אור ברסלב

נחל יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן נא

סימן נ

א (סעי' ב') הוציא עליו שט"ח בעד אחד וטען הלוה פרעתי ה"ז מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם טען ואמר ישבע לי שלא פרעתי ה"ז נשבע כו' וי"א שגם אם טען פרעתי נאמן ודעה קמייתא הנ"ל הוא דעת הרמב"ם פ' י"ד ה' מלוה:

ענף א:

ולכאורה יש להעיר בזה לפמש"כ התוס' בכתובות ד' י"ח ע"ב ד"ה ובכולי בעי דלודי כו' בזה"ל ואין לומר דמה"ת חשוד נמי אשבועתא ומדרבנן הוא דאמרינן דלא חשוד כו' דהא גבי נסכא ד"ר אבא משמע דאי א' לא חטפי היה נשבע כו' והתם הוי שד"א דבשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאינו יכול להשבע משלם כו' וכ"כ התוס' בב"מ ד' ג' ע"ב ד"ה בכולי בעי כו' ועיקר הכלל שכתבו דבשבועה דרבנן לא אמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם הוא בח"מ סי' ע"ה סעי' י"ד ע"ש אך מהתם אינו מוכח רק היכא דעיקר השבועה הוא מדרבנן אבל היכא דעיקר השבועה הוי מה"ת אך מאיזה טעם לא היינו יכולים לחייב שבועה להלוה מעיקרא אלא לאח"ז מצד תקחז"ל יכולים אנו לחייבו שבועה ובזה יש לומר מסברא דכיון דעיקר השבועה מה"ת ע"כ שפיר אמרינן בזה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם אבל מהתוס' הנ"ל מוכח דאף בכזה מ"מ כיון דמה"ת לא היה חייב שבועה משום מיגו דחשוד אממונא ע"כ אף דרבנן כשראו דחמירא להם שבועה ותקנו שבועה על החשודים מ"מ אין דינו כשבועה דאורייתא אלא כשבועה דרבנן דלא אמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם כ"ז מוכח מהתוס' הנ"ל: ולפי זה יש לדון לשיטת הרמב"ם והמחבר לעיל סי' כ"ח סעי' י"ב דעדות בשטר אינו רק מדרבנן משום שלא תנעול דלת ע"כ מבעי לן לומר דע"א בשטר אינו מחייב משום מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם דהא התם גבי הך נידון שכתבו התוס' כנ"ל הא מה"ת מהימן הע"א לחייב שד"א אלא מחמת הסברא דמגו דחשוד אממונא כו' אין אנו יכולין לחייב שבועה ולכן אף דאח"ז דיכולין להשביעו מחמת תקחז"ל דראו דחמירא להם שבועה ותקנו שבועה על החשודים כמש"כ התוס' בלשונם מ"מ לא דיינינן בי' מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם א"כ ה"ה או כש"כ בהך עדות בשטר דמה"ת לא מהימן כלל ע"א וכן ב' עדים אלא עיקר נאמנותו הוא רק מדרבנן וע"כ כיון דמה"ת אינו יכול לחייב שד"א ע"כ הדין נותן דלא דיינינן בי' מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם כמו בהך נידון של התוס' דכיון דלא היה חייב מה"ת עכ"פ להשבועה לא דיינינן מתוך כו' א"כ ה"ה בהך דשטר בע"א ובוודאי דוחק לחלק דשאני הכא דהוי התקנה משום שלא תנעול דלת כו' וע"כ לא מחלקינן בזה לומר דשאני דרבנן דזהו דוחק באמת לומר כן ועיין באו"ת סי' כ"ח ס"ק ט"ז דכתב בשיטת הרמב"ם דשטר הוי מדרבנן דזהו במתו העדים אבל אם העדים חיים כשר השטר מה"ת ע"ש ומ"מ גם לפ"ז לא א"ש דהא משמע הכא בדבריהם דכתבו הוציא עליו שט"ח בע"א ה"ז מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם:

ולא כתבו דמיירי בהעד חי דמשמע דאף במת העד ג"כ אמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם א"כ מוכח מהרמב"ם והמחבר הנ"ל דלא ס"ל להך כלל של התוס' הנ"ל וכעת מצאתי להנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' ל"ג ובמ"ת ח' ח"מ סי' ה' שהעיר בזה ג"כ:

ואפשר לומר בזה דהא מצינו בכולי ש"ס דאמרו להקל בקיום שטרות משום דמה"ת הוי שטר כנחקרה עדותן בב"ד ואף דלהרמב"ם אינו מועיל שטר כלל מה"ת רק מדרבנן אפ"ה לאחר דתקנו דיהיה מועיל שטר מדרבנן עשאוה כמו דאורייתא ממש וע"כ אין מזה ראי' דלא ס"ל כהתוס' הנ"ל משום דהא מצינו דאלמוה חז"ל לתקנתם דתקנו להכשיר השטר משום נעילת דלת ועיין במהרי"ק סי' י"ז והובא בקצה"ח סי' מ"ו ס"ק ה' וע"כ אינו ראי' מזה לסתור כלל של התוס' הנ"ל:

אך עיקר דברי התוס' בסברתם צריך עיון ועיין מזה לקמן בחידושי לח"מ סי' ע"ה סעי י"ג וכן בחידושי לעיל לסי' מזה:

ענף ב:

והנה אחי המנוח הרב הג' חו"ב בחד"ת כו' מוה' אברהם אהרן זצ"ל אמר להוכיח מן הא דכתבו הרמב"ם והמחבר הכא בהוציא עליו שט"ח בע"א דה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם טען ישבע לי ה"ז נשבע דמוכח מזה דהכלל שכתבו הפוסקים דהיכא דאין שנים מחייבין ממון אלא ע"י שבועה דלא אמרינן בזה מתוך כו' דז"א רק אם עיקרו הוא מדרבנן אבל היכא דמה"ת נוטל בל"ש רק דהשבועה הוא מדרבנן בזה אמרינן מתוך כו' עכ"ל ויפה כתב ודפח"ח:

והנה הנתיבות בסי' ע"ה ס"ק ט' כתב על מש"כ הש"ך שם ס"ק מ"ב דבממרמות אם יש ע"א על הקיום ה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם והקשה הנתיבות דא"כ בשטר בשני עדים אף בלא נאמנות כיון שאינו נאמן לומר פרוע רק במיגו דמזוייף יהי' סגי בע"א על הקיום ותירץ ע"פ מש"כ הש"ך שם ס"ק מ"ז דהיכא דאין ב' מחייבין ממון אלא ע"י שבועת התובע דבזה לא אמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם דלפ"ז בשטר דאם טוען אשתבע לי הא צ"ש וע"כ לא דיינינן בזה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם ולכן בעי שני עדים על קיום משא"כ בממר"ם דיש בו נאמנות דלא היה צריך המלוה לישבע בזה שפיר כתב הש"ך דה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם עכ"ל הנתיבות ותמהני עליו דהא מבואר להדיא הכא גבי שטר בע"א דכתבו הרמב"ם והמחבר דחייב משום מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם אף דצריך בעהש"ט לישבע בטען אשתבע לי אלמא דמוכח דבשבועות אשתבע לי לא דיינינן להך כללא ואף דבשנים היה צ"ש בהשבע לי' עכ"ז גבי ע"א אמרינן מתוך כו' א"כ עדיין תקשה על הש"ך דסי' ע"ה הנ"ל כקושיות הנתיבות דלפ"ז יהיה סגי ע"א על קיום שטרות והא דמבואר הכא בשם יש אומרים דאם טען פרעתי נאמן בשבועה הא טעמם הוא כמש"כ הש"ך הכא בס"ק ג' דכיון דאינו אלא שטר בע"א לא חשש להניחו בידו כו' ולענ"ד נראה לתרץ קושיות הנתיבות הנ"ל והוא דהא מבואר ברא"ש פ"ה דשבועות סי' ג' בשם הרמב"ן דלכן משביעין לכל מודה במקצת אף בדאית לי' קרקע ולא אמרינן בזה הא אין נשבעין על שעבוד קרקעות משום דכיון דתקנו חז"ל דלא יהיה טורף ממשעבדי למלוה בע"פ לאו שעבוד קרקעות מקרי וכן קיי"ל לדינא כמבואר בסי' פ"ח בסמ"ע ס"ק נ"ג ובש"ך ס"ק נו"ן ועיין מזה בפני יהושע בב"מ ד' ד' ע"ב: והנה לקמן סי' ק"ו ש"ך ס"ק ו' הביא בשם המבי"ט דכתב דבמודה הלוה על השטר שלא נתקיים דגובין ממשעבדי וכמש"כ התוס' בב"מ ד' ע"ב והובא בש"ך שם והש"ך השיג עליו שם ובאמת יש להוכיח כהמבי"ט גם מן התוס' שבת ד' ע"ח ע"ב ד"ה ת"ק סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו כו' שכתבו אי נמי לטרוף ממשעבדי אם יודה הלוה שאינו מזוייף עכ"ל התוס' אלמא דס"ל כהמבי"ט דמהני הודאת הלוה על שטר שאינו מקויים לטרוף ממשעבדי: ולפ"ז יש לדון דלשיטת המבי"ט הנ"ל אתי שפיר מה דמבואר בכולי ש"ס דבעינן שני עדים על קיום שטרות משום דע"א לא מהני בזה מצד מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם דהא ה"ל כפירות שעבוד קרקעות דהא אם יהיה מודה הלוה על השטר יהיה טורף ממשעבדי לשיטת המבי"ט וכמש"כ התוס' וב"מ כנ"ל ע"כ מקרי זה שפיר כפירת שעבוד קרקעות משום דהא אם היה מודה על השטר יהיה בו שעבוד קרקעות והוי כמו דתובע קרקע מחבירו והוא כופר דאין נשבעין ע"ז וע"כ בעינן ב' עדים על קיום שטר משום דלא דיינינן מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם על קרקע דהא אין נשבעין על קרקעות אבל הש"ך הא מיירי בממר"ם שחתום עליו הבע"ד לבדו דאין בו דין טריפות משעבדי כלל כ"ז שאין לו שטר חתום בשני עדים ע"כ לא מקרי זה כפירת שעבוד קרקעות ושפיר דנו בזה למחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם. והא דמבואר בירושלמי לכתובות פ"ב ה' ד' דר' מנא בעא ע"א בכתב מהו לזוקקו לשבועה כו' לכן צריכא כשהיו שנים מצאו לקיים כת"י של ראשון ולא מצאו לקיים כת"י של שני אלמא דאף אם יש ת"י המלוה שטר בחת"י שני עדים ואם מקיימין חת"י א' מהם י"ל דחייב שבועה להכחיש העד ולא אמרינן דה"ל כפירות שעבוד קרקעות כנ"ל י"ל דמיירי הירושלמי באופן דלית לי' קרקע כלל וכעין מש"כ התוס' בב"מ ד' ד' ע"ב ד"ה אין נשבעין כו' והובא בסי' פ"ח בטור ובש"ך שם ס"ק נו"ן א"כ א"ש כ"ז אך כ"ז הוא לשיטת המבי"ט אבל לפמש"כ הש"ך בסי' ק"ו להשיג על המבי"ט והעלה בשם כמה פוסקים דס"ל דאף במודה הלוה שכתב עכ"ז אין אנו גובין מלקוחות כ"ז שלא נתקיים כדין לפ"ז עדיין תקשה לפמש"כ הש"ך גבי ממר"ם דדיינין בי' מתוך כו' דא"כ אמאי אמרו בכולי ש"ס והפוסקים דבעינן שני עדים על קיום שטרות יהיה סגי ע"א על קיום מצד דיהיה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם:

ואפשר לומר בזה דאף דנימא דע"י הודאת הלוה אינו טורף ממשעבדי מ"מ יש לדון מילתא חדתא בזה דדוקא לענין דיהיה טורף ע"י השטר מן זמן הנכתב בשטר בזה שפיר אמרו דאין הלוה נאמן ע"י הודאתו להיות חב לאחריני כדקיי"ל דבמקום דחב לאחרים לא מהני הודאת בע"ד אבל לענין דיהיה טורף ע"פ השטר מן עת הודאתו בב"ד יש לדון דנאמן על מעכשיו דהא בידו ליתן שטר כדין על טריפת משעבדי מהיום ולהבא ומצינו כה"ג בב"ב ד' קל"ד דאם אמר גרשתי את אשתי דאינו נאמן למפרע אבל מכאן ולהבא נאמן וכמש"כ הב"ש בסי' קנ"ב ס"ק א' דפסקו כמ"ד שם דפלגינן דברו ולפ"ז ה"ה גבי הודאת הלוה על שטר דת"י המלוה שלא נתקיים כדין דאף דאינו נאמן ליפרע על זמן דנכתב השטר משום דאינו בידו על למפרע אבל על מכאן ולהבא מן עת ההודאה בב"ד וודאי דנאמן מכאן ולהבא משום דהוי בידו ליתן שטר כדין שיטרוף ממשעבדי מהיום וכעין זה מצינו בב"מ ד' י"ז ע"א דהמוצא שט"ח בשוק וכתב זמנו בו ביום דאם חייב מודה מחזירין והטעם הוא משום דמאותו יום ולהבא הוי בידו ומהימן ועיין בתוס' שם ד"ה רב כהנא אמר כשחייב מודה כו' ובסי' ס"ה סעי' ז' ועיין בח"מ סי' ע"א ש"ך ס"ק מ"ב מה שהביא בשם כמה ראשונים דס"ל דהיכא דקדם הנאמנות בשטר ללקוחות מהני והחולקים שם טעמם דלענין שבועה החמירו משום חשש קנוניא אבל לעכב הפרעון לא מצינו בכה"ג. ובוודאי מהימן על מכאן ולהבא וכעין זה מצינו בסי' ס"א סעי' ז':

וכיון דמהימן על מכאן ולהבא על שטרו דיהיה טורף מן עת ההודאה בב"ד ממשעבדי דבכה"ג לא חיישינן לקנוניא וכמו הא דב"מ ד' י"ז הנ"ל לכן י"ל דאם המלוה תובע בשטר דחתומים עליו שני עדים רק דלא נתקיימו דיש לדון בכה"ג הוי זה בשם כפירת שעבוד קרקעות והוא דהא שיטת התוס' והרא"ש בכל מודה במקצת דאם יש לו קרקע מקרי זה שעבוד קרקעות אך אנן קיי"ל כהרמב"ן דס"ל דכיון דאין טורפין במלוה בע"פ מן משעבדי ע"כ אין זה מקרי שעבוד קרקעות א"כ זה אינו שייך אלא במלוה בע"פ דאף אם יודה מ"מ לא יטרוף ממשעבדי אף מכאן ולהבא ואף דהודאה בב"ד חשוב כמלוה בשטר עכ"ז הא מבואר בסי' ל"ט סעי' ט' ובש"ך שם ס"ק כ"ד ובסי' ע"ט ובש"ך שם דלא הוי כמלוה בשטר רק בשלחו אחריו וכה"ג ע"ש א"כ היכא דלא הוי ההודאה באופן זה דאז אין ההודאה בב"ד חשוב כמלוה בשטר לטרוף ממשעבדי ע"כ אין זה מקרי שעבוד קרקעות ונשבעין ע"ז:

אכן באם יש להתובע שטר בשני עדים דאם יודה הלוה אז יהיה מצי טריף ממשעבדי מן עת ההודאה דהא מכאן ולהבא מהימן משום דאין זה מקרי חב לאחרים כנ"ל ע"כ שפיר מקרי זה כפירת שעבוד קרקעות דהא אם יהיה מודה יהיה מהימן על טריפת משעבדי מכאן ולהבא א"כ הוי זה כמו אם טענו קרקע וכפר דאין נשבעין ע"ז ועיין בש"ך סי' פ"ז ס"ק ו' דשטר דהתם מיירי בענין שאין טורף ממשעבדי ע"ש:

אבל בנ"ד דיהיה מצי לטרוף ממשעבדי ע"י השטר מן עת ההודאה שפיר י"ל דזה מקרי שעבוד קרקעות ואין דנין דין שבועה כלל בזה וע"כ א"ש מה דבעינן שני עדים על קיום שטרות משום דע"י קיום ע"א לא מהני משום דלא שייך בזה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם כלל לפי דאין דנין שבועה כלל בזה דה"ל כפירות שעבוד קרקעות וא"ש כ"ז בפשיטות אף לפי שיטת הש"ך בסי' ק"ו דחולק על המבי"ט כן יש לדון בזה לכאורה: ענף ג:

אבל באמת זה אינו דהא מבואר בסי' פ"ח סעי' כ"ח גבי הודאה בשטר דמקרי שעבוד קרקעות דבמה דברים אמורים בשטר שיכול לקיימו אבל אם אינו יכול לקיימו ה"ה כהודאה ע"פ ונשבע כו' וכ"כ הטור שם בשם הרמב"ן ע"ש הרי להדיא דלא כמש"כ דאי נימא כמו דנתבאר דכיון דההודאה בב"ד מהני לטרוף ממשעבדי ע"פ השטר שאינו מקויים מן עת ההודאה א"כ קשה דאמאי אמרו שם דשטר שאינו מקויים דלא מקרי שעבוד קרקעות וע"כ מוכח דלא כמש"כ והטעם הוא דאף דמהימן מכאן ולהבא. מ"מ יש לומר דהדין הוא דכה"ג לא מקרי שעבוד קרקעות דכיון דלא מהימן על טריפת משעבדי למפרע מן עת שנכתב השטר וכמש"כ הש"ך בסי' ק"ו ס"ק ו' בשם הרמב"ן והמחבר והרמב"ם וש"פ דס"ל דע"י הודאת הלוה אין גובין ממשעבדי א"כ יש לדון בזה דמה"ט אף מזמן דהאידנא אינו גובה ממשעבדי משום דשייך בזה גזירה שמא יגבה מזמן ראשון כמו בהא דב"מ ד' ע"ב גבי שט"ח מוקדם דאמרו דלכן לא גבי מזמן ב' משום גזירה שמא יגבה מזמן ראשון ועיין בש"ך סי' נ"ב ס"ק א' ואי דיכתבו עליו שט"ח זה לא ניתן לגבות אלא מזמן ב' הא כיון דנראה פסולו בב"ד אין לו תקנה כמבואר בסי' מ"ג:

אך זה יש לדחות דשא"ה בשטר מוקדם שייך שפיר הגזירה שמא יגבה מזמן ראשון משום דיש לחוש דלמא לא יוודע להלקוחות שהוא מוקדם ולכן כיון שהוא שטר מקויים שפיר יש לחוש שמא יגבה מזמן ראשון אבל בשט"ח שאינו יכול להתקיים כיון דליכא בי' חשש תקלה דהא כשיבא לגבות ממשעבדי יאמרו לו קיים שטרך ורק מזמן ב' דמהני הודאת הלוה על מכאן ולהבא מצי גבי אבל על למפרע לא יהיה שום חשש תקלה בעולם וע"כ לא שייך בזה הגזירה הנ"ל ועיין בב"ק ד' למ"ד ע"ב תוס' ד"ה וחכ"א גובה את הקרן כו' וע"כ ליתא למש"כ ולכן עדיין יש להעיר במה דמבואר דסי' פ"ח סעי' כ"ח דשט"ח שאינו יכול לקיימו לא מקרי שעבוד קרקעות:

דהא יש לדון כיון דיהיה מועיל הודאתו לטרוף ממשעבדי מכאן ולהבא א"כ יהיה מקרי כפירת שעבוד קרקעות:

וע"כ נלפענ"ד לומר טעם אחר דלכן לא מקרי שט"ח שאינו יכול לקיימו בשם שעבוד קרקעות לפי דהא מבואר בכתובות ד' צ"ג היו כולן יוצאות בשעה אחת חולקות בשוה והתוס' שם ד' צ"ד ד"ה שני שטרות כו' כתבו הטעם משום דאין השעבוד חל אלא מאותה שעה שמוכיח מתוך השטר שהתחיל השעבוד דהיינו ממחרת יום שנכתב כו' וכ"כ הר"נ שם. ואמרו שם בכתובות אטו בירושלים יתבינן דכתבינן שעות. וכן מבואר בח"מ סי' ק"ד ועיין בתוס' כתובות ד' צ"ד ד"ה לימא רב דאמר כר"מ כו' מש"כ שם בשם הר"ת ולפ"ז נראה ברור דאם הלוה מודה על השטר דאינו מקויים דאינו יכול לטרוף ממשעבדי רק מיום המחרת של ההודאה דהא לא עדיפא הודאתו על מכאן ולהבא מן אלו יתן שט"ח חדש בעת ההודאה:

דהא לדידן דאין כותבין שעות לא מתחיל השעבוד אלא ממחרת יום שנכתב בו ע"כ לא מקרי בעת ההודאה שעבוד קרקעות דהא לא יהיה מתחיל שעבוד רק מן יום מחר וכיון דבעת ההודאה לא הוי אז שעבוד קרקעות ע"כ נשבעין ע"ז דהא בתר שעת הודאתו אזלינן כידוע ואי דנימא דשאני בשט"ח שאינו מקויים שנכתב מקודם דלפי הודאתו שהשט"ח הוא שטר כשר א"כ ממילא טורף מיד מן עת הודאתו ויש לו מיד זכות שעבוד קרקעות על הקרקעות של הלוה לטרוף ממשעבדי דהא לדברי הלוה היה חל השעבוד כבר מן עת שנכתב השטר ועל מכאן ולהבא נאמן משום דהוי בידו לכתוב שט"ח חדש מיד בעת ההודאה ולכתוב שעות גם ז"א דהא כיון דעיקר נאמנותו דהלוה במכאן ולהבא הוא משום דבידו ליתן לו שט"ח חדש בו ביום א"כ הא על עת ההודאה מיד לא שייך לומר בידו הנ"ל דהא ישהה זמן מה בכתיבת השטר ובתוך כך מקודם זמן הראוי לשהות בכתיבת השטר לא שייך מיגו ובידו הנ"ל ע"כ כיון דאינו נאמן רק משום מיגו וכיון דבתוך זמן שצריך לשהות ולכתוב שטר לא יהי' טורף ממשעבדי דהא צריך לשהות זמן בכדי שיעשה שט"ח אחר א"כ בעת שיצתה ההודאה מן פיו לא הי' אז בשם שעבוד קרקעות ע"כ שפיר נשבעין ע"ז ואין לומר דיש לו מיגו דהיה מכין ת"י שט"ח כתוב וחתום דז"א דזה הוי כעין מיגו דלמפרע דלא אמרינן ועיקר נאמנותו משום מיגו הוא על מכאן ולהבא א"כ הא צריך לשהות זמן קצת עכ"פ לזה ואי דימסור אותו שטר שאנו דנין עליו בפני עדי מסירה הא זה לא מהני אי נימא דהוא בחשש מזוייף משום דהא הוי מזוייף מתוכו ועיין באה"ע סי' ק"ל ב"ש ס"ק כ"ח :

ענף ד:

ולפי מה דנתבאר לכן אף בהודה בב"ד על המקצת] ע"י מה דשלחו אחריו וכה"ג דמבואר בסי' ל"ט ובסי' ע"ט דבזה הוי ההודאה כמלוה בשטר לטרוף ממשעבדי דכתבתי לעיל דיש לומר בזה דאף לשיטת הרמב"ן דס"ל דכיון דאינו טורף ממשעבדי לא הוי שעבוד קרקעות כמבואר ברא"ש פ"ה דשבועות ובסי' פ"ח כנ"ל דכיון דבכה"ג טריף ממשעבדי א"כ הוי זה הודאת שעבוד קרקעות ובכה"ג אפשר דמודה הרמב"ן לשיטת התוס' והרא"ש דאם יש לו קרקע אין נשבעין אבל באמת זהו דוחק דהא סתמו בסי' פ"ח ולא חילקו בזה וע"כ נראה לי לומר דלשיטת הרמב"ן החולק על הרא"ש דגם בכה"ג לא מקרי הודאות שעבוד קרקעות דהא שיטת הרמב"ן וש"פ כפי שהובא בסי' ע"ט בס"ך ס"ק כ"ט דכתב דהא דמעשה ב"ד כמאן דכתיב דמי היינו כמאן דא' כתובו דמי ועיקר הטעם דמעשה ב"ד טורף ממשעבדי הוא דוקא אם כתבו הפסק דין אך לפי דהוא מעשה ב"ד ע"כ כותבין אף בלא צווייו של המתחייב אבל אם לא כתבו ב"ד את השטר אז אינו טורף ממשעבדי ע"ש בש"ך שהאריך בזה א"כ לפ"ז הדין נותן דהודאה בב"ד לא יהיה נקרא שעבוד קרקעות משום דהא תיכף ומיד בעת הודאתו לא מצי טריף ממשעבדי רק לאחר שיכתבו השטר בכתיבת שעות דמ"ש א"כ בתוך זמן בכדי שיכתבו הפס"ד לא מצי טריף ממשעבדי ע"כ בעת שיצתה ההודאה מן פיו לא היה אז בשם שעבוד קרקעות כנ"ל וע"כ חייב אף בכה"ג שד"א לדידן דקיי"ל כשיטת הרמב"ן וכמש"כ הש"ך בסי' פ"ח ס"ק נו"ן ולא מחלקי כלל בזה ועיין בב"ב ד' קע"ה תוס' ד"ה לא מן היורשים כו' במש"כ שם הטעם דעמד בדין גבי ממשעבדי ואף לשיטת הרמב"ם והמחבר בסי' ע"ט סעיף י"ב וכמש"כ הש"ך שם ס"ק כ"ט דס"ל דהא דמעשה ב"ד ככתובה בשטר דמי דזהו אף דלא נכתב הפסק דין מ"מ י"ל דז"א רק לאחר דחייבוהו ב"ד ואמרו לו צא תן לו דאז נפק קלא אבל בעת הודאתו מקודם דאמרו לו חייב אתה ליתן לו אין לו אז זכות לטרוף ממשעבדי ולא הוי אז ככתובה בשטר ע"כ בעת הודאתו לא הוי אז הודאת שעבוד קרקעות וכנ"ל ושאני מעשה ב"ד הכתובה מכבר דזהו מקרי שעבוד קרקעות ועיין בקצה"ח סי' קי"ט ס"ק א':

ולכן לפי מה דנתבאר דלדידן דקיי"ל כהרמב"ן דהיכא דאינו טורף ממשעבדי לא מקרי שעבוד קרקעות ומה"ט באם תובע בשטר דאינו מקויים דאף דלדברי המלוה דהשטר הוא כשר א"כ יש בו זכות טריפת משעבדי לדבריו ועכ"ז כיון דהב"ד לא יטרופו ע"י השטר ממשעבדי מחמת דהב"ד אינם מאמינים לו ע"כ לא הוי שעבוד קרקעות וכמבואר בסי' פ"ח סעי' כ"ח ע"כ הדין נותן לפ"ז דיהיה סגי ע"א על קיום שטרות דהא זה לא הוי שעבוד קרקעות כיון דאינו טורף ע"י ע"א על הקיום א"כ הא הוי הלוה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם ואין לומר דשאני תביעה בע"פ דבזה שפיר קיי"ל כהרמב"ן דהא אף יהיה האמת עם המלוה מ"מ הא לאחר דתקנו חז"ל דמלוה בע"פ אינו גובה ממשעבדי ע"כ אינו בכלל שעבוד קרקעות אבל גבי שט"ח דאינו מקויים הא אם יהיו האמת כפי עדות הע"א שהוא שטר מקויים א"כ לפ"ז יש לומר דזה מקרי שעבוד קרקעות דז"א דהא חזינן בהך דסי' פ"ח סעי' כ"ח דבשט"ח דאינו מקויים ה"ה כהודאה בע"פ ונשבע כו' וכמש"כ שם הטור בשם הרמב"ן כן אלמא דאף דהתם הא דאינו גובה ממשעבדי הוי משום דאין אנו מאמינים להמלוה עכ"ז אמרו דזה אינו בכלל שעבוד קרקעות כיון דעכ"פ לא מצי טריף ממשעבדי מחמת דאין אנו מאמינים לו וכ"כ הטור בסי' פ"ח שם במודה הלוה שהיה קנין לפני עדים אך דאין העדים לפנינו דהוי כתביעה בע"פ ואף דלדברי הלוה מצי טריף ממשעבדי אך מחמת דאין אנו מאמינים לו לא מקרי שעבוד קרקעות א"כ ה"ה גבי הא דיש לו רק ע"א על הקיום לא מקרי שעבוד קרקעות מה"ט כנ"ל ולכן יש לנו לומר דע"א על הקיום יהיה מהני לגבות מן הלוה בעצמו אלא לגבות מיורשים לא מהני ע"א על הקיום משום דהא כתיב שבועת ד' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים ומה"ט אף דכתוב בשטר מטלטלין אג"ק דלא הוי שעבוד קרקעות אם רוצה לגבות מן המטלטלין שקנו הלקוחות דג"כ אינו גובה מהם משום מה"ט דשבועות ד' בין שניהם ולא בין הלקוחות אבל מן הלוה בעצמו שפיר י"ל לכאורה דיהיה מהני קיום שטר ע"י ע"א ובאמת הא מצינו בכמה דוכתי דלא מהני כלל ע"א על הקיום אף לגבות מהמלוה עצמו א"כ תקשה עדיין דנימא בזה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם בשלמא לשיטת התוס' והרא"ש דס"ל דאם יש לו קרקע מקרי שעבוד קרקעות אף בתביעה בע"פ כנ"ל שפיר י"ל דבאמת היכא דלית לי' קרקע אז גובין ממנו עצמו ע"י קיום ע"א משום דה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם והא דבעינן ב' עדים מיירי ביש לו קרקע ע"כ לא שייך בזה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם אבל לשיטת הרמב"ן הנ"ל כדקיי"ל וכמש"כ הש"ך בסי' פ"ח ס"ק נו"ן ובתשובת מהר"ם מלובלין סי' ג' א"כ שפיר שייך בזה לומר דה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם ועוד י"ל דאף לשיטת הרא"ש הנ"ל תקשה לפמש"כ הרא"ש רפ"ב דכתובות סי' א' דהאידנא דתקנו הגאונים דמטלטלי משתעבדי שפיר נשבעין אף דהוי שעבוד קרקע א"כ עדיין תקשה דבזה"ז יש לנו לדון דיהיה סגי קיום בע"א על השטר משום דהוי מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם אף היכא דיש לו קרקע ועיין ברמב"ם ה' אישות פ' טז ה' כ"ה ובראב"ד שם ובמ"מ ובלח"מ שם ובירושלמי רפ"ב דכתובות ובמראה הפנים שם ד"ה כל עמא מודי שהוא חייב לה מנה כו' ואחר כותבי כל זה מצאתי בקצה"ח סי' ל"ט ס"ק ו' שנסתפק בעמד בדין דגבי ממשעבדי אי גבי ממחרתו או מיד:

והנתיבות סי' ל"ט ס"ק יו"ד הכריע דלא גבי רק מיום המחרת והדברים ארוכין:

ענף ה:

והעיקר מה שנלע"ד בהטעם דלא סגי בעדות ע"א על הקיום די"ל בזה ע"פ מש"כ הש"ך בסי' רצ"ו ס"ק ג' על מה דאמרו דאם טוען החזרתי על שטר פקדון דנאמן במיגו דנאנסו וצ"ש דהך שבועה אינו מה"ת וע"כ לא דיינינן בזה כדין שד"א לענין נחתינן לנכסיו ולענין היפוך ותמה האו"ת בכללי מיגו ס"ק קי"ב ע"ז והנתיבות בסי' רצ"ו סק"א כתב ליישב דברי הש"ך דהך מיגו דנאנסו אינו כשארי מיגו רק עיקר הטעם הוא דכיון דבידו להיות טוען נאנסו שוב לא נזהר ליקח שטרו דסמך על טענת נאנסו דבידו לומר לעולם וכה"ג כתב הסמ"ע בסי' מ"ו ס"ק ב' גבי הא דנאמן לומר פרעתי במיגו דמזוייף דיכול לומר הנחתי בידו לפי שסמכתי דאם יתבעני אימא מזוייף הוא עכ"ל וכ"כ הנתיבות בכללי מיגו ס"ק י"ד וכ"כ הנתיבות בסי' פ"ח ס"ק ט' וכ"כ האו"ת בסי' פ"ז ס"ק ט' והנתיבות שם ס"ק ז'. וכבר הקדימם בזה הרשב"ם בב"ב ד' ע' ד"ה וליטעמיך אלו א"ל נאנסו כ' בזה"ל דנפקד נמי לא הוי חייש לשטרא משום דהוי מצי למיפטר נפשי' בטענת אונס כו' וכ"כ הנימוקי יוסף בסוגיא הנ"ל שם הרי דמצינו דאף במקום דהיה צריך לישבע שד"א אפ"ה יכול לומר דלא חשש להניח השט"ח ביד חבירו וע"כ לא שייך בזה שטרא בידי כו' וכן בשט"ח בלא קיום דאף די"ל דלפי דבריו דמודה דהשט"ח אינו מזוייף א"כ ה"ל לחוש שמא ימצא עדי קיום וכעין סברת התוס' בכתובות ד' י"ט ד"ה מודה בשטר שכתבו כו' עי"ש. מ"מ הא מצינו בסמ"ע סי' מ"ו ס"ק ב' הנ"ל דאף בשט"ח בלא קיום אמרינן ג"כ הך סברא ואף דהא היה נשבע שבועות שקר בטענת אונס או מזוייף עכ"ז י"ל דסמך ע"ז וראיתי להנתיבות בסי' ק"ח ס"ק א' שכתב דאין לומר דסמך על טענת אונס משום דהא ישבע שקר רק עיקר הטעם הוא לפי דיכול לטעון החזרתי דנאמן במיגו דנאנסו עכ"ל הנתיבות אבל באמת אינו כן דהא מבואר להדיא ברשב"ם ב"ב ד' ע' ובנימוקי יוסף שם דכתבו די"ל דסמך על טענת נאנסו ולכן לא חש לשטרו כו' וכמש"כ ג"כ הסמ"ע בסי' מ"ו ס"ק ב' די"ל דסמך דאם יתבע ממנו אימא מזוייף כו' הרי דלא כהנתיבות:

ולפ"ז י"ל דמה"ט לא סגי ע"א על קיום שטר בב' עדים:

דהא עיקר הטעם דהוי מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם ע"י ע"א הוא לפי דטענת פרעתי לא הוי טענת עצמו משום דשטרא בידי מאי בעי וכיון דאינו נאמן רק ע"י מיגו דמזוייף ע"כ ה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם אבל לפי מה דנתבאר דהיכא דלא הוי חיוב ממון ע"י השטר רק חיוב שד"א בזה לא שייך החזקה דשטרא בידי מאי בעי וכמש"כ הרשב"ם והנ"י גבי טענת נאנסו דכיון דה"מ למפטר נפשי' בטענת אונס כו' כנ"ל ע"כ היכא דאין לו רק ע"א על הקיום כיון דה"מ למיפטר נפשי' בטענת מזוייף ולהכחישו והיה מהימן בשד"א ע"כ לא חשש להניח השטר בידו ולא שייך לומר בזה שטרא בידי כו' והוי טענת פרעתי טענת עצמה בטענה מעלייתא ע"כ בעינן ב' עדים על קיום שטרות אבל גבי ממר"ם בחת"י הבע"ד אם יש ע"א על הקיום דכתב הש"ך דה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם הא מיירי בכתוב בו נאמנות כמש"כ הש"ך שם דלא נאמן לומר פרעתי אם אין לו מיגו אלא מצד מיגו נאמן אף במקום נאמנות ועיין בש"ך סי' ע"א ס"ק ד' מש"כ שם בשם הסמ"ע דס"ל דמיגו נגד נאמנות סתם מהני והש"ך מחלק דשאני מיגו בעיקר נאמנות עי"ש] וע"כ כיון דאינו נאמן בטענת עצמו רק ע"י מיגו ה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם: משא"כ בשטר בלא נאמנות דבכה"ג י"ל דהוי פרעתי טענה מעלייתא דלא שייך בזה לומר שטרא בידי כו' ע"כ לא שייך בזה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם ואפשר לומר בזה דיהיה צריך שבועה בנק"ח כמו בהחזרתי במיגו דנאנסו כמש"כ הש"ך דזהו מדרבנן כנ"ל. או אפשר דאין למדין תקנה מתקנה דאין כל התקנות שוות. ואפשר לומר דזהו סברת היש אומרים דהובא הכא בסי' נ"א סעי' ב' דס"ל דנאמן לומר פרעתי בשטר בע"א וכמש"כ הש"ך בסי' ג' בשם הרשב"א דכיון דאינו אלא בע"א לא חשש להניח בידו וי"ל דזהו ג"כ כוונתם דכיון דיכול לישבע כנגדו ולהכחישו ע"כ לא חשש להניח בידו ועיין בח"מ סי' קמ"ו סעי' ג' גבי מחאה בע"א וי"ל דאף לשיטת הרמב"ם דס"ל בשטר בע"א דשייך בו ג"כ לומר שטרא בידי כו' דשאני התם דהא ניתן בתחלה ביד המלוה להיות לראי' בידו ע"כ לא שייך בזה לומר כ"כ דלא חשש להניח השטר בידו ודוקא גבי כת"י בסי' ס"ט סעי' ב' דס"ל להרמב"ם והמחבר דנאמן לומר פרעתי משום דלא חשש להניח בידו שא"ה די"ל דניתן לכתחלה בידו להיות לראי' שלא יהיה יכול לטעון להד"ם ויהיה מוחזק כפרן אבל גבי שטר בע"א דלא שייך כן. ע"כ ס"ל להרמב"ם והמחבר דאינו נאמן לומר פרעתי ועיין בב"ב ד' ה' תוס' ד"ה אילימא דא"ל פרעתיך אבל בשטר של ב' עדים דלא נתקיים רק ע"י ע"א בזה שפיר י"ל דלא חשש להניח השטר בידו דסמך על מה דאין לו ב' עדים לקיים השטר ומה דניתן בתחלה לראי' י"ל דהא לא ידעו אז דלא ישיג עדי קיום לאח"ז וע"כ לכ"ע י"ל הך סברא שכתבתי. וא"ש כ"ז וי"ל דלזה נתכוין הש"ך בסי' ע"ה ס"ק מ"ב דסיים שם ועיין לעיל סי' נ"א סעי' ב':

ועדיין יש לומר בזה לפמש"כ התוס' בב"ב ד' ל"ד בד"ה הוי מחוייב שבועה כו' דכתב הר"י דלכן ה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם גבי נסכא דר' אבא ולא מהימן לומר דידי חטפי במיגו דלהד"ם כמו בהחזרתי במיגו דנאנסו משום דאינו יכול להעיז פניו נגדו ולישבע ע"ש. לפ"ז י"ל דליתא למש"כ לדמות זה להא דהחזרתי במיגו דנאנסו די"ל דשא"ה דלא הוי העזה נגד העד משא"כ בהך דע"א על הקיום לא ה"ל להניח השט"ח ביד חבירו ולסמוך על מה דיהיה יכול לישבע נגד הע"א דז"א דלא ה"ל לסמוך ע"ז ולהעיז פניו נגד העד א' ולהכחישו ולישבע נגדו א"כ לשיטת הר"י הנ"ל נסתר כל מש"כ לדמות זה להא דהחזרתי במיגו דנאנסו לפירוש הרשב"ם והנ"י הנ"ל. וגם מוכח מן התוס' הנ"ל דלא ס"ל לסברת הרשב"ם והנ"י דלדבריהם אין מקום כלל למה שהקשו התוס' שם מן הא דמהימן החזרתי במיגו דנאנסו דהא י"ל דשאני התם דלכן לא חשש להניח השט"ח בידו דסמך דיהיה לו לעולם המיגו דנאנסו א"כ הוי טענת החזרתי טענת עצמו משא"כ טענת דידי חטפי. א"כ מוכח דלא ס"ל להתוס' לסברת הרשב"ם והנ"י הנ"ל אכן לפמש"כ התוס' שם בב"ב בשם הריב"ם לתרץ דלכן לא מהימן דידי חטפי במיגו דלהד"ם משום דע"א כ"ז דלא נשבע נגדו הוי כשנים והובא בש"ך סי' ע"ה ס"ק מ"ג א"כ לפ"ז שפיר י"ל דלכן לא מהני ע"א על קיום משום דלא שייך בזה שטרא בידי כו' דיכול לומר דסמכתי על מה דבידי להיות נשבע נגדו והוי פרעתי בזה טענת עצמה דאף דע"א כ"ז דאין נשבע נגדו דינו כשנים מ"מ הא בידו עכ"פ להיות נשבע כנגדו ודומה זה למה שכתב הרשב"ם והנ"י הנ"ל גבי טענת נאנסו וגם י"ל בזה לכאורה לאמור דלכן לא מהני קיום עפ"י ע"א משום דהא למ"ד דפליג על ר' אבא בנסכא דר' אבא וס"ל דלא מחייבינן משום מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם כמבואר בשבועות ד' מ"ז. א"כ להך מ"ד ודאי לא מהני קיום ע"י ע"א וכבר כתבתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ט"ז סוף ענף א' דבמקום דאיכא פלוגתא י"ל דטעה בזה וכמו שהוכיחו התוס' בב"מ ד' ט"ו ד"ה ונתן לו כו' ובסנהדרין ד' נ"ג דבחייבי כריתות לכו"ע לא תפסי קידושין דאל"כ לא שייך לומר אדם יודע דאין קדושין תופסין כו' ואף דלא קיי"ל כר' יהושע לדינא מ"מ י"ל דטעה בזה. וכה"ג מבואר בח"מ סי' מ"ב בש"ך ס"ק מ"ב דהיכא דאיכא פלוגתא י"ל דטעה בזה אף דלא קיי"ל כהך מ"ד לדינא עי"ש והארכתי בזה הכלל במק"א:

ולפ"ז י"ל דלכן לא מהני קיום ע"י ע"א משום דלא שייך בזה שטרא בידי כו' די"ל דלכן לא חשש ליקח שטרו דאפשר דלא ידע מן מה דקיי"ל דאמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם והוי בזה טענת פרעתי טענה מעלייתא אף בלא מיגו משא"כ בממר"ם בנאמנות דאינו נאמן בלא מיגו מחמת הנאמנות ולכן לא מהני מיגו דמזוייף משום דהוי מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם אבל בשטר בלא נאמנות ע"י קיום דע"א י"ל בזה כעין סברת הגמ' בב"ב ד' ה' דאמרו שם מי יימר דמחייבי לי רבנן וה"ה בזה י"ל דלא ידע דמחייבי ליה ע"י מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם ואפשר דזהו טעם הסוברים הכא בסי' נ"א דלא מהני שטר בעד אחד דיש די"ל בזה ג"כ להאי טעמא שכתבתי אך יש לחלק בזה דשאני היכא דנקבע כבר להלכה בש"ס דהאידנא לאחר חתימת הש"ס לא שייך לומר כן היכא דלא מצינו בפירוש דאמרו לזה הכלל וגם יש להוכיח דלא כמש"כ דהא מצינו בכמה דוכתי היכא דהוי פלוגתא דרבותא אם השטר כשר או לא דדנין דמהני תפיסה בזה כמבואר בסי' מ"ב דהא לפמש"כ י"ל דיהיה נאמן לומר פרעתי בכה"ג משום די"ל בזה להך סברא דמי יימר דמחייבי לי' רבנן דטעה בזה וע"כ לא חשש להניח שטרו ומדלא אמרינן כן מוכח דלא כמש"כ:

ולשיטת הר"י דב"ב הנ"ל דכתב דלא מהימן במיגו דלא חטפי משום דאינו יכול להעיז פניו נגד העד כנ"ל י"ל דס"ל כמש"כ התוס' בב"מ ד' ד' דלא משכחת מודה במקצת רק היכא דאין לו קרקע משום דס"ל דהיכא דיש לו קרקע אז מקרי שעבוד קרקעות. ע"כ ה"ה בהא דאמרו בגמ' דבעינן שני עדים על קיום שטרות ואף מן הלוה עצמו לא גבינן ע"י קיום ע"א די"ל דמיירי היכא דאית לי' קרקע דמקרי שעבוד קרקעות וע"כ לא שייך בזה לדון מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם ולשיטת הרמב"ן כדקיי"ל דאם לא מצי גבי ממשעבדי לא מקרי שעבוד קרקעות י"ל דלכן לא מהני ע"א כפי הטעם שנתבאר על פי שיטת הרשב"ם והנ"י דבכה"ג לא שייך חזקה דשטרא בידי כו' דסמך על מה דיהי' מהימן בשבועה כנ"ל ועיין בחידושי הרמב"ן לב"ב ד' ל"ד מש"כ שם בהא נסכא דר' אבא:

ענף ו:

ועוד יש לומר בטעם הדבר דלכן בעינן שני עדים לקיים השטר דהא מבואר בסי' ס"ט סעי' ב' שיטת הרמב"ם והמחבר וש"פ דס"ל דיכול לומר פרעתי בכת"י. והטעם הוא לפי דאינו גובה ממשעבדי לכן לא שייך בזה לומר שטרא בידו כו' וכמש"כ התוס' בכתובות ד' כ"א ד"ה הוציא עליו כת"י כו' [והתוס' שם כתבו דהר"י ס"ל דאינו נאמן לומר פרעתי על כת"י אבל הרא"ש בכתובות פ"ב סי' י"ז כתב בשם הר"י דס"ל דיכול לומר פרעתי על כתב יד וזהו שייך לענינינו וקצרתי] וכ"כ הש"ך בסי' ס"ט ס"ק י"ד בשם הרמב"ן וש"פ שכתבו ג"כ ה"ט והא דשטר פקדון דאינו נאמן לומר החזרתי בלא מיגו דנאנסו אף דאינו גובה ממשעבדי הטעם הוא דלכן לא גבי ממשעבדי משום ה"ט דיכול לטעון החזרתי במיגו דנאנסו ועוד טעם אחר עי"ש בש"ך ובאמת יש לדון דמש"כ הש"ך דהיה יכול לגבות ממשעבדי בשטר פקדון זולת לפי דנאמן החזרתי כו' די"ל דזה אינו שייך רק לשיטת התוס' בב"ב ד' ע' דס"ל דאין טוענים ליתמי נאנסו וה"ה ללקוחות ע"כ שפיר היה מצי גבי מלקוחות. אבל לשיטת הרי"ף והרמב"ן וכפי שהכריע הש"ך בסי' ק"ח ס"ק ח' דטוענים ליתמי נאנסו א"כ וודאי לא היה מצי גבי מלקוחות בשטר פקדון אף בלא טענת החזרתי במיגו דנאנסו ולפ"ז שפיר הקשה הרשב"א על טעם שכתב הרמב"ן כמבואר בש"ך סי' ס"ט ס"ק י"ד עי"ש אך באמת י"ל בזה כפי טעם האחר שכתב הש"ך שם לחלק בין שטר פקדון ובין כת"י וכ"כ הש"ך בסי' ס"ח ס"ק ג' הטעם דכיון דלא גבי ממשעבדי יכול לומר פרעתי עי"ש: ולפ"ז י"ל דלכן לא מהני ע"א על קיום דאף דבמיגו דמזוייף אין להאמינו דה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם עכ"ז י"ל דבזה הוי טענת פרעתי טענת עצמו לפי די"ל דלכן לא חשש והניח השטר בידו לפי דאינו יכול לטרוף בשטר כזה ממשעבדי דהא במקום שעבוד קרקעות לא אמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם וגם אף מן יורשים אין גובין בכזה משום דשבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים וכיון דאין גובין בשטר כזה ממשעבדי ע"כ י"ל דלכן הניח השט"ח בידו לפי דידע דאין לו עדי קיום רק קיום ע"י ע"א וכעין סברת הסמ"ע בסי' מ"ו ס"ק ב' וכיון דכה"ג אינו טורף ממשעבדי ע"כ לא חשש לזה:

ואף לפי שיטת הסוברים דאין נאמן לומר פרעתי על כת"י י"ל דשאני זה דהא ניתן בתחלה לראיה בידו א"כ הא סמכו ע"ז הראיה מן הכת"י. ע"כ אף דאינו טורף ממשעבדי מ"מ ס"ל דשייך בזה שטרא בידי מאי בעי משא"כ בנ"ד דהא בתחלה כשניתן לו השטר להיות לראיה בידו לא היו יודעים אז שלא ימצא לאח"ז רק ע"א על הקיום ע"כ בזה י"ל דכ"ע מודו לזה הסברא וגם יש לחלק עוד דשאני כת"י דיגבה עכ"פ מן היורשים ע"כ שייך בזה לומר שטרא בידי כו' משא"כ בנ"ד דלא יגבה בכזה מהיורשים משום שבועת ד' בין שניהם ולא בין היורשים ע"כ י"ל דזה לא חשוב כלל לשטרא לומר דלא היה לו להניח השטר הלז בידו וי"ל דסמך בזה על הא דאמרו בכ"ד דלא יעיז פניו נגד הלוה] ומה"ט י"ל דאף לשי' הרמב"ם והמחבר דס"ל בשטר בע"א דאינו נאמן לומר פרעתי ושייך בזה להחזקה דשטרא בידי כו' דשא"ה דניתן לכתחלה לראיה בידו וכנ"ל אבל בנ"ד דלא שייך כן י"ל דכ"ע מודו בזה ואפושי פלוגתא לא מפשינן וע"כ הוי פרעתי בכה"ג טענת עצמה כנ"ל לכן שפיר כתב הש"ך דה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם:

וראיתי בפני יהושע לכתובות ד' י"ט ע"א ד"ה א"ל ר"נ כו' שכתב לדון אם מהני קיום ע"י ע"א וכן ההפלאה שם ד"ה אלא טעמא דר"מ כו' כתב ג"כ להעיר בזה והעלה הטעם דלכן לא מהני ע"א על הקיום משום דה"ל שעבוד קרקעות עי"ש. אכן לפמש"כ לעיל לא שייך בזה לדון דזהו שעבוד קרקעות לכן העיקר כהטעמים שכתבתי לעיל לדון דלא שייך בזה לדון מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם כלל וע"כ העיקר כמש"כ דאף היכא דאין להלוה רק מטלטלי ג"כ לא מהני קיום ע"י ע"א כלל לגבות אף מיניה. וכן נתבאר דהא דמבואר בסי' פ"ח סעי' כ"ח ובש"ך ס"ק נו"ן דהודאה במקצת מחייבו שד"א אף דאית ליה קרקע דזהו אף דהיה ההודאה ע"י קבעו דוכתא ושלחו אחריו כמבואר בסי' ע"ט וסי' ל"ט דגובה ממשעבדי והוי כמלוה בשטר דעכ"ז חייב שד"א משום דזה לא מקרי שעבוד קרקע ושאני מעשה ב"ד דיש לו מכבר זה הוי שעבוד קרקע. וגם נתבאר דמוכח מהך דסי' נ"א הנ"ל דהך כללא דאמרו בכ"ד דהיכא דאין שנים מחייבין ממון רק ע"י שבועה דבזה לא אמרי' מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משלם דזהו דוקא היכא דמה"ת אינו נוטל אף בשבועה אבל היכא דמה"ת נוטל בלא שבועה רק דרבנן חייבוהו שבועה דבכה"ג אמרי' בזה דאף ע"י ע"א חייב משום מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וגם נתבאר לדון בהכלל שכתבו דבמקום שבועה דרבנן לא אמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דהיכא דעיקר השבועה הוא מה"ת רק מצד אחר הוא דרבנן דיש לדון ולחלק בזה. (ב) (שם סעי' ו') שטר שנמסר בפני עדים גובין ממשועבדי כו' סמ"ע ס"ק י"ד דאם חתומים בו עדים א"צ עדי מסירה ובאה"ע סי' קל"ג מבואר פלוגתת האלפסי עם הרא"ש וש"פ דלר"א דס"ל ע"מ כרתי אם סגי בע"ח לבד או לא ושיטת האלפסי שם וכפי מש"כ הר"נ בכוונתו דגם ע"ח מהני מצד דהוי ג"כ כמו ע"מ כיון דיוצא מת"י ע"ש א"כ לפ"ז בוודאי בשטרות אף לשיטת המחבר דפסק הלכה כר"א בשטרות דמ"מ מהני ע"ח ג"כ אך לשיטת הרא"ש וש"פ שם דס"ל דלר"א לא מהני ע"ח אם לא היה ע"מ רק מטעם דאמרינן דמסתמא נמסר בע"מ אבל בידוע שלא היה ע"מ לא מהני ע"א א"כ י"ל דה"ה בשטרות לא מהני ע"ח בלא ע"מ והנה הרא"ש בגיטין פ"ט סי' ז' כתב בזה"ל וכן הילכתא בין בשטרי מכר ומתנה ובין בשטרי הלוואות בעינן עדי מסירה והקרבן נתנאל שם ס"ק מ"ג כתב להוכיח דבשטרות לא בעינן ע"מ אם היה ע"ח וכמש"כ התוס' לעיל ד' ד' ד"ה דקיי"ל הלכה כר"א בגיטין כו' בסה"ד דלענין ממון דמהני הודאת בע"ד סגי בע"ח כו' וגם לא הזכיר בשום פוסק בשם הרא"ש דבעינן ע"מ וטעות סופר הוא ברא"ש וצ"ל ובין בשטרי הלואות מהני ע"מ דלא כת"ש עכ"ל וכ"כ התפארת שמואל שם ס"ק ח' לדינא דבשטרות סגי בע"ח לבד. אך בהרא"ש ב"ב פ' יו"ד סי' ז' כתב שם דלר"א שטר הבא לפנינו ועדים חתומים בו אע"פ שאין אנו יודעין שנמסר בפניהם אלא שאנו תולין כיון ששניהם חתומין עליו גם נמסר בפניהם עכ"ל הרא"ש הרי דחזינן דס"ל להרא"ש דלר"א גם בשטרות אם לא היה רק ע"ח דלא מהני אם ידוע דלא היה ע"מ שם הרי הוא דלא כהק"נ והת"ש בשיטת הרא"ש ובאמת גם התוס' בגיטין ד' ד' מסתפקין בזה דהא כתבו דרגיל ר"ת לומר דאף שטר לא מהני לר"א אם לא נמסר בפני עדים רק לבסוף כתבו בלשון מיהו יש לחלק כו' וכן התוס' בגיטין ד' יו"ד ד"ה חספא בעלמא כו' כתבו בלשונם דאפי' אם נאמר ששטר מתנה שחתמו בו כשר לקנות בלא ע"מ כו' הרי דמסתפקין בזה ולא היה ברור להו דיהיה סגי ע"ח לבד אליבא דר"א ויש להאריך בכ"ז:

ומ"מ לדינא כיון דהמחבר באה"ע סי' קל"ג הביא דעה ראשונה בסתם דע"ח סגי אף בלא ע"מ אף אליבא דר"א ודעה שנייה הובא שם בשם יש אומרים ע"כ וודאי לדינא העיקר כהסוברים דע"ח סגי אף בגיטין וכש"כ בשטרות אליבא דר"א די"ל כעין סברת התוס' דגיטין דבממון דמהני הודאת בע"ד מהני ע"ח לבד לכ"ע ולכן לא אישתמיט שום פוסק לומר דצריכים ע"מ ג"כ ולעשות מזה ספיקא דדינא ולכן ברור ופשוט דבע"ח א"צ ע"מ כלל ועיין בש"ך סי' מ"ב ס"ק ב' שהביא דברי התוס' דגיטין ד' ד' ודף י' הנ"ל:

ג (בש"ך ס"ק ט') העלה דהוי ספיקא דדינא שמא הלכה כר"מ דבעי ע"ח דוקא ולא מהני ע"מ וגם הביא שם מש"כ התוס' בגיטין ד' ג' ע"ב ד"ה וגובה ממשועבדים כו' בשם הר"ח דכתב דלא מגבינן בע"מ אלא מב"ח כו' דמוכח מזה דבשטרות לא מהני ע"מ וסותר שיטתו למש"כ בש"ך סי' מ"ב ס"ק א' דיותר מסתבר להכריע דהלכה כריו"ח דמכשר אף בשטרות שנכתב על דבר שיכול להזדייף אם הע"מ הם לפנינו וזהו שיטת ר"ח כמבואר שם וע"כ מוכח מזה דבאמת שיטת הר"ח הוא דע"מ כרתי ולכן פסק שם כר' יוחנן דגם בשטרות כשר ע"ג יכול להזדייף ומה דפסק דאין גובה ממשעבדי בע"מ זהו לפי דס"ל דכל ע"מ אפי' לר"א אין גובה ממשעבדי דל"ל קלא אם אינם חתומים בתוכו ואפשר דהש"ך דכתב כן לדינא לעיל בסי' מ"ב זהו לפי מה דמספקא לן דלמא הלכה דע"מ כרתי ומהני תפיסה בזה ואף דהוי ספק ספיקא דדינא ספק א' שמא הלכה דע"מ לא מהני ואת"ל דמהני אכתי ספק שמא הלכה כמאן דפוסל בשטרות הנכתב ע"ד המזדייף כמבואר בגיטין ד' כ"ב משום דבעי למען יעמדו ימים רבים אף לר"א דע"מ כרתי. עכ"ז הא מהני תפיסה אף דהוי נגד ס"ס כמבואר ברא"ש ב"ק פ"ב סי' ב' וא"ש דברי הש"ך אך במש"כ כן בשם הר"ח יש להקשות כנ"ל ואחר כותבי זה ראיתי בספר משכנות יעקב ח' ח"מ סי' י"ט שהעיר ג"כ כנ"ל על הש"ך בזה:

וכעת ראיתי בגט פשוט לאה"ע סי' כ"ד ס"ק ו' שתמה כן על הרי"ף דפסק דבשטרות אין הלכה כר"א דא"כ אמאי הוצרך הרי"ף לומר כפרק ב' דגיטין דבשטרות לא מהני בנכתב ע"ד המזדייף הא בלא"ה לא שייך כן בשטרות ותי' שם ע"ש ולפ"ז א"ש בפשיטות דברי הש"ך הנ"ל ובאמת הא הש"ך בסי' מ"ב ס"ק ב' הביא שם דשיטת הרבה פוסקים דאין הלכה כר"א בשטרות וכמו שכתבתי לקמן ס"ס נ"א עכ"ל הש"ך הרי דהש"ך עצמו העיר מזה שם בסי' מ"ב ולכן לפמש"כ בשם הג"פ א"ש:

תוכן העניינים

נחל יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה