אור ברסלב

נחל יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן נח

סימן נז

א (סעי' א' סמ"ע ס"ק ג') בטוען סטראי אם לא נתנם בפני עדים נאמן במינו דלהד"ם וגובה בשטרו ואם אין בו נאמנות אינו גובה אלא בשבועה ואף שלא טען הלוה השבע לי צריך לשבע כיון דאיכא ריעותא דהודה לו וכדין הפוגם את שטרו והש"ך שם ס"ק ד' הביא דברי הסמ"ע והב"ח שכתבו כן והשיג עליהם דא"צ לישבע אא"כ טען הלוה ישבע לי והוכיח כן מן תשובת הרמב"ן דס"ל דא"צ לישבע אלא בטוען השבע לי:

בקונטרס הלז יבואר שיטת הגאונים בשבועת המשכון דסי' ע"ב: ענף א:

ולענ"ד נראה דהעיקר כשיטת הסמ"ע והב"ח:

ומתחלה נבאר הא דלקמן סי' ע"ב סעיף י"ז דפסק המחבר בטוען על המשכון דנאמן כדי דמיו במיגו דצריך לשבע בנק"ח והוא מן הרא"ש דשבועות פ"ז סי' ד' והר"ן שבועות שם דהביאו בשם הגאונים ותשובת הרי"ף דצריך לשבע בנק"ח ואינו נאמן במיגו משום דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן ועוד אמרו הגאונים טעם אחר דכיון דלאו אגופיה דמשכון קטען אלא בעי לאפוקי ממונא מרשותא (דחבריה לית ליה בלא שבועה חמורה והביאו ראיה ממה ששנינו בב"ק דף קי"ד המכיר כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה הוציא' ויטול. וכ"כ הרשב"א בחי' לשבועות פ' כל הנשבעין דף מ"ו על הברייתא דאיתא שם הנותן טליתו לאומן אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי אלא אחת כ"ז שהטלית ביד האומן על בעה"ב להביא ראיה נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו הממע"ה. והביא שם דברי הרב אלפסי בתשובה דמי שיש בידו משכון צריך לשבע בנק"ח וכ"כ הגאונים בעובדא דהנה עזי דאכלי חושלא כו' והקשו עלה מהך ברייתא דקציצה דקתני כ"ז שהטלית ביד האומן על בעה"ב להביא ראיה ומשמע דאי לא מייתי ראיה שקיל בלא שבועה כו' וכן הקשו מהא דגרסי בירושלמי שבועות שם פ"ז היה בידו משכון נוטל בלא שבועה כו' והעלה שם לתרץ כמו דכתב הש"ך בסי' פ"ט לתרץ כ"ז והיה בהעלם דבר דברי הרשב"א הנ"ל מהש"ך שם וכן ראיתי בהרדב"ז ח"א סי' נ"ב שכתב כמש"כ הש"ך לתרץ כנ"ל:

ובעיקר קושייתם מירושלמי הנ"ל נלע"ד לתרץ בפשיטות דהא הירושלמי מיירי התם בטענת שכיר ובעה"ב בפרעון דלשון הירושלמי שם כן הוא הקדים לו שכרו נשבע ונוטל היה המשכון בידו נוטל בלא שבועה ופי' הפ"מ דהבעה"ב טען דהקדים לו שכרו והוי אמינא דקודם שפורע לפועליו בסוף היום אינו טרוד בפועליו ויהא נאמן קמ"ל דגם בזה אמרינן טרוד הוא בעסקיו ונשבע שכיר ונוטל עכ"ל וכן ראיתי ברשב"א שם שכתב כן לפרש לירושלמי הנ"ל אלמא דקאי בטענת פרעון וכן כל הסוגיא מוכח שם דמיירי בטענת פרעון וע"ז סיים הירושלמי היה משכון בידו נוטל בלא שבועה והבעה"ת שער מ"ט ח"ב כתב דאם מחולקים בפרעון במשכון דינו כמו בשטר דאינו נאמן לומר פרעתי משום דמצי אמר משכונך בידי מאי בעי כמו בשטר דאמרו שטרך בידי מאי בעי והובא בנתיבות סי' ע"ב ס"ק ל"ז וס"ק נ"א וזהו כוונת הירושלמי היה משכון בידו ולא קאמר בלשון היה טליתו או חפצו בידו רק אמר בלשון משכון משום דמודה דנתנו למשכון ע"כ אינו נאמן לומר פרעתי משום דמצי אמר משכונך בידי מאי בעי כמו בשטר דא"צ לשבע בלא טען השבע לי ולא מבעיא אם יש עדים שהוא משכון רק דמחולקים בפרעון ודאי דדינו כמו בשטר ואף כשהלוה מודה דנתן את החפץ להמלוה בתורת משכון ג"כ לא שייך להאמין להחייב במיגו דהיה כופר החוב דאז היה צריך התובע לשבע בנק"ח דהא שכיר נשבע ונוטל וה"ה עכשיו דמודה שהוא למשכון יהיה נאמן במיגו לחייב להתובע שבועה משום דהא כתב הב"ש סי' צ"ו ס"ק ח' בשם תשובת הרי"ף דמיגו לחיובי שבועה לא אמרינן. ואשמועינן הירושלמי הך דינא שכתב הבעה"ת הנ"ל ג"כ וכן הוכחתי כבר מהא דח"מ סי' פ"ב סעיף י' בטען הלוה כתבתי ללוות ולא לוה או אמנה וריבית דא"צ המלוה שבועה או מחילה לחד דעה דאין נאמן לחייב שבועה להמלוה במיגו דהיה טוען פרעתי דאז היה צריך לשבע בטען השבע לי אלמא דלא אמרינן מיגו לחיובי שבועה ויש להאריך ואכ"מ ולכן נקט הירושלמי בלשון היה משכון בידו כו' ולא נקטו היה טליתו בידו להורות כנ"ל דמיירי בנתן לו במשכון ושייך בו לומר משכונך בידי מאי בעי א"כ מתורץ מה דהקשו מירושלמי על הגאונים הנ"ל ושפיר י"ל דהיכא דאינו מודה הלוה דניתן למשכון או במחולקים בעיקר הסך ההלואה בזה י"ל דצריך לשבע ומן הירושלמי הנ"ל סייעתא להבעה"ת:

ועוד י"ל דהא מבואר ברא"ש פ"ז דשבועות והרשב"א והר"נ שם דהביאו ראיה לזה מהא דב"ק דף קי"ד המכיר כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה הוציא ויטול ולא מהימן במיגו דממך לקחתי משום דהוי מיגו לאפטורי משבועה רק הרשב"א הביא שם בשם יש מי שכתבו לדחות ראיה זו ע"פ ירושלמי בב"ק שם דתקנת חכמים הוא התם כדי שלא יהיה בע"ב מטפלים עם גנבים אך שיטת רוב הראשונים שם דכיון דבש"ס דילן לא הוזכר סברא זו ע"כ פשט המשנה משמע דלכן ישבע כמה הוציא משום דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה לכן י"ל דהירושלמי דקאמר היה משכון בידו נוטל בל"ש אזיל לטעמי' דמפרש בב"ק טעמא של משנה זו משום שלא יהי' בע"ב מטפלים עם גנבים משום דס"ל דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה אבל אנן לא ס"ל כן כנ"ל:

ולפי מה דנסתפק הג"ת והובא בכללי מיגו של האו"ת ס"ק קי"ח דנסתפק לומר דאפשר דאמרינן מיגו לחיובי שבועה וכש"כ להסוברים דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה יש מקום לפרש ירושלמי הנ"ל בכוונה אחרת ואינו קשה על הגאונים הנ"ל והוא דבאמת הוא דוחק מש"כ בשמם לפרש מאי דקאמר הירושלמי מתחלה שם הקדים לו שכרו נוטל בשבועה ולכן נראה לי לפרש באופן אחר והוא דהא קיי"ל בב"ב ד' ה' דאם טען פרעתי בתוך זמנו וכעת הוא לאחר זמנו דאיבעיא דלא אפשטא אם מהימן במיגו נגד חזקה ומבואר בסי' ע"ח סעי' ה' דהלוה פטור ואי תפס לא מפקינן וזה ברור דהא דאמרינן בב"מ ד' ק"ב שכיר בזמנו נשבע ונוטל דעביד דפרע ביומא דמשלם זמנו היינו בטוען פרעתי לאחר דנתחייב שכירותו כגון דנתנה לו בחצי היום ונתחייב אז מיד השכירות דהא דאין שכירות משתלמת אלא בסוף הא גם זה בסוף מקרי כמבואר ב"מ ד' ק"ג שם. רק דאינו עובר על בל תלין עד שקיעת החמה כמבואר בב"מ ד' קי"ב ובח"מ סי' של"ט סעיף מ' ועיין בקצה"ח סי' פ"ט ס"ק ב' בשם השמ"ק אבל כל זמן דלא נתן להבע"ב טליתו אז אינו נאמן לומר פרעתי משום דמקרי תוך זמנו וה"ה היכא דאין החפץ ביד האומן רק דלא גמר שכירותו מקרי תוך זמנו דהא אין שכירות משתלמת אלא בסוף כמש"כ התוס' בב"ק דף צ"ט ד"ה אלא במאי מקדשה וד"ה ואיב"א וכמש"כ הש"ך בח"מ סי' קכ"ו ס"ק ע"ו ע"ש:

ועיין בקצה"ח סי' ע"ב ס"ק כ"ג:

והש"ך סי' ע"ח ס"ק ט"ז הביא בשם כמה פוסקים דס"ל דאף ביומא דמשלם זמנו נאמן במיגו לומר פרעתי בתו"ז ודלא כשיטת התוס' בב"ב דף ה' וזה כוונת הירושלמי הקדים לו שכרו היינו דטוען פרעתי בתו"ז נשבע ונוטל ולא אמרינן דהא אינו נאמן לומר פרעתי תו"ז משום חזקה אין אדם פורע תו"ז ע"כ אשמעינן דנאמן במיגו דאי בעי היה אומר פרעתי במשלם זמנו דאז היה צריך השכיר לשבע וליטול ע"כ מהימן במיגו כדקיי"ל דאם הוא מוחזק נאמן במיגו ואף דהנפ"מ הוא רק לענין שבועה דהא בלא"ה שכיר נשבע ונוטל עכ"ז מהימן במיגו לחייב שבועה להשכיר כנ"ל וסיים הירושלמי ע"ז היה משכון בידו נוטל בלא שבועה וקאי על מה שאמר לעיל שם בטען הקדים לו שכרו היינו בטוען פרעתי תוך זמנו דאם האומן מוחזק אז יכול לומר קים לי דלא מהימן במיגו נגד חזקה כמבואר בסי' ע"ח והא דנקט בלשון היה משכון בידו אין זה דקדוק כדחזינן לשיטת הראשונים דפירשו להירושלמי דס"ל דנאמן כדי דמיו במינו. ובזה א"צ דוקא בניתן למשכון דהא בכל מה דתפס בלא סהדי כמו בעיזי דאכלי חושלא מהימן כדי דמיו במיגו אלמא דלאו דוקא נקט בלשון משכון א"כ ה"ה לפמש"כ דהטעם הוא דכיון דהאומן מוחזק יכול לטעון קים לי דאינו נאמן לומר פרעתי תוך זמנו אף במיגו ואינו קשה קושיות הראשונים מהירושלמי והבוחר יבחר:

ענף ב:

ומה דהקשו הראשונים על שיטת הגאונים הנ"ל מברייתא דב"ב דף מ"ה דהיה טליתי בידו כ"ז שהטלית ביד האומן על בעה"ב להביא ראיה דמשמע דא"צ שבועה כמש"כ הרשב"א בחידושיו לשבועות והרמב"ן בסוף שבועות במלחמות והנ"י בב"ב בסוגיא דאומן דאין לומר כוונת הברייתא דהממע"ה ואם לא יביא ראיה ישבע האומן ויטול:

דא"כ תקשה היינו סיפא דקתני נתנה בזמנו נשבע ונוטל א"כ תקשה על הגאונים מהברייתא הנ"ל ונלע"ד לתרץ דהא הרי"ף בכתובות פ"ט בסוגיא בעד א' מעיד שהוא פרוע דאמר ר"פ אי פיקח הוא מייתי לידי שבועה דאורייתא כתב הרי"ף לפרש נפ"מ באם תפסה דבשבועה דרבנן לא מפקינן מינה ובדאורייתא מפקינן מינה והר"ן שם כתב דאף דלא מפקינן מכ"מ עבדינן ליה כמו בכל גזל דרבנן והובא זה בח"מ סי' פ"ב סעיף ה' בש"ך ס"ק י"ז ובסי' פ"ז סעי' יו"ד ובאה"ע סי' צ"ו סעיף י"א ובח"מ שם ס"ק כ"ו והש"ך סי' פ"ז ס"ק כ"ה כתב דזהו דוקא באותן דמן הדין היו נוטלים בלא שבועה אבל בשכיר ונגזל דמן הדין אין נוטלים רק משום תקחז"ל והם לא האמינוהו אלא בשבועה ע"כ אם תפס ואינו רוצה לשבע מפקינן מיניה ולפ"ז יש לפרש להברייתא דקתני הממע"ה כמו דחזינן בלשון הרי"ף והמחבר שכתבו בקצרה דאי תפס לא מפקינן כמו בכל גזל דרבנן ולא כתבו דענשינן ליה רק הר"ן והש"ך כתבו כנ"ל כן יש לפרש להברייתא דאמרו הממע"ה דהכוונה דמי שבא להוציא צריך ראיה ואם לא יביא ראיה אינו יכול להוציא ממנו דאף דלא ירצה לשבע שבועת המשכון ג"כ לא נחתינן לנכסיו כמו בכל נשבעין ונוטלין היכא דמן הדין א"צ שבועה דהא מהימן במיגו רק תקנו שבועה דהוי אפוקי ממונא מחבריה כמש"כ הרא"ש והר"ן א"כ כמו דבכל שבועת המשנה אם תפס ואינו רוצה לשבע לא מפקינן מיניה ה"ה גם בשבועת המשכון דינו כמו גזל דרבנן ואין מוציאין ממנו כמו דסמך הרי"ף והמחבר בסתימות לשונם בזה על הפשיטות כנ"ל רק דהר"נ והש"ך כתבו כנ"ל ובסיפא דנתנה בזמנו נשבע ונוטל כיון דמן הדין אינו נוטל אף בשבועה רק מצד תקנת חז"ל בזה אם אינו רוצה לשבע מוציאין ממנו אף אם תפס דבזה השבועה מעכב הפרעון כנ"ל ולכן קתני בזה נשבע ונוטל דבלא שבועה אינו יכול לטול כלל. ומתורץ קושיות הראשונים על הגאונים הנ"ל מהברייתא: אך עדיין י"ל בתירוצו לפמש"כ הר"ן בכתובות שם דהא דכתב הרי"ף אי תפס לא מפקינן זהו רק בתפס מעות אבל בתפס מטלטלין מפקינן מיניה כו' וכן מבואר באה"ע סי' צ"ו סעיף י"א ובש"ך ובסמ"ע סי' פ"ז א"כ בתפס משכון ואינו רוצה לשבע הדין נותן דמפקינן מיניה דהא הוי מטלטלין אכן לפמש"כ במק"א דז"א רק בזה"ז דאין לנו ב"ד סמוכים כמו שהארכתי במק"א אבל בזמן דאיכא ב"ד סמוכין דדנין מה"ת אף תפס מטלטלין לא מפקינן מיניה ע"כ בזמן הברייתא דהיה אז ב"ד סמוכים שפיר לא מפקינן אף בתפס מטלטלין וכש"כ לפי מה שהעלה הקצה"ח סי' פ"ז ס"ק י"ג דאף בתפס מטלטלין לא מפקינן. א"כ בוודאי אתי שפיר למש"כ:

ועפ"ז יש מקום לתרץ שיטת הרי"ף בב"ב בסוגיא דאומן דף מ"ו דפסק דלא מהני מיגו באומן אף דליכא עדי ראה והקשו כל הראשונים עליו מהברייתא הנ"ל דקתני שם כ"ז שהטלית ביד האומן על בעה"ב להביא ראיה ומבואר בש"ס שם ד' מ"ו דמתיב רבא לסיועי לרבה מהברייתא דנותן טליתו לאומן דהממע"ה כו' דאומן מהימן מיגו דאי בעי אמר לקוחה בידי כו' דלא ראה אלמא דמהימן במיגו ועיין ברמב"ן לחידושיו שם:

ולענ"ד נראה לתרץ משום דשיטת הרי"ף הוא דלכן אומן לא מהימן במיגו משום דמקרי מיגו להוציא דהכלי בחזקת בעלים עומד כמש"כ התומים סי' קל"ד ס"ק א' והא דמבואר בברייתא דמהימן האומן י"ל הטעם דלכן מהימן אם הטלית בידו לפי המבואר בח"מ סי' ע"ב וש"ך ס"ק ק"ט בשם הרשב"א דפסק אם יש עדים שממושכן בידו החפץ ומחולקים המלוה והלוה בהסך דאין מוציאין מהמלוה כיון דבע"ח קונה משכון מקרי המלוה מוחזק ושאני הא דאומן משום דבאומן לא שייך בע"ח קונה משכון דלאו בתורת משכון אתאי לידו ע"ש:

ובאה"ע סי' כ"ח סעי' ט"ו מבואר דלא כהרשב"א אלא גם באומן ס"ל לכמה פוסקים דקני משכון ע"ש לכן י"ל דהא דמהימן אומן בטלית בידו כיון דעיקר מלתא דאומן אין לו חזקה משום דאמרינן דניתן לו בתורת אומנות א"כ הוי כמו שיש לו עדים בדבר שבתורת משכון אתי לידו דקני לו עכ"פ אך אין אנו יודעים סך הקציצה ע"כ מהימן כמו הא דסי' ע"ב סעי' כ"ג כנ"ל:

אכן יש לחלק דשאני היכא דלא נתן רק בתורת משכון א"כ על קצת אנן יודעים דמגיע לו לכל הפחות סך מה דהא בפרעון ליכא לאסתפוקי על משכון כמש"כ לעיל בשם בעה"ת דעל משכון שייך ג"כ לומר משכונך בידי מאי בעי כמו בשטר וכיון דיש לו קנין במשכון בוודאי רק דלא ידעינן על כמה לכן אין מוציאין מהמלוה גם יש לדמות זה להא דמבואר בב"מ ד' ק' שכתבו התוס' שם ד"ה ולחזי ברשותא דמאן קיימא כו' דבדררא דממונא ויש ספק לב"ד בלא טענותיהם אין מוציאין מהלוקח דתפס וטוען ברי ע"ש ודררא דממונא מקרי ביש לו עדים שמגיע לו רק אין יודעים אם דמי עבד גדול או דמי עבד קטן עיין בתוס' שם ד"ה דמי עבד ובכללי תפיסה של אחרונים בדררא דממונא ובקצה"ח ונתיבות סי' ע"ב וסי' פ"ח ע"כ ה"ה היכא דידעינן דמגיע לו איזה סך רק אין יודעים סך הקציצה מקרי דררא דממונא וכיון דקני משכון הוי כמו טענת לוקח על גוף הדבר דכתב התומים בכללי תפיסה דהיכא דטוען על גוף הדבר שהוא שלו מועיל תפיסה וה"ה בע"ח דקני משכון מקרי ג"כ טוען על גוף הדבר שהוא שלו מועיל תפיסה וכפסק הרשב"א הנ"ל אך י"ל דזה אינו שייך אלא היכא דאנן סהדי דמגיע לו איזה חוב מקצת בוודאי ואין יודעים כמה מקרי זה שפיר דררא דממונא אבל באומן אף דקני משכון כשיטת הפוסקים באה"ע:

עכ"ז מהימן לומר פרעתי דהא לא שייך בזה לומר משכונך בידי מאי בעי כיון דלא נתן לו עבור משכון כי אם לאומנות ואף דממילא קני לו בתורת משכון כ"ז דלא פרע כנ"ל מ"מ דכיון דיכול לטעון פרעתי ע"כ אף היכא דלא טען פרעתי לא מקרי זה דררא דממונא כיון דלא נולד הספק בלא טענותיהם דהא באמת יכול לטעון פרעתי רק משום דלא טען פרעתי נולד לנו הספק רק ע"פ טענותיהם אמנם באמת י"ל דגם אומן לא מהימן לומר פרעתי משום דכ"ז דטליתו בידו דומה זה לחוב תוך זמנו דקיי"ל דאינו נאמן לומר פרעתי דהא שכירות אינו משלמת אלא לבסוף. וסוף מקרי בעת שמוסר טליתו בחזרה להבעה"ב כמש"כ התוס' בב"ק ד' צ"ט ובח"מ סי' קכ"ו ובש"ך ס"ק ע"ו ע"כ כיון דאנן סהדי דבתורת אומנות אתאי לידו ומגיע לו איזה סך שכירות בוודאי דהא לא עביד דפרע בגו זמנו רק דלא ידעינן כמה סך הקציצה לכן דין אומן כמו במשכון דאם ידעינן דמגיע לו איזה סך רק לא ידעינן כמה דמועיל תפיסתו דכיון דקני משכון במקצת מקרי מוחזק גם על המותר דנסתפקנו או משום דררא דממונא כנ"ל ויש לסמוך שני הטעמים ביחד ע"כ אמרו בברייתא שם דהממע"ה ולא משום מיגו:

והא דמבואר בב"ב שם דמותיב רבא לסיועי לרבה ותיובתא דאביי כמש"כ הרשב"א שם מברייתא דנתן טליתו לאומן דהממע"ה דמשום מיגו אתינן עלה היינו דהא רבא ס"ל בב"ב ד' ה' דעביד אינש דפרע בגו זמנו ונאמן לומר פרעתי בתוך זמנו וכן ס"ל לאביי בב"ב ד' ה' ע"כ הוי תיובתא לאביי ולפ"ז הא אומן בתוך זמן שכירותו ג"כ יכול לטעון פרעתי כמו כל חוב תוך זמנו וכמש"כ הש"ך לדמות כעין זה בסימן קכ"ו ס"ק ע"ו ועיין בקצה"ח שם ויש להאריך בעיקר דברי הש"ך הנ"ל:

א"כ לשיטת רבא הנ"ל אין סברא לומר דלכן הממע"ה משום דהוי דררא דממונא כיון דמגיע לו מקצת בוודאי וגם קני לו מקצת בהמשכון ע"כ מקרי מוחזק בהמותר דזה אינו שייך אליבא דרבא אלא במשכון דנתן לידו רק בתורת משכון דלא מהימן לומר פרעתי כמו בשטר דמשכונך בידי מאי בעי משא"כ היכא דנתן לו בתורת אומנות לא שייך בזה לומר משכונך בידי מאי בעי. דהא לא נתן לו עבור משכון כי אם משום אומנות ואף דממילא קני משכון כמו שפסק הרמ"א באה"ע בסי' כ"ח כנ"ל עכ"ז משכונך בידי מאי בעי לא שייך בזה וכעין דאמרו בב"מ ד' ק"ג ע"א דשטר לגוביינא קאי אינו נאמן לומר פרעתי. משא"כ היכא די"ל דנכתב השטר לענין אחר ע"ש וכה"ג כתב הריב"ש סי' שמ"ה והובא בקצרה באה"ע סי' נ"א ס"ק ה':

ואף דהוי תוך זמנו ג"כ נאמן לומר פרעתי אליבא דרבא. ועיין בתוס' ב"ב ד' ה' ד"ה כי היכא דלא לטרדן כו' ובתוס' ב"מ ד' ק"ב ד"ה בחזקת שלא נפדה כו' אכן לתירוץ קמא של התוס' שם א"ש למש"כ בשיטת הרי"ף ועיין בשמ"ק ובריטב"א שם ויש להאריך בכ"ז] לכן לרבא אין זה מקרי דררא דממונא וגם אינו דומה למשכון דסי' ע"ב בשם הרשב"א הנ"ל ע"כ לשיטת רבא ואביי מוכח דהא דתני המוציא מחבירו עליו להביא ראיה אין זה אלא משום מיגו:

והא דלא חש רבה לסברת האלפס דס"ל דאומן מקרי מיגו להוציא כסברת התומים הנ"ל י"ל דרבה לטעמיה אזיל דס"ל דמהימן במיגו אף להוציא כמבואר בב"ב ד' ל"ב אבל לדידן דקיי"ל התם הלכתא כרב יוסף דלא מהימן במיגו להוציא וכיון דאומן על טליתו מקרי להוציא ע"כ שפיר פסק האלפס דלא מהימן ואינו קשה מהברייתא הנ"ל דלדידן דקיי"ל אין אדם פורע בתוך זמנו א"כ דומה למשכון שכתב הרשב"א דמקרי המלוה מוחזק והרי"ף הוכיח כן מן קושית התוס' בב"ב ד' מ"ה ד"ה אי הכי כו' בשלמא לדידי לית ליה מיגו כו' וכמ"ש המהרש"א שם בשם הרמב"ן ע"ש והא דבעה"ב מודה דקצץ לו א' ולא פרע שאני זה דהא יש לו מיגו דפרעתי אליבא דרבא [ובמק"א כתבתי דהיכא דחזקת מ"ק מסייע לכ"ע אמרי' מיגו להוציא] ולפ"ז א"ש שיטת הרי"ף על נכון:

ולפמש"כ יש לתרץ קושית הרשב"א דהקשה על הך דינא שכתב דהמלוה נקרא מוחזק בהמשכון דאמאי אמרו בב"ב שם נתן טליתו לאומן דרק משום מיגו אתו עלה. ומזה הוכיח דבאומן לא שייך קני משכון ובאמת לפי המבואר באה"ע סי' כ"ח דגם באומן אמרו קונה משכון תקשה קושית הרשב"א הנ"ל כמו שתמה התומים בסי' ע"ב ס"ק מ' אבל לפמש"כ ניחא בפשיטות לחלק דשאני התם בב"ב דרבא הוא המותיב לסייעו לרבה ולשיטת רבא דס"ל דנאמן לומר פרעתי בתוך זמנו יש לחלק בפשיטות בין הך דאומן להא דמשכון שכתב הרשב"א וכנ"ל ואינו קשה על כל מה שכתבתי לפרש הברייתא דלכן הממע"ה בנתן טליתו לאומן משום דהוי כאלו יש עדים דמשכון בידו ואינם יודעים על כמה דהא מבואר בש"ך בסי' ע"ב בשם הראשונים דבזה צריך שבועת המשנה בנק"ח והאיך קתני בברייתא הממע"ה דבזה י"ל כפי שכתבתי לעיל לתרץ קושית הראשונים על הגאונים דהצריכו שבועה בנק"ח במשכון. משום די"ל דהממע"ה היינו דאין אנו מוציאים ממנו החפץ משום דבשבועה דרבנן לא נחתינן לנכסיו ומוקמי אד"ת דמהימן במיגו:

ה"ה די"ל כן במה שכתבתי דנאמן האומן משום סברת הרשב"א במשכון דגם בזה מוקמי אד"ת ואין מוציאין כנ"ל וא"ש כ"ז. ועיין בקצה"ח סי' ע"ב ס"ק כ"ה שכתב לדון ג"כ התם דמשום דררא דממונא אתו עלה אבל לא נחית כלל לכל מה שכתבתי בעז"ה ע"ש והעיקר כמש"כ:

ענף ג:

והנה הנתיבות סי' פ"ט ס"ק י"א כתב לתרץ קושיות הראשונים והש"ך שם על הגאונים דמצרכי לשבע בנק"ח על משכון מהברייתא דנותן טליתו לאומן דהממע"ה ותירץ דלפי מה דמסיק התומים בסי' ע"ב דלא כהש"ך שם ס"ק ס"ז דס"ל דאף בטוען שמא צריך המלוה לשבע והתומים חולק על הש"ך וס"ל דבטוען שמא א"צ לשבע ע"כ באומן דס"ל להברייתא כר' יהודה דאף בקציצה טרוד בפועליו והוי הבע"ב טוען שמא וכיון דעיקר טעם הגאונים הנ"ל דצריך לשבע משום דמקרי מגו לאפוקי ממונא וכיון דבברי ושמא אמרי' מיגו להוציא כמבואר בכללי מגו ע"כ א"צ שבועה בזה עכ"ל ולענ"ד דבריו תמוהים דהא מבואר ברא"ש פ"ז דשבועות והרשב"א בחידושיו לשבועות והר"נ שם דהביאו הגאונים ראיה מהא דב"ק דף קי"ד המכיר כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה הוציא ויטול ולא מהימן במיגו דממך לקחתי לאפטורי משבועה. רק הרשב"א הביא שם בשם יש מי שכתבו לדחות ראיה זו ע"פ ירושלמי בב"ק שם דתק"ח הוא כדי שלא יהיה בע"ב מטפלים עם גנבים אלמא דאף דהתם טוען הבע"ב שמא אפ"ה צריך הלוקח לשבע כמה הוציא ויטול וכן הביאו הגאונים שם להנהו עזי דאכלו חושלא דצריך לשבע בנק"ח אף דהתם הבעלים טוענים שמא ואינם יודעים כמה הזיקו וזהו מקור יסודם דצריך לשבע בנק"ח על כל משכון רק שיטת הראב"ד המובא בש"ך סי' ע"ב ס"ק ע' שכתב לחלק דשאני בעזי דאכלי חושלא דהתם לכן מחוייב לשבע בנק"ח משום דהוי כעין מיגו דהעזה אבל הגאונים הוכיחו מכל הנ"ל דמשום שבועת המשכון אתו עלה אלמא דס"ל בעיקרא דהך מלתא דאף בתובע טוען שמא אמרו לשבע בנק"ח. משום דכיון דמקרי אפוקי ממונא ע"כ דינו כמו כל הנשבעין ונוטלין דאינו זוכה רק בשבועה ואלו מצד מיגו להוציא אמרינן בכתובות ד' י"ב דאף היכא דשמא דהמוחזק לא הוי שמא גרוע דלא ה"ל למידע כמו התם בטוענת משארסתני נאנסתי דהבעל לא ה"ל למידע אפ"ה נאמנת במיגו להוציא כמש"כ הש"ך בריש כ"מ אלמא דאף היכא דאמרינן מיגו להוציא אפ"ה אינו פוטר מן שבועת המשכון כדהוכחתי דאף בברי ושמא חייב שבועת המשכון:

ובאמת התומים סי' ע"ב ס"ק ל' דחלק שם על הש"ך כתב בזה"ל דלכן בתובע טוען שמא ס"ל דא"צ לשבע משום דה"ל ללוה לידע כמה לוה וכיון דלא ידע גרע טענתו ושאני בהנהו עזי דאכלי חושלא דלא ה"ל למידע ע"ש בתומים אלמא דהתומים הרגיש בזה רק ס"ל לחלק דהיכא דה"ל למידע ולא ידע שאני דריע טענתו אבל היכא דלא ה"ל למידע גם התומים מודה דצריך לשבע כנ"ל א"כ התם באומן המחולק עם בע"ב דהבע"ב צווח וטוען ברי על הקציצה ורק אנן מסופקים משום דטרוד בפועליו ע"כ בוודאי אף דנימא דמקרי טענתו טוען שמא עכ"ז בוודאי לא מקרי טענה גרוע דה"ל למידע. דהא הוא טוען באמת ברי לי ודקדקתי בחשבוני רק אנן לא מהימנינן ליה א"כ כה"ג לא שייך לומר דריע טענתו דמה היה יכול לעשות יותר ולא פשע כלל א"כ צריך שבועה כמו בכל שבועת המשכון בטוען שמא להגאונים הנ"ל היכא דלא ריע טענתו דהלוה ובע"כ מוכח דאף דברי ושמא אמרי' מיגו להוציא עכ"ז שאני שבועת המשכון דתקנו חז"ל דכיון דמקרי אפוקי ממונא קצת ע"כ צריך שבועה בנק"ח ועוד ראיה לזה דהא חזינן כמה שיטות ראשונים דס"ל דאמרינן מיגו להוציא כמו שהביא הרמ"א שיטתם בסי' פ"ב סע' י"ב והש"ך בסי' פ"ג ס"ק ט' הביא שיטת הרשב"א והרמב"ן דס"ל דאמרינן מיגו להוציא וסיים שם דהוי ספיקא דדינא ואין בידו להכריע בין אבות העולם ואי תפס לא מפקינן ע"ש ועיין בש"ך בכללי מיגו ס"ק י"ד בסופו ואפ"ה הכריע הש"ך להלכה בסי' ע"ב ובסי' פ"ט ובסי' קמ"ט דבעל המשכון צריך לשבע בנק"ח אף דיש לו מיגו משום דהוי מיגו לאפוקי ממונא דהא בעל המשכון הוי מוחזק ועכ"ז לא נסתפקו דיהיה יכול לומר קים לי דאמרינן מיגו לאפוקי ממונא א"כ לא יצטרך לשבע אלמא דלא אמרינן כן וגם הרמב"ן והרשב"א אף דס"ל דאמרינן מיגו להוציא ואפ"ה כתב הרשב"א דהרמב"ן במלחמות בשבועות כהגאונים דצריך בעל המשכון לשבע בנק"ח והובא בש"ך סי' ע"ב ס"ק ע' אלמא דשבועות הגאונים הנ"ל לא תלוי כלל בהא דלא אמרינן מיגו להוציא דאף דנימא דאמרינן מיגו להוציא ג"כ צריך לשבע דכן תקנו חז"ל משום דהוי מיגו לאפוקי ממונא קצת א"כ ה"ה אף בברי ושמא דאף דאמרינן בזה מיגו להוציא אפ"ה צריך לשבע כמו שהוכחתי ושפיר הקשו הראשונים והש"ך על הגאונים מהברייתא דאומן ואין מספיק תירוץ הנתיבות בזה וכעת מצאתי בהרדב"ז ח"א סי' נ"ב שכתב בחד תירוץ כעין תירוץ הנתיבות הנ"ל ע"ש אכן לדינא העיקר כמש"כ בשם הראשונים הנ"ל: ולפמש"כ לעיל יש לתרץ למש"כ בעל המאור בב"מ ד' ו' בהא דחיישינן שמא מלוה ישנה כו' דשיטת בעל המאור שם שאין יכול להחזיק בפקדון של חבירו במיגו והקשה שם ע"ז מהא דהנהו עזי דאכלי חושלא כו' וכן הקשה מהא דתניא אומן אומר שנים קצצת לי כו' דכל זמן שהטלית ביד אומן על בעה"ב להביא ראיה אלמא דמהימן להחזיק תחת ידו במיגו ותי' שם אכן לפמש"כ י"ל דהא עיקר סברתו דלכן אינו נאמן במיגו להחזיק משום דהוי כמו מיגו להוציא דהא גוף החפץ הוא של חבירו א"כ י"ל דדוקא בטוענים שניהם ברי לא נאמן במיגו אבל בעזי דאכלי חושלא דהמזיק טוען שמא וכן בהא דאומן הא מוקמינן התם כר"י דאף בקציצה טרוד בפועלים דהוי ברי ושמא דאמרינן בזה מיגו להוציא ע"כ מהימן להחזיק החפץ ת"י במיגו וא"ש קושית בעל המאור ועיין במלחמות שם ובעיקר קושיית הבעל המאור שם דהא יכול לטעון דהחפץ של חבירו רק מגיע לי חוב עליו ויש לתרץ ע"פ מש"כ התוס' בריש ב"מ דף ב' דלכן לא מהימן באומר חצי שלי במיגו דכולה שלי משום דמקרי מיגו להוציא דבחצי השני מוחזק זה כמו זה ע"ש. וקצרתי בכ"ז: וע"פ מש"כ לעיל הוכחתי כבר בפלוגתת האחרונים באיני יודע אם פרעתי דחייב דהיכא דלא ה"ל למידע ס"ל לכמה פוסקים דפטור ובאמת מוכח מהתוס' שבועות ד' מ"ה ד"ה וניתב ליה בל"ש דכתבו דהו"ל איני יודע אם החזרתי ע"כ ניתיב ליה בל"ש והא התם דצווח הבעה"ב ברי לי דפרעתי רק לפי דאנן מסופקין שמא טרוד בפועליו מקרי איני יודע אם החזרתי וחייב א"כ מוכח מזה דאף בלא הו"ל למידע חייב באיני יודע אם פרעתי וכדמוכח בח"מ סי' ע"ב סעי' י"ד דכתבו דהו"ל הלוה כהלותני ואיני יודע אם החזרתי וכמבואר ב"מ ד' פ"א דישבע ויטול מעותיו אף דהתם ג"כ לא ה"ל למידע אם נאנס המשכון ביד המלוה ואכמ"ל:

ענף ד:

נחזור לעניננו לפי מה שנקטו כל הפוסקים לכלל גמור הך פסק הגאונים הנ"ל דצריך לשבע בנק"ח על משכון דאף דמהימן במיגו דלא מקרי מיגו להוציא ודלא כשיטת בעל המאור הנ"ל עכ"ז כיון דיש בו קצת אפוקי ממונא הצריכו לשבע א"כ ה"ה באם טוען סטראי דנאמן במיגו להד"מ לגבות בשטרו אף דהוי מיגו להוציא מן הלוה דהוי מוחזק מ"מ מהימן הלוה משום שטרא מסייע ליה כמש"כ התוס' בב"ב ד' ל"ב ד"ה והלכתא וכו' וכיון דהוי מוציא גמור ע"כ צריך לשבע אף דלא טען השבע לי וכשיטת הסמ"ע דהא חזינן בגיטין ד' ל"ז דשביעית משמטת מלוה בשטר כדקיי"ל בסי' ס"ז משום דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וכב"ה ואלו במלוה על המשכון אינו משמט כמבואר שם ומבואר בתומים בכללי מיגו ס"ק ח' בשם הכנה"ג דלכן בשטרא מסייע ליה אמרינן מיגו להוציא משום דהוי כגבוי לגבי זה דלא יהיה מקרי מיגו להוציא ע"ש ובקצה"ח סי' פ"ג ס"ק ה' וראיתי בנו"ב מ"ת חלק ח"מ סי' ל"ב מש"כ שם מסברא דנפשיה דבשטר דאין בו ספק אם הוא פרוע לכ"ע הוי כגבוי ובאמת כבר כתב כזה התוספות בסוטה ד' כ"ה ד"ה ב"ה סברי כו' כמש"כ בספרי באר יצחק חלק אה"ע סי' ט"ז ענף ד' ובמק"א הארכתי בזה] וכיון דמשכון מקרי מוחזק ביותר משטר דהא גם בשמטה אינו משמט במשכון. ואפ"ה גבי שבועת המשכון תקנו לישבע אף דיש ליה מיגו משום דמקרי לאפוקי ממונא קצת כש"כ בשטר דאף דיש לו מגו מ"מ כיון דמקרי אפוקי ממונא ביותר דהא משמט בשטר וודאי מחויב לשבע בנק"ח משום שבועת המשכון דתקנו דצריך לשבע משום דבא להוציא קצת ע"כ מחוייב לשבע אף דיש לו מיגו:

והש"ך דס"ל דא"צ לשבע בטענת סטראי כי אם בטוען השבע לי יש לומר דמחלק דשאני הך שבועת הגאונים דמחולקים הבע"ד בסך הלוואה ויש בזה חזקת פטור משא"כ היכא דמחולקים בפרעון המלוה והלוה יש לאוקמי בחזקת חיוב ע"כ י"ל דבכה"ג לא תקנו הגאונים לשבע כן י"ל בסברת הש"ך. רק הסמ"ע י"ל דס"ל כיון דעיקר הטעם בהך שבועת הגאונים הנ"ל הוא משום דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן ואף להסוברים דאמרי' מיגו לאפטורי משבועה עכ"ז במה דמקרי אפוקי ממונא לא אמרי' מיגו לאפטורי משבועה לכ"ע א"כ הנך טעמים שייכי ג"כ אף במחולקים בפרעון דמאי שנא ואזלינן בתר טעמא:

ואפשר לדון באמת לפמש"כ הסמ"ע בסי' ע"ב סעי' כ"ז ס"ק פ"ז דדוקא במחולקים בהלואה תקנו לשבע בנק"ח משא"כ היכא דמודה ליה על ההלוואה רק דמחולקים בהפחת של המשכון לא תקנו בזה לשבע ולפ"ז י"ל דה"ה היכא דמחולקים בפרעון ג"כ לא תקנו לשבע א"כ שפיר כתב הש"ך בסי' נ"ח גבי סטראי דא"צ לשבע כי אם בטען השבע לי. אבל לפמש"כ הש"ך בסי' ע"ב ס"ק קכ"א דגם היכא דמחולקים בפרעון צריך המלוה לשבע בנק"ח ע"ש. א"כ ה"ה בטענת סטראי אף דהוי בטענת פרעון ג"כ צריך לשבע בנק"ח וגם לשיטת הסמ"ע הנ"ל שם ג"כ יש לחלק ע"פ מש"כ הנתיבות שם ס"ק ל"ז דרק היכא דידעינן דנתן לו החפץ בתורת משכון דשייך בזה לומר משכונך בידי מאי בעי כמו בשטר בזה א"צ לשבע כמש"כ לעיל בשם בעה"ת כ"ז דלא טען השבע לי משום דנאמן בטענת עצמו בלא מיגו משא"כ היכא דלא מהימן רק ע"י מיגו אז דינו כמו כל שבועת המשכון וכמש"כ הש"ך גופא בס"ק קכ"א בסי' ע"ב כנ"ל ועיין בש"ך סי' ע"ב ס"ק קמ"ו ובתומים שם ונתיבות ס"ק נ"א וקצרתי ולכן העיקר לדעתי דבטענת סטראי אף דלא טען השבע לי ג"כ צריך לשבע בנק"ח ואין מוציאין מהלוה בל"ש וכפסק הסמ"ע:

ומה דהוכיח הש"ך בסי' נ"ח שם מן הרמב"ן דכתב דא"צ לשבע בטוען סטראי רק בטענת השבע לי לפמש"כ אין זה הכרח כלל דהא מבואר בחידושי הרמב"ן לב"ב ד' ל"ב דהקשה על הסוברים דלא אמרינן מיגו להוציא מהא דסטראי דכתובות וכעין קושיית התוס' שם ותירץ דשא"ה דעיקר מחלוקת דהמלוה והלוה הוא על המעות דפרע כבר אם הוא עבור חוב אחר או עבור חוב של השטר ע"כ לא מקרי מיגו להוציא כיון דאין אנו דנין אלא על המנה שפרעו אע"ג דממילא מהני לגבות חוב של השטר עכ"ז לא מקרי מיגו להוציא כ"א מיגו להחזיק ע"ש ברמב"ן אלמא דשיטת הרמב"ן דטענת סטראי לא מקרי אפוקי ממונא כ"א לאוקמי ממונא ע"כ ס"ל להרמב"ן שהביא הש"ך דא"צ לשבע בלא טענת השבע לי משום דאינו דומה לשבועת המשכון דהא אין אנו דנין רק על המנה דקיבל לפרעון וזה דומה לתפס מעות דמבואר בסי' ע"ב סעי' י"ז דאין צריך לשבע וכש"כ היכא דקיבל כבר המנה לפרעון דלא מקרי אפוקי ממונא לשיטת הרמב"ן הנ"ל משא"כ לשיטת התוס' וש"פ דכתבו דלכן מהימן סטראי במיגו משום דשטרא מסייע ליה וכמו דפי' הכנה"ג משום דלגבי זה מקרי כגבוי א"כ ממילא צריך לשבע כמו במשכון כיון דמקרי אפוקי ממונא ואף לשיטת התומים בכללי מיגו ס"ק ח' דכתב דלכן היכא דשטרא מסייע לי' אמרינן מיגו להוציא משום דחזקה שטרא בידי מאי בעי מסייע לי':

ג"כ י"ל לחייב שבועה דהא כבר הוכחתי לעיל דאף היכא דאמרי' מיגו להוציא כמו בברי ושמא ומיגו אפ"ה חייב שבועה על המשכון כיון דאינו נאמן ע"י ברי ושמא לחוד כי אם בצירוף המיגו וכיון דעיקר מה דמוציאין ממון הוא ע"י מיגו ע"כ תקנו שבועת המשכון כיון דהוי אפוקי ממונא א"כ ה"ה אף היכא דמוציאין הממון ע"י המיגו בצירוף סברת חזקה דשטרא בידי מאי בעי לשיטת האו"ת הנ"ל כיון דעל שטרא בידי מאי בעי לא סמכינן כ"א בצירוף להמיגו ע"כ דומה למש"כ דמיגו וצירוף ברי ושמא חייב שבועה וכש"כ לשיטת כנה"ג והקצה"ח הנ"ל דמשום דהוי כגבוי אתו עלה א"כ נילף מכש"כ ממשכון כנ"ל לענין שמיטה ואין מוציאין מהלוה בל"ש:

ענף ה:

ועפ"י כל מה שנתבאר יש להעיר במש"כ המשנה למלך הל' מלוה פי"ד הל' א' שכתב לדון בדברי המ"מ שם שכתב בפוגם שטרו בתוך זמנו דאיבטל לגביה חזקה אין אדם פורע תו"ז כיון דהלה מודה דנפרע מקצתו וכתב המל"מ שם אם פסקו של ה"ה לחייב שבועה למלוה ניחא ואם לפוטרו במלוה ע"פ בשבועתו קשיא לי פוגם שטרו אמאי נשבע ונוטל הא איבטל חזקה שטרא בידי מאי בעי דהא כמו דאיבטל חזקה אין אדם פורע תוך זמנו הכי נמי איבטל שטרא בידי מאי בעי דהא פרע ולא כתב שובר ואפשר לדחות דהתם גוף הפרעון מבטל החזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דהא פרע אבל גבי פוגם אפשר דפרע אדעתא דלכתוב שובר ונטרפה השעה מאיזה סבה ולא כתב עכ"ל המל"מ ועיקר הוכחתו אין הכרח כלל לכאורה דאי קאי בפוגם בעדים הא בזה לא איתרע חזקה דשטרא בידי מאי בעי דהא חזינן דלא פרע כ"א בעדים והא דאמרו בהכותב ד' פ"ז בפוגם בעדים די"ל דחייב שבועה דלמא אתרמויי אתרמי לו ז"א רק גבי חיוב שבועה משא"כ לבטולי לשטרא וודאי לא אמרינן משום זה לבטל חזקה זו דהא י"ל דלכן לא חשש לכתוב שובר משום דהיה הפרעון לפני העדים. ואי נימא דכוונת המל"מ להוכיח מפוגם שטרו ע"י הודאת המלוה ג"כ אינו הוכחה דהא י"ל דהא כל פוגם שטרא יש להמלוה מיגו ואפ"ה חייב שבועה כמש"כ התוס' בכתובות שם ד"ה דמפרע לא דייק כו' דמקרי מיגו בדדמי א"כ ז"א שייך רק לחייבו שבועה משא"כ אחר דרמו רבנן עליה דמלוה שבועה כי היכא דנידוק שפיר מהימן במיגו ולא מקרי מיגו להוציא כיון דשטרא מסייע לו כנ"ל ע"כ לכאורה אין הכרח לדברי המל"מ הנ"ל כ"כ אך י"ל דשפיר הוכיח המל"מ כן מפוגם שטרא בעדים דהמלוה נשבע ונוטל דהא מבואר בשבועות ד' מ"א בא"ל אל תפרעני אלא בעדים דאם אומר פרעתי לפני פלוני ופלוני ומתו או הלכו למדה"י דנאמן ועיין בח"מ סי' ע' סעי' ג' ובש"ך שם ס"ק י"ד שיטת הפוסקים דפליגי בזה וס"ל דאינו נאמן משום דה"ל לכתוב שובר ע"ש אבל במי דחזינן דפורע בעדים ואינו חושש דלמא מייתי סהדי או ילכו למדה"י א"כ יהיה נאמן הלוה לומר פרעתי כולו לפני עדים ומתו או הלכו למדה"י ובאמת אף בזה המלוה נשבע ונוטל דהא לא מצינו חילוק בזה ושפיר הוכיח המל"מ דחזקה שטרך בידי מאי בעי לא אבטל אף דפרע מקצת בסהדי משום די"ל דנטרפה השעה ולא כתב שובר. אבל באמת אמרינן דלא היה פורע בפני עדים בע"פ משום חשש דלמא מייתי ועיין בש"ך סוף סי' פ"ב במה שמשיג שם על הבעה"ת:

ולפמש"כ לעיל הסברא מכרעת כסברת המל"מ הנ"ל. דאף דפרע מקצת לא אבטל חזקה דשטרא בידי מאי בעי דאל"כ תקשה בסוגיא דכתובות ד' פ"ז דשקיל וטרי הגמרא בטעמא דפוגמת למה צריכה לשבע והוצרך רבא למימר משום דפרע דייק דמפרע לא דייקי הא בפשיטות הוי מצינו למימר דלכן צריך לשבע בפוגם שטרא דהא כיון דמודה המלוה דנפרע מקצתו א"כ איבטל לו חזקה דשטרא בידי מאי בעי כמש"כ המ"מ הנ"ל דהא חזינן דהלוה אינו חושש להשטר המונח ביד המלוה ומהימן להמלוה א"כ מן הדין לא היה המלוה מהימן על המותר כמש"כ המל"מ בתחלה רק דעיקר נאמנות המלוה הוא משום מיגו דאי בעי היה כופר המחצה פרעון ואף דמיגו להוציא לא אמרינן מ"מ היכא דשטרא מסייע ליה אמרי' מיגו להוציא וכבר נתבאר בסטראי דנאמן המלוה במיגו צריך לשבע כעין שבועת המשכון ושבועת המשכון מקרי שבועת המשנה כמו דהקשו הראשונים מהברייתא דנתן טליתו לאומן כנ"ל וכמש"כ הש"ך סימן קמ"ט ס"ק כ"ד ע"ש א"כ מה"ט חייב לשבע בפוגם שטרו: ואף דבפוגם בעדים לא שייך ה"ט דהא התם לא איתרעי כ"כ לחזקה דשטרא בידי מאי בעי כנ"ל עכ"ז הא התם בגמ' לאחר דמסיק רבא לטעמו דמפרע לא דייק איבעיא להו פוגם בעדים מהו ומבואר ברא"ש כתובות דבעיא דלא איפשיטא הוא ונפ"מ דאי תפס ואינו רוצה לשבע אין דינו כגזל דרבנן משום דספק בשבועה יכול לומר קים לי ועיין בתומים סי' פד ס"ק ב' ואי נימא דפוגם בעדים אין דינו כפוגם להתחייב שבועה רק מיירי הכל בפוגם מעצמו א"כ למה הוצרך רבא לומר טעמא דמפרע לא דייק דהא לא הוצרך לומר זה הטעם רק בפוגם בעדים דאי בפוגם ומודה בעצמו תיפוק ליה דחייב שבועה כעין שבועת המשכון ובאמת משמע דאף דידע הש"ס ממימרא דרבא עכ"ז איבעיא להו בפוגם בעדים דהא אחר מימרא דרבא הוקבע בעיא זו א"כ קשה כיון דמתחלה מוכח דס"ל לרבא דאף פוגם בעדים צ"ש ואיך תיכף אח"ז נסתפקו בזה ודוחק לומר דרבא גופא מספקא ליה ולכן קאמר טעמו וכן קשה במאי דאיבעיא להו בפוגמת פחות מש"פ דכיון דדק כולי האי קושטא קאמר דהא אף דנימא דדק מ"מ יהיה צ"ש משום כעין שבועת המשכון כיון דאינו נאמן אלא ע"י מיגו ודוחק לומר דכוונת האיבעיא זו בפוגמת בעדים פחות מש"פ. דהא בפוגמת בעדים לא שייך כ"כ לומר כיון דדק כולי האי כו' ומכל הלין מוכח כסברת המל"מ דבשטר לא איתרע ליה חזקה דשטרא בידי מאי בעי דיכול לומר דנטרפה השעה ולא כתב שובר וע"כ מהימן על מחצה שטרו ע"י טענת עצמו משום דגם בזה שייך חזקה דשטרא בידי מאי בעי וע"כ א"צ שבועה אף פוגם מעצמו בלא עדים כ"א משום דמפרע לא דייק וגם י"ל דלכן פרע ליה בלא שובר כדי לשוויה ריעותא לחזקה דשטרא בידי מאי בעי ואיערומי קא מערים הלוה בזה:

ועפ"ז יש ליישב דברי האלפס פ' הכותב דכתב במסקנת הש"ס דאף פוגמת בעדים צ"ש והנו"ב במ"ת חלק ח"מ סי' כ' כתב לתמוה דאיך כתב דפוגמת בעדים צ"ש בוודאי והא לא איפשיטא הך איבעיא בגמ' והא דקאמרי לא מבעי היינו דליכא למיפשט וגם הרא"ש כתב שם דלא איפשטא אכן לפמש"כ י"ל דכוונת הרי"ף זהו למאי דקאמר רבא בטעמא דהך פוגמת משום דמיפרע לא דייק ותיפוק ליה דבלא"ה צ"ש משום כיון דעיקר נאמנותו הוא משום מיגו אי נימא דלא כהמל"מ משום דאיבטל חזקה דשטרא בידי מאי בעי אם פרע מקצת בלא עדים. א"כ ל"ל לרבא למימר דמפרע לא דייק דהא בלא"ה צ"ש כנ"ל דהא מבואר בר"פ כל הנשבעין דרבא דפריך לרמי ב"ח שם ס"ל בכל ש"ש דחייב אף דלא אפקיד בשטרא משום דס"ל מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. א"כ בודאי חייב שבועה בזה כעין שבועת המשכון דעקרו הוא משום מיגו לאפטורי משבועה דלא אמרינן כמבואר בראשונים ובסי' ע"ב ומדקאמר רבא טעמא דמפרע לא דייק מוכח דס"ל לרבא דאף פוגמת בעדים צ"ש ובעדים אלים מחצה השניה של השטר משום חזקה דשטרא בידי מאי בעי כנ"ל וא"ש דברי האלפסי:

ועכ"ז זהו דוחק להעמיס כן בלשון הרי"ף דעדיין לא אתי שפיר מש"כ הרי"ף דמסקנת הגמ' כו' ויש לפלפל בזה הרבה אך העיקר מה שנראה לי בכוונת הרי"ף במש"כ דמסקנת הגמ' דאף פוגמת בעדים צ"ש. דנראה הטעם של הרי"ף משום דהא איבעיא שם להש"ס בפוגמת בעדים אם אמרינן דאם איתא דפרע בעדים הוי פרע או דלמא אתרמויי אתרמי די"ל דזה תלוי במה דמבואר בשבועות דף מ"א דחד מ"ד ס"ל המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים ואנן קיי"ל דא"צ לפורעו בעדים והטעם דמ"ד דס"ל צריך לפורעו בעדים משום דס"ל דכיון דחזינן דלא הימניה המלוה כ"א בסהדי לכן לא היה להלוה להאמין להמלוה ג"כ ועיין בב"ב דף ה' תוס' ד"ה אלימא דאמר פרעתיך בזמנו כו' ומצינו בב"מ דף ל"ה דלוה מהימן למלוה ומלוה לא מהימן ללוה משום דבמלוה שייך לומר תומת ישרים תנחם א"כ למ"ד דצריך לפורעו בעדים משום דלא תלינן דאתרמויי אתרמי אז עדים באותו העת מהלואה כי אם דאמרינן דהזמינם במכוון להעדים. ע"כ שפיר יש להסתפק דזהו אפשר דוקא במלוה דלא מהימן להלוה בדידיה שפיר י"ל כיון דראה הלוה דהמלוה השתדל כבר שיהיו עדים דוקא ולא הימניה להלוה בלא עדים ע"כ לא היה להלוה שוב להאמין להמלוה לפרוע בלא עדים משא"כ הלוה דדרכו להאמין להמלוה ביותר ע"כ אפשר לתלות דהא דפרע באפי סהדי דאתרמויי אתרמי ע"כ שפיר איבעי להו בכתובות פוגמת בעדים מהו וי"ל דהא מצינו בשבועות דף מ"א דרב פפי משמיה דרבא אמר הלכתא המלוה לחבירו בעדים צריך לפורעו בעדים ע"כ הכא בכתובות בתר דאמר רבא דמפרע לא דייק שפיר מבעי להו אליבא דמאן דס"ל בשיטת רבא דצריך לפורעו בעדים אבל לפי מה דקיי"ל בשבועות התם דהלכה דא"צ לפורעו בעדים ע"כ נילף מכש"כ כיון דחזינן דמלוה אין דרכו להאמין להלוה אפ"ה תלינן באתרמויי אתרמי כש"כ בהלוה דדרכו להאמין ביותר להמלוה ודאי יש לתלות דאתרמויי אתרמי ע"כ שפיר כתב הרי"ף דלמסקנא אף בפוגמת בעדים צ"ש וכוונתו לפי מסקנת הגמ' בשבועות דא"צ לפורעו בעדים וא"ש דברי הרי"ף: ענף ו:

ובעיקר דברי המל"מ ה' מלוה פ' י"ד ה' א' שנסתפק בחזקה תו"ז היכא דפרע מקצת אם איתרע ליה על המותר החזקה דתו"ז וכ"כ המל"מ פ' ט"ו ה' מלוה ה"א דאם א"ל אל תפרעני אלא בעדים ופרע מקצתו בינו לבינו והמלוה מודה דאיתרע ליה חזקה דאנן סהדי דלא פרעיה אלא בעדים וכן כתבו רבוותא בתו"ז ונתברר שפרע קצתו בגו זמנו דאיבטל ליה חזקה דתו"ז שהרי פרע קצתו בגו זמנו כו' עכ"ל המל"מ וטעמו דאף דמיירי במודה ג"כ ואפ"ה לא מהימן במיגו משום דהוי מיגו להוציא דהא קאי במלוה ע"פ דליכא חזקה דשטרא מסייע ליה בזה ועיין בש"ך בכללי מיגו ס"ק ט"ו. ונלע"ד להוכיח כדבריו בזה מן התוס' דב"ב ד' מ"ה ד"ה נתנה ליה כו' שהקשו אמאי לאח"ז הממע"ה ה"ל למימר נשבע ונוטל כדמפרש בפ' כל הנשבעין דחזקה דאין שכיר משהה שכרו ואין בעה"ב עובר בבל תלין והכא הרי שהה שכר ובעה"ב עבר דמודה שקצץ לו אחת ועדיין חייב ליה כו' ואין לתרץ כגון שאומר ברשותך השהיתי דלא עבר בבל תלין דמ"מ חזקה דאין שכיר משהה שכרו ליכא דהרי שיהה אחת ודוחק לומר דמאי דחזינן דשיהה שיהה ומאי דלא חזינן דלא שיהה לא שיהה עכ"ל התוס' וכ"כ התוס' בשבועות דף מ"ו ד"ה לא קצצתי לך אלא אחת כו' וקשה דאמאי בעבר זמנו הממע"ה דהכא הרי השהה והרי עבר עכ"ל אלמא דס"ל להתוס' להקשות בפשיטות דכיון דאיתרע במקצת החזקה ממילא איתרע המותר ג"כ ולא אמרינן במאי דאיתרע איתרע ובמה דלא איתרע לא איתרע אלא כיון דאיתרע גביה חזקה דאין שכיר משהה שכרו וחזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין איתרע ג"כ אף המותר וה"ה בא"ל אל תפרעני אלא בעדים או חזקה דתו"ז דכיון דחזינן דלא שייך ביה חזקה זו ממילא איתרע ג"כ המחצה הב' ועיין ביו"ד בכללי טריפות בחזקה דאיתרע ובחזקה דשטרא בידי מאי בעי יש לחלק כמו דכתב המל"מ] גם יש לדין בזה דאפשר דאערומי קא מערים הלוה דלכן פרע מקצת כדי דיתרע גבי חזקה דשטרא בידי מאי בעי ולפ"ז במה דמבואר בח"מ סי' פ"ד סעיף ב' דפוגם בתו"ז יפרע שלא בשבועה ועיין בסמ"ע וש"ך שם ולפי דברי התוס' הנ"ל יש לדון כדברי המ"מ דכתב דאיתרע החזקה דתו"ז דיהא צריך עכ"פ לישבע בפוגם שטרו בתו"ז ודאין מוציאין מהלוה עד שישבע המלוה וקצרתי בכ"ז וכעת מצאתי במחנה אפרים ה' מלוה דיני גביית סי' ז' שהביא ג"כ בקצרה להתוס' דב"ב הנ"ל: ועפ"י מה שנתבאר לעיל דהיכא דאינו נאמן בשטרו רק מצד מיגו דצריך שבועה וכשיטת הסמ"ע ארווחנא ליישב עפ"ז קושיא עצומה שהקשה הרמב"ן בחי' לב"ב דף ל"ב לשיטתו דס"ל דאמרינן מיגו להוציא והא דב"ב שם מיירי בכתובה דאינה מקויימת דאין ב"ד נזקקין לקיימו אבל בשטר מקויים סמכינן על מיגו אף להוציא א"כ קשה דמה הקשה הגמ' בכתובות דף פ"ז ע"ב על הא דתניא פוחתת תפרע שלא בשבועה במאי גביא בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא וקשה הא י"ל דמיירי בכתובה מקויימת ומהימנא במיגו ע"ש ברמב"ן שנדחק ליישב זה והובא בתומים בכללי מיגו ס"ק א' ועיין בש"ך סי' פ"ג מזה אבל לפי מה דכתבתי להוכיח דבשטר דאינו נאמן רק ע"י מיגו צריך לישבע מכש"כ ממשכון דקיי"ל כהגאונים דצ"ש משום דמקרי אפוקי ממונא וכנ"ל א"כ בפוחתת דהאי שטרא חספא בעלמא ועיקר נאמנותה רק ע"י מיגו ע"כ היתה צריכה שבועה בפוחתת א"כ קשה אמאי תנא בברייתא שם בפוחתת תפרע שלא בשבועה דהא באמת צריכה שבועה כיון דהשטר הוא חספא בעלמא ואינה נאמנת אלא ע"י מיגו וע"כ הוצרך הגמ' לאוקמי באומרת אמנה היה ביני לבינו א"כ מתורץ עפ"י שיטת הגאונים הנ"ל כפי דקיי"ל בסי' ע"ב לקושית הרמב"ן הנ"ל ועיין בתוס' כתובות שם ד"ה האי שטרא כו' ועיין באו"ת סי' פ"ד ס"ק י"א שהשיג על הסמ"ע שם בס"ק י"א שכתב דבאומר אמנה היה ביני לבינו דמהימן מצד מיגו והשיג עליו האו"ת משום דבאומר אמנה היה ביני לבינו מהימן מצד טענת עצמו ואפשר דהרמב"ן שהקשה כן על הא דכתובות דף פ"ז הנ"ל הקשה כן לשיטת החולקים על הגאונים הנ"ל אבל לדידן דקיי"ל כהגאונים הנ"ל דאף כשהמשכון הוא ת"י המלוה ג"כ צריך המלוה לישבע א"כ שפיר כתבתי לדינא לתרץ קושייתו הנ"ל ועיין ברמב"ן פ"ז דשבועות במלחמות שם ולפ"ז יצא לנו דין מחודש בהא דמבואר בסי' פ"ד בש"ך ס"ק ה' גבי פוחת שטרו דאם העדים טעו כו' דאינו נאמן המלוה במיגו משום דהוי מיגו להוציא. והעלה הש"ך שם דאם המלוה תפס מהלוה לא מפקינן מיניה. משום דהוי ספיקא דדינא עכ"ז ודאי חייב המלוה שבועה בנק"ח וכמו כל שבועת המשכון לפי מה דקיי"ל כהגאונים הנ"ל גביה תפיסה בלא עדים דאף דמהימן במיגו דלהד"מ או במיגו דהחזרתי וכה"ג אפ"ה תקנו חז"ל שבועה א"כ ה"ה בהאי מיגו דאי בעי אמר שטרא מעליא הוא דודאי ג"כ צריך שבועה לפי מה דקיי"ל כנ"ל והא דסתם הש"ך בזה י"ל דסמך בזה על רוב פשיטותו כי זה פשוט:

היוצא לנו מכל זה דלפי מה דקיי"ל כשיטת הגאונים דבעל המשכון צריך שבועה וה"ה בשטר דטען סטראי דאף דנאמן המלוה במיגו מ"מ צריך המלוה שבועה אף בלא טענת השבע לי וכמש"כ הסמ"ע ואף דהסמ"ע לא כתב ה"ט י"ל דהסמ"ע אזיל לטעמיה דס"ל בסי' ע"ב דדוקא במחולקים בעיקר הלואה בזה צ"ש משא"כ במחולקים בפחת המשכון כנ"ל וי"ל דס"ל דה"ה היכא דמחולקים בפרעון א"צ שבועה אבל לשיטת הש"ך דפליג שם כנ"ל שפיר י"ל דצ"ש בנ"ד אף בלא טענת השבע לי ואין מוציאין מהלוה בלא שבועה וגם יש להעמיס כן בכוונת הסמ"ע ועוד יצא לנו דין מחודש מכל מה שנתבאר דשבועת הגאונים על בעל המשכון דצריך לשבע אף אם הלוה טוען שמא והמלוה דתופס המשכון טוען ברי אפ"ה חייב שבועה בנק"ח ודלא כמש"כ הנתיבות בס"ס פ"ט כנ"ל אכן היכא דה"ל להלוה למידע וטוען שמא בזה א"צ המלוה דטוען ברי לישבע וכמש"כ האו"ת ונתבאר בעז"ה על נכון שיטת הגאונים הנ"ל וגם נתבאר על נכון שיטת הרי"ף בסוגיא דאומן בב"ב ושיטת הרי"ף בכתובות בסוגיא דפוגמת ועוד כמה חידושי דינים נתבארו בעז"ה על נכון:

ב (סעי' ב) טען הלוה הלא פרעתיך בפני פלוני ופ' כו' הג"ה וי"א דאין השטר בטל לגמרי ואם תפס לא מפקינן וכן נ"ל עיקר עכ"ל ונראה לי להוכיח דגם שיטת רש"י בכתובות כהך שיטה והוא דבכתובות דף פ"ח איתא אי פיקח הוא כו' אכתי יכולה לומר ב' כתובות הואי אלא אר"א דמודע להו ופי' רש"י בד"ה דמודע להו כו' תו לא מצי למימר ב' כתובות הוו דמילתא דלא שכיחא ואף דאין הולכין בממון אחר הרוב להוציא עכ"ז שאני היכא דהוי מיעוט שאינו מצוי ועיין בסנהדרין דף ג' ע"ב תוס' ד"ה דיני ממונות כו' ולכאורה קשה דל"ל לרש"י לומר דלא שכיח ב' כתובות בלא"ה הא אינו נאמן לומר סטראי בפרעו בעדים וה"ה בע"א דכ"ז דלא נשבע נגדו דינו כמו ב' עדים לכן נראה לי להוכיח מזה דרש"י ס"ל כשיטות הסוברים דבפרעון בעדים לא איתרע לגמרי ומהני תפיסה ע"כ כאן דפרע לה והוי האשה מוחזקת היתה יכולה לומר דקבלתי על חוב פרעון לכתובה אחרת ע"כ הוכרח רש"י לומר הטעם דזהו משום דלא שכיח ב' כתובות ע"כ אף שהיא מוחזקת אינה נאמנת כיון דהודיע להעדים מזה מקודם פרעון השני והוי סייעתא מן שיטת רש"י לשיטת הסוברים הנ"ל וכמו שפסק הרמ"א דכן הוא העיקר:. ומה שהקשה הנתיבות בס"ק ד' מבכורות עיין לעיל בחידושי לסי' מ"ט סעיף י' שבארתי זה היטב:

תוכן העניינים

נחל יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה