אור ברסלב

נחל יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן סט

סימן סח

א (סעי' ה') הוציא כתב ידו על יורשיו אנו טוענים להם שהוא פרוע כו' סמ"ע שם ס"ק י"ז ואף כתוב בשטר נאמנות סתם לא מהני הנאמנות לגבי יורשים אם לא שנכתב נאמנות גם נגד יורשיו כו' וכ"כ הש"ך שם ס"ק כ"ד אבל הט"ז שם חלק על הסמ"ע והעלה דאף בנאמנות סתם גובין בשבועה מיורשים כיון דאביהן לא היה נאמן לטעון פרעתי כו' והנתיבות שם ס"ק ח' כתב להכריע כדעת הט"ז והטעם דכיון דאינו מניח שטר כזה ביד המלוה דין שטר גמור יש לו ושייך בזה שטרא בידי מאי בעי ע"ש:

ענף א:

ולדעתי יש לדון בזה מטעם אחר דגבי בזה מיורשים דהא קיי"ל דאומר איני יודע אם פרעתי חייב לשלם והיכא דלא הוי להלוה למידע וטען איני יודע אם פרעתי יש בזה פלוגתא דרבוותא אם חייב או פטור כמבואר כ"ז במל"מ פ' ד' הל' שאלה ופקדון ופ' י"א הל' מכירה ובאו"ת סי' ע"ה ס"ק כ"ב ובאמת מוכח בסי' ע"ב סעי' י"ד בטור ובשו"ע שם דאף היכא דלא ה"ל למידע חייב דהא כתבו שם היכא דהמלוה טוען דנאבד המשכון באונס חייב הלוה לשלם משום דה"ל כאומר איני יודע אם החזרתי שהרי א"י אם נאבד בפשיעה או באונס כו' והתם ה"ל הלוה כמו לא ה"ל למידע ולא פשע כלל ומ"מ חייב אלמא דאף בלא ה"ל למידע חייב באומר א"י אם פרעתי ויש להאריך בזה הרבה אך לא באתי בענין זה רק בקצרה לפי שיש לי להאריך בזה בשארי ענינים והנה מבואר באו"ת שם בשם בעה"ת דכתב דלכן ביורש האומר א"י אם פרעו אביו דפטור כמבואר בסי' ע"ה סעי' ט"ז משום דלא ה"ל למידע ולא פשע ע"כ מיפטר ולשיטת הסוברים דאף בלא ה"ל למידע חייב הלוה הא דיורש פטור באומר א"י אם פרע אביהם הטעם הוא משום דטענינן ליורש וה"ל כטענת ברי וכמש"כ הרא"ש רפ"ב דכתובות על מה דאמרו התם אבל הכא ברי וברי כו'. ועיין בתומים שם מה שפלפל בזה ע"פ דברי הש"ך בסי' ע"ב ס"ק נ"א גבי מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם דיורשים פטורים בפלוגתת הרמב"ם והתוס' ר"פ שור שנגח כו' ולפ"ז יש לדון בהך דינא דנכתב נאמנות רק נגד הלוה ולא נגד יורשים דיהיו חייבים היורשים משום דה"ל כמו אינו יודע אם פרעתי דחייב אף במקום דלא ה"ל למידע לשיטת הסוברים דחייב אף בלא הל"ל דהא דפטורים יורשים באינם יודעים אם פרע אביהם זהו משום דטענינן להו טענת אביהם דהיה נאמן לטעון פרעתי ויש להם זכות וכח אביהם ע"כ היכא דאביהם לא היה נאמן לומר פרעתי משום הנאמנות א"כ לא היה מעולם זכות לאביהם לטעון פרעתי ע"כ ממילא חייבין היורשים אף דלא נכתב נאמנות נגדם משום דהא ה"ל א"י אם פרעתי דחייב לכמה פוסקים אף במקום דלא ה"ל למידע כן יש לדון לשיטת הסוברים דחייב אף במקום דלא ה"ל למידע:

שוב ראיתי דמש"כ תליא בפלוגתת התוס' ורש"י בשבועות ד' מ"א ע"א ד"ה וכי מה בין זה לפוגם שטרו כו'. והוא דהתוס' הקשו על מה דקאמר התם דאי טען לשתבע לי חייב בעה"ש לשבע והקשו מה בין זה לפוגם שטרו והקשה התוס' דתקשה להו אמתניתין דהבא לפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וטעמא משום דאי היה אבוהן קיים הוי טען אישתבע לי אלמא מצי משבע ליה ומיהו נראה דטעמא לאו משום הכי הוא דאפילו לא מצי אבוהן טעין טענינן ליתמי דפרק הכותב אמרינן כתב לאשתו נקי נדר נקי שבועה לא תפרע אלא בשבועה אלמא עבוד רבנן תקנתא ליתמי במקום שאין האב יכול להשביע עכ"ל אבל שיטת רש"י בגיטין ד' נ' ע"א ד"ה לשבועה וז"ל דלכן הבא ליפרע מיתומים צריך שבועה משום דטענינן דאי הוי אבוהן קיים הוי טען ואמר אישתבע לי היה צריך שבועה כמבואר בשבועות ד' מ"א והשתא אנן טענינן בשביל יתמי ואף גדולים נמי עכ"ל וכ"כ רש"י בכתובות ד' פ"ז ד"ה מנכסים משועבדים כו' דלכן מיתומים ולקוחות צריך שבועה משום דטענינן להו טענת אביהן א"כ ס"ל לרש"י דלא כהתוס' הנ"ל. וכ"כ הרע"ב והר"ן בכתובות שם ולשיטת רש"י והר"ן והרע"ב הנ"ל תקשה הוכחת התוס' בשבועות הנ"ל דאמאי בנקי נדר נקי שבועה חייבת לשבע ליתומים והא התם לא היה יכול להשביעה ואפ"ה יורשיו משביעין אותה אלמא דהשבועה הוא מצד עצמה ולא מצד דטענינן להו:

וראיתי בפני יהושע כתובות ד' פ"ז ד"ה מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים כו' שהקשה כן על שיטת רש"י והביא בשם נתיבות המשפט הראשון ד' רצ"ו דתירץ שיטת רש"י די"ל דגם בנקי נדר נקי שבועה דיורשיו משביעין אותה זהו ג"כ משום דטענינן להו טענת אביהם דלמא אי היה אבוהן קיים היה טוען פרעתי ואישתבע לי ואף דאביהם לא היה יכול להשביעה זהו רק משום הפטור והנאמנות אבל לולי הנאמנות והפטור היה יכול להשביעה מצד טענה עצמיות וע"כ שפיר טענינן ליורשים לומר אישתבע לי וסיים הפ"י והדברים ראוים למי שאמרן עכ"ל א"כ בנ"ד ג"כ י"ל דאף דנכתב נאמנות נגד הלוה והיה הלוה מחוייב לשלם עכ"ז גם בזה טענינן ליורשיו דהכת"י הוא פרוע ואילו היה אבוהן קיים הוי טען פרעתי ע"כ ה"ל כטוענים ברי פרעתי ואף דאבוהן לא היה נאמן לומר פרעתי מצד הנאמנות עכ"ז הא לשיטת רש"י גם בכה"ג טענינן ליורשים משום דכיון דלולי הנאמנות היה יכול לטעון פרעתי ע"כ גם בזה טענינן ליורשים והוי כמו טענת ברי ופטורים היורשים אבל לשיטת התוס' דס"ל דלא שייך בכה"ג טענינן ליורשים כיון דעכ"פ אביהן לא היה יכול למטען כן' יהיה מאיזה טעם שיהיה ע"כ בנ"ד יש לחייב ליורשים משום א"י אם פרעתיך לשיטות הסוברים דבלא הוי לו למידע חייב בא"י אם פרעתי. ועיין היטב בט"ז הנ"ל ובעיקר שיטת רש"י והתוס' הנ"ל יש להאריך הרבה:

ענף ב:

אמנם בעיקר מלתא דנא יש לעיין הרבה ונקדים מתחלה הא דסוטה ד' ל"א במשנה דמי שקינא לאשתו ונסתרה כו' אמר ע"א אני ראיתי שנטמאה לא היתה שותה ואף עבד ושפחה נאמנין אף לפוסלה מכתובתה חמותה וצרתה ויבמתה הרי אלו נאמנות ולא לפוסלה מכתובתה אלא שלא תשתה. ובירושלמי שם ה"ב איתא פלוגתת ר"ע ור"ט דר"ט אומר ע"א נאמן לטמאותה ואין נאמן להפסיד כתובתה ור"ע אומר כשם שע"א נאמן לטמאותה כן נאמן להפסיד כתובתה חזר ר"ע להיות שונה כר"ט וכן לקמן שם ה' ד' אי' בירושלמי רב אדא בר אחוה אמר ע"א נאמן לטמאותה ואין ע"א נאמן להפסיד כתובתה כו' וקשה בכ"ז הא כיון דקינא לה ונסתרה ונאסרה לבעלה א"כ ממילא הפסידה כתובתה כמו דס"ל לבית הלל לעיל ד' כ"ה גבי מתו בעליהן עד שלא שתו דמתוך שלא שותות אינן נוטלות כתובה דשטר לא הוי כגבוי א"כ הוא הדין הכא דכיון דיש ע"א המעיד דנטמאה ומה"ט אינה שותה. א"כ כיון דאינה יכולה לברר היתירא א"כ תפסיד כתובתה מספיקא דקנוי וסתירה דהתורה עשאו לספק ועיין בתוס' סוטה ד' כ"ה ע"ב ד"ה ב"ה אומרים כו' ותקשה כנ"ל ולקמן יבואר דקושיא זו מצאתי כעת בספר בית מאיר. אך אכתוב בזה כפי שכתבתי כבר טרם מצאתי בספר הנ"ל:

ואפשר לומר בזה לפמש"כ התוס' בב"מ ד' ק' דבדררא דממונא מהני תפיסה כשטוען טענת ברי אך התומים בכללי תפיסה העלה דדוקא בטוען על גוף החפץ שהוא שלו בזה מהני תפיסה אבל בתופס חפץ עבור חובו בזה לא מהני תפיסה בדררא דממונא וכן העלה הנתיבות בכללי תפיסה סעי' ז' אבל אני לעצמי כתבתי במק"א לדחות הוכחת התומים מן ספ"ג דב"ק והעליתי דאף בספק הנולד ע"פ דררא דממונא אף בתופס עבור חוב ג"כ מהני תפיסה בטוען ברי א"כ לפ"ז י"ל דאף לבית הלל דס"ל במתו בעליהן עד שלא שתו דאבדו כתובה עכ"ז אם תפסה מהני משום דכיון דהתורה עשאו לספק מצד רגלים לדבר דקינוי וסתירה אין לך דררא דממונא יותר מזה דהא נולד הספק לב"ד אף בלא טענותיהן כפי' התוס' ע"כ היה מועיל תפיסה היכא שאומרת ברי לי שלא נטמאה ויש לה זכות כתובה עדיין לענין תפיסה ע"כ אמרו שפיר לענין זכותה שיש לה בתפיסה. דלזה לא נאמנין הנך חמש נשים או ע"א לר"ט ור"ע משום דאינן יכולין לגרוע זכותה שיש לה בתפיסה כן יש לפרש להמשנה ולפ"ז יש מזה סייעתא למה דהעליתי במק"א לדון דאף בדררא דממונא בתופס עבור חוב מהני תפיסה בטוען ברי ודלא כהתומים ונתיבות אך יש לחלק דשא"ה דהוי חזקת חיוב על הבעל בחוב כתובה והיכא דיש חזקת חיוב אז שפיר מהני תפיסה בדררא דממונא אבל היכא דנולד ספק בעיקר החיוב אז שפיר י"ל דלא מהני תפיסה בתופס עבור חוב וכמש"כ האו"ת ואף שהתוס' בסוטה ד' כ"ה ד"ה ב"ה אומרים כו' כתבו דאף למ"ד ברי עדיף לא מקרי בזה טענת ברי ועכ"ז י"ל דלענין תפיסה דבעי טענת ברי מקרי גם בזה טענת ברי:

הגה"ה ויש להעיר לסומכוס דס"ל בכל ממון המוטל בספק חולקין בכל דררא דממונא וגם במוחזק בטוען שמא כמש"כ התוס' בב"מ ד' ק': א"כ אמאי אמרו ב"ה בהא דמתו בעליהן עד שלא שתו דמתוך שלא שותות לא נוטלות כתובה והא הוי לה ליטול פלגא דהא לפמש"כ ה"ל זה דררא דממונא וחולקין לסומכוס ואפשר דסומכוס יפרש להך דב"ה דכוונתם דאינן נוטלות כל הכתובה רק פלגא נוטלות ועיין בב"ב דף קנ"ז וקנ"ח גבי נפל הבית עליו כו' דב"ה אומרים נכסים בחזקתן כו':

ולא יחלוקו כב"ש וי"ל דאפשר דמיירי בברי וברי ועיין ב"מ דף ק' תוס' ד"ה הא מני כו' אך גם ז"א מספיק עדיין לתרץ כ"ז ועיין ביבמות דף ל"ח בכל הסוגיא וקצרתי בכ"ז לפי שאין כאן מקומו ע"כ הגה"ה ומהא דירושלמי דסוטה דהבאתי לעיל בשם ר"ע ור"ט יש מזה סייעתא למה שכתב רש"י בב"מ ד' ל"ז בד"ה אר"ע מודה אני בזה דאע"פ שאני משל ב"ש ואומר בשארי נפילות יחלוקו בזו מודה אני לב"ה שהנכסים בחזקתן כו' עכ"ל אלמא דס"ל לרש"י דר"ע ס"ל כב"ש דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי דהא בב"ב ד' קנ"ז גבי נפל הבית עליו ועל אביו והיתה עליו כתובת אשה ובע"ח כו' דב"ש ס"ל יחלוקו ובה"א נכסים בחזקתן ופי' רש"י והתוס' בסוטה ד' כ"ה טעמו דב"ש משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי כמבואר ביבמות ד' ל"ח ע"ש וכיון דכתב רש"י דר"ע סבירא לי' בכל נפילות דהתם כב"ש א"כ ס"ל דכגבוי דמי כנ"ל והשמ"ק בב"מ שם כתב להקשות על רש"י בזה וכתב בשם הרא"ש דדוקא בהך דהתם הוא דס"ל לר"ע כב"ש עיין שם וגם תירץ תי' אחר ועיין בתוס' שם ובב"ב ד' קנ"ח בתוס' ד"ה אמר ר' עקיבא כו' דהקשו ג"כ על רש"י בזה וכן מצינו לר"ט ברכות ד' י"א דאמר והטיתי לקרות כדברי ב"ש א"כ י"ל דר"ע ור"ט ס"ל כב"ש דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי ע"כ שפיר אמרו דאין ע"א נאמן להפסיד כתובתה משום דס"ל כב"ש דכתובה דמי כגבוי וע"כ נוטלת כתובה ויש להאריך בזה אך מה דהקשיתי במשנה דסוטה הנ"ל תקשה עדיין. אך לפמש"כ לעיל דמהני תפיסה בזה א"ש כ"ז: אכן ברמב"ם הל' סוטה פ"א הל' ט"ו כתב דחמש נשים נאמנות להעיד דנטמאה לאוסרה ושלא להשקותה אבל לא להפסידה מכתובתה אלא נוטלת כתובתה ויוצאה ע"כ לשון הרמב"ם אלמא דהרמב"ם מפרש דנוטלת כתובה ומוציאה מהבעל א"כ תקשה עדיין קושיא זו דאמאי נוטלת הכתובה והא קיי"ל כבית הלל דלא הוי כגבוי ומספיקא אינה נוטלת את הכתובה. וע"כ נלע"ד לדון בזה והוא דלכן נוטלת את הכתובה אף דהוי בתר קינוי וסתירה ונולד לנו ספק אי זינתה או לא עכ"ז כיון דהוי חזקת חיוב כתובה על הבעל בעת שנשאה ובתר הכי נולד לנו ספק אם זינתה ומיפטר הבעל או לא א"כ ה"ל כאומר א"י אם פרעתי דהיכא דהתובע טוען ברי חייב הלוה לשלם וה"ה הכא טענת האשה ברי לי שלא זינתה ובצירוף חזקת חיוב ע"כ חייב הבעל לשלם הכתובה ואף שכתבו התוס' בסוטה ד' כ"ה ד"ה ב"ה אומרים או שותות כו' באה"ד שם דכיון דהתורה עשאו לספק ע"כ אינה יכולה לטעון טענת ברי וע"כ אף למ"ד ברי ושמא ברי עדיף עכ"ז מודה הכא דאינה נוטלת הכתובה כו' י"ל דזהו דוקא לענין מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם נתחייבתי אבל היכא דהוי כמו איני יודע אם פרעתי אז אף בכה"ג מקרי זה ג"כ טענת ברי ונוטלת הכתובה משום א"י אם פרעתי ואף דהבעל לא ה"ל למידע עכ"ז באמת מוכח מזה דאף היכא דלא ה"ל למידע ג"כ חייב היכא דנולד הספק בפטור:

והא דמתו בעליהן עד שלא שתו דפטורים היורשים. יש לומר דשאני התם לפמש"כ הקצה"ח בסי' ל"ט ס"ק ה' דהיכא דנולד הספק שמא פרעו מקודם דקנו הלקוחות הקרקע דאז אין דינו של הלקוחות כמו א"י אם פרעתי רק כמו א"י אם נתחייבתי משום דאם נימא דהלוה פרעו מקודם דקנו הלקוחות הקרקע דאז לא הוי מעולם שום חזקת חיוב כלל על הלקוחות ע"כ הוי דינם כמו א"י אם נתחייבתי ופטורים ע"ש בקצה"ח ולפ"ז יש לדון ביורשים היכא דנולד הספק שמא פרע או נפטר מורישן מאיזה טעם מן החוב א"כ אי נימא כן ע"כ לא הוי מעולם שום חזקת חיוב על היורשים והוי היורשים כמו א"י אם נתחייבתי ופטורים דלא הוי דינם כאומר א"י אם פרעתי. משום דלא היה עליהם חזקת חיוב בוודאי אך עדיין יש לומר בעיקר סברת הקצה"ח הנ"ל דהא על הנכסים הי' עליהם שעבוד כבר בוודאי וכיון דהיו הנכסים משועבדים כבר ע"כ היכא דנולד ספק אי פקע השעבוד נכסי אי לא. א"כ הוי דינם ג"כ כמו א"י אם פרעתי משום ברי של הבע"ד בצירוף החזקת חיוב שהיה מוטל על הנכסים וכן מצאתי בנתיבות סי' ל"ט ס"ק יו"ד להשיג על הקצה"ח משום דהא הספק הוא אם יצאו משעבודם שהיו על הנכסים או לא ע"ש:

אך יש להסביר זה ביותר ביאור דהא הר"נ פ' הכותב והסמ"ע סי' ס"ו ס"ק נ"ה כתבו בהא דא' שמואל המוכר שט"ח ומחלו דמחול ושיטת ר"ת הוא לפי דהיכא דליכא שעבוד הגוף ממילא פקע שעבוד נכסי והקשו דא"כ במת הלוה אמאי גבי מיתמי ותירצו שם זה אבל האו"ת שם ס"ק מ"ג כתב בזה מלתא דמסתבר משום דבמת הלוה וזכו יורשיו בנכסים אז אף גוף היורש משתעבד כמו הלוה בעצמו ועליו מוטל לפרוע חוב אביו כו' עכ"ל האו"ת וכ"כ הנתיבות בסי' ק"ז ס"ק ט' וכעין זה הסברא מבואר ברא"ש בב"ק פ"א סי' ו' דכתב דלכן בטלה מחלוקת משום דיתמי כרעא דאבוהון נינהו לפרוע חוב אביהן בשוה כו' והט"ז בח"מ סי' קע"ה סעי' ד' הביא לדברי הרא"ש הנ"ל בביאור יותר ומצינו עוד כעין זה בב"מ ד' ט"ו ע"א ובש"ד דכתבו התוס' לחלק גבי ב"ח גובה השבח דשאני יורשים דאף דאין להם על מי לחזור מ"מ יורש כרעי' דאבוהין וגבי מינייהו שבח והובא בש"ך ח"מ סי' קט"ו ס"ק ל"ב בארוכה:

ובמק"א ביארתי כ"ז בארוכה לחלק בין יורש ללקוחות ובסוגיות הש"ס כתובות ד' צ"ב ואכמ"ל:

וחזינן דשיטת התומים דלכן גבי בע"ח מיורשים משום דאף דמת הלוה ופקע שעבוד גופו מ"מ לכן גבינין מינייהו משום דמיטל שעבוד הגוף על היורשים. ע"כ היכא דנסתפקנו דלמא מיפטר המוריש באיזה פטור ואי נימא דמיפטר המוריש א"כ אז לא היה חל מעולם שום שעבוד הגוף על היתומים וליכא בזה חזקת חיובא כלל ואדרבה יש לדון בזה חזקת פטור עליהם לשיטת רש"י דס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור אף באיסור אחר:

א"כ ה"ה מן פטור לפטור אחר מחזקינן אף בשם פטור אחר. ואף לשיטת התוס' החולק על רש"י בזה עכ"ז חזקת חיוב ליכא עליהם וכיון דלא נתברר מעולם חזקת חיוב ושעבוד הגוף על היורשין בזה ע"כ אף דעל הנכסים היה מוטל מכבר שעבוד נכסי מ"מ כיון דלא היה בוודאי שעבוד על גופם ע"כ לא מצינן לירד לנכסיהם מצד חזקת שעבוד נכסי דהא כיון דמספיקא אין לנו שעבוד הגוף ע"כ ממילא אין לנו שעבוד נכסי כלל דהא הממע"ה וכשיטת התומים הנ"ל:

ולפ"ז יש לומר שפיר דלכן במתו בעליהן עד שלא שתו דס"ל לבית הלל דאינן נוטלות הכתובה דאף דנתבאר בהך משנה דחמש נשים הנ"ל דזה הוי כאומר א"י אם פרעתי ונוטלת הכתובה אבל ז"א רק לגבי הבעל בעצמו אבל גבי היורשים דאי נימא דזינתה א"כ לא היה מעולם שום שעבוד הגוף עליהם. וכיון דלא נתברר בוודאי מעולם חזקת שעבוד הגוף על היורשים ע"כ אף דיש חזקת שעבוד נכסי על הנכסים עכ"ז אין גובין מן היורשים וע"כ אינה נוטלות הכתובה היכא דנולד ספק אי זינתה או לא אבל בחיי הבעל דהיה עליו כבר חזקת חיוב הגוף ע"כ חייב בכתובה משום א"י אם החזרתי כיון דטוענת ברי וע"כ ניחא דברי התוס' בסוטה ד' כ"ה דהקשו דתהא נאמנת משום ברי ושמא ברי עדיף להך מ"ד דס"ל כן ולא הקשו דהא הוי לי' א"י אם פרעתי וכמו דהקשה התומים בסי' ע"ה ס"ק כ"ב אבל לפמש"כ ניחא משום דלגבי היורשים לא הוי זה בדין א"י אם פרעתי כנ"ל ומתורץ מה דהקשיתי על שיטת הרמב"ם הלכות סוטה דכתב דנוטלת הכתובה בהנך חמש נשים הנ"ל:

ואחר כתבי כ"ז מכבר הגיע לידי ספר בית מאיר וראיתי באה"ע סי' קע"ח סעיף ט"ו שהקשה על הא דמבואר שם בחמש נשים דאינן נאמנות להפסיד כתובתה והקשה ע"ז מהא דמתו בעליהן עד שלא שתו וחילק כמש"כ לחלק ע"פ סברת הקצה"ח דשאני ביורשים דלא היה עליהם מעולם חזקת חיוב בוודאי רק שכתב כן בקצרה ולא הרגיש במה דיש לדון בזה דהא נשתעבדו כבר הנכסים וספק לנו אם יצאו מן שעבודם וכמש"כ הנתיבות הנ"ל אבל אנכי בארתי זה בטוב טעם בעז"ה כנ"ל וגם אשתמיט מהבית מאיר הנ"ל דברי הרמב"ם ה' סוטה שכתב דנוטלת הכתובה ויוצאת ע"ש:

ענף ג:

ועדיין יש להעיר ולהקשות דהא בשו"ע אה"ע סימן קע"ח סעיף ט"ו ובטור שם דכתבו זה הדין דחמש נשים אינן נאמנות להפסיד כתובתה רק נאמנות לאוסרה וקשה דהא בזמן דליכא מי המאררים לשתות א"כ הדין בזה וכמו המבואר בסוטה דף כ"ג ע"ב דארוסה ושומרת יבם אינן שותות ואינן נוטלות הכתובה וכתבו התוס' שם ד"ה ושומרת יבם כו' בשם ירושלמי דכיון דגרמה והכניסה א"ע להיות נאסרת על בעלה א"כ אבדה כתובתה אף לב"ש ושאני במתו בעליהן דהיתה יכולה להבדק ע"י שתיה ע"כ ס"ל לב"ש דלא אבדה כתובתה. ועיין ביבמות ד' ל"ח בתוס' ד"ה בש"א כו' ובתוס' סוטה דף ל"א ד"ה מי שקינא לה כו' בסה"ד שם שכתבו בזה"ל ומאחר שהיא גרמה שתיאסר עליו ואין יכולה לשתות הוי כארוסה וש"י כו' ע"ש וחזינן דהיכא דלא היתה יכולה להבדק בעת שנסתרה אז דינה כעוברת ע"ד דאבדה הכתובה אף לב"ש דס"ל כגבוי דמי א"כ ה"ה בזה"ז דאינה שותת בוודאי אחר דנסתרה א"כ אבדה הכתובה אף דנימא דדינה כמו א"י אם פרעתי דהא כיון דגרמה להיות נאסרת ע"י פשיעתה לבעלה א"כ מטעם זה אין לה כתובה בזה"ז א"כ קשה דאמאי נקטו בשו"ע ובטור זה הדין דחמש נשים דאינן נאמנות להפסיד הכתובה דהא בזה"ז ודאי אין לה כתובה כמבואר שם סעי' א' וכן לפמש"כ לעיל דיש לפרש ג"כ דנפ"מ לענין תפיסה כמו דררא דממונא גם זה ליתא בזה"ז כיון דגרמה בפשיעה להיות נאסרת לבעלה א"כ ממילא גם תפיסה לא מהני כמו כל עוברת ע"ד וזה גרע יותר כיון דנסתרה באופן דאסורה לבעלה ותקשה כן על מה דכתבו בטור ושולחן ערוך להך דינא דאינם נאמנות להפסיד הכתובה. והנראה לפענ"ד בכ"ז בהקדם קושית הב"ש באה"ע סי' קע"ח ס"ק י"א שהקשה על מה דכתבו השו"ע שם בא ע"א והעיד שנטמאה מאותו שקינא לה תצא והקשה דהא בזה"ז נאסרה עליו אחר הקינוי וסתירה בלא עדות העד ונשאר בצ"ע וראיתי בספר תפארת ישראל על משניות סוף נשים שכתב לתרץ לקושיית הב"ש הנ"ל דמן קינוי וסתירה לחוד אין כופין לגרשה אבל משום העד כופין לגרשה עכ"ל אבל באמת זה ליתא לפי המבואר בב"ש סי' י"א ס"ק א' שהביא בשם ר' ירוחם שכתב לחלק כן וכתב עליו הב"ש שם דבאמת אינו כן והטעם כיון דהתורה אסרה עליו בתר קינוי וסתירה כמבואר בסוטה ד' כ"ח בודאי כופין אותו לגרשה אף בלא עדות העד ע"ש: ולענ"ד נראה לדון דנפ"מ גם האידנא בזה"ז מן עדות העד דנטמאה לגבי הא דיבמות ד' י"א דמבואר שם דצרת סוטה טומאה כתיב בה כעריות וסוטה וצרתה פטורות מחליצה ויבום וכן הוא בירושלמי יבמות פ' י' הל' א' וזה אינו אלא בסוטה ודאית אבל ספק סוטה כמו בקינוי וסתירה חולצת ולא מתייבמת והתוס' שם ד"ה צרת סוטה אסורה כו' כתבו דאף דאמרו בסוטה ד' כ"ח דנטמאה דאסרה הכתוב זהו בתר קינוי וסתירה. עכ"ז לא אסר הכתוב רק מספיקא בעלמא דלמא נבעלה ולהחמיר עשה הכתוב סוטה כודאי ולא להקל לפוטרה בלא חליצה וכ"כ הרא"ש ביבמות שם סי' ד' דדוקא סוטה ודאי דכתיב בה טומאה בשם לאו בזה אמרו דטומאה כתיב בה כעריות אבל ספק טומאה דלא נאסרה רק משום עשה ונטמאה לא אמרו בזה דטומאה דכתיב יהיה כעריות ע"ש וכן מבואר בסי' קע"ג סעי' י"א בטור ושו"ע שם דפסקו דזינתה ודאי פטורה מחליצה ויבום אבל ספק סוטה כמו בקינוי וסתירה צריכה חליצה רק הרמ"א שם כתב דעת הראב"ד דאף זינתה ודאי צריכה חליצה. אבל המחבר שם לא הביא כלל שיטה זו רק כתב כנ"ל ולפ"ז י"ל דלכן כתב הטור והמחבר בסי' קע"ח דאם בא ע"א והעיד דנטמאה דנאסרה עליו ואינה שותה דנפ"מ מזה בזה"ז ג"כ אם נפלה לפניו ליבום דאם לא נאסרה עליו רק מספק היתה צריכה חליצה היא וצרתה או חולצת או מתייבמת אבל עכשיו דהעיד ע"א דנטמאה כיון דהתורה הימניה לע"א בתר קינוי וסתירה ואינה שותה כדיליף מקראי דועד אין בה כמבואר בסוטה דף ל"א ע"ב א"כ הוי זה כסוטה ודאית וע"כ פטורה מחליצה ויבום א"כ הוי נפ"מ רבתא גם בזה"ז מזה. ועוד יש לדון נפ"מ בזה דהא מצינו באה"ע סי' קט"ז סעי' ב' דחייבי עשה אף דלא הכיר בה דינה כחייבי לאוין שהכיר בה דיש לה עיקר כתובה ובחייבי לאוין שלא הכיר בה אין לה כתובה משום דחייבי עשה דאיסור קל הוא אפילו לא הכיר בה דינה כהכיר וכמש"כ הב"ש ס"ק ו' וא"כ היכא דגרשה בעלה אחר שנסתרה דאז אין קינויו מחול כמבואר בסוטה ד' כ"ה ושו"ע סי' קע"ח סעי' י"ב ועיין מזה בירושלמי ספ"ב דסוטה והיכא דלא ידע הבעל מן הסתירה עד לאחר שגרשה והחזירה אז אי נימא דאינה רק ספק סוטה א"כ דינה כמו חייבי עשה מן ונטמאה כמש"כ התוס' והרא"ש ביבמות ד' י"א וסוטה ד' כ"ח והמ"מ פ' י"א מהלכות גרושין דין י"ד כמש"כ המל"מ פ' א' ה' אישות ה' ח' א"כ יש לה כתובה אף דלא הכיר בה אבל היכא דע"א מעיד דנטמאה אז נאסרה משום סוטה ודאית ונאסרה בלאו עליו וכמש"כ הרא"ש והתוס' שם. א"כ אז דינה כמו חייבי לאוין שלא הכיר בה דאין לה כתובה. א"כ הוי נפ"מ גם בזה"ז ועיין בסוטה ד' י"ח תוס' ד"ה מהו שיתנה כו':

ובני הרב הגדול מו"ה צבי שיחיה אמר דזולת כ"ז אינו יודע מאי הרעישו בקושייתם דהקשו דל"ל להשו"ע לכתוב זה הדין דע"א נאמן בזמן דליכא מי המאררים הא בלא"ה נאסרה עליו משום קינוי וסתירה דהא חזינן דהיכא דהוי סוטה ודאית נאסרה עליו בלאו ולוקה אבל היכא דאינו רק בספק סוטה אז אינו לוקה משום דלא הוי רק איסור עשה כנ"ל ע"כ הוי נפ"מ גם האידנא לענין פסולי עדות אם מיפסל לעדות דבעינן דוקא פסולי מלקות כמבואר בסי' ל"ד וכמש"כ הש"ך נפ"מ כזה ביו"ד סי' ט"ז ס"ק י"ז א"כ היכא דנאמן העד לומר דנטמאה אז לוקה ומיפסל לעדות בודאי אם בא עליה הבעל דהוי חייבי לאוין בודאי ומתורץ קושייתם בפשיטות עכ"ל ויפה כתב: ולפ"ז אתי שפיר מש"כ בשו"ע בהא דחמש נשים דאינן נאמנות להפסיד כתובתה משום חשש משקר הואיל ושונאות אותה כמש"כ רש"י בסוטה דף ל"א משום דיש נפ"מ מזה דאז נוכיח מזה דאינה רק בספק סוטה ולא כדין חייבי לאוין ודאי. וכמש"כ המל"מ בהל' סוטה פ"א הל' ט"ו בהגה"ה שם דהא דחמש נשים דנאמנות לאוסרה לא שתהיה אסורה עליו בודאי רק דינה כספק סוטה ואם בא עליה אינו לוקה עכ"ל א"כ הוצרך השו"ע לכתוב היכא דיש לה כתובה והיכא דאין לה כתובה. דאם אין לה כתובה אז ממילא דינה כמו סוטה ודאית א"כ ממילא פסול לעדות אם עבר ובא עליה או דפטורה מחליצה כנ"ל או דהוי כחייבי לאוין שלא הכיר בה דאין לה כתובה אבל היכא דלא הפסידה כתובתה אז דינה כמו ספק סוטה כיון דלא מהימן העד לגמרי ונפ"מ לכל הנ"ל א"כ ניחא בפשיטות מה דהובא כ"ז בטור ושו"ע ובאמת בזמן דליכא מי המאררים אין לה כתובה בכל הנ"ל דכ"ז קאי בזמן הש"ס דהיו מי המאררים לבדוק אותה ונפ"מ לכל הנ':

ענף ד:

נחזור לעניננו דנתבאר דלשיטת הרמב"ם דכתב בהל' סוטה בהנך חמש נשים דאינן נאמנות להפסיד כתובה דנוטלת כתובה ויוצאה דע"כ מוכח דאף היכא דלא ה"ל למידע חייב בא"י אם פרעתי דהא הטעם דאינן נאמנות להפסיד כתובתה זהו משום דה"ל הבעל א"י אם פרעתי כנ"ל. וממילא מוכח עוד לפ"ז דביורשים לא שייך לחייבם משום א"י אם פרעתי כמו דנתבאר בארוכה להוכיח מהא דמתו בעליהן עד שלא שתו וכמו שמצאתי כעת בבית מאיר כנ"ל וכ"ז מוכח לשיטת הרמב"ם אבל מן הבעה"ת דהובא בתומים סי' ע"ה ס"ק כ"ב שהקשה דאמאי ביורשים דאומרים אין אנו יודעים אם פרע אבינו פטורים דמ"ש מכל א"י אם פרעתי דחייב ותירץ דשאני ביורשים דלא ה"ל למידע כו' א"כ כיון דס"ל להבעה"ת דבכל א"י אם פרעתי פטור היכא דלא ה"ל למידע א"כ לשיטתו ליכא לתרץ להך משנה דסוטה דחמש נשים דלכן אינן נאמנות להפסיד כתובה דזהו משום א"י אם פרעתי דהא ס"ל דהיכא דלא ה"ל למידע פטור אף בא"י אם פרעתי וע"כ מוכח לשיטת הבעה"ת דכוונת המשנה הנ"ל הוא דנפ"מ לענין זכותה דיש לה דמהני תפיסה כמו בכל דררא דממונא כנ"ל דלכן אמרו דאינן נאמנות להפסיד זכותה דיש לה בכתובה לענין תפיסה א"כ יהיה מוכח משיטת בעה"ת דבכל דררא דממונא מהני תפיסה אף בתופס] עבור חובו וכנ"ל ודלא כהאו"ת:

ולפ"ז אין לנו הוכחה לומר דגבי יורשים לא שייך לחייב משום א"י אם פרעתי משום דלא היה עליהם מעולם חזקת חיוב בודאי כנ"ל דהא לשיטת הבעה"ת הנ"ל דס"ל לפטור היכא דלא הל"ל בא"י א"פ ליכא למימר דהא דחמש נשים כו' הטעם הוא משום א"י א"פ דהא הבעל לא ה"ל למידע א"כ לא שייך זה וע"כ מוכח כנ"ל דהכוונה הוא לענין תפיסה א"כ ממילא אין לנו הוכחה לזה ולחדש דביורשים לא שייך לחייב משום זה כיון דאין להם חזקת חיוב כלל מעולם וע"כ כתב הבעה"ת טעם אחר לפטור ליורשים דאמרו אין אנו יודעים אם פרע אביהם משום דלא ה"ל למידע אבל אם היה הדין דאף בלא ה"ל למידע בא"י אם פרעתי הוא חייב ממילא הדין נותן דאף ביורשים יהיו חייבים כמו כל א"י א"פ וכקושיות הבעה"ת הנ"ל דלא ס"ל להחילוק שכתבתי דשאני יורשים ואפשר דהבעה"ת ס"ל כסברת הר"נ והסמ"ע דהובא לעיל שהקשו בכל יורש דחייב והא אין להבעה"ח שעבוד הגוף כיון דמת הלוה וממילא פקע שעבוד נכסי ותירצו דמשום שעבוד הגוף שהיה לו על המוריש ע"כ גבי מן יורשים מצד שעבוד נכסי דנתערבו הנכסים כדין ערב ע"ש א"כ לפ"ז י"ל דגם ביורשים שייך לחייב באינם יודעים אם פרע אביהם משום דהא עיקר מאי דגבינן מיורש אף דליכא שעבוד הגוף עליהם. עכ"ז גבינן מהם משום שעבוד נכסי וכיון דבחייו של המוריש נשתעבדו אז הנכסים וממילא גבינן מה"ט גם מיורש כיון דהוטל שעבוד על הנכסים בחייו ע"כ בהספק שמא יצאו משעבודם דינם כמו כל א"י אם פרעתי דחייב משום ברי וחזקת שעבוד נכסי דהיה מוטל כבר על הנכסים וכמש"כ לעיל בארוכה ע"כ הוכרח הבעה"ת לחלק דלכן אין גובין מיורש משום דשאני היכא דלא ה"ל למידע:

אמנם לשיטת הרמב"ם דס"ל בהא דחמש נשים דאינן נאמנות להפסיד כתובה ונוטלת הכתובה דנתבאר דלפ"ז מוכח דס"ל דאף היכא דלא הל"ל חייב בא"י אם פרעתי. ולפ"ז בע"כ מוכח לחלק דלכן במתו בעליהן כו' פטורין היורשים משום דביורשים לא שייך לחייב משום א"י אם פרעתי דס"ל כסברת התומים דסי' ס"ו ס"ק מ"ג שכתבתי לעיל בשמו דלכן גבינן מיורשים דכיון דמת המוריש הוטל שעבוד הגוף על היורשים וע"כ לא שייך בזה לומר דכיון דפקע שעבוד הגוף פקע שעבוד נכסי כשיטת הר"ת א"כ בא"י אם פרע אביהם דמספיקא לא נתברר מעולם שהיה עליהם שעבוד הגוף בוודאי ע"כ לא מהני בזה חזקת שעבוד נכסי כיון דעיקרו הוי משום שעבוד גופן וידוע בכמה דוכתי דמה שיש חזקה על ענין אחד דאין מחזיקין מחזקה זו על ענין אחר שאין בו החזקה ועיין באה"ע סי' ל"ה ב"ש ס"ק ל' ובכתובות ד' ע"ו בתוס' שם וביו"ד סי' ק"י בחצי צלע שפירש מקודם שנודע התערובות וחצי הב' פירש אח"ז. ועיין בש"ש שמעתא ד' פ"ג ופ"ד ובפרט דעל העיקר ליכא להחזקה וקצרתי בכ"ז] והשעבוד גופם הוי ספק מעולם מעיקרא אם נתחייבו כלל דשמא פרע אביהם א"כ היו פטורים מעיקרא מחמת פרעון או מחמת פטור אחר דזינתה וכה"ג וע"כ לא שייך לחייב להיורשים משום הך דא"י אם פרעתי כלל ואפשר בעיקר הסברא דהרמב"ם מחייב אף בלא ה"ל למידע בא"י אם פרעתי דאזיל לטעמיה דס"ל כן גבי מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם לחייב אף בלא ה"ל למידע ודלא כשיטת הראב"ד והתוספות וס"ל להרמב"ם דשאני יורשים דפטירי משום דטענינן להו מה דהיה אביהם יכול לטעון וכמבואר בש"ך סי' ע"ב ס"ק נ"א ואכמ"ל:

ע"כ היכא דבאנו לחייב להיורשים משום א"י אם פרעתי יש לדון דלכל השיטות אין לחייבם משום דהא לשיטת בעה"ת וודאי פטירי משום דלא ה"ל למידע כנ"ל ולשיטת הרמב"ם דס"ל דהא דחמש נשים דנוטלות כתובה זהו משום א"י אם פרעתי אף דלא ה"ל להבעל למידע כנ"ל א"כ הא לפ"ז מוכח מהא דמתו בעליהן עד שלא שתו דביורשים לא שייך לחייב משום א"י אם פרעתי דכיון דלא נתברר עליהם שעבוד הגוף מספיקא ממילא אין אנו יכולים לירד לנכסי שלהם אף דהנכסים נשתעבדו כבר בחיי המוריש כנ"ל לסברת התומים סי' ס"ו כנ"ל וע"כ לכל השיטות פטורים היורשים בכתב יד שלא נכתב הנאמנות רק נגד הלוה ולא נגד היורשים כיון דמצד הנאמנות לא שייך בהו כיון דלא נכתב נגדם ולא מבעיא לשיטת רש"י בכתובות ד' פ"ז דלפי מש"כ הפני יהושע שם בשם הנתיבות דגם בנקי נדר שייך לטעון ליתמי אף דאיהו לא הי' נאמן כיון דזולת הנאמנות היה נאמן לטעון כן רק מצד הנאמנות גרע טענתו על כן גבי יורשים דלא קאי הנאמנות נגדם טענינן להו אם כן ה"ה בנ"ד שייך לומר דטענינן ליתמי כיון דאביהם היה נאמן מצ"ע לטעון פרעתי על כתיבת ידי לולי הנאמנות כנ"ל ואף לשיטת התוספות בשבועות דף מ"א ד"ה וכי מה בין זה כו' דגם בכה"ג לא טענינן ליתמי כיון דעכ"פ אביהם לא היה יכול לטעון פרעתי מצד הנאמנות:

עכ"ז אף אם לא נטעון להו ג"כ אינם חייבים דהא גם מצד א"י אם פרעתי לא נתחייבו היורשים כמו דנתבאר בארוכה ע"פ הוכחת המשניות דסוטה הנ"ל:

ענף ה:

ועדיין יש להעיר בפרט הזה שכתבתי לדון לשיטת הרמב"ם דביורשים לא שייך לחייב היכא דהוי ספק בהפטור בחיי אביהן דהא בסי' פ"ט סעי' ב' בהגה"ה בשם הרשב"א גבי שכיר נשבע ונוטל דאם מת הבעה"ב השכיר נשבע ונוטל מיורשי הבעה"ב ומקורו מירושלמי שבועות פ"ז ה"א וז"ל פשיטא אם מת הבעה"ב השכיר נשבע ליורשיו אלא במת השכיר איבעיא להו אם יורשיו נשבעין כו' והא עיקר תקנתא דשכיר נשבע ונוטל תקנו משום דבעה"ב טרוד בפועליו ומשום כדי חייו כמבואר בשבועות ד' מ"ה ובתוס' שם ד"ה וניתיב לי' בלא שבועה כו' שכתבו דמשום דטרוד בפועליו הוי טענת הבעה"ב כמו א"י אם החזרתי דחייב ע"ש:

א"כ לפ"ז תקשה לשיטת הרמב"ם דנתבאר דגבי יורשים לא שייך לחייבם משום ספק בפרעון א"כ תקשה איך אמרו בירושלמי דפשיטא דאם מת הבעה"ב השכיר נשבע ונוטל דהא ביורשים. לא שייך לחייבם משום א"י א"פ וכיון דאף היכא דטען אביהם בפירוש דאינו יודע אם פרעתי כל זמן דלא נתחייב בדין הדין נותן לפמש"כ דלא גבי מיורשים [ועיין בסוף סי' ס"ט בקצה"ח שם ס"ק ז' גבי מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם ובסוף סי' פ"ד בסמ"ע וסי' ק"ח גבי אין אדם מוריש שבועה אם עמד בדין כבר ובאמת היכא דנתחייב אביהם בדין יש לדון לפ"ז דגבינן מיורשים] א"כ כיון דעיקר תקנתא תקנו משום דבעה"ב טרוד בפועליו א"כ הא ביורשים לא שייך ה"ט ותקשה ע"ז הכלל מירושלמי. ועיין בב"מ ד' קי"ב ע"ב תוס' ד"ה טרוד בפועליו שכתבו דלכן חייב משום דהוי הבעה"ב איני יודע אם פרעתי וכו' ולכאורה יש לומר דאפשר דהירושלמי ס"ל כמ"ד דמנה לי בידך והלה אמר א"י אם נתחייבתי דברי ושמא ברי עדיף ע"כ אף דנאמר דטענת היורשים בשמא פרע אביהן ה"ל כאומר א"י אם נתחייבתי עכ"ז להך מ"ד הא ברי עדיף מחזקת ממונא וגם בלא ה"ל למידע איכא חד מ"ד דברי עדיף כמבואר בתוס' בכמה דוכתי ולומר דטענינן ליורשים לא שייך בזה כיון דאביהם בעצמו לא היה נאמן לומר דפרע להשכיר ע"כ גבי מיורשים ג"כ אבל גם זה ליתא דהא סתם ירושלמי ר' יוחנן ולר' יוחנן מצינו דס"ל ברי ושמא חזקת ממון עדיף כמבואר בב"ק ד' קי"ח ובירושלמי ב"ק פ' יו"ד הלכה ז' ועוד דאי נימא דלאו כ"ע מודו בזה א"כ לא שייך לומר בזה לשון פשיטא כדקאמר בירושלמי דפשיטא דהשכיר נשבע ונוטל מיורשי הבעה"ב וכמבואר בתוס' גיטין ד' ע"ב ע"ב ד"ה אמר רב הונא כו' דלא שייך פשיטא היכא דלאו כ"ע מודו בזה וכ"כ בשא"ד א"כ תקשה על הרמב"ם מירושלמי שבועות הנ"ל ואפשר לומר דהא לפי שיטת הר"נ בשבועות ר"פ כל הנשבעין דהא דמחייבינן להבעה"ב משום טרוד בפועליו אין זה משום א"י אם פרעתי רק משום תקנתא בעלמא ע"ש. א"כ א"ש כ"ז אך גם לשיטת התוס' יש ליישב זה דהא חזינן בהך תקנתא דשכיר נשבע ונוטל דאף היכא דלא שייך ה"ט דבעה"ב טרוד בפועליו ג"כ תקנו דשכיר נשבע ונוטל משום לא פלוג בתקנתם כמבואר בתוס' שבועות שם ד"ה בעה"ב טרוד בפועליו דלא פלוג בין פועל א' ליש לו פועלים הרבה וכמש"כ התורת חיים שם על דברי התוס' הנ"ל וכ"כ התוס' בב"מ ד' קי"ב ד"ה טרוד בפועליו ואף לירושלמי דקאמר שם בזה"ל דמפני שעסקיו של בעה"ב מרובה עכ"ז הא אף היכא דאין להבע"ב עסקים רבים ג"כ תקנו לתקנתם ולא מחלקי בזה בע"כ מוכח דתקנו תקנתם בלא פלוג א"כ כש"כ היכא דבעה"ב חייב משום טרוד בפועליו אז אף ביורשים אף דלא שייך בהו לחייבם משום זה דהא א"י א"פ לא שייך בהו עכ"ז חייבים משום לא פלוג חז"ל בתקנתם:

וכן מוכח מהא דאמרו שם דלר' יהודא אף בקציצה השכיר נשבע ונוטל וזהו דוקא במודה במקצת כדס"ל לר"י שם:

והטעם כמש"כ התוס' שם ד' מ"ה ד"ה אפילו קצץ נמי כו' משום דבמודה במקצת ה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם וע"כ אף דלר"י לא הוי זה כוודאי שכח רק כספק שוכח כמש"כ התוס' שם ד"ה וניתב לי' כו' א"כ אף משום א"י אם החזרתי לא שייך לחייב בספק שוכח אף בחלוקים בפרעון אבל משום מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם שייך אף בספק שוכח כיון דעכ"פ אינו יכול לשבע ועיין בתוס' בב"מ ד"ה ד"ה שכנגדו קאמינא כו' בשני תירוצים שבתוס' שם גבי חשוד שכנגדו נשבע כו' ואכמ"ל: ולפ"ז יש לדון לפי שיטת הרא"ש והתוס' המובא בח"מ סי' פ"ח בסמ"ע ס"ק נ"ג ובש"ך שם ס"ק נ' דס"ל דאף במלוה ע"פ אינו חייב לשבע במודה במקצת רק היכא דאין לו קרקע דאל"כ הא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ולפ"ז לכאורה הדין נותן דלר"י דס"ל דלכן תקנו דשכיר נשבע ונוטל משום דבעה"ב טרוד בפועליו וה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם א"כ היכא דאית לי' קרקע מבעי לומר דלא יהיה שכיר נשבע ונוטל דהא משום מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם לא שייך בזה כיון דאין נשבעים על קרקעות ובוודאי אין סברא לומר כן אליבא דר"י בשכיר דלא מצינו כלל לסלק כן אליביה:

וכן מוכח מהא דמקשה בשבועות שם אי הכי אף קצץ נמי אלמא תניא אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא א' הממע"ה וכן לקמן שם ד' מ"ו ע"א מקשה הגמ' ואלא הא דתני רבה בר שמואל קצץ הממע"ה מני לא ר"י ולא רבנן וקשה הא י"ל דמיירי הברייתא בדאית להבעה"ב קרקע א"כ לפ"ז לא שייך לחייב בקציצה כיון דעיקר החיוב הוי בזה משום מתוך שאינו יכול להשבע משלם ומה"ט בעי הודאה במקצת דוקא וכמש"כ התוס' שם הטעם בזה:

וכיון דהיכא דאית לי' קרקע לא דיינינן דין מחוייב שבועה לכן מיפטר וכן מצינו בב"מ ד' ט"ו דמתרץ רב יוסף שם גבי שבח דמיירי ביש לו קרקע א"כ כמו כן הוי מצי לתרץ דהברייתא דקצץ הממע"ה דמיירי ביש לו קרקע וע"כ מוכח מכל זה דאף דעיקר הטעם בקציצה לר"י דנשבע ונוטל הוי משום מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם. עכ"ז ה"ה גם היכא דלא שייך מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם ג"כ תקנו לתקנה זו משום לא פלוג וכש"כ ביורשים כיון דהוי מצי לגבות כבר מן הבעה"ב בחייו [ועפמש"כ אליבא דר"י דס"ל מתוך שאינו יכול להשבע משלם יש לדון עפ"ז הרבה בסוגיא דשבועות ד' מ"ז ובב"מ ד' צ"ז בתוס' שם ואכמ"ל ועיין בר"נ בסוגיא דקציצה דר"י דמחייב במודה במקצת דאף בהחזיר ההודאה וא"ל הילך ג"כ מחייב ר"י וע"כ לא נדחה למש"כ אליבא דהרמב"ם דביורשים לא שייך לחייב משום א"י א"פ וכדמוכח מהמשנה דסוטה הנ"ל א"כ נתבאר דהנכון כמש"כ הש"ך והסמ"ע בשם הגהות מיימוני והטור דס"ל דאין גובין מהיורשים אם לא נכתב הנאמנות בכת"י נגד היורשים:

ענף ו:

ועכשיו נבוא לבאר עיקר פלוגתת הש"ך בס"ק כ"ד וסמ"ע ס"ק י"ז עם הט"ז סעי' ה' דהש"ך והסמ"ע ס"ל דאין גובין בכת"י אם לא נכתב הנאמנות נגד היורשים אף דנכתב נאמנות נגדו וטעמם משום דלא שייך בזה שטרא בידי מאי בעי די"ל דכיון דאינו גובה ממשעבדי לא חשש להניח בידו וגם אולי שכח הנאמנות כמש"כ המיימוני בס' משפטים סי' ל"ח רק מהלוה גובה מחמת הנאמנות א"כ נגד היורשים דלא נכתב נאמנות נגדם אין גובין מהם. והט"ז ס"ל דגם בזה שייך לומר שטרא בידי מאי בעי והנתיבות בסי' ס"ט ס"ק ח' הוכיח כהט"ז מהא דמבואר במחבר סי' ס"ט סעי' ב' בזה"ל דכת"י בנאמנות אינו נאמן לומר פרעתי שאילו פרעו לא הי' מניחו בידו כיון שיש בו נאמנות כו' אלמא דגם בכת"י בנאמנות שייך הטעם דשטרא בידי מאי בעי. א"כ מטעם זה גובין ג"כ מיורשים משום דאילו פרע אביהם לא היה מניח בידו עכ"ל הנתיבות ובאמת זה קשה מאוד על שיטת הש"ך והסמ"ע הנ"ל דכיון דגם בכת"י בנאמנות שייך הטעם דשטרא בידי מאי בעי א"כ ממילא גובין גם מיורשים מה"ט:

ועוד דל"ל להשו"ע לכתוב ה"ט וע"כ זהו כדי להורות דגם מיורשים גובין וכשיטת הט"ז דאילו מיני' דידי' גובין אף בלא ה"ט משום הנאמנות דהא אף במלוה ע"פ מהני נאמנות וכמש"כ שם ביאור הגר"א זצ"ל ס"ק י"ח ע"ש: והנלע"ד לתרץ דברי הש"ך והסמ"ע דהא מצינו בערכין ד' כ"ב בהא דאין נזקקין ליתומים קטנים אמר רבא משום שובר דשמא הי' לאביהם שובר ועיין בב"ב ד' קס"ט בהא דשובר אצל לקוחות כו' ולפ"ז אפשר לומר למאי דקיי"ל כותבין שובר דהא דגובין בשטר מיורשים גדולים ולא חיישינן דלמא טען המלוה אבד שטרי וכתבו שובר ואינם יודעים היורשים מקום השובר איה הוא ואפשר דהוא מהטעם דאמרינן דאם היה פורע אביהם ע"י שובר היה פקיד בצוואתו להם מקום השובר היכן הוא כמבואר כעין זה בב"ב ד' ע' ע"ב גבי שטר עסקא דאם איתא דפרעי' מימר הוי אמר ובח"מ סי' ע"ח ש"ך ס"ק י"ד ועיין בש"ך סי' שמ"א ס"ק וא"ו ובספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' י"א בסופו ע"כ אפשר דמה"ט גובין מיורשים גדולים ולא חיישינן שמא הי' שובר לאביהם ולא ידעי מקומו משום דאם איתא דפרעי' הוי פקיד להיורשים מקום השובר היכן הוא ומה"ט גובין בשטר גם מלקוחות והא דכתב הש"ך בסי' ע"ח ס"ק י"ד לחלק בין לקוחות ליורשים היינו רק לענין חיוב שבועה וקצרתי ע"כ י"ל דז"א שייך רק היכא דחושש דבלא השובר יהיה יכול המלוה לגבות מן היורשים אבל בכת"י בלא נאמנות כיון דלא יהיה יכול לגבות מן היורשים ע"כ לא חשש לצוות ולשומרו עבור היורשים כיון דבלא השובר ג"כ לא מצי גבי מהיורשים כן יש להסביר דברי הסמ"ע והש"ך דלא תקשה עליהם כ"כ מן השו"ע מפורש הנ"ל אך לפ"ז יש עדיין לדון דבמת פתאום מאי איכא למימר ועיין בתומים סי' ע"ח ס"ק וא"ו וע"כ מוכח דלכן לא חיישינן לשובר משום דאמרינן דבוודאי היו היורשים גדולים מוצאים מקום השובר. ועוד דאכתי תקשה דלמה כתבו בשו"ע הטעם דאילו פרעו לא היה מניחו בידו דלאיזה תועלת כתבו כן וע"כ כדי דיגבה מהיורשים א"כ עדיין הוכחת הנתיבות במקומה:

והעיקר לפענ"ד בזה די"ל נפ"מ אחריתי בזה והוא דהא קיי"ל דבטוען סטראי נאמן במיגו דלהד"מ כמבואר בכתובות ד' פ"ה ובסי' נ"ח ואף דהוי מיגו להוציא עכ"ז היכא דשטרא מסייע לי' אמרינן מיגו להוציא והטעם מבואר באו"ת בכללי מיגו ס"ק ח' שני טעמים בזה חד טעם משום דלגבי זה אמרו דכגבוי דמי ועוד טעם משום דמסייע לי' חזקה דשטרא בידי מאי בעי ואף דחזקה דשטרא בידי מאי בעי לא מהני התם בעצם דדוקא משום מיגו נאמן המלוה כמבואר התם. עכ"ז מהני קצת הך חזקה דשטרא בידי מאי בעי להצטרף עם המיגו דיהיה נאמן אף להוציא א"כ היכא דטוען סטראי בפרעון בלא סהדי ויש להמלוה כת"י בנאמנות דמצד טענת עצמו בלא מיגו אינו נאמן לטעון טענת סטראי כמבואר בסי' נ"ח ובש"ך ס"ק י"א דאף בכת"י בנאמנות סתם אם פרעו בסהדי איתרע שטרא רק בפרעו בלא סהדי נאמן מצד מיגו וכמש"כ הסמ"ע שם ס"ק ב' דהא איכא ריעותא בפנינו כיון דמודה דנפרע רק מצד מיגו נאמן והא דא"צ שבועה בנאמנות זהו משום דיש להמלוה מיגו:

ולא שייך בזה לומר מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן דהא כתב הסמ"ע בסי' רצ"ו ס"ק א' בטעם הסוברין דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה משום דדוקא מיגו לאפטורי מממון אמרינן דקשה להוציא ממון מבעליו אבל שבועה דאין בזה הוצאת ממון לא אמרינן מיגו ע"ש וכיון דעיקר הטעם להסמ"ע הא דלא אמרי' מיגו לאפטורי משבועה הוא משום דבשבועה אין מסייע לו המוחזקות כ"כ ולכן היכא דמהימן ע"י המיגו אף להוציא מהמוחזק כמו היכא דשטרא מסייע ליה אזי הדין נותן דיהיה מהימן אף לאפטורי משבועה בזה וכש"כ לפמש"כ בכללי מיגו שלי לבאר היטב סברת הסוברין דלא אמרי' מיגו לאפטורי משבועה והעליתי שם דלמ"ד דאמרי' מיגו להוציא דלדידיה אמרינן ג"כ מיגו לאפטורי משבועה ע"ש א"כ לפ"ז ודאי הדין נותן היכא דמהימן להוציא כמו בנ"ד דודאי מהימן במיגו לאפטורי משבועה וע"כ שפיר כתבתי דביש בו נאמנות מהימן בלא שבועה משום מיגו כנ"ל ויש לעיין מזה במש"כ לעיל סי' נ"ח וקצרתי:

ובכת"י דאינו גובה מלקוחות לא שייך בו הטעם דאמרו משום דכגבוי דמי דהא מבואר בגיטין דף ל"ז דשטר שאין בו אחריות נכסים גם לב"ש לא הוי כגבוי א"כ ה"ה לדידן היכא דאמרינן דהוי כגבוי אלא מצד דיש קצת הוכחה לזה משום שטרא בידי מאי בעי לכן אמרינן מיגו להוציא אם הכת"י בנאמנות מסייע ליה ע"כ אם לא היה שייך בכת"י בנאמנות הסברא דשטרא בידי מאי בעי לא היה נאמן המלוה לומר סטראי במיגו דלהד"מ משום דהוי מיגו להוציא ומצד טענת עצמו לא מהימן לומר סטראי דדוקא כשאומר להד"מ בזה קאי הנאמנות אבל כשמודה שנפרע רק דטוען סטראי בזה לא שייך הנאמנות סתם ולכן היכא דפרעו בסהדי לא מהימן לומר סטראי אף בנאמנות סתם כמש"כ הש"ך הנ"ל. משום דאיתרע השטר אבל לפי מה דאמרו דשייך בכ"י בנאמנות החזקה דשטרא בידי מאי בעי דאלו פרעו לא היה מניחו בידו ע"כ מסייע בזה הך חזקה ואמרינן בזה מיגו להוציא א"כ הוי נפ"מ מהטעם שכתבו דאילו פרעו לא היה מניחו בידו לגבי הך מילתא אבל באמת י"ל דלא שייך בכת"י בנאמנות הך חזקה דשטרא בידי מאי בעי להוציא מיורשים רק דהוי תועלת מהך חזקה קצת לגבי סטראי וכמו דבסטראי דלא מהני שם כ"כ הך חזקה דשטרא בידי כו' דהא לא מהימן אם לא היה לו מיגו דלהד"מ כנ"ל רק מהני קצת לצירוף לה מיגו הנ"ל וה"ה בכת"י בנאמנות וזה מוכרח דהא הטור שם כתב כן גבי כת"י בנאמנות עליו ועל יורשיו וסיים דאילו פרעו לא היה מניחו בידו כנ"ל והא בנאמנות על יורשיו לא בעינן לה"ט דהא אף במלוה ע"פ מהני נאמנות א"כ אף להוכחת הנתיבות תקשה לשון הטור אבל לפמש"כ א"ש דגם הטור נתכוין לענין סטראי כנ"ל ומתורץ קושיית הנתיבות:

וע"כ לדינא אין להוציא מהיורשים וכמש"כ הגהות מיימוני והטור וכמו שפסק הסמ"ע והש"ך כנ"ל וגם נתבאר על נכון דלכל השיטות אין לחייב ליורשים משום איני יודע אם פרעתי רק דזהו ע"פ טעמים חלוקים כנ"ל דלשיטת הבעה"ת פטורים היורשים משום דלא ה"ל למידע ולשיטת הרמב"ם נתבאר דלכן פטורים משום דהוי זה כאומר איני יודע א"כ דספק הוא אם נתחייבו בשעבוד גופם כנ"ל ונפ"מ מכל זה דאף היכא דלא שייך לומר טוענין ליורשין טענת אביהם דהיה יכול לומר פרעתי וכנ"ל אפ"ה אין מחייבים להיורשים משום איני יודע אם פרעתי כנ"ל כל זה כתבתי מכבר: ענף ז:

שוב ראיתי דיש לעיין עדיין בטור ח"מ מזה והוא דהטור בסי' ע"ה סעי' י"ט כתב בזה"ל דאם תבע ליורש ואמר איני יודע שאבי חייב לך ואיני יודע אם פרעך או לא פטור כיון שאם היה קיים היה יכול לומר פרעתי אנן נמי טענינן ליה שאביו פרע וכתב הב"י שם דכן כתב הבעה"ת:

והובא זה בשו"ע סי' ע"ה סעי' ט"ז בקצרה דביורשים אין לחייבם אף בטוענים א"י א"פ ע"ש ובבאר הגולה שם ס"ק צ' שכתב דכ"כ הבעה"ת הרי מבואר להדיא בטור דביורשים דפטורי בא"י אם פרע אביהן דהטעם הוא משום דטוענין ליורשים. והוי זה כמו טענת ברי וכמש"כ הרא"ש ברפ"ב דכתובות אבל היכא דלא שייך לדון דטוענין ליורש כגון היכא דאביהם ג"כ לא היה יודע דבזה חייבין יורשים כמו כל א"י א"פ ואף דלא ה"ל למידע א"כ מוכח מן הטור דס"ל דאף בלא ה"ל למידע חייב בא"י אם פרעתי וגם מוכח מן הטור דס"ל דאף ביורש שייך לדון לחזקת חיוב ושעבוד על הנכסים שירשו ודלא כמש"כ לעיל לדון לשיט' הרמב"ם דביורש לא שייך חזקת חיוב על גופם וגם יסתרו דברי הבעה"ת אהדדי דהא לעיל הבאתי בשם בעה"ת דהובא באו"ת סי' ע"ה ס"ק כ"ב דיורשים דפטירי בא"י א"פ זהו משום דלא ה"ל למידע והכא כתבו בשמו דפטירי משום דטוענין ליורש ויש ליישב ואכמ"ל וגוף ספר בעה"ת אינו ת"י] וכ"ז הוא היכא דלא עמד אביהם בדין דבעמד בדין ודאי דנתחייבו נכסים לכ"ע:

ולפ"ז יש להקשות על הטור בזה מן הא דסוטה ד' כ"ה במתו בעליהן עד שלא שתו דס"ל לב"ה דאינן נוטלות הכתובה וקשה דיהיו חייבין היורשים משום א"י אם פרעתי דהא אף היכא דלא ה"ל למידע ג"כ ס"ל להטור דדיינינן לחייב בא"י אם פרעתי וגם הא ס"ל דגם ביורש שייך לדון לחזקת חיוב ושעבוד על הנכסים דנתערבו כבר וטוענין ליורש לא שייך בזה דהא גם אביהם לא היה יודע מזה אם זינתה או לא וי"ל דס"ל להטור דשא"ה בסוטה די"ל בזה כסברת התוס' בסוטה דף כ"ה ד"ה ב"ה אומרים כו' דמאחר דהתורה עשאה ספק עד שתשתה אינה יכולה לטעון טענת ברי א"כ מה"ט לא מהני ברי שלה לחייבם משום א"י א"פ והא דאמרו בחמש נשים בסוטה דאינן נאמנות להפסיד כתובה וכנ"ל בארוכה י"ל דכוונתם הוא לענין תפיסה וכמש"כ לעיל ואף דהברי שלה לא הוי ברי לענין א"י א"פ כנ"ל עכ"ז י"ל דדוקא לענין הוצאת ממונא מן המוחזק גבי זה לא נחשב לטענת ברי אבל לענין תפיסה בדררא דממונא דבעי טענת ברי זה ג"כ חשוב כמו טענת ברי להחזיק התפיסה מה שתפס כן י"ל בזה וכש"כ דאתי שפיר לפמש"כ האו"ת בסי' ע"ה ס"ק כ"ב לחלק דהתם גבי מתו בעליהן לא מקרי זה כמו א"י א"פ משום דכיון דכתובה לא ניתן לגבות מחיים ולא היה ברור חיובו מעולם ע"כ לא שייך בזה חזקת חיובא כ"כ יעו"ש באו"ת ויש להאריך בזה:

אמנם זה אינו לפי מה דכתב הטור באה"ע סי' קע"ח בזה"ל גבי נשים ששונאות זו את זו מעידות לומר שנטמאה ונאמנות לומר לאוסרה על בעלה אבל לא להפסיד כתובתה אבל נוטלת כתובתה ויוצאה עכ"ל הטור הרי להדיא דס"ל להטור גבי חמש נשים דמוציאין הכתובה מהבעל א"כ לא שייך לומר בכוונת הטור דכוונתו לענין זכות שיש לה ע"י תפיסה כנ"ל. דהא כתב להדיא דמוציאין הכתובה מהבעל (וקאי על זמן הבית דאלו האידנא ודאי כיון דנאסרה עליו ואין לה שום עצה לברר דהיא טהורה וודאי הפסידה כתובתה דגרמה להיות נאסרת עליו כנ"ל] א"כ עדיין תקשה לפי מה דס"ל להטור בהך חמש נשים דנוטלות הכתובה וע"כ הטעם הוא משום דס"ל להטור בסוטה דזה ה"ל כא"י א"פ דג"ז ה"ל כעין חזקת חיוב ודלא כהאו"ת הנ"ל א"כ קשה דמפני מה במתו בעליהן עד שלא שתו אינן נוטלות הכתובה הא לשיטת הטור דס"ל בח"מ סימן ע"ה כנ"ל דאף ביורשים שייך לחייב משום א"י א"פ רק דפטירי משום דטוענין ליורש. א"כ הכא במתו בעליהן דלא שייך לומר דטענינן להו דהא אנן ידעינן דהבעל עצמו ג"כ לא היה יודע אם נטמאה. א"כ יהיו חייבין היורשים משום א"י א"פ וכנ"ל. וכעת מצאתי בתוס' רעק"א זצ"ל על משניות בסוטה פ"ו משנה ב' שהקשה כזה לשיטת הרמב"ם אבל לא הביא לדברי הטור הנ"ל ובאמת שיטת הרמב"ם יש ליישב בפשיטות וכמש"כ לעיל אך עיקר קושיא זו הוא רק לשיטת הטור כנ"ל והיה בהעלם דבר דברי הטור הנ"ל מן הבית מאיר בסי' קע"ח:

אבל באמת אינו קשה על שיטת הטור ג"כ מהא דמתו בעליהן דאין נוטלות כתובה די"ל דגם התם שייך לומר טוענין ליורש דהא זה פשוט דאם הבעל טוען עליה דהיא הודית בפניו דזינתה ברצון דאז אבדה כתובתה אם היה האמת דהודית ע"ז:

כמבואר בנדרים ד' צ"א וכש"כ לאחר קינוי וסתירה כמבואר בסוטה ד' ו' ע"א בתוס' ד"ה האומרת טמאה כו' בשם הירושלמי ולכן אם אומר הבעל דהיא הודית בפניו דנטמאה ודאי דאין לה כתובה ונאמן הבעל בזה כיון דשט"ח לאו כגבוי דמי כבית הלל ולאחר דנולד ספק בקינוי וסתירה אם זינתה דדוקא בטוען הבעל שמא כמו בהא דחמש נשים נוטלות הכתובה ומוציאין מהבעל משום דה"ל כא"י א"פ והיא אומרת ברי לי דלא נטמאתי:

ואף דה"ל הבעל בשמא טוב דלא ה"ל למידע מ"מ הא לשיטת הטור אף כה"ג שייך לחייב בא"י א"פ רק כתב לפטור ליורשים משום טוענין להו אבל אם טוען הבעל ברי לי דהודית בעצמך בפני דזינתה אז נאמן ואין מוציאין הכתובה ממנו דה"ל ברי וברי ומה לי ברי שיודע עצם הענין או ברי מחמת הודאת הבע"ד הכל שקולים הם ועיין בח"מ סי' ע"ה סעי' י"ז ובאו"ת סי' ע"ה ס"ק ח' וכיון דעיקר מלתא דטוענין ליורש זהו משום דכל מה דהיה אפשר להמוריש לטעון טענינן ליורש דלמא היה טעין כן א"כ ה"ה הך טענה דדלמא היה טוען הבעל דהיא הודית בפניו דזינתה דטוענין ליורש דאין לחלק ביניהם ע"כ א"ש דברי הטור ואינו קשה עליו מהא דחמש נשים ומהא דמתו בעליהן כו' ולפ"ז נדחה למש"כ לעיל לדון דמן הרמב"ם מוכח דס"ל דביורשים לא שייך לחייבם משום א"י א"פ די"ל בזה ג"כ כמש"כ לשיטת הטור כנ"ל:

וכיון דשיטת הטור בח"מ סי' ע"ה דאף גבי יורשים שייך לדון להך א"י א"פ לחייבם אך דפטורים משום דטוענין ליורש וכן משמע לשון המחבר בסי' ס"ט סעי' ה' הנ"ל שכתב בהוציא כת"י הלוה על יורשיו דאנו טוענין להם שהוא פרוע וכ"כ הטור שם סעי' י"ג בזה"ל וכמש"כ הט"ז להוכיח כן מלשון המחבר והבעה"ת הנ"ל א"כ לפ"ז הדין נותן אם נכתב נאמנות נגדו דאז לא היה יכול אביהם לטעון פרעתי דיהיו חייבין היורשים משום א"י אם פרעתי וטוענין ליורש לא שייך בזה כיון דאביהם עצמו לא היה נאמן ותקשה מזה על מש"כ הש"ך בסי' ס"ט ס"ק כ"ד דמלשון הטור בסי' ס"ט דכתב ואם כתב בכת"י נאמנות שהאמינו עליו ועל יורשיו כו' דמשמע דאם לא נכתב נאמנות נגד יורשיו אינו גובה מיורשים דהא לשיטת הטור חייבים היורשין משום א"י אם פרעתי ומוכח מזה כמש"ב הט"ז דכתב בכוונת הטור דהיינו לגבות מיתמי בלא שבועה. אכן לפמש"כ לעיל בשם נתיבות המשפט הראשון דהובא בפנ"י לכתובות ד' פ"ז לתרץ שיטת רש"י דגם בנתן נאמנות נגד הלוה שייך לדון דטוענין כיון דבלא הנאמנות היה נאמן מצד עצמו כנ"ל בארוכה ע"כ יש עדיין לומר בזה דמשום א"י אם פרעתי אין לחייב להיורשים אף לשיטת הטור משום דגם בכה"ג שייך לדון טוענין ליורש וע"כ שפיר כתב הטור דדוקא בנתן נאמנות עליו ועל יורשיו משום דבלא נאמנות על יורשיו טוענין ליורש כמו בכל א"י א"פ לשיטת הטור כנ"ל ונכונים דברי הש"ך: היוצא לנו מכל מה דנתבאר דבכת"י שנכתב נאמנות עליו ולא על יורשיו אין מוציאין מן היורשים אם לא עמד אביהם בדין ודלא כהנתיבות כיון דנדחה ראייתו אכן אם תפס המלוה יכול לומר קים לי כהט"ז וגם לשיטת הש"ך מכ"מ אפשר לומר דיכול לומר קים לי כשיטת הטור דס"ל לחייב ליורשים ג"כ משום א"י אם פרעתי וכיון דעיקר הפטור של היורשים הוי משום טוענין ליורש א"כ בכה"ג דיש בו נאמנות להמלוה נגד הלוה דלא הוי מצי אביהם לטעון פרעתי ע"כ לא טענינן בכה"ג ליורש ואף דלשיטת רש"י לפמש"כ הנתיבות המשפט הראשון לחזק דבריו דבכה"ג ג"כ שייך לומר טוענין ליורש כנ"ל עכ"ז כשתפס מצי לומר קים לי כשיטת התוס' דשבועות ד' מ"א דס"ל דכה"ג לא שייך לטעון ליורש כנ"ל. אך בזה יש לדון דהא איכא ספק ספיקא דדינא המסייע לבעל חזקת בעלים הראשונים שיש על החפץ שתפס. א"כ לפ"ז אפשר לומר דלא מהני התפיסה לשיטת הש"ך וקצרתי בזה לפי דלדינא בלא"ה מהני תפיסה דיכול לומר קים לי כהט"ז דס"ל דגובין כה"ג מיורשים ועיין ב"ק פ"ב ברא"ש סי' ב':

וגם נתבאר דמוכח מן הטור סי' ע"ה דגם ביורשים שייך לחייבם משום א"י א"פ ודלא כמש"כ לעיל וכהבית מאיר להחליט דביורשים לא שייך איני יודע אם פרעתי דהא מבואר בטור להיפך והטעם דהא על הנכסים דיינינן והנכסים הא נתחייבו כבר בחיי אביהם וספק אי יצאו מן שעבודם ואף שכתבתי לעיל לפרש דלפי מה שכתב התומים סי' ס"ו ס"ק מ"ג יש מקום לדברי הב"מ בזה אבל כיון דהעליתי לעיל בסי' מ"ט דהעיקר הוא כמש"כ הר"נ לכתובות והסמ"ע בסי' ס"ו דביורש ליכא שעבוד הגוף עליהם רק לפי דהי' שעבוד הגוף על אביהם ע"כ גובין מהם לכן לפ"ז שייך גם ביורשים דין איני יודע אם פרעתי כנ"ל אך דפטירי משום דטוענין להו כמש"כ הטור א"כ לפ"ז היכא דלא שייך לומר טוענין אז היורשים חייבין אך לפי מה שכתבתי לעיל בשם בעה"ת הטעם דפטירי משום דלא הוי לי' למידע פטורים אף בכה"ג א"כ הוי זה ג"כ ספיקא דדינא דאפשר דהלכה דפטירי משום דלא הוי לי' למידע א"כ אף היכא דלא היה אביהם נאמן מ"מ היורשים פטורים מה"ט דלא הוי לי' למידע וכל זה כל זמן דלא נתחייב אביהם בדין ועיין מזה בקצה"ח סי' ע"ה ס"ק ט"ז:

ב) (שם סעי' ה') הוציא כת"י הלוה כו' אם הוא תוך הזמן כו' הואיל ומודים שהוא כת"י אביהם גובה מהם והש"ך בס"ק כ"ו הקשה דלמאן דס"ל דאף מלתא דלא שכיח טוענין ליתמי א"כ ה"ה בזה אין גובין מיתמי: א והנה הנתיבות בס"ק י"א תירץ זה בטוב טעם דאף להסוברים דטוענין ליתמי נאנסו מ"מ לא טוענין להו בטענת ברי כיון דהוי מלתא דל"ש ע"כ היכא דאף טענת שמא מהני בזה טוענין להו אף במלתא דל"ש:

אבל היכא דבעינן דוקא טענת ברי בזה לא טוענין להו במלתא דל"ש וע"כ שפיר פסק המחבר הכא לדינא עכ"ל הנתיבות ויפה כתב אך שקיצר בזה: ולי נראה להסביר דבריו ביתר ביאור ולחלק דשאני גבי נאנסו דהתם אף טענת שמא מהני דאף דנימא דהוי כאיני יודע אם פרעתי משום חזקת חיוב דאיכא על הנפקד וכמו שהעלה הש"ך בסי' רצ"א ס"ק מ"ד דכל ספק הנולד בפקדון ה"ל כאיני יודע אם החזרתי ע"ש עכ"ז הא כיון דהמפקיד אינו תובע בברי ואינו יודע אם לא נאנסו או לא ע"כ אף בא"י אם החזרתי פטור כיון דשניהם טוענין שמא ועפ"ז יש לתרץ למה שמבואר בח"מ סי' שס"א סעי' זיי"ן דכתב המחבר שם בגזל ומת והוריש לבניו כו' דאם אמרו הגדולים יודעים אנו שעשה אבינו חשבון עמך כו' נאמנים וכתב הסמ"ע שם דוקא באמרו הגדולים ברי כו' אבל בטוענים שמא החזיר לך לא טוענין להו וסתם המחבר כן והש"ך שם הביא שיטת הרמב"ן דחולק בזה וס"ל דטוענין אף בזה כמו דס"ל בכל טענה דל"ש. ובאמת י"ל דלכן סתם המחבר התם אף דבסי' ק"ח הביא פלוגתא בזה עכ"ז י"ל דשא"ה בגזלן דהנגזל תובעו ברי שלא החזיר לו וכיון דיש חיוב גזילה על הגזלן ע"כ אף טענת שמא לא מהני התם דהא ה"ל יורשין ככל א"י אם פרעתי דחייבין ולא מהני התם אלא טענת ברי וכיון דהוי ל"ש לא טוענין להו וא"ש דברי המחבר דסי' שס"א: ועכ"ז י"ל לשיטת הרמב"ן וש"פ דהביא הש"ך בסי' שס"א דס"ל דטוענין להו החזרתי אף דהוי שם מלתא דלא שכיח משום דהא ידוע שיטת המל"מ דהובא באו"ת ובנתיבות סי' ע"ה דבמקום דלא ה"ל למידע אז אף א"י אם החזרתי פטור ע"כ ביורשים אם נטעון להו טענת שמא החזיר אביהן ג"כ פטירי דהא אינהו לא ה"ל למידע ע"כ שפיר כתב הרמב"ן דטוענין להו אף מידי דל"ש דשמא החזיר הגזילה וכש"כ לפמש"כ בחי' לח"מ סי' ס"ט לעיל דיש מקום לומר דא"י אם החזיר אביהם לא מקרי חזקת חיוב גבי יתמי. משום דהא אם נימא דהחזיר אביהם א"כ לא נתחייבו היורשים מעולם והוו היורשים לעולם בחזקת פטור. ע"כ שפיר מהני התם אף בטענת שמא ולכן אין ראי' מן הרמב"ן וש"פ הנ"ל לסתור סברת הנתיבות ולעולם י"ל דכ"ע ס"ל דלא טענינן ליורשים בדין טע"ב במידי דל"ש ונראה לענ"ד להוכיח כסברת הנתיבות הנ"ל מן ירושלמי כתובות פ"ב הלכה א' על המשנה שם האשה שנתארמלה או שנתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצתה בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים ומקשה הירושלמי שם וחש לומר שמא מוכת עץ היא אמר ר' יוחנן לא חשו על דבר שאינו מצוי אלמא דלכן לא חיישינן שמא היא מוכת עץ משום דאינו מצוי ומוציאין מן היתומים מאתים וקשה דאם נימא כשיטת הרמב"ן דטוענין ליתמי אף דבר שאינו מצוי א"כ אף דמוכת עץ הוי דבר שאינו מצוי מ"מ נטעון עבורם וקשה מזה על שיטת הרמב"ן וש"פ דס"ל דאף מידי דל"ש טוענין עבורם ואין לומר דס"ל להירושלמי דהולכין בממון אחר הרוב דז"א דהא מבואר בירושלמי שם ריש ה"א דהקשה דניזול בתר רוב נשים בתולות ניסות ומתרץ זאת אומרת שלא הלכו בממון אחר הרוב וכן איתא בירושלמי לב"ק ריש פ' שור שנגח את הפרה יעו"ש וע"כ מוכח דסברת הירושלמי הוא משום דלא טענינן ליתמי מידי דל"ש וקשה על שיטת הראשונים דס"ל דטוענין להו מידי דל"ש בשלמא בנתגרשה וטוען אלמנה נשאתיך אם יצתה בהינומא כתובתה מאתים משום דהוחזק כפרן במה דאומר אלמנה נשאתיך דהא אינו טוען מוכ"ע בברי והיכא דטוען הבעל שמא מוכ"ע מוציאין מאתים ע"פ טענת האשה ברי בצירוף חזקת הגוף כמבואר בכתובות ד' י"ב דהיא אומרת משארסתני נאנסתי נאמנת אבל בנתארמלה דטוענין ליורש והוי טענתייהו כטענת ברי כמבואר בכתובות רפ"ב ד' ט"ז דקאמרי אבל הכא בברי וברי כו' וכפי' הרא"ש שם ע"ש א"כ קשה דלטעון עבורם שמא היה טוען אביהם ברי דהיא מוכ"ע א"כ נחשב טענתייהו כטענת ברי ואין מוציאין מהם מאתים ואין לומר דשאני מוכ"ע דהוי מידי דלא שכיח כלל. דזה אינו דהא באמת קשה מן הירושלמי הנ"ל דקאמרי דמוב"ע לא שכיח על מש"כ התוס' בכתובות ד' ט' ע"א ד"ה ואבע"א כו' דהקשו דהא איכא ס"ס שמא מוכ"ע ושמא באונס או שמא אין תחתיו ואין לומר דמוכ"ע לא שכיח דהא אמרינן לקמן ד' ל"ו דשכיח כו' עכ"ל וקשה עליהם מן הירושלמי הנ"ל דאמרו בפירוש דמוכ"ע אינו מצוי ועיין בכתובות שם ד' ט' ע"ב ד"ה אי למיתב לה כו' דכתבו בשם ר"י דמוכ"ע לא שכיח:

וראיתי בהפלאה שם שכתב דאף דכתבו התוס' להוכיח דמוכ"ע שכיח מ"מ הא אנו רואין דרוב בתולות יש להן בתולים אך דהוי זה רוב גרוע כו' והאריך בזה ותמהני על ההפלאה דה"ל להביא לירושלמי מפורש הנ"ל דאמרו דמוכ"ע לא שכיח ובאמת כבר קדמוהו הרשב"א בחי' והריטב"א שם והר"נ שם ולקמן ד' ל"ו להעיר מן הירושלמי הנ"ל וכן השיטה מקובצת שם ד' ל"ו וכתבו דהפי' כולהו חבוטי כו' היינו דמפיק עלי' קלא דהיא מוכ"ע ובדליכא קלא ניכר דאינה מוכ"ע יע"ש. וע"כ הוי זה כאונס דיש לה קול ואפ"ה מצרפינן לס"ס כמש"כ התוס' שם דזה הוי רוב גרוע וה"ה במה דאמרו מוכ"ע ל"ש דמ"מ מצרפינן זה לספק ספיקא כמש"כ התוס' הנ"ל להדיא דמוכ"ע שכיח אלמא דהך מילתא דאמרו מוכ"ע ל"ש אין זה רוב גמור אלא רוב גרוע ולכן מצרפינן זה לס"ס ואפ"ה אמרו בירושלמי דלכן מוציאין כתובה מאתים ולא חיישינן שמא היא מוכ"ע משום דמוכ"ע לא שכיח ולא טענינן להיתומים בזה אלמא דאף ברוב גרוע ג"כ מקרי מלתא דל"ש ולא טענינן ליתמי א"כ תקשה מזה על שיטת הרמב"ן וש"פ דס"ל דאף מלתא דל"ש טוענין ליתמי ובוודאי אין סברא לומר דהרמב"ן יסבור בזה דלא כהתוס' והראשונים הנ"ל דס"ל דמוכ"ע מקרי שכיח קצת אלא ס"ל דזהו לא שכיח כלל דזה הוי פלוגתא רחוקה במציאות ע"כ קשה לומר כן ותקשה כנ"ל: ענף ב:

ולכן נראה לפענ"ד להוכיח מירושלמי הנ"ל כסברת הנתיבות הנ"ל דהיכא דבעי טענת ברי דוקא אבל טענת שמא לא מהני דבזה כ"ע ס"ל דלא טענינן ליתמי מלתא דל"ש בתורת טענת ברי ולכן התם בטוענת בתולה נשאתני דאם טוען הבעל שמא נאמנת להוציא מאתים משום ברי וחזקת הגוף כמבואר בכתובות ד' י"ב רק בטוען הבעל ברי דהיתה מוכ"ע אין מוציאין ממנו ע"כ ביתמי כיון דאין טוענין עבורם בתורת טענת ברי דהיתה מוכ"ע משום דהוי לא שכיח לכן מוציאין מהם מאתים א"כ מוכח מזה כסברת הנתיבות: ועדיין יש להעיר דאף דנימא דבתורת טענת ברי לא טענינן ליתמי מלתא דל"ש עכ"ז כיון דס"ל להרמב"ן בתורת טענת שמא טענינן ליתמי אף במידי דל"ש א"כ תקשה לפי מה דאיתא שם בכתובות ד' ט"ז טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים בעל מהימן לימא דלא כר"ג כו' וכיון דרצו מקודם לומר דאתי הך משנה כר' יהושע א"כ תקשה אמאי מוציאין כתובה מאתים אם יצתה בהינומא וראשה פרוע הא יש לחוש שמא היא מוכ"ע כקושיית הירושלמי ובזה אין לומר כתי' הירושלמי דכיון דהוי דבר שאינו מצוי לא חיישינן דאכתי תקשה דנטעון בתורת טענת שמא היתה מוכ"ע דבזה ג"כ אין מוציאין אף אם טוענת האשה ברי דהיתה בתולה ולר' יהושע דס"ל לעיל ד' י"ב דאף בטוענת משארסתני נאנסתי אינה נאמנת להוציא ודוקא ר"ג ס"ל התם דברי בצירוף חזקת הגוף מוציא מאתים אבל לא לר' יהושע א"כ לפי מה דהוי ס"ל הש"ס שם מעיקרא דהך מתניתין אתי כר' יהושע א"כ תקשה עדיין דניחוש שמא היא מוכ"ע ואין לומר דהיכא דהוי רובא בצירוף ברי אף ר' יהושע מודה דנאמנת להוציא ממון דרוב עדיף מחזקה דזה אינו דהא שם בכתובות ד' ט"ז הנ"ל אמרו דקס"ד לומר דרוב נשים בתולות ניסות כברי ושמא דמי. ולא מהני לר' יהושע אף אם הוי רוב וחזקה א"כ כש"ב דרוב וברי לא מהני לר' יהושע דהא כתב הפ"י ברפ"ב דכתובות דרוב וחזקה עדיף מן רוב וברי א"כ תקשה כנ"ל:

וי"ל דגם בקס"ד דהתם היה יודע דהך רוב נשים בתולות ניסות לא הוי רוב גמור משום דיש נגדו הרוב דניסת בתולה יש לה קול כמסקנת הש"ס שם רק דהוי ס"ל כיון דהך רוב נשים בתולות ניסות עדיפא מן רוב בתולות יש להן קול וכמש"כ התוס' בכתובות ד' ט"ז ע"ב וב"ב ד' צ"ב ע"ב הוי ס"ד דזה היי כמו ברי ושמא אבל רוב גמור י"ל דמהני אף לר' יהושע בצירוף ברי להוציא ממון ע"כ לא חשו שמא היא מוכ"ע אף לר' יהושע כן י"ל לכאורה והא דר' יהושע פוסל אף ברוב כשרים כמבואר בכתובות ד' י"ג י"ל דזהו רק משום מעלת יוחסין אבל באמת זה אינו לפי מה דנתבאר לעיל דמצרפינן שמא מוכ"ע לס"ס וכמש"כ התוס' כנ"ל להקשות בסוגיא וראו כהר ש דפ"פ משום דהך רובא דאינם מוכ"ע לא הוי רוב גמור והוי כעין חזקה דדוקא רוב גמור עדיף מן חזקה וכמש"כ התוס' שם בסוגיא דפ"פ ע"כ וודאי לא מהני זה לר"י כמו דברי בצירוף חזקה לא מהני לר' יהושע ושקולים הם רוב שאינו גמור וחזקה א"כ תקשה לפי קס"ד דמתניתין אתי כר' יהושע דאמאי מוציאין ממון מהם הא יש לחוש שמא היא מוכ"ע א"כ לא מהני יצתה בהינומא ואפשר לומר דלפי קס"ד דמתניתין אתי כר' יהושע היה ס"ל דמתניתין אתי כר"מ דמוכ"ע כתובתה מאתים וכמו דאמרו בירושלמי מקודם דמסיק לומר דמוכ"ע ל"ש וזה מוכרח בלא"ה וקצרתי. ואחר כתבי כ"ז הגיע לידי ירושלמי עם פי' שירי קרבן וראיתי שהקשה בירושלמי כתובות פ"ב ה"א הנ"ל על שיטת הרמב"ן והפוסקים דס"ל דמידי דל"ש ג"כ טענינן ליתמי דהא להדיא מבואר בירושלמי דל"ח לדבר שאינו מצוי ונשאר בצ"ע אבל לפמש"כ להוכיח מירושלמי הנ"ל כסברת הנתיבות הנ"ל אינו קשה כלל על שיטת הרמב"ן והרי"ף וש"פ וא"ש הכל:

ענף ג:

כל זה כתבתי כבר להוכיח מירושלמי הנ"ל כסברת הנתיבות וכעת נלע"ד לתרץ באופן אחר לקושיית שירי קרבן הנ"ל והוא די"ל דאף דנימא כשיטת הרי"ף והרמב"ן דאף מידי דל"ש טענינן ליתמי מ"מ אתי שפיר מה דקאמרי שם בירושלמי דלא חשו שמא היא מוכ"ע משום דהוי דבר שאינו מצוי דכוונה אחרת היא דהא בכתובות ד' ט"ז ע"א דמקשה הש"ס דניזיל בתר רוב נשים בתולות ניסות ופי' התוס' דלרב פריך והבעה"מ כתב שם דלכ"ע פריך משום דברוב וחזקה מוציאין ממון כו' והרמב"ן במלחמות שם השיג עליו משום דזה לא מקרי חזקת הגוף לפי דכל אשה עומדת להנשא וגם שמא נכנסה לחופה ולא נבעלה אבל במק"א הלכו בממון ג"כ אחר הרוב היכא דהוי רוב וחזקה מעליא והביא כן בשם הירושלמי רפ"ב דכתובות ע"ש א"כ אף הרמב"ן החולק על הבעה"מ ברפ"ב דכתובות מ"מ מודה דרוב וחזקה מוציא ממון ושא"ה ברפ"ב דכתובות דחזקת בתולה דלא ניסת עומדת להשתנות דכל הבתולות עומדות להנשא וגם שמא נכנסה לחופה ולא נבעלה דלא נשתנית גופה כדקאמר התם אבל במק"א מודה הרמב"ן דרוב וחזקה מוציא ממון וכמש"כ בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' וא"ו ענף זיי"ן:

וכן מבואר בהא דאיתא בכתובות ד' יו"ד האומר פ"פ מצאתי נאמן מ"ט חכמים תקנו כו' והקשה הרמב"ן והובא בשמ"ק שם וברשב"א ובריטב"א ובר"נ שם דל"ל לומר טעם אחר הלא פשוט דאין מוציאין ממון מספיקא דה"ל א"י א"נ ותירץ הרמב"ן דהא ה"ל רובא וחזקת הגוף דלא נשתנית גופה וכן מבואר בירושלמי רפ"ב דכתובות דבזה מוציאין ממון ע"כ אמרו הטעם דחזקה אין אדם טורח כו' עכ"ל והר"נ הביא כן בסוף בשם הרשב"א שם וראיתי בדרוש וחידוש של רע"א זצ"ל לכתובות ד' י' שהקשה על מש"כ הר"נ בשם הרמב"ן דהקשה כן וטרח לתרץ ותמה הגאון הנ"ל על הרמב"ן דהא לקמן רפ"ב סתר הרמב"ן דברי הרז"ה מטעם דליכא חזקת הגוף כו' א"כ הכא דאיכא חזקה שפיר י"ל דהוי רוב וחזקה ומוציאין ממון ונשאר בצ"ע עכ"ל רע"א ובאמת אין זה קשה כלל דהא להדיא מבואר בשמ"ק שתירץ כן בשם הרמב"ן בעצמו ע"ש אלמא מבואר להדיא דהרמב"ן ס"ל דרוב וחזקה מוציא ממון ע"כ י"ל דזהו כוונת הירושלמי דקאמרי דל"ח שמא מוכ"ע משום דהוי אינו מצוי דזהו משום רוב וחזקת הגוף דלא נעשית מוכ"ע ולא נאבדו בתוליה ולא נשתנית גופה ובכה"ג מוציאין ממון אף בברי וברי דהא אינן עומדות להיות מוכ"ע ואפשר דמאי דקאמר הרמב"ן דכן הוא בירושלמי רפ"ב דכתובות כנ"ל בשמ"ק ורשב"א הנ"ל דנתכוונו לירושלמי הנ"ל ג"כ. ע"כ אינו קשה כלל מן הירושלמי הנ"ל על שיטת הרמב"ן והרי"ף דס"ל דטענינן נאנסו ליתמי משום דהא לשיטת הרמב"ן עצמו דס"ל דרוב וחזקה מוציא ממונא ע"כ אינו ראיה מירושלמי הנ"ל כלל דאף דנימא דטוענין ליתומים מידי דל"ש עכ"ז הא גם בברי וברי מוציאין ממון ע"י רוב וחזקה ומתורץ קושיית השירי קרבן הנ"ל ולפ"ז נסתר הוכחתי מן ירושלמי הנ"ל שהבאתי להוכיח מזה כסברת הנתיבות דהיכא דבעי טענת ברי לא טענינן ליתמי לכ"ע במידי דל"ש די"ל דטעמא דירושלמי הוא משום רוב וחזקה כנ"ל:

ועדיין יש להוכיח כסברת הנתיבות הנ"ל מירושלמי הנ"ל לפמש"כ הש"ך בסי' ק"ח ס"ק ח' בשם הב"י דהר"נ ס"ל כשיטת הרמב"ן והרי"ף דאף מידי דנ"ש טוענין ליתמי ואלו בסוגיא דפ"פ בכתובות ד' יו"ד כתב הר"נ לתרץ קושיית הרמב"ן הנ"ל דלכן בעי לחזקה א"א טורח בסעודה כו' משום דאל"כ תהיה קלה בעיניו דכל אדם יאמר כן להפסיד כתובת אשתו ומה הועילו חכמים בתקנתם כו' אלמא דס"ל להר"נ עצמו דלולי זה היה נאמן הבעל מה"ת לומר פ"פ מצאתי אף דאיכא רוב וחזקה אלמא דס"ל דרוב וחזקה אינו מוציא ממון וע"כ הוצרך לתרץ כנ"ל א"כ לפ"ז תקשה דאמאי קאמר בירושלמי דל"ח למוכ"ע משום דהוי אינו מצוי דהא ס"ל טוענין ליתמי אף בל"ש ומוכח מזה כסברת הנתיבות הנ"ל ונתבאר דהעיקר לדינא כהנתיבות וכמו שכתב המחבר דמוציאין מהיורשים:

הגה"ה ולפמש"כ כסברת הנתיבות הנ"ל דהיכא דבעי טענת ברי כ"ע ס"ל דלא טענינן ליתמי דבר דל"ש יש ליישב סוגיית הש"ס ברפ"ב דכתובות דף ט"ז דמקשה הש"ס שם כיון דרוב נשים בתולות כי לא אתו עדים מאי הוי ופי' התוס' דלרב פריך והבעה"מ כתב שם דלכ"ע פריך כנ"ל ובאמת י"ל בפשיטות דלכ"ע פריך לפי מה דקאמר שם לעיל דמתניתין אתי כר"ג משום דבברי וברי לא אמר וכפי' הרא"ש שם דטוענין ליתמי הוי כטענת ברי ולפ"ז י"ל דשפיר מקשה הש"ס ע"ז דכיון דרוב נשים בתולות ניסות א"כ אי נימא דניסת אלמנה הא זה הוי מידי דל"ש ולא טענינן ליתמי בזה לכ"ע כיון דבעי טענת ברי כנ"ל והוי זה כמו ברי ושמא ולא אתי מתניתין כר"ג ע"כ שפיר מקשה הש"ס כן דלפ"ז מוכח דמתניתין אתי כר' יהושע ויש להאריך בזה ובסוגיית הש"ס דב"ב דף צ"ב דמקשה הש"ס שם אליבא דרב וכן יש לדון בזה לשיטת הבעה"מ ועיין בב"ב ד' צ"ב ע"ב תוס' ד"ה ואמאי לימא כו' וי"ל דאליבא דרב קיימי כו' וקצרתי בכ"ז ע"כ הגה"ה:

ג (שם סעי' ה') הוציא כת"י הלוה על יורשיו כו' ופטורים משבועת היורשים כו' הג"ה ודלא כיש חולקים דיורשי הלוה צריכין לישבע כו' וכתב הסמ"ע בס"ק י"ח והש"ך ס"ק כ"ה דאין היורשים צריכין לישבע אלא ליטול בשטר בשבועה שלא פקדנו כו' אבל להפטר פטורים כו' ולכאורה יש להוכיח כשיטת הסוברים דאף להחזיק ג"כ צריכים היורשים לישבע דהא איתא בשבועות דף מ"ח דהא דתניא שהבן גובה בשבועת יורשים אתי כב"ש דשט"ח הוי כגבוי אלמא דאף דהוי כגבוי והוו היורשים מוחזקים עכ"ז צריכין היורשים לישבע שבועת יורשים אך באמת זה אינו ראי' כלל די"ל דשא"ה דאף דהוי כגבוי עכ"ז כיון דיכולים לסלק להיורשים בזוזי ולהוציא מהם השעבוד שת"י ע"כ שייך בזה סברת הש"ך דלקמן סי' ע"ב ס"ק קמ"ה שכתב על הא דמבואר שם דאף דהמשכון הוא ת"י היורשים חייבין היורשים לישבע שבועה היורשין שלא פקדנו כו' דכיון דבאו ליפרע מן המשכון חשוב ליטול ולא להחזיק כו' וכעין מש"כ הגאונים על שבועת המשכון משום דלאו אגופיה דהמשכון קא טען כו' והובא לעיל בש"ך סי' ע"ב ס"ק ס"ט וכ"כ הסמ"ע סי' ע"ב ס"ק נו"ן ובש"ך שם ס"ק ע"ב דאף לשיטת הרא"ש דס"ל דא"צ היורשים לישבע אלא כשבאין להוציא עכ"ז גבי משכון צריכים לישבע כנ"ל והא מיירי התם בשבועת המשנה כמבואר שם בשבועות דמיירי בשבועת יתומים וכן הא דסי' ע"ב הנ"ל הא מיירי התם בשבועות דטען אשתבע לי כמש"כ הש"ך בסי' ע"ב ס"ק קמ"ו והטעם הוא משום דמקרי מוציא קצת והכא בסי' ס"ט הא מיירי לענין שבועת היסת דאין נשבעין היורשים משום דהוי מוחזק גמור והוי להפטר ממש וכ"ז פשוט וראיתי בהרדב"ז ח"א סי' תנ"ה שכתב מילתא חדתא בזה דהיכא דטוען ברי דאז משביעין להיורשים שבועת היורשים ועיקר פלוגתת הראשונים בזה אינו רק בטוען התובע שמא ע"ש ואין זה במשמע דברי השו"ע הכא ויש להאריך בדבריו:

תוכן העניינים

נחל יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה