומר דהתורה נתנה לישראל שנקראו ראשית בעבור שהם ענוים וזהו בשארית כמשז"ל לשאר עמו למשים עצמו כשיריים. ובראשית הכל טרם יקרב לתורה צריך בשארית שיהיו ענוים. א"נ קרוב לזה בסגנון אחר עם מ"ש פ"ק דעירובין מפני מה זכו בית הלל שהלכה כמותן מפני שהם נוחין ועלובים וזה רמז אם תרצה להבין התורה ולכוין לאמיתה בשארית בענוה תבנה ותכונן:

בראשית ברא אלהים. בזוהר פרשת יתרו סוף דף פ"ז רבי אלעזר אמר לא אצטריך למדכר שמא קדישא אלא בתר מלה דהא שמא קדישא לא אדכר באורייתא אלא בתר תרין מילין דכתיב בראשית ברא אלהים עכ"ל וגם ר"ש אמר הכי שם בסמוך. ומכאן תוכח"ת מגולה שמ"ש רבי שמעון בגמרין בנדרים דף יו"ד ובב"ר פ"א ובריש תורת כהנים שלא יאמר לה' קרבן אלא קרבן לה' כונתו כמו שאמר רבי שמעון גופיה בזהר דלא לאדכר שמיה בריקניא וכמו שפירש רבי אלעזר וצדק הרב קרבן אהרן שפירש כן וכן ראיתי להרב נזר הקדש באריכות גדול ובזה ראיתי בלקוטי רבינו בצלאל כ"י פ"ק דמגילה על דף ט' שפירש בשם גליון שהוא רבינו אליעזר מטו"ך שכתב וז"ל בב"ר איתא דלהכי לא כתב רחמנא אלהים ברא בראשית ללמדך שלא יזכיר שם שמים על לא כלום שכך אמרו רז"ל אל יאמר אדם לה' עולה שלא יוציא שם שמים לבטלה על לא דבר וכו' וכן מצאתי בפירושים אחרים עכ"ל. ומכאן תשובה על מ"ש הרב כתנות אור (הוא הרב פנים מאירות) פרשת ויחי בפסוק כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך ומ"ש בזוהר פרשת ואתחנן דף רס"ז ע"ב וכתב דטעם מ"ש בנדרים שלא לומר לה' קרבן שלא ימות וכו' עש"ב. והדבר קשה על גדול שכמותו איך נקט בפשיטות דהטעם שלא ימות והרא"ש שם בנדרים פירש שלא יחזור בו ותו דמהזהר יתרו מוכח דהטעם שלא יזכיר ה' על לא כלום והוא בא לתרץ עפ"י הזוהר פרשת ואתחנן בטעם שמא ימות. וכמה מפרשים נקטו טעם זה שמא ימות. ובספרי הקטן פתח עינים ביומא עמדתי בזה ושם כתבתי כי טעם זה הוא מהרב של"ה ואחריו הדביקוהו בעלי הפרשי"ם. ואין כאן דעת הראשונים כמ"ש שם. ועוד דכיון דבש"ס והמדרשים אמרה רבי שמעון גופיה מסתמא הטעם האמיתי הוא כמו שפירש ר' שמעון עצמו בזהר שלא להזכיר השם על ולא כלום. והא דכתיב והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם דבעז הזכיר ה' תחילת דבור. אפשר דבעז היה עוסק בתורה בדבור או בהרהור לפחות כמ"ש התוס' פרק היה נוטל דת"ח דהגיע לפרשת דרכים תמיד מהרהר בתורה וכ"ש בעז ראש הסנהדרין והיה בא מבית לחם לשדה ובדרך הזה הגם שהיה מועט לא סגי ליה בלא ד"ת ולכן הן בעודנו קורא בתורה אמר ה' עמכם ולא הזכיר ה' על ולא כלום ח"ו. וז"ש והנה בעז בא מבית לחם דודאי היה עוסק בתורה ולכך אמר ה' עמכם אבל הקוצרים שכירי יום הם עסוקים במלאכתם אמרו יברכך ה'. ובזה יש מקום לישב דברי הזהר פרשת ואתחנן הנז' דלעתיד ודאי כבר הם עוסקים או מהרהרים בתורה ואינם מזכירים ה' על ולא כלום והתם לא נחית מצד זה אלא שבעה"ז לא היו מזכירין ה' בראש אמי"ר אף שעסוקים כבר בתורה כשמדברים לנכח ולעת"ל תחלת דבר ה' דוק והארך:

בראשית. ר"ת בקול רם אברך שם י"י תמיד מכאן רמז שיש לברך בקול רם שיענו אמן בראשית גימטרי' ב' לוחות אבנים. לקוטי גורי האר"י זצ"ל כתיבת יד:

פסוק ב

היתה תהו ובהו. הית"ה תה"ו סוד שני חרבנין (הראשון) [השני] כמספר הית"ה (והשני) [והראשון] עמד כמספר תהו דכתיב ביה ראיתי את הארץ והנה תהו. ליקוטי גורי האר"י זצ"ל כ"י. ושוב ראיתי שכן כתב רבינו בעל הטורים בפרפראותיו ויש להבין מדוע בא רמז בית שני קודם. ועוד כי בא המספר מכוון הית"ה ת"ך. ובית ראשון שעמד ת"י שנה נרמז בתיבת תהו שהוא גימטריא תי"א בשנת החרבן וכפ"ז גם בית שני הי"ל לרמוז תכ"א ואפשר כמ"ש בגיטין אלמלא שהקדים ב' שנים למנין ונושנתם לא נשאר ח"ו שריד ופליט וזה הרמז הית"ה שהיה מציאות לבית ב' שנתקיים מסיבת שחרבן בית א' היה בשני תה"ו ולא היה בשנת תי"ג שהקדים שתי שנים ובזה היתה פליטת בית ישראל שהיה בית ב' הרמוז בתיבת היתה ואחר הגלות המר הזה הארוך וחשך על פני תהום יש מקוה לישראל ורוח אלהים מרחפת על פני המים שהוא רוחו של משיח ויאמר אלהים יהי אור גאולת עולם וכל זה היה סיבה שהקדים שתי שנים למנין ונושנתם ורמוז בתיבת תה"ו כמדובר. ולפי האמור אפשר דרך רמז במשנת ריש קמא וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ כל שחבתי בשמירתו וכו'. ופי' הרמ"ע ז"ל במח"ד ח"ה פ"ו וכשהזיק חב המזיק בחרבן בית ראשון לשלם במיטב הארץ ששפך חמתו וכו' ע"ש ואחר זה כל שחבת"י חבתי גימטריא ת"ך על בית ב' והשאר כפירוש הרמ"ע ע"ש באורך ודוק כי קצרתי. ומצאתי לרבינו אפרים בפירושו כ"י שכתב וחשך זה גלות אדום וחש"ך ע"ל גימטריא גלות. והארץ היתה תהו ובהו. והארץ אלו ישראל כדכתיב כי תהיו אתם ארץ חפץ תהו ובהו גימטריא ת"ל רמז לשעבוד כדכתיב ומושב בני ישראל וכו':

ורוח אלהים מרחפת על פני המים. אמרו רז"ל זהו רוחו של משיח. ואפשר כמ"ש בזהר חדש דגלות זה האחרון הגאולה תהיה בזכות משה רבינו ע"ה והוא תבע יקרא דאורייתא לכן צריך לעסוק בתורה ליגאל. וז"ש ורוח אלהים מרחפת רוחו של משיח וזה תלוי על פני המים אין מים אלא תורה שבזכות עסק התורה יבא המשיח. ור"ת על פני המים עפה. שרומז לתורה שנקראת מגילה עפה. ובלקוטי גורי האר"י ז"ל כתוב מרחפת גימטריא תשכ"ח כמספר קר"ע שט"ן ואפשר עוד לרמוז כי ר"ת מרחפת על פני (המים) גימטריא צלע נמשך למ"ש תהו ובהו שרמז לחרבן בתי מקדשות ורמז צלע כי כל זה גרמה חוה שהיא צלע שאכלה והאכילה עץ הדעת. וברוב רחמיו רמז איל"א וכו"ס בה כוס ישועות ורוח אלהים זו רוחו של משיח וגם צלע שהוא גימטריא ר"ת מרחפת על פני המים הוא גימטריא קץ שהוא הגאולה. ורבינו אפרים ז"ל כתב כי הצלע גימטריא הפעם וז"ש זאת הפעם מ"ש וזהו הר"ת מרחפת על פני המים הפעם למפרע ודוק:

פסוק ה

לאור יום. גימטריא אלו הצדיקים עם האותיות. ולחשך קרא גימטריא אלו הרשעים עם האותיות כי הצדיקים נקראו אור דכתיב ואור צדיקים כאור נגה והרשעים נקראו חשך שנאמר דרך רשעים באפלה. בקר יום גי' משיח וכן הוא כתיב הכא יום אחד וכתיב התם והיה יום אחד עכ"ל רבינו אפרים בפירושו כ"י:

ויהי ערב ויהי בקר. כתב רבינו אלעזר מגרמיזא ז"ל בכ"י ערב ויהי בקר עם ו' אותיות ערב בקר גימטריא תורה לרמוז כי בתורה שס"ה ל"ת כנגד הערב ורמ"ח מ"ע כנגד בקר והמשכיל יבין עכ"ל והוא מובן במ"ש מז"ה חסד לאברהם זלה"ה עין יעקב נהר מ"ג דרמ"ח מ"ע בתפארת ושס"ה ל"ת במלכות ע"ש וידוע דמדת יום ת"ת ומדת לילה מלכות וק"ל. ודרך רמז אפשר ער"ב גימטריא קול קול כי ע"י הקול קול יעקב ערב שרומז לצרה זרחה השמש ויהי בקר ואין הידים ידי עשו וריוח והצלה יעמוד. ובמדרש אמרו ויהי ערב ערבו של עשו ויהי בקר בקרו של יעקב יום אחד וכו' יום אחד שנתן לו הקב"ה ואיזה זה יה"כ ואפשר ויהי ערב ערבו של עשו דהקליפה קדמה לפרי והוא שולט על יעקב בעה"ז ויהי בקר בקרו של יעקב כשיבא משיח ובעה"ז יום א' נתן לו הקב"ה שאין רשות לעשו על יעקב והוא יום הכפורים כמשז"ל דביום הכפורים לית ליה רשות לאסטוני. א"נ כמ"ש הרב יערות דבש ח"א דף ע' דכשנברא אדה"ר יום ערב שבת לא היה חשך עד מוצאי שבת ולכן לשנות החמה חסר יום א' ולכך יה"כ לית ליה רשות לאסטוני ע"ש באורך והבאתיו בדברים אחדים דף נ"ז וז"ש ויהי ערב ערבו של עשו ויהי בקר בקרו של יעקב דערב שבת וליל ויום שבת היה אור כמו יום מזה נולד יום אחד יה"כ שאין לו רשות לעשו על ישראל דאין רשות להשטין ודוק היטב כי קצרתי:

פסוק ז

ויעש אלהים את הרקיע. בתרגום המיוחס ליונתן פי' סומכא דרקיעא תלת אצבעין. ותרגמא הגאון מהר"ר דוד אופנהיים ז"ל במ"ש בילקוט ראובני דף י"ג התפלה ח"י ברכות המתפלל בכוונה ינצל מגיהנם שהוא ק"פ אלף פרסאות שהוא ח"י אמות של הקב"ה. נמצא אמה של הקב"ה עשרה אלפים פרסאות. ובמנחות דף מ"א אמרו אמה ו' טפחים וכל טפח ד' בגודל ה' בתילתא פי' ה' אצבעות א"כ האמה ל' אצבעות והעשירית ג' אצבעות. ובפסחים דף צ"ד שית אלפי פרסי הוי עלמא וסומכא דרקיעא אלף פרסה וז"ש התרגום ג' אצבעות כלומר של הקב"ה כי אמה שלו עשרת אלפים פרסאות והוא שלשים אצבעות וג' אצבעות אלף פרסה:

פסוק יא

תדשא הארץ דש"א. ר"ת "דין "שלום "אמת הוא עשב מזריע השלום. הרב הלבוש ריש חשן משפט והאריך בזה ע"ש. ואפשר כי באמצעות הני תלתא שכינה שורה בישראל ולכן עליהם העולם עומד ובמקום אחר הארכתי. ומה שאמר עץ פרי עושה פרי פירשו רז"ל שיהא טעם העץ כטעם הפרי והקשה הרב כלי יקר דלמה לא ענש את האדמה תכף והמתין לה עד שנתקללו אדם וחוה ונחש והרב ז"ל תירץ לפי דרכו ולי הדל נראה ע"פ פירוש רבינו האר"י ז"ל הבאתיו בראש דוד על הסד"ר דף ה' ע"ב שטען הנחש שעל העץ ציוה ולא על הפרי ע"ש באורך. ואלו היו כל האילנות עץ ופרי שוים לא היה מקום לטעות שעל העץ לבדו ציוה כיון דכל העצים שוים לפרי וכן ראיתי בלקוטי תורה כ"י שכתב האר"י ז"ל דלטובת אדה"ר ציוה עץ עושה פרי שלא יטעה בעץ הדעת דדוקא על העץ ציוה ע"ש ומאחר דמזה דשינתה האדמה טעה אדה"ר לזה כשיצא תקלה משינויה נתקללה ודוק כי קצרתי:

פסוק כו

נעשה אדם וכו'. ראשונים שאלו חקור דבר למה נברא האדם כי הנשמה טרם בואה לעה"ז נהנית מזיו השכינה וכבואה היא מסוכנת מאד מאד ובשגם יזכה האדם לתורה ולמצות סוף סוף שזכה ליהנות מזיו השכינה ורובא דרובא לא יזכו עד אשר צרוף יצרפו צירוף אחר צירוף. ומרן הקדוש ז"ל ראה ויתר דמאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי ולזה בא לעסוק בתורה ובמצות ובשכר מצותיו נגש ונהנה מן הדין. וזה תכלית ביאת האדם. והמגיד אמר ליה יישר ככתוב בס' מגיד מישרים. ואולם מצאתי בלקוטי תורה לגורי האר"י זצ"ל פרשת האזינו שכתב וז"ל נעשה אדם אמר לעולמות בי"ע כי הוא יתברך ברא כל ד' עולמות אבי"ע ולקשר כלם ברא האדם כי יש בו מכל העולמות ואל העולמות אמר נעשה אדם כי עולם הבריאה יתן בו חלק הנשמה ועולם היצירה עולם המלאכים רוח ואין לך אדם מישראל שאין לו חלק מלאך מלמעלה ועולם העשיה נתן בו חלק הנפש. ואח"כ הוא יתברך נתן בו חלקו כביכול וז"ש ויפח באפיו נשמת חיים הוא יתברך. וחלק זה כשאדם חוטא מסתלק קודם כדי שלא יפגום בו ואינו פוגם אלא בשאר חלקי העולמות. וכשהאדם יעשה מצוה גם אל המלאך נחשב כאלו עשה מצוה ואוכל משלו כיון שבאדם יש חלק המלאך והשי"ת רוצה שכלם יאכלו שכר פעלם ובמשפט ולא בדרך צדקה. והמלאך שאינו בעל בחירה לעולם לא היה אוכל משלו אם לא ע"י האדם כי שם חלקו ומעשה הטוב של האדם יחשב של המלאך כאלו עשאו. ועל כן שייך נעשה אדם משל למלך שנתן מנה לכמה אנשים ולאחד לא נתן אלא ציוה לכל אדם שנתן להם שיתנו לו כל אחד סלע אחד ממה שנתן להם המלך כן הדבר הזה וכשהאדם הוא טוב והולך בדרכי ה' מקשר כל העולמות ונותן עוז למלכו עכ"ל בקצור נמרץ והוא האריך הרבה. הראת לדעת פירוש נעשה אדם על פי פשט הסוד וישוב חקירת הראשונים בבריאת האדם ובס' הקטן ראש דוד פרשת תשא הבאתי דברי מז"ה ז"ל שהוצרך האדם לקשר העולמות כי יש לו חלק מכלם ועי"ז יומשך שפע מעולם לעולם ע"ש באורך ובא וראה קדושת מרן ז"ל כי לכל הדברות כיון לאמת כי דבריו נאמנו דרצונו יתברך שיאכלו שכר פעלם כמ"ש בלקוטי תורה שהבאתי. ואחר זמן רב ראיתי בלקוטים כ"י שזה הדרוש שכתוב בלקוטי תורה שהבאתי קיצורו הוא תורת חיי"ם הרב עיר וקדיש מהרח"ו ז"ל עצמו וכתוב בכלל חידושים שחידש הוא ז"ל (עמ"ש מדבר קדמות):

פרק ב

פסוק ב

וישבת ביום השביעי. כתב רבינו אפרים ז"ל וישבות אותיות ותשבי ויעלה בגימטריא התשובה לרמוז שבזכות התשובה והשבת ישראל נגאלים שיבא תשבי עם משיח עכ"ל. ויצדק מאד התשובה (אם) [עם] השבת על פי מה שכתב הרב החסיד בספר דעת חכמה שער שבת פ"ד שע"י החטא ממשיך כח הטומאה בפנימיותו וחיצוניותו אמנם ע"י החרטה והבכיה ממשיך עליו קדושה בתוכו אבל צריך להמשיך ניצוץ שכינה ואותו ניצוץ מגרש כח הטומאה מפנימיותו. ועוד צריך לעשות מצוות חבילות חבילות באברים שחטא בהם ועל ידי זה יתהוו מלאכים ויגרשו המלאכי חבלה מחיצוניותו ושתים אלה אי אפשר כי אם בשמירת שבת כי אז יזכה לניצוץ נשמה דאצילות. גם צריך זמן רב לקיים מצוות באברים שחטא ומי יזכור כל חטאותיו אמנם שמירת שבת שקול ככל המצות והוי כקיים מצות חבילות זהו תורף דברי הרב ז"ל בקצור אמיץ. ובזה צדקו יחדיו רמזי רבינו אפרים ז"ל שבזכות התשובה והשבת נגאלים דלא סגי בתשובה כי אכתי פשו ניצוץ שכינה לנקות פנימיותו ועשיית חבילות מצות ומתוך כך יתהוו מלאכים ויגרשו מלאכי חבלה מחיצוניות. ברם בשמירת שבת אהני לכל. וא"כ למדנו דתרווייהו צריכי תשובה ושבת וא"ש דבזכות תשובה ושבת נגאלים. ועל פי זה פירשנו מאמרם ז"ל דכשעלה משה למרום עלה לרקיע ז' התחילו לקרות ויכלו ולספר בשבחה של תשובה ויש להבין מה ענין ויכלו לשבחה של תשובה אבל עפ"י האמור ניחא דהתשובה לא סגיא אלא בשמירת שבת. והיינו דאתמר ברבה אין ישראלים נגאלים אלא בזכות השבת. גם רבינו האר"י ז"ל רמז גאות לבש אותיות גואל שבת. והרי הוא כמבוא"ר דע"י שבת תשובתו תשובה אשר מזרי"ח זר"ח ניצוץ של שכינה והרי הוא כאלו שמר כל המצות. ובזה ניחא מאמרם ברבה ויצא קין מצאו אדה"ר א"ל מה נעשה בדינך א"ל עשיתי תשובה אמר כ"כ כחה של תשובה פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת. ולכאורה אינו מובן מאי שיאטיה דשבת כי (השב"ת השבי"ת) [השב"ח השבי"ח] לומר מזמור שיר ליום השבת ברם בתשובה ושמירת שבת סגי דהוי כאלו קיים כל המצות כדברי רז"ל ואז כשישראל שומרי שבת באמת נגאלים ולכן אדה"ר ביודעו מכירו צורך שבת לתשובה פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת ובדרושים בס"ד הארכתי במאמרים אלו:

פסוק כא

אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה. ס"ת תורה ותיבת בשר מפסקת רמז למשז"ל שרוי בלא אשה שרוי בלא תורה ותיבת בשר הפסק רמז למשז"ל אל תרבה שיחה עם האשה. רבינו אפרים ז"ל. ואפשר תיבת בשר ר"ת בלי רוב שיחה:

פסוק כב

ויבן ה' אלהים את הצלע. אותיות לעצה כמשז"ל אתתך גוצא גחין ולחיש לה. ד"א אותיות העצל דשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה והוא עצל. רבינו אפרים ז"ל:

פסוק כג

לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת. אפשר כמ"ש הרב שבלי הלקט ח"ב כ"י סימן ע"ג כי בתחילה הראשונה לא היתה נשמעת לו ולקח אחד מצלעותיו ועשה חוה והטיל ב' אותיות משמו הגדול י"ה יו"ד באדם וקראו איש וה"א בחוה וקראה אשה ושם ביניהם אהבה ואחוה כי בתחילה היו אדם אש והראשונה אש ע"ש באורך. וז"ש לזאת יקרא אשה זאת דייקא לאפוקי הראשונה כי מאיש לקחה זאת ועתה נקראת אשה ואני איש. וז"ש פ"ג דסוטה זכו יה ביניהם לא זכו אש אוכלתן שנדמו כמו אדם והראשונה שהיו אש אש:

פסוק כד

על כן יעזב איש וגו' והיו לבשר אחד. אפשר לרמוז בשר אחד גימטריא חת"ן כל"ה עם שני כוללים. גם רמז חתן כלה לרמ"ח איבריו ורנ"ב אבריה הם ת"ק אח"ד גי' חתן כלה:

פרק ג

פסוק ג

אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו. פירש"י הוסיפה על הציווי לכך באה לידי גרעון וכו' דחפה עד שנגעה בו אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה עכ"ל. והדבר קשה דאם היא הוסיפה נגיעה איך נתפתית מהנחש שאמר כשם שאין מיתה בנגיעה וכו' הרי אשה יודעת שהנגיעה היא תוספת שהוסיפה. ופי' הרב כלי יקר שחוה לא שמעה מפי הגבורה רק אדה"ר ציוה לה ואדה"ר הוסיף הנגיעה לסייג ולא אמר לה שהנגיעה לסייג וסברה חוה שגם הנגיעה ציוויו יתברך ומשו"ה הלך אל חוה ולא אל אדם כי אדה"ר ידע דהנגיעה הוא סייג ע"ש באורך. וכן כתב הרב תורת חיים בשיטתו על סנהדרין דף כ"ט ע"ש. ונעלם מהרב כ"י דתניא כוותייהו באבות דר' נתן פ"א דאדה"ר עשה סייג לדבר שהוסיף הנגיעה לחוה ולקמן באותו פרק אמר דיצא תקלה מכאן אמרו אל יוסיף אדם על דברים ששומע ע"ש. והדבר פשוט דהכוונה דצריך לעשות סייג כדקתני ברישא. אמנם צריך לומר ציווי ה' כהלכתו אח"כ לומר שהוא עושה סייג לא כמו שעשה אדם הראשון שהוסיף בסתם וסברה חוה שגם ה' ציוה על הנגיעה ומזה יצאת תקלה ולא זכרו הרבנים הנז' מהא דאבות דר' נתן. וגם על רש"י קשה דמפשט דבריו משמע דחוה היא הוסיפה מדעתה ולכך באה לידי גרעון. ומלבד שהענין עצמו אינו מתישב קשה מאבות דר' נתן. ומ"ש בסנהדרין דף כ"ט מנין שכל המוסיף גורע וכו' הכונה ממה שהוסיף אדה"ר לחוה בסתם ולא פירש דהוא סייג וכמ"ש הרב תורת חיים ודוק כי קצרתי:

פסוק ו

וכי תאוה הוא לעינים. פירש הרב כלי יקר שבכל חטא יש ויכוח ליצה"ר עם יצר הטוב כי יצר הטוב מבטיחו שכר רוחני לעה"ב ויצה"ר משיבו כי טוב לילך אחר התאוות המוחשות לעין כי תאוות העו"ז נראות לעין לא כן תאוות העה"ב עין לא ראתה ותרא האשה ראתה דברי הנחש וישרו בעיניה כי תאוה הוא לעינים שתאוות העוה"ז נראות לעין וחמדות העה"ב אין העין שולט זהו תורף דבריו. זאת היתה לי כונת הכתוב ישעיה סי' כ"ח שגו ברואה פקו פליליה הכונה שגו מפני מראית העין רואה הבלי העה"ז שנראין לעין ויחנו בקברות התאוה ועי"ז פקפקו במשפטי ה'. וקרוב לזה יתבאר במה שאמרו בסוטה דף ח' גמירי אין יצר הרע שולט אלא במה שהעין רואה. וז"ש שגו ברואה שהתירו להם הראיה הסתכלות בעריות וכיוצא מראיות אסורות כי יצרם הטעם שאין איסור בראיה ועל ידי זה נלכדו באיסורים פקו פליליה. ומקרא מלא ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. וכתבו ז"ל דאמרו רז"ל שהמלאך המות בא לאדם מלא עינים. הן הן הפגמים שפגם האדם בעינים ולוקח מאור עיניו מהקדושה וקב"ע את קובעיה"ם עינים להם. ועי"ז מחזק עין של עשו דכתיב חזיר מיער והעין תלויה רמז לעשו כמ"ש רבינו בחיי ז"ל. ואפשר לומר דהנשאר רמ"י גימטריא עמלקי והעין תלויה לפי מעשה ישראל במראית העין שאם ח"ו יפגמו בראות ילכדו בעבירה ויתחזק עין של עשו ועמלק ואם יתחזקו לשמור ראות העין ימחו עשו ועמלק ויבא גואל. וזה רמז כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון כי ע"י שמירת העין מהבלי העה"ז ולא נלך אחר עצת הנחש כי תאוה לעינים ונשמור ברית העינים שלא לפגום בראיה נזכה לראות בשוב ה' ציון וזה רמז כי עין בעין הן שלא לפגום בראיה בהסתכלות בעריות וכיוצא בהן והן בהבלי העה"ז הנראין לעין שלא ליהנות מהם בזכות שמירת שתי עינים יראו בשוב ה' ציון ותנתק ותמוש עין של עשו ועמלק שהם שתי עינים מהסט"א עיני רשעים תכלינה. ויען רוב חטאות הצבור והיחיד תלויות בעין ודיבור כידוע נאמר שזה אחד מרמזי עין דלת שבפסוק שמע ישראל שהם גדולות משמע אחד כי זה כל האדם ליזהר בעין ודיבור בשמרם עקב רב וזה רמז פסוק שובה ישראל ע"ד ה' אלהיך ודוק והארך:

פסוק יג

הנחש השיאני. פירשו המקובלים ז"ל שהיה הפגם בשני דלתין משדי ואדני ונשאר משם שדי שי ומשם אדני אני וזהו הנחש השיאנ"י שנפגמו הדלתין ונשאר אותיות שיאני מהשמות:

פסוק טו

הוא ישופך ראש. הראשונים פירשו דאם האדם יתגבר על יצרו תחילה וראש ולא יתן לו שום יד אפי' על דבר קל מאד בזה יכניע היצר הרע כי לא ימצא מקום לשלוט בו וזהו הוא ישופך ראש שיבטלך כתותי מכתת מראש שלא ישמע אפי' כחודה של מחט. ואתה תשופנו עקב אם נלכד בדבר קל תשופנו בסוף כי מרעה אל רעה יצא. ואני בעניי פירשתי דהתורה נקראת ראש כשרז"ל ויקרא רבה פ' י"ט ובמדבר רבה פ' ב' ואמרו פ"ק דקדושין אמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין אלמא אין ביטול ליצה"ר אלא ע"י התורה וז"ש הוא ישופך ראש על ידי התורה שנקראת ראש. ואתה תשופנו עקב לשון שכר כלומר אם לא יהיה תורה לשמה רק על מנת לקבל פרס אז תמצא מקום להחטיאו כיון שהלימוד אינו כתקונו כי התורה שמבטלת יצה"ר היא תורה לשמה:

פסוק כא

ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. ויאמר ה' אלהים הן האדם היה כאחד ממנו. שמעתי במ"ש בי"ד סי' רנ"א דין ח' דלכסות מקדימין אשה לאיש והטעם משום צניעות. וז"ש לאדם ולאשתו וכי תימא היל"ל לחוה ולאדם כי בכסות מקדימין לאשה לז"א הן האדם היה כאחד יחיד בתחתונים והשתא ליכא צניעות ע"כ שמעתי. ולי ההדיוט נראה דהדין הוא כלפי דידן דצריך לעשות לבוש אחד ואח"כ השני. אמנם כלפי מעלה לא שייך כי ברגע אחד נעשו שניהם ולבשום וז"ש ויעש ה' אלהים שהכל ברגע לזה אני אומר לאדם ולאשתו משום וילבישם לשניהם ברגע אחד ודוק:

כתנות עור וילבישם. כתב רבינו אפרים ז"ל בפירושו כ"י כתנות עור מן העורות והבהמות אשר טבח לסעודת אדם וחוה כי לא נכון לומר שברא עורות לצורך אדם וחוה כי אין כל חדש תחת השמש מיום הששי ואילך עכ"ד. ולפום ריהטא יש להבין דלא הותר בשר לאדה"ר לאכילה כמ"ש בסנהדרין דף נ"ט. ואין לומר דהוא לא הותר לשחוט ולאכול אבל מלאכי השרת היו שוחטים ונותנים לו לאכול דהא שם פריך מברייתא דמה"ש היו צולין לו בשר ומשני בבשר היורד מן השמים ופריך מי איכא בשר היורד מן השמים ומשני אין וכו' ואם איתא דמה"ש הותר שישחטו ויתנו הא הו"ל לשנויי ועיין בתוס' דף נ"ו. ועוד דלאו סברא הוא דמה"ש ישחטו ויתנו לו ומה גם לפי מ"ש רבינו האר"י זצ"ל בטעם שהיה אסור לאכול בשר. ותו דבחולין דף כ"ה ודף פ"ה מבואר דמותר לנחור אם צריך לדם כי הצב"ע הצבי"ע או להמית תולע ע"ש וה"נ נימא דנשחטו בהמות לצורך עורן שיהיה מלבוש לאדם וחוה. ובפירוש רבינו אלעזר מגרמיזא זצ"ל כ"י כתב כתנות עור מעור של לויתן שמלח לצדיקים לעת"ל ומזהיר כחמה עכ"ד. ובתרגום המיוחס ליב"ע כתוב לבושין דיקר ממשך חויא דאשלח מיניה על משך בשריהון חלף שופריהון דאשתלחו. כן הוא במדרש שוחר טוב מזמור צ"ב:

פרק ד

פסוק ז

אם תטיב שאת ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ. פירוש הרב שפתי כהן פ' קרח דהאי קרא על קרח נאמר והכי פירושו אם תטיב שאת תהיה מנושאי הארון דכתיב בכתף ישאו והוא מקהת ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ שתפתח הארץ את פיה וכתב זה ע"פ מ"ש מהר"ם ריקאנטי ז"ל ששמע שבו נתקיים קללת ארור אתה מן האדמה ע"ש באורך. וימתק מאד ע"פ מ"ש רבינו האר"י זצ"ל כי קרח הרע של קין. וגם פירשו הראשונים כי אירע לקרח שלבני קהת אמר בכתף ישאו ולבני גרשון ומררי נתן עגלות. ועפ"ז מה טוב פי' אם תטיב שאת האמור. ואפשר לרמוז כי תיבות שאת ואם לא צירוף אתה שמואל. כי קרח ראה שמואל וסמך עליו כמשז"ל אבל הוא ירד לשאול ושמואל בא מבניו שעלו. ורמז גם הצלתו באומרו לפתח כמ"ש מי שיעלה את השערים יעלה את אבא שאול שבא לידו בשאול פתח בה"מ כמ"ש באורך בס' הקטן דברים אחדים ע"ש ודוק:

פרק ו

פסוק ח

ונח מצא חן. כל מי שאינו כועס מוצא חן ונח כשמו כן הוא נח ואינו כועס ולכן מצא חן כי נח אותיות חן. הרב ספר חרדים ז"ל:

פסוק י

נח איש צדיק. ישרן כמו דברי צדיקים ומתרגמינן פתגמין תריצין. איש צדיק גי' היש"ר. ד"א שהי' רגיל בתפלה כמו שנא' צדק לפניו יהלך וכמו שאמרו רז"ל לעולם יתפלל ואח"כ יצא לדרך שנאמר צדק לפניו יהלך ואח"כ וישם לדרך פעמיו מכלל שהתפלה נקראת צדק. אי"ש צדי"ק גי' תפלה. רבינו אפרים בפירושו כ"י. ואפשר לומר כמשז"ל ע"פ מי הקדימני עתידה בת קול להיות מתפוצצת בראש ההרים ולומר מי מל עד שלא נתתי לו בן מי עשה ציצית שלא נתתי לו בגד וכו' ונמצא שאין לאדם כלום אצל הבורא. ומיהו כתבו המפרשים שמי שהוא עושה המצוה בזריזות וחשק אינו בסוג מי הקדימני וסימניך זריזין מקדימי"ן למצות עכ"ד. ורבינו מהר"א מגרמיזא זצ"ל כתב נח איש צדיק ס"ת חשק. ובזה אפשר רמז אלה תולדות נח המעשים טובים של נח כמשז"ל עיקר תולדותיהם של צדיקים מצות ומעשים טובים וז"ש אלה המעשים טובים נקראו תולדות נח על שמו וכי תימא מאי אולמיה דנח הרי יש טענת מי הקדימני ואשלם והן נגרע מעבודתו ומה יצדק אנוש עם אל. לזה רמז נח איש צדיק ס"ת חשק דעבד עבודת ה' בחשק גדול ולכן אינו בסוג מי הקדימני. הלא מרא"ש בסד"ר דברתי בסגנון אחר. ועוד יש לרמוז איש צדיק תמים היה בדורותיו ר"ת גימטריא צבאות עם הכולל כי מנח יצאו צבאות והיה לעולם שארית:

במדבר רבה. מזרק אחד כסף מזרק זה נח שנזרק מדור המבול כסף על שם המצוה שנצטוה נקרא כסף שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. וצריך ביאור וכבר קדמו המפרשים. ולי הצעיר יש לפרש קרוב לדבריהם בסגנון אחר כמ"ש דנמחל לנח על שהקריב ואכל מהקרבן כמ"ש כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים אבל אדה"ר שלא הותר לו בשר לאכילה לא נתכפר. וז"ש במאמר מזרק אחד כסף מזרק זה נח שנזרק מדור המבול שלא היה הדין נותן שינצל כמשז"ל על פסוק נחמתי כי עשיתים ונח ולהכי קאמר שנזרק מדור המבול כלומר שהיה בכלל דור המבול והצלתו היה כדבר הנזרק ח"ו כסף על שם המצוה שנא' אך בשר וכו' כלומר שצפה הקב"ה שעתיד נח להקריב קרבן וכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים ויהיה לו כפרה ולכן ניצול וזה רמז במצוה אך בשר שהותר לו האכילה ומזה נמשך שהקריב וכהנים אוכלים וכו' ודוק היטב:

אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים הי' בדורותיו. אפשר על פי מ"ש הרב האר"י זצ"ל כי מי שבא בגלגול יקרא בן והפעם הראשון הוא אב. גם כתב גורי האר"י זצ"ל דנח נתגלגל ביוסף הצדיק ומשה רבינו וז"ש ונח מצא חן בעיני ה'. ובכלל המציאות חן הוא אלה תולדות שגלגוליו שנים נח נח היו ביוסף שהוא איש צדיק ובמשה רבינו שהוא תמים מבחר המין האנושי. והוא היה בדורותיו שני דורות אחרות. ובלקוטי גאוני אשכנז הקדמונים כ"י ראיתי למה מצא חן שיצא ממנו אברהם שהיה בדור עשרים לאדה"ר וז"ש תמים היה בדורותיו היה גימטריא כ' וכתיב באברהם והיה תמים ויצאו ממנו ישראל דכתיב בהו תמים תהיה:

פרק ז

פסוק יט

ויכסו כל ההרים אשר תחת כל השמים. וכי יש הר שאינו תחת השמים אלא שלא ליתן פתחון פה למינים שאומרים שלא ירד מבול לארץ ישראל שנאמר לא גשמה ביום זעם לכך כתיב תחת כל השמים ואף ארץ ישראל במשמע. כן כתב רבינו אפרים בפירושו כ"י. ודברים קשים הם. דאע"ג דאמרו במדרש דכותי אחד אמר שלא ירד מבול על הר גריזים ובהמי ישראל השיב לכותי מהאי קרא ע"ש. מ"מ הרי ר' יוחנן בזבחים (דף קיג) סבר לפי האמת דארץ ישראל לא ירד בה מבול וכבר התוס' שם הקשו מהאי מאמר דמדרש רבה ותירצו. ויש לישב קצת:

פסוק כא

ויגוע כל בשר וכו' וכל האדם כל אשר נשמת רוח חיים וגו'. אפשר במ"ש בתנחומא פ' ראה וז"ל אמרו רבותינו הרבה כשרים היו בהן כגון נח ונמחו עם הדור עכ"ל ובקונטרס פני דוד הרגשתי דלכאורה זה סותר משז"ל דאברהם אע"ה על פחות מעשרה לא בקש שדור המבול היו ח' ולא הצילו דורם ולפי התנחומא היו יותר מעשרה ולא הצילו ונמוחו. ואפשר דנח הציל עצמו ובניו בעבור שהוכיחם כמשז"ל אבל שאר הכשרים לא הוכיחום ונתפסו בעונם כמ"ש פ"ה דשבת וידוע דהתוס' כתבו משם ר"ת דכי כתיב האדם הוא על הגוים וז"ש וכל האדם פי' כל הגוים וגם כל אשר נשמת רוח חיים שהיו כשרים מתו וה"ט שלא הוכיחו. וז"ש רז"ל דאברהם אע"ה לא בקש על פחות מעשרה דבמבול היו ח' ולא הגינו. כי שאר כשרים נתחייבו על שלא הוכיחום ודוק:

פרק ט

פסוק ד

בשר בנפשו דמו לא תאכלו. כלומר בשר שאדם משים דמו בכפו להרויחו כמו בגזל וגניבה לא תאכלו כי בני נח נצטווים על הגזל וכן מצינו בדוד הע"ה שאמר הדם האנשים האלה ההולכים בנפשותם ולא אבה דוד לשתותם (רבינו אפרים כ"י):

פסוק טז

וראיתיה לזכור ברית עולם בין אלהים ובין הארץ. קשה דהול"ל ביני ובין הארץ מאי בין אלהים. ונ"ל בין מדת הדין ובין הארץ שלא יניח עוד מדת הדין לפגוע בעולם שלם (רבינו אפרים כ"י):

פרק יא

פסוק ו

ויאמר ה' הן עם אחד וכו'. במדרש רבי יהודה ור' נחמיה ר' יהודה אמר הואיל והן עם אחד ושפה אחת אם עושין הן תשובה אני מקבלם ר' נחמיה אמר מי גרם להם שימרדו בי לא על ידי שהם עם אחד ושפה אחת. ועתה לא יבצר א"ר אבא בר כהנא מלמד שפתח להם הקב"ה פתח של תשובה שנאמר ועתה ואין ועתה אלא תשובה המד"א ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה והן אמרין לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות עכ"ל. ואפ' במ"ש הרמ"ע דעכו"ם אין להם תשובה ויש ב' טעמים במפרשים אחד דעכו"ם אין להם תשובה כי הם עבדים ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. והב' דבשלמא ישראל שנצטוינו תרי"ג מצות הן וענפיהן ושריגיהן ודקדוקיהן לא אפשר למיקם בהו ויאתה לנו התשובה כי האדם מתוך חומ"ר קורץ ולא נתנה תורה למלאכי השרת. אמנם בני נח אשר לא נצטוו אלא על ז' מצות הם יכולים לעמוד עליהם בנקל ואין ראוי להם התשובה. ונפקא מינה בין תרי טעמי דלטעם שהם עבדים אם המצא ימצא בן נח שמצא חן בעיניו ית' ואמר אליו בני אתה יש לו תשובה. אבל לטעם אחר דלא יש להם אלא ז' מצות ליתנהו בתשובה כלל. וכתב הרב עוללות אפרים דטעם כשיש שלום נוצחים דע"י השלום על הרוב חוזרים בתשובה דאחד מוכיח לחבירו ומצד אשר שלום ביניהם מקבל דבריו אדהכי והכי אחרים מוכיחים לחבריהם ויחזרו בתשובה. אמור מעתה רבי יהודה ס"ל דטעם דעכו"ם אין להם תשובה היינו מטעם שהם עבדים ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. ואם ה' חפץ למען צדקו להחשיב כבן מועלת התשובה וא"כ בדור הפלגה יתכן דה' ברחמיו יוציאם מכלל עבדים וימחלם והיינו דאמר רבי יהודה הואיל שיש שלום ביניהם כי הן עם אחד ושפה אחת לכלם לשון הקדש ויאמר ה' מדת רחמים אם עושין ה"ן תשובה הן לאפוקי עכו"ם אחרים אנ"י שיכול להוציאם מסוג עבדים מקבלם. ורבי נחמיה אמר הא דשלום מהני הוא מטעם תשובה ועכו"ם ליתנהו בתשובה והשלום רע להם וז"ש מי גרם שימרדו בי לא ע"י שהם עם אחד ושפה אחת ונמצא דהשלום בעכו"ם מחטיאם. וז"ש ועתה שהם בשלום לא יבצר דמסכימים כולם להרע וטבעם רע ולכן צריך להפרידם כי אין להם תשובה דדוקא לישראל שיש לנו תרי"ג מצות וענפיהם דין הוא שיהיה לנו תשובה משא"כ בני נח דאין להם אלא ז' מצות והשלום רע להם. ואפשר שזכ"ה כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו יתפרדו כל פועלי און. הכוונה כי הנה אויביך ה' הם העכו"ם אין להם תשובה ולכן כי הנה אויביך יאבדו תכף ומאחר שאין להם תשובה והשלום אדרבה רע להם יתפרדו כל פועלי און והיא תחילת נפילתם. כל קבל דנא אמר הכתוב ה' עז לעמו יתן שהיא התורה ובה תרי"ג מצות ולכן ה' יתברך יברך את עמו בשלום שמועיל לתשובה דישראל יש להם תשובה. ור' אבא בר כהנא סבר דטעם דעכו"ם אין להם תשובה כר' יהודה דהיינו משום דהם עבדים ואם יש את רצונו מקבלם בתשובה וידוע מ"ש פ"ב דקידושין הרי את מקודשת ע"מ שאני צדיק גמור מקודשת שמא הרהר בתשובה ולחד מ"ד שהביא רבינו ירוחם ז"ל ה"מ בעבירות שבין אדם למקום אבל אם גזל וכיוצא לא מהני הרהור. וז"ש מלמד שפתח להם שיש להם שלום זה עם זה ופשעיהם הם למקום לבד פתח להם פתח תשובה שיהרהרו בתשובה ותכף מועיל וזהו ועתה באותו רגע אם הרהרו היא תשובה כמ"ד ועתה ישראל ולישראל מועיל תכף כשהוא עבירות שבינם למקום כי חפץ ה' בם בעבור שנשמותיהם הם נשמות ישראל כמ"ש המקובלים ודוק היטב:

פסוק לב

בחרן. כתב רש"י בחרן הנון הפוכה לומר לך עד אברם חרון אף של מקום. בספר מנחת שי כתב משם ספר תאגי דהנון הפוכה ור' עקיבא שהיה דורש כתרי אותיות היה קורא לנו"ן זו נון מגולגלת ודרש עליה שכל מי שיש בידו ענוה ושפלות הקב"ה מגדילו ומנחילו חיי עוה"ב שאין לך מדה טובה בעולם כענוה ויראת חטא עכ"ל. ואפ' לפי שהנון הזה כאן רמז דעד אברם היה חרון אף של מקום רמז נמי מעלת אברהם שהיה לו ענוה גדולה ובזה נסתלק חרון והענוה רמזה בנון הפוכה כצורה הנז' שהיא נון פשוטה רמז לאדם פשוט ישר והוא נכפף כנון קצרה והפוכה באופן שרמז דעד כאן היה חרון אף של מקום מפני שאברהם היה עניו ושפל כי הוא האדם הגדול בענקים ואמר ואנכי עפר ואפר ומי שיש בו ענוה הקב"ה מגדילו כמ"ש ואגדלה שמך והמליכו אומות העולם את אאע"ה ומנחילו חיי עוה"ב והגם כי גדלו מאד מעלות אאע"ה השב"ח השבי"ח הענוה כי היא עיקר הכל וכמו ששבח למרע"ה והאיש משה עניו מאד ועמ"ש במדבר קדמות מערכת נון אות ה' משם הנשי"א:

פרק יב

פסוק א

ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וגו'. אפשר דרך רמז ומוסר ויאמר ה' התורה בשם ה' אומרת אל אברהם שהיא הנשמה לך לך מארצך התפרש מחומר גופך הארציי. ורמז בלך לך שצריך לשית עצות בנפשו ע"ד שדרשו רז"ל וילך איש מבית לוי בעצת בתו. גם כאן רמז יתיעץ להפרד מארצו היאמר חומ"ר. והטענות שיתיעץ בהם לפרוש הם וממולדתך בוי"ו כולל כי אתה והקודמים לך מאין אתם כמ"ש מאין באת מטפה סרוחה. ומבית אביך רמז חלוקת ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה הוא הקבר עד"ש ליחרב ביתך שהיא הקבר. ואמרו ומבית אביך רמז כי הוא מילתא פסיקתא אין נקי וז"ש ומבית אביך פי' מקבר אביך שהוא גזרה שוה בעוד קבר"ת ארץ. אל הארץ אשר אראך רמז חלוקה שלישית ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני ממ"ה וז"ש אל הארץ רמז לג"ע אשר אראך כביכול. ואעשך לגוי גדול כי כל המצות שאתה מקיים נבראים מלאכים וז"ש ואעשך לגוי גדול שופרך וחיל"ך כתות מלאכים הנעשים מתורתך ומצותיך וכמ"ש הראשונים ע"פ ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל שיש להם מלאכים מרוב המצות שקיימו. ואברכך ברכות שמים בעדן גן אלהים ועוד אוסיף ואגדלה שמך לעלות במעלות יותר עליונות והיה ברכה א"נ אפשר רמז והיה ברכה כי כל הברכות והמצות הם ליחד קבה"ו בדחילו ורחימו ורמוז בתיבת והיה קבה"ו ו"ה י"ה בדחילו ורחימו וזה רמז והיה ברכה צריך לכוין והי"ה בברכה. וזו רמז היום לעשותם והי"ה עקב. וכן והי"ה אם שמוע תשמעו ודוק והארך:

פסוק יג

אמרי נא אחותי את. אמור לחכמה אחותי את. כן הוא במסרה. הנה בזהר הקדוש דרשו אחותי את ומייתי קרא דאמור לחכמה על דרך האמת ע"ש. ועל פי הפשט אפשר במשז"ל דעונתן של ת"ח משבת לשבת וכבר כתב הר"ן דאם מתחדש להם ענין בלמודם פטורים אף בליל שבת. ואמרו בזהר הקדוש ע"פ לסריסים אשר ישמרו את שבתותי דמסרסי גרמייהו בחול ועוסקים בתורה ובחרו באשר חפצתי זיווגא דמט' עש"ב וכפי דברי הזהר הקדוש יש להכריע נגד מ"ש הר"ן על דרך האמת כמבואר לי"ח. ואין ראיה ממאי דלא תנן עונת ת"ח כמ"ש הר"ן דיפה כתב מהר"ם שיף דלא נשנה משום צניעות. וביותר יומתק עד"ה דתלוי ביחוד למעלה וכתיב והצנע לכת ע"ם אלהיך דווקא. וזה רמז המסרה דיאמר הת"ח לביתו אמרי נא בחול אחותי את אסורה כאחותי. נ"א גימטריא בהחול. ואם כה יעשה ויעסוק בתורה יהיו לו ד"ת ברורים אמור לחכמה אחותי את כמו שאמרו רז"ל בשבת פ' חבית ודוק:

פרק יד

פסוק כ

ויתן לו מעשר מכל. ראיתי בדרשות כ"י מהרב המקובל עיר וקדיש כמהר"ר נתן שפירא ז"ל (הרב המחבר מצת שמורים וכו') שכתב מכ"ל גימטריא צ' דהפריש מק' ונשאר צ' עכ"ל. ואפשר במ"ש בירוש' דפאה דהא דמפרישין חומש דכתיב עשר אעשרנו ע"ש. ואברהם אע"ה קיים הכל ורמז שנתן מעשר מצ' הנשארים אחר שהפריש מעשר ממאה כלומר חומש ויותר נכון דהפריש מעשר ב' והוא מעשר מצ' ודוק:

פרק טו

פסוק א

אנכי מגן לך. מגן תרגום חנם ר"ל אתן לך אותו מקום הנקרא מתנת חנם אשר שם אינו מגיע פגם מעשה התחתונים ובחנם רוצים להתאחז הקליפות שם כי אין להם שם שום אחיזה כלל. רבינו האר"י זצ"ל בקיצור ובזה אפרש פסוק רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה ואתה ה' מג"ן בעדי ודוק כי קצרתי:

פסוק יג

כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם. נודע משז"ל ע"פ ואת העם העביר אותו לערים כדי שלא יחרפו ישראל שעתידים להיות גרים ביניהם כי הלא גם הם מטולטלים וז"ש ידוע תדע כי גר יהיה זרעך ואל תאמר כי חרפה להם להיותם גרים לז"א בארץ לא להם שהארץ למצריים השוכנים בה כי את העם העביר אותו לערים וא"כ בארץ לא להם חוזר למצריים ובהכי ניחא כפל הכתוב. רבינו האר"י זצ"ל. ובזה אפרש פסוק וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרי"ם פירוש אל תונהו לקרותו גר כי ראו שאני עשיתי שתהיו גרים במקום שגם הם גרים בו להצילכם מחרפה זו וא"כ גם אתה וגר לא תונה ודוק:

פסוק יד

ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ס"ת לשון. דנגאלו שלא שינו לשונם כ"כ רבינו אפרים כ"י ואפשר דרמז בזה שלא היה בהם זנות דבזה נגאלו ממצרים כמשז"ל במדבר רבה פ"ג וידוע דעל ידי שמירת הלשון נשמר ברית המעור וכמו שנתבאר אצלנו בפ' אמרתי אשמרה דרכ"י מחטוא בלשונ"י. וזה רמז ס"ת לשון דבשמירת הלשון משם נודע כי נשמרו מזנות. ולפי מ"ש רבינו האר"י זצ"ל כי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול הוא שיבררו ניצוצות הקדושה שנפלו שם א"כ הברורים באים לשכינה וזה רמז ס"ת לשון גי' שכינה א"נ במה שרמזנו בעניותנו בפסוק היום אתם יוצאים בחדש האביב רמז דבזכות השכינה והאבות וי"ב שבטים היתה יציאת מצרים וזה רמז האבי"ב ה' היא השכינה א"ב רמז לג' אבות במוטב תלתא. י"ב בזכות השבטים. ובזה יש לרמוז כאן ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ס"ת לשון גי' שכינה. ר"ת יצאו ברכוש גדול הוא י"ב ג' דבזכות י"ב שבטים וג' אבות יצאו. ואפשר להוסיף בחדש גימטריא שדי טעם אחד יציאת מצרים לפי שנשמרו מעריות כאמור וזה רמז בחדש גימטריא שדי שהוא ביסוד ששמרו היסוד. ובפ' אחרי כן ר"ת כ"ו גימטריא שם הויה כלומר דשם אלהים נהפך לרחמים כמשז"ל וזה רמז כ"ו שם הויה כי אלהים נהפך שם הויה שהוא מדת הרחמים:

פסוק טו

ואתה תבוא אל אבותיך בשלום. אמרו רז"ל מכאן שתרח עשה תשובה. ומקשים דילמא תרח הוא ברשעו אך ברא מזכה אבא בזכות אברהם ניצול תרח. ופירש הרב מהר"ר שמואל פרימו ז"ל דרז"ל דקדקו דהול"ל תבא אל אביך ואמאי קאמר אבותיך אלא מוכרח דעשה תרח תשובה ובזה זיכה אל אביו של תרח עצמו דע"י שתרח שב זיכה לאביו וזהו אל אבותיך אביו ואבי אביו ודוק.

פרק טז

פסוק ח

ויאמר הגר שפחת שרי אי מזה באת ואנה תלכי. שמעתי מהרב כמהר"א קשטיל זלה"ה במאי דקי"ל עבד שברח מארץ ישראל לחוץ לארץ מחזירין אותו לאדוניו וז"ש הגר שפחת שרי אי מזה באת שהוא א"י ואנה תלכי בחו"ל והדין הוא שובי אל גבירתך וגו':

פרק יז

פסוק יט

וקראת את שמו יצחק. אמרו בירוש' פ"ק דברכות למה נשתנה שמו של אברהם ושמו של יעקב ושמו של יצחק לא נשתנה אלא אבותן קראו אותן בשמן אבל יצחק הקב"ה קראו יצחק שנאמר וקראת את שמו יצחק והק' הרב יפה מראה מה זו שאלה אברהם ויעקב היה טעם לשנות שמם אבל יצחק לא היה טעם לשנות שמו ותירץ ע"ש. ותו קשה דאמרו במדרש הביאו בספר אמרי נועם ומפרשים אחרים דאמר הקב"ה לאבות אם ימעטו אות משמם ידלג קץ מצרים ואברהם אע"ה ויעקב אע"ה לא יכלו אמר יצחק קח ש' ותן צ' ישאר רדו עכ"ל וא"כ הרי יצחק נשתנה שמו גם כן. ולזה יש לומר דאינו ניכר השינוי בהברה כי אין הפרש במבטא בין ש' שמאלית לצ' וגם לצחי הלשון בני מערב השינוי הוא דק שאינו ניכר אמנם עדיין קשה דבתורה לא נזכר ישחק כי אם בנביאים וכתובים והיה ראוי שיאמר וקראת שמו ישחק או ויקרא את שם בנו וכו' ישחק. ואפשר לישב הכל דשאלת הירוש' הוא במונח זה דיצחק נשתנה שמו מישחק ליצחק ועל זה שאל למה לא נשתנה שם ישחק כלומר דהכתוב בתורה לא הזכיר ישחק אלא בכל התורה כתיב יצחק והשיב דכיון דהקב"ה קרא שמו לא נזכר השנוי ומעיקרא נכתב וקראת את שמו יצחק וכן בכל התורה מאחר שהקב"ה קרא שמו הגם דלצורך גדול למעט גלות מצרים יצחק אע"ה סבר וקביל לא נרמז בתורה כיון שהקב"ה קרא שמו והשינוי הוא מעט מאות לאות ודוק כי קצרתי:

פסוק כו

בעצם היום הזה נימול אברהם. בעצם היום הזה נימול בגימטריא יו"ם הכפורי"ם ובכל שנה נראה דם מילתו לפני הקב"ה כדם קרבנות ומכפר על עונותיהם של ישראל של כל ימות השנה ולכך מן ויהי אברהם בן תשעים ותשע בפ' מילה שנ"ה תיבות כמנין הכפורי"ם שמכפר על כל ימות השנה. רבינו מהר"א מגרמיזא ז"ל:

פרק יח

פסוק א

וירא אליו באלוני. ר"ת איוב. ה' באלוני ממרא ר"ת יבם כי תרח נתגלגל באיוב ואיוב בן יבמה ואמרו רז"ל שאברהם אע"ה יושב בפתח גיהנם להוציא הנמולים ולא היה לו זה עד שנמול ואחר שנמול נשמתו היתה מוציאה משם והוציא את תרח כדי שיתגלגל אח"כ באיוב וזהו יושב פתח האהל כחום היום גי' ביבום וגם גימטריא בנדה כי זה העון היה לו עכ"ל מהרח"ו ז"ל בחידושיו כ"י ודבריו חיים וקיימים וצריכין קצת ביאור כאשר יראה המעיין ועמ"ש אני הדל בקונטרס פני דוד ע"ש:

וירא אליו. פרש"י לבקר את החולה א"ר חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה ושאל בו שמעתי משם הרב מהר"ר יעקב ן' צור ז"ל בדין בקור חולים שמבקרין ביום הג' ואין מבקרין לא בג' שעות ראשונות ולא בג' שעות אחרונות ואם הוא חולי מעים אין מבקרין אצלו אלא באין בחוץ ושואלין כמבואר בי"ד (סי' שלה) וז"ש לבקר את החולה א"ר חמא יום ג' והוא כדין בקור חולים דמבקרין ביום הג' ה"נ יום ג' למילתו היה וכ"ת זה דומה לחולי מעיים שאין מבקרין לז"א בא הקב"ה ושאל בו כ"י גם הקב"ה לא נכנס אלא מבחוץ וכמ"ש פ' הפועלים דקאי אבבא וכו' והיה כחום היום שעה הראויה לבקור חולים ע"כ שמעתי. ולי ההדיוט אפשר דזהו שהקדים רש"י לומר מקדמי אר"ש לבקר את החולה ויש לדקדק שהוא יתר ודי בדברי ר' חמא. ותו דהול"ל וירא אליו לבקרו. אמנם אלו הדינין לא שייכי לצד עילאה דאין מבקרין ביום הא' דלא ליתרע מזליה גם אין מבקרין בתלת שעי קמייתא דבבקר מיקל חוליו ולא יבקש עליו רחמים ובתלת שעי בתרייתא דמכביד החולי ויתיאש גם מה שמבקרין מבחוץ לחולי מעים היינו למען דעת אשר לשלו"מו וכל זה לא שייך כלפי מעלה. לזה הקדים רש"י ואמר לבקר את החולה סתם כלומר כ"י נהג כדין בקור חולים הנהוג בבני אדם אף דלא שייך בו יתברך ואחר זה כתב רש"י אמר רבי חמא דהיינו שנהג דין בקור חולים דעלמא ודוק כי קצרתי:

וירא אליו ה'. ס"ת אוה כי נתאוה הקב"ה לראותו. ואפשר לרמוז כי ר"ת אוי והוא אוי לאיוב הרמוז בר"ת וירא אליו ה' באלוני כאמור (לעיל). והוא גימטריא טוב כי היה טוב לאברהם שניצול בעבור שקיים היסוד הנקרא טוב כידוע ודוק:

יושב פתח האהל. ר"ת יפה וכן דרשו רז"ל ויתאו המלך יפייך על אברהם. רבינו מהר"א מגרמיזא כ"י:

פסוק ה

וסעדו לבכם. פרש"י בתורה בנביאים ובכתובים מצינו דפתא סעדא דלבא בתורה וסעדו לבכם בנביאים סעד לבך פת לחם בכתובים ולחם לבב אנוש יסעד א"ר חמא לבבכם אין כתיב כאן אלא לבכם מגיד שאין יצר הרע שולט במלאכים. ויש להעיר על רש"י שמונה על טיפת דיו כחרדל ז' נקיים מה צורך להביא בתורה ובנביאים וכו' והלא מזה לא למדנו לפי' המקרא אדרבה מפ' זה למד לעלמא. ותו דאדרבה זה סותר מה שאמר אח"כ לבכם שאין יצר הרע וכו' והכתוב סעד לבך פת לחם שהביא בסמוך. ועל רבי חמא קשה מהפסוק סעד לבך. וגם קשו קראי אהדדי דכתיב סעד לבך וכתיב ולחם לבב והו"ל לב אנוש. ואפשר לישב במ"ש בבתרא (דף י"ב) א"ר אבדימי דמן חפה קודם שיאכל אדם וישתה יש לו שתי לבבות לאחר שאוכל ושותה אין לו אלא לב אחד שנאמר ואיש נבוב ילבב וכתבו התוס' בחולין (דף ה) דפריך דאימא עורבים על שם מקומן ומשני א"כ עורביים מיבעי ליה דאע"ג דכתיב עברים מצרים התם ליכא למטעי ע"ש. והשתא כתיב סעד לבך דכשסעד אין לו אלא לב אחד. אמנם קודם שיסעוד יש לו שתי לבבות וז"ש ולחם לבב אנוש יסעד פי' הלחם ב' לבבות שיש לאנוש יסעד ויהיה לו לב אחד ור' חמא דריש דאין יצר הרע שולט במלאכים דאלת"ה הול"ל ואקחה פת לחם ולבבכם סעדו ע"ד ולחם לבב אנוש יסעד כדי שלא נטעה לפרש דאין יצר הרע שולט במלאכים. אלא ודאי לזה בא הכתוב לומר שאין יצר הרע שולט במלאכים עד"ש התו' גבי עורביים מיבעי לי ובזה תירצנו כמה קושיות במקומות שונים ונבא לדברי רש"י שמוכרח להקדים הא דבתורה נביאים וכתובים וכו' שמתוך זה נבין דברי רבי חמא כי מהני קראי ידענו דקודם אכילה יש לו ב' לבבות כמ"ש ולחם לבב אנוש וכמש"ל ואחר אכילה לב אחד כמ"ש סעד לבך פת לחם. ואחר שידענו זה נבין דברי רבי חמא שאמר לבבכם אין כתיב כלומר דהיה לו לומר ואקחה פת לחם ולבבכם סעדו כדי שלא נאמר דכתוב לבכם כי אין יצר הרע שולט במלאכים אלא ודאי מדכתב וסעדו לבכם מגיד שאין יצר הרע שולט דהיכא דאיכא למטעי היל"ל לשון ברור כמ"ש התוס' ולכך שפיר יליף דאין יצר הרע שולט במלאכים. ועכ"פ למדנו דפתא סעדא דלבא וניחא הכל כאשר יראה המעיין ודוק:

פסוק ו

שלש סאים קמח. ס"ת שמח כי הי' שמח לעשות רצון קונו כמו שאז"ל שנא' עבדו את ה' בשמחה. קמ"ח גי' פס"ח כי פסח היה. רך וטוב גי' בחרדל כמו שאמרו רז"ל. רבינו אפרים בפירושו כ"י:

ואנכי עפר ואפר. אפשר לפרש דנתן טעם למה שהיה לו פתחון פה לדבר דבר לפני אל עליון ולז"א, הנה אנכי הואלתי לדבר כי ראיתי ענותנותך במלכים שנלחמת בעדי והעפר היה לחרבות כמ"ש פ"ג דתעניות ולכך רמז באומרו ואנכי עפר וכמ"ש שם האי עפרא מעפרא דאברהם וכו'. ואפר רמז לאור כשדים שאמר הקב"ה אני יחיד והוא יחיד והצילו כ"י בעצמו ובשתים הנה החילות להראות ענוה יתירה מאד. ועל זה סמכתי לדבר לפניך:

פרק יט

פסוק יב

ויאמרו האנשים אל לוט עוד מי לך פה. גי' בועז שניצול לוט בזכותו כמ"ש רז"ל שתי בנותיך הנמצאות וכתיב מצאתי דוד עבדי שיצא מבועז וכן פ"ה גי' בועז וכן פ"ה פסוקים במגילת רות. לקוטים בס' רבינו אפרים כ"י. והנה מצינו שבזכות אברהם ניצול לוט כדכתיב ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט וגם מצאתי בליקוטים הנז' אמלטה נא שמה הלא מצער ר"ת משה וגם שמה אותיות משה וכן מהר המלט שמה ר"ת משה כי בזכות משה נעשו ללוט כל הנסים האלו עכ"ל. ולפ"ז לוט ניצול בזכות אברהם משה דוד ור"ת אברהם משה דוד הוא אדם והוא בגי' לו"ט ואפשר לתת טעם להצלתו בזכות משה כי כתוב בספר הגלגולים כי לוט הוא הבל בן אדה"ר. וידוע דמשה רבינו בחי' הבל ומשו"ה אהניא ליה זכות משה ודוק היטב:

פסוק לח

הוא אבי בני עמון עד היום ויסע משם אברהם וגו'. במדרש רחב"א עביר הוי קומי כנישתא ושמעתי קל ינוקא אמרין ויסע משם אברהם אמרתי כמה גדולים דברי חכמים שאמרו הוי זהיר בגחלתן וכו' שמיום שפירש אברהם מלוט היה פרישתו פרישת עולם פי' הרב יום טוב אריפול ששמע קול התנוקות שהיו קורין עד היום ויסע משם אברהם והיו מחברין שני הפסוקים יחד ומזה נתעורר לדרוש כן עכ"ד. נמשך לזה נבין מה שאמרו במדרש לתאוה יבקש נפרד זה לוט וכו' ובכל תושיה יתגלע נתגלה קלונו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות וכו'. ואפשר במ"ש בספר חלק בני יהודה שלוט בהקיץ התאוה לבנותיו וכשהיה שכור עשה ונצטרפה המחשבה עם המעשה ונאסרו הזכרים עכ"ד. וידוע שאברהם מעת שנימול יצא מכלל בני נח לדעת הרמב"ן. ובישראל אין המחשבה מצטרפת לא כן העכו"ם דמחשבה רעה מצטרפת. ולכך ללוט מחשבתו נצטרפה ונענש גם על המחשבה וז"ש לתאוה יבקש דאשר התאוה לבנותיו מעלה עליו הכתוב לצרפה וכי תימא מעת שנימול יש לו דין ישראל ובישראל אין המחשבה מצטרפת לז"א נפרד כי לוט פירש מאברהם ויהי אך יצא יצא לתרבות רעה ועי"ז בכל תושיה יתגלע שהזכרים אסורים מטעם תאותו לעבירה. ורמז בכל תושיה למה שהתינוקות קורין עד היום ויסע כאמור ובלא"ה הסמיכות הנה נדרש שפרישתו פרישת עולם ושפיר קאמר נפרד ולזה נענש על המחשבה והזכרים אסורים. א"נ במ"ש עוד בספר חלק בני יהודה הנז' שעבירת תאות בנותיו הענישתו להיותו נופל לכפור באלהי ישראל ע"ש וז"ש לתאוה יבקש זה לוט שהתאוה לבנותיו וזה גרם נפרד שפירש מאלהי ישראל ולכן בכל תושיה יתגלע בכל בתי כנסיות ומדרשות שהזכרים אסורים כמדובר:

פרק כ

פסוק ד

הגוי גם צדיק תהרוג. פירשו רבני אשכנז במ"ש התו' בכמה דוכתי משם ר"ת דביאת עכו"ם לא חשיבא ביאה והיא כביאת בהמה ומותרת וז"ש הגוי כלו' העכ"ם שביאתו כבהמה שאינה אוסרת גם צדיק שלא בא עליה עכ"ד. ומיהו בסברת ר"ת חולקים ואעיקרא יש לדון מה היא סברת ר"ת לא ע"ט האסף:

פסוק ו

ואחשוך גם אנכי אותך מחטו לי. פירשו בזהר הקדוש דהם דברי השר של אבימלך וחטא אבימלך היה קשה כמחט בבשר החי ע"ש. ויובן זה היטב במ"ש מז"ה ז"ל בחסד לאברהם דמדור הפלגה חטא האומות אינו פוגם למעלה אלא בש"ר להם וז"ש מחטו לי דייקא שהחטא שלך היה פוגם בו כנועץ מחט בבשר כי חטאך אינו פוגם אלא בי:

פרק כא

פסוק ג

ויקרא אברהם את שם בנו. לרבות שקרא שם אל יעקב בן בנו. בנ"ו הנול"ד ל"ו גימטריא יעקב בנו. הניק"ה בנים כמנין הניק"ה חי יצחק. רבינו מהר"א מגרמיזא ז"ל בכ"י:

פרק כב

פסוק ד

וירא את המקום מרחוק. גימטריא הוא ראה שלהבת בהר. את המקום גימטריא ירושלם עם האותיות רבינו אפרים ז"ל בפירושו כ"י:

פסוק ט

ויעקד את יצחק בנו. ראיתי בספר לקוטי תורה לרבינו האר"י ז"ל הנדפס באיוב דף כ"ט שכ' את איוב בשחין רע מכף ר"ת אברם. כי הנה רז"ל אמרו כי זה היה בעת העקידה של יצחק שטרד הקב"ה השטן שלא יקטרג על אברהם וימות יצחק נתן לו איוב למרק עונו אז לכן ר"ת אברם כי היה תמורת אברהם עכ"ל ולפי דברי קדשו אפשר לרמוז כי ר"ת ויעקד את יצחק בנו הוא איוב שם רמז ענין האמור דבעת העקידה נמסר איוב לידון שלא יקטרג על אברהם ודוק:

פרק כג

פסוק א

ויהיו חיי שרה מאה. ס"ת שם הויה הקב"ה ייחד שמו עליה להעיד שהיא צדקת גמורה. רבינו אפרים ז"ל בפרושו כ"י ועוד האריך ברמז שמות הקדש היוצאים מפסוק זה. ורבינו אלעזר מגרמיזא ז"ל ברמזיו כ"י כתב ויהיו חיי שרה מאה ר"ת משוח דבזכות שרה יבא המשיח עכ"ד. ואפשר כי כל עיקר הקלקלה היתה חוה ושרה אמנו ע"ה הרבתה לתקן חוה וא"כ בזכותה יבא משיח שהגדילה לתקן עון חוה. ובלקוטים כ"י ראיתי ר"ת ויהיו חיי שרה מאה גי' בשמחה עם הכולל. ואפשר דס"ת הויה כאמור ור"ת בשמחה שהוא כינוי לשכינה לומר דבמעשיה הטובים היה יחוד קבה"ו ודוק:

כתב רש"י בת ק' כבת כ' לחטא מה בת כ' לא חטאת שהרי אינה בת עונשין וכו'. פירש הרא"ם דבשמים אינם מענישים עד בן כ'. והרב מהר"ר צבי ז"ל בתשובותיו היקרות סימן מ"ט דחה דבריו ומ"ש בהגדה דאמר יצחק דל כ' דלא ענשת היינו בדרך תחינה שידונם כדור המדבר ע"ש באורך. ותמהני דנעלם ממנו ירושלמי פ"ב דבכורים וכמה מדרשים והזהר בכמה מקומות שפה אחת לכלם דבשמים אין מענישין עד כ' שנים ועיין בתוס' פרק אין דורשין גבי מחייוה למט"ט:

עוד כתב רש"י ובת כ' כבת ז' ליופי. והקשה הרא"ם דדילמא חטאה מבת שבעה עד בת י"ט. ושמעתי במה שפירש הרב מהר"ם אלשיך ז"ל שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל דהכוונה אשה יראת ה' שיש לה יופי היא תתהלל אבל אם לא יש לה יראת ה' אין להללה דשקר החן. והשתא שרה אמנו דהכתוב משבחה ביופי בת כ' כבת ז' ליופי מוכרח שהיתה יראת ה' דאם לאו אין להללה ביופי ומזה נשמע דלא חטאה מבת ז' עד בת כ':

במדרש אמרו רבי עקיבא היה יושב ודורש וראה הצבור מתנמנמין בקש לעוררם אמר מה ראתה אסתר שתמלוך על קכ"ז מדינה אלא תבא אסתר שהיא בת בתה של שרה שחיתה קכ"ז ותמלוך על קכ"ז מדינות. וצריך ביאור. ושמעתי משם הרב מהר"ר אליהו הכהן ז"ל בעל שבט מוסר שפירש שישראל עייפי הגלות הוזים שוכבים וז"ש ראה הצבור מתנמנמין בצרות הגלות. ורצה לישב דעתם וז"ש בקש לעוררם להשקיטם. אמר מה ראתה אסתר כלומר שאמרו ז"ל שהחביאה עצמה שלא יקחוה למלך ועל זה שאל מה ראתה וכו' שהוצרכה להחביא עצמה ומה עלה בדעתה שיקחוה סריסי המלך עד שהחביאה עצמה. והשיב שסברה דבזכות שרה ראויה לכך וכך הות לה וזו נחמה גדולה לגאולה שבזכות אבות ואמהות תפרח ישועת ישראל ע"כ שמעתי. ולי ההדיוט אפשר לומר דרך רמז דידוע שהשינה דרגא דמותא ודוד המלך עליו השלום שלא טעם טעם שינה שלא ישן ששים נשמי חי אקרי ואפשר שז"ש בסנהדרין דף ע"א כל הישן בבית המדרש תורתו נעשית קרעים שנאמר וקרעים תלביש נומה כי הוא עוסק בתורה עץ חיים וישן מכניס דרגא דמותא במקום עץ החיים ובבית המדרש מקום קדוש יותר מבית הכנסת וקליפה נוגה בחי' תרגו"ם גימטריא תרדמ"ה כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל ולכן תורתו נעשית קרעים ששוכח כמ"ש רש"י ז"ל דהשכחה מסט"א וידוע דמהתורה נעשה מלבוש לרוח ועל ידי השינה זה הלביש קרעים קרעים וז"ש וקרעים תלביש נומה הכונה נומה שהוא השינה תלביש לאדם מלבוש קרעים ע"י שישן בבית המדרש. ואפשר כי נומ"ה גימטריא ק"א וכלפי שונה פרקו ק"א פעמים שתלמודו מתקיים בידו כל קבל דנא נומ"ה גימטריא ק"א שמשכח הלימוד כשישן בבית המדרש. והנה מי שהוא ער סטרא דחיי מתקן רע הפוך אותיות ער. ואסתר בחי' מילוי אדני גי' תרע"א חוץ י' נגד הנקודה הפנימית כ"כ בלקוטי תורה ע"פ היא אסתר בת דודו ובס' הכונות בפורים. אך הרמ"ף במאורי אור מערכת אלף אות קמ"ד כתב בהסרת האותיות וכעת אינו מובן. ונשאר תרס"א אסת"ר. והיא היתה בבבל שמדברים תרגו"ם והיתה מבררת על דרך מ"ש רז"ל שומר מצוה לא ידע דבר רע זו אסתר שהיתה מבערת החמץ לא ידע דבר רע שניצולה מהמן והיא היתה מבערת חמץ סט"א לא ידע דבר ר"ע שהיתה בסוד ער. והנה אסתר גימטריא תרדמה ועוד י"א עם הכולל שהית' מבררת י"א סמנים מנוגה ששם תרדמ"ה ועלתה למקום עליון בשרש שרה אמנו. וכן חי"י שר"ה קכ"ז גימטריא אסתר עם הכולל. גם קכ"ז הוא אדני ברבוע עם הכולל. ואסתר גימטריא מילוי אדני. ורבי עקיבא ראה הציבור מתנמנמין ויצר לו שהיו מכניסין דרגא דמותא בתוך החיים שהיא התורה. בקש לעוררן להודיע כי ר"ע הפך ער ומי שהוא ער מדבק בחיים. לכן אמר מה ראתה אסתר וכו' שהיתה בת בתה של שרה כי אסתר מבררת י"א סמנים מנוגה הם תרדמה והרמז תרדמה י"א גי' אסתר. ולכך זכתה למלוך על קכ"ז מדינות גי' אדני בריבוע והיא גי' מלוי אדניו ועלתה למקום גבוה כי חיי שרה קכ"ז גי' אסתר. ולכן מלכה בחי' מלכות שהיתה מבררת ער הפך רע לכן יזהרו שלא יתנמנמו ונמצא שיש יחס למה שהיו מתנמנמין ועוזבים לשמוע תורה לאסתר. וא"ש ההי"ב. ואחר זמן רב ראיתי בליקוטי גורי האר"י זצ"ל כי שרה חיתה קכ"ז נגד אדני ברבוע ואח"כ ראיתי בשער הפסוק שסידר מהר"ש ויטאל ז"ל מהאר"י זצ"ל שכתב כן בטעם חיי שרה יותר באורך ע"ש עלץ לבי בגרגיר זה שכיונתי אל האמת הלכ"ט כל"ח (הודו לה' גו'):

פרק כד

פסוק א

ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. אפשר לרמוז במשז"ל דשאל אברהם אע"ה שלא ינסנו עוד והבטיחו ליסר לאיוב ונתבאר אצלנו כי היה סובל יסורין בשביל תרח אביו והביאו באיוב לקבל הוא עצמו היסורין. ואפשר שזה רמז זקן בא בימים וה' ברך ר"ת איוב גימטריא. שם רמז שהקב"ה הציל לאברהם אע"ה ותרח יבא באיוב לקבל היסורין ועתה הוא שקט ומבורך. והיינו רמז איוב דאחר איוב אין כאן נסיונות וה' ברך את אברהם בכל ודוק:

פסוק לג

לא אוכל עד אם דברתי דברי. פירש בס' משנת אלעזר ע"פ מאי דקי"ל השולח סבלונות לבית חמיו וחזרו אם אכל החתן אצל הכלה אין חוזרין הסבלונות כמ"ש בא"ה סי' נ' והכא אליעזר נתן לה הנזם והצמידים ואם היה אוכל היו חוזרין ויפסיד הסבלונות לכן אמר לא אוכל עד אם דברתי וכשאמרו מה' יצא הדבר אז אכל זה ת"ד. והרואה יראה דאין הנדון דומה לראיה מכמה אנפי ואכמ"ל. אך יש לקיים פי' זה דכיון דיש דין זה בעולם בצד מה הם רשעים ויטענו שגם בזה כן יהיה ודוק:

פסוק לט

ואומר אל אדוני אולי לא תלך האשה אחרי. פירש"י אלי כתיב בת היתה לו לאליעזר וכו' יש לדקדק דכשדיבר לאברהם כתיב אולי מלא ואמאי נרמז כאן. ונראה במשז"ל דאמר ליה אליעזר על בתו והשיבו דהוא ארור ועתה שאמר ליה בא ברוך ה' ויצא מכלל ארור כמשז"ל שכ"י שם בפי לבן שיאמר זה וידע אליעזר זה עתה שפיר קאמר אלי שבת היתה לו והוא ברוך ודוק:

פסוק מב

ואבא היום אל העין. פירש"י היום יצאתי וכו' אמר רבי אחא יפה שיחתן של עבדי אבות וכו' י"ל מה ראו אלו להתקרב. ושמעתי כי הנה רצה ללמוד שקפצה לו הארץ ויש להעיר דדילמא הלך בדרך כל הארץ ולא חש הכתוב לאמרו לז"א א"ר אחא יפה שיחתן וכו' שפרשתו כפולה ואלו היה ימים בדרך הכתוב כתב כל מקרהו שהרי כפל הדברים וכ"ש שלא היה מחסר מה שהיה עובר אורח:

פסוק נז

נקרא לנערה ונשאלה את פיה. יש לדקדק דהול"ל ונשאל אותה ומה ת"ל את פיה. ואפשר דהיו מעוננים ורצו לקסום מה שיבא לפיה ואותם הדברים שתאמר וכפי נחש שלהם יעשו ולהבדיל מעין דוגמא אמרו אם שגורה תפלתי וכו' ומשום הכי תלו הדבר בפיה ולא בדעתה. ורבקה שהיתה חכמה וידעה רשעותם נתחכמה לומר תיבה אחת לבד מבוררת אלך ותו לא שלא יהיה להם שום אחיזה וכשמעם בטלה דעתם וימת חוש"ם דבק לשונם וישלחו את רבקה ולא פצו פה ודוק:

פרק כה

פסוק ו

הפלגשים. פירש"י היא קטורה היא הגר נשים בכתובה פלגשים בלא כתובה. וי"ל מאי בעי בהא אמנם על מ"ש שהיא הגר יקשה א"כ מאי ויוסף הא כבר הוליד ממנה ישמעאל לז"א נשים בכתובה וכו' והיינו ויוסף אברהם ויקח אשה דעד עתה היתה פלגש עתה אשה בכתובה וזהו ויוסף והיא הגר ודוק כי קצרתי (משנת אליעזר):

פסוק יד

ומשמע ודומה ומשא חדד ותימא יטור נפיש וקדמה. פירש בספר אמרי נועם כל השומע חבירו מחרפו. ודומה. שאינו עונהו. ומשא. שסובל כל מה שאומר לו זוכה להחדד בתורה. ותימא יאמר טעמים. יטור נפיש. וזוכה לשמור הרבה מצות. וקדמה. שנתנו מימים קדמונים. עכ"ד. ואפשר לומר קצת בסגנון אחר כי הנה תכלית הענוה מדת הנשתוון שהמשבחו והמחרפו שוים אצלו. ופחות ממנה שמצטער אך מעביר ובזה פירש מהר"ח כהן ז"ל פסוק לא גבה לבי וגו' וכי תימא הרי ענין שמעי שאירע בעיניך וצוית לשלמה על זה ואיה איפה מדת הנשתוון לז"א אם לא שויתי שלא זכיתי למדת הנשתוון על כל פנים ודוממתי זכיתי לידום ולקבל חרפתי עכ"ד. וז"ש ומשמע ודומה השומע חירופיו. ודומה והוא דומם. גם שלא זכה למדת הנשתוון וזהו ומשא כיום משא במדב"ר. עם כל זה זוכה לתורה לחדד בדבר שהיה תימא והוא בחכמתו לתרוצי סוגיא עביד. וגם בזה מאריך ימים ומוסיפין לו משני נספה בל"א משפט דיהבי ליה לצורבא מרבנן דמעביר אמיליה. וכ"ה דר"ע אמר זכה משלימין לו כבר תירצו תוספות ביבמות דהשנים כבר היו בעולם ונעלם מהרי"ף בחגיגה) וז"ש יטור נפיש הקדוש ברוך הוא שומרו בעולם הזה יותר משניו ואל תתמה דזכה משלים דזהו משנים קדמוניות שכבר נגזרו וז"ש וקדמה. וק"ל:

פסוק יט

ואלה תולדות יצחק. מה כתיב למעלה וישכנו מחוילה עד שור אשר על פני מצרים בואכה אשורה על פני כל אחיו נפל ואלה תולדות יצחק. אפשר דרך רמז ומוסר. במ"ש כי לענין התורה והמצוות יסתכל האדם למעלה ממנו וכל ישעו וכל חפצו יהיה להשיג עוד מעלה לעבוד ה' אבל בעניני הגוף יראה למטה ממנו ורמזהו בפסוק ארח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה. גם ידוע חמדת הממון חיילא בכולל וכתבו ז"ל כי כן ממון במילוי הוא ממון. והעריות גם המה קשות וכל אדם התאוה דבר שבערוה אם מעט ואם הרבה. וזה הרמז וישכנו מחוילה אשר שם הזהב עד שור לראות בעריות וזה רמז אשר על פני מצרים שהיא ערות הארץ והיו מסתכלין בעניני הגוף למעלה וזה רמז בואכה אשור"ה על פני כל אחיו כי שתים רעות הממון והעריות דין גרמא בואכה אשורה על פני כל אחיו שהיו מסתכלין אשורי"ם ולטושים למעלה מהם על פני כל אחיו והמה רואים לעלות על פני כל אחיו. ועל ידי זה נפל כל אחד בזמנו לגיהנם. כל קבל דנא אלה תולדות יצחק גבורה שכובש את יצרו ומאיר נשמתו ותצחק ליום אחרון בעה"ב ע"ד שדרשו במדרש הנעלם. וזה שהצדיק תמיד רואה הנשמה לתקנה ולצחצחה וזה הרמז בן אברהם היא הנשמה כמו שדרשו במדרש הנעלם וכיון שכל מעייניו בנשמה שהוא אברהם גם הנשמה תעזרהו ותשלימהו עד יכון בצדק לשמוח בעה"ב וזהו אברהם הוליד את יצחק ודוק. ורבינו אפרים כתב אברהם הוליד גימטריא דומה לאקונין:

כתב רש"י לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה וכו'. צריך להבין שהיו רשעי הדור אומרים הול"ל ומה הלשון אומרין ליצני ופירש מר זקני אב"י אבי כמהר"ר ישעיה זלה"ה דאלו לא היו רשעים וידעו כי יצחק נולד מאברהם רק כי בעבור שהתפלל אברהם אע"ה על אבימלך נפקדה שרה וז"ש מאבימלך מסיבת אבימלך נתעברה שרה ור"ל מאברהם אך מפקי לה בלשון ליצנות ופתאים עברו וסברו שהוא כפשט הדברים לכן צר קלסתר וכו' ע"כ שמעתי כד הוינא טליא ואחר כמה שנים נדפס ספר טירת כסף וראיתי שפירש כך לפי הרשום בזכרוני:

אברהם הוליד את יצחק. פירוש דאלו בנו הוא עקר וסריס לא קיים פריה ורביה ועתה שיצחק הוליד למפרע קיים אברהם פריה ורביה וז"ש אלה תולדות יצחק בן אברהם ועתה שהיו לו תולדות עתה אני אומר אברהם הוליד את יצחק וקיים פריה ורביה דעד עתה יצחק היה עקר. הרב מהר"ם ן' חביב בדרשותיו כ"י. ויש מי שפירש דכתב רבינו בעה"ט לא יבא פצוע דכה וסמיך ליה לא יבא ממזר לומר שהממזר אינו מוליד ע"כ. וקשה דראינו כמה ממזרים הולידו כמ"ש הוא ענה. וכן באלופי עשו וחורי ומוכרח דה"ד בישראל הוא שממזר אינו מוליד דוקא. ואברהם מעת שנימול ונקרא אברהם יש לו דין ישראל וז"ש אלה תולדות יצחק אף שהיה בן אברהם ויש לו דין ישראל ואיך הוליד יצחק אם לא שאברהם הוליד את יצחק ולכן יצחק ג"כ הוליד כי הוא זרע קדש מאברהם:

פסוק כא

לנכח. גימטריא גיהנ"ם היה מתירא שאם לא היו לו בנים היה רואה פני גיהנם וכן אמרו רז"ל בחזקיה לפי שלא היו לו בנים נאמר כי מת הוא בעה"ז ולא יחיה לעוה"ב. רבינו אפרים בפרישתו כ"י. ואגב שטפיה כתב כן דלשון הש"ס פ"ק דברכות משום דלא עסקת בפריה ורביה והיינו שלא נשא אשה כמבואר שם. איברא דמי שאין לו בנים ג"כ מילתיה אמירה בזהר הקדוש:

כתב רש"י לפיכך לו ולא לה. הני מילי דרש"י נראים שפת יתר דכבר אמר בתחילה לו ולא לה לפי שאינו דומה. וכבר כתבנו בעניותנו בזה. ועתה אפשר לומר דנרגש רש"י שתי הרגשות אחת תיבת לו יתר. ותו הול"ל ויעתר ה' ליצחק ולכך פירש לו ולא לה ואינו למעט בכבודה רק שאינו דומה וכו' ומאחר דאין החסרון מצדה לכן לא כתב ויעתר ה' ליצחק כי אז היה לאפוקי רבקה וליתא כי אשת חיל היא אלא הפגם מצד אבותיה. וז"ש לפיכך לו ולא לה בהעלם ולא כתב ויעתר ה' ליצחק ודוק הטיב:

ותהר רבקה אשתו. ותה"ר אותיות תורה אמרו בעלי הסוד כמנין לילות שלומדין בהם תורה כך ימי הריון של אשה מט"ו באב עד ט"ו אייר וסי' זר"ע יעבדנו כי ט' חדשי עבור הם ר"ע ימים והז' של המילה ואז יעבדנו במצוה. רבינו אפרים בפירושי כ"י:

פרק כז

פסוק טו

ותקח רבקה את בגדי עשו החמודות וגו' ותלבש את יעקב. ארז"ל שחמד אותם מנמרוד. וי"ל למה הוצרכו להודיענו זה ופירשו רבני אשכנז במ"ש שנמרוד לקח בגדי אדה"ר שעשה לו הקב"ה מכתנות עור ואז"ל שהיו מעור לויתן. והשתא קשה איך רבקה הלבישה את יעקב בגדי עשו והא קי"ל דבגדי ע"ה מטמאים לז"א החמודות שחמד מנמרוד שהם כתנות עור מאדה"ר מעור של לויתן ועור דג אינו מטמא ודוק:

פסוק לג

גם ברוך יהיה. פירש"י דהיה מצטער יצחק אבינו ע"ה שבירך הקטן קודם הגדול וא"ל עשו ויעקבני וכו' את בכורתי לקח ואמר יצחק אע"ה א"כ לגדול ברכתי גם ברוך יהיה. ויש לדקדק תיבת גם יתירה. ואפשר דיצחק אע"ה קיים הבכורה ולז"א גם ברוך יהיה כלומר אני מקיים הבכורה וז"ש גם ברוך מלבד הבכורה שהיה לו ואני מקיימה מלבד זה ברוך יהיה. ותיבת ברוך אותיות בכור ונמצא שיצחק אע"ה קיים הבכורה והברכות:

פסוק מה

למה אשכל גם שניהם יום אחד. פירש בתרגום המיוחס ליב"ע למה אתכול אף תוריכון יומא חד דאנת מתקטיל והוא מטריד היכמא דאתכלת חוה מהבל דקטליה קין וכו' ע"ש. ויצדק מאד במ"ש האר"י ז"ל דרבקה היתה גלגול חוה ובאת עתה לתקן כמ"ש בר"ד משם מהרח"ו ז"ל ע"ש באורך ולזה נתפחדה שלא יארע כמו גלגול ראשון ששני בניה קין והבל זה נהרג וזה נטרד ודוק:

תוכן העניינים

נחל קדומים על תורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה