אור ברסלב

נחל יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן מט

סימן מח

א (סעי' ג') דבהכרת הלוה נאמן אף אשה וקרוב:

וכ"כ הטור והנימוקי יוסף והרא"ש בב"ב ד' קס"ז והמ"מ פ' כ"ד ה' מלוה ה"ד וראייתם מהא דיבמות ד' ל"ט דאף אשה וקרוב נאמנים גבי הכרת אחי המת דהוי מילתא דעביד לגלוי וכ"כ הבאר הגולה ס"ק ו':

ולענ"ד נראה דה"ה אף קטן שהוא מכיר ונבון נאמן בהכרת הלוה דהא כתב הרמב"ם בפ"ד ה' יבום ה' ל"א דאפילו אשה או עבד או קטן שהוא מכיר ונבון נאמנים לומר זה פלוני אחי פלוני וזו היא יבמתו וחולצין על פיהם משא"כ בשארי עדות של תורה בין בעדות ממון בין עדות איסור שזה דבר העשוי להגלות ואפשר לידע אמתת הדבר שלא מפיהן כענין שבארנו בסוף ה' גרושין כו' עכ"ל וכ"כ השו"ע אה"ע סי' קנ"ז סעי ב' ובסי' קס"ט סעי' ח' ולפ"ז ה"ה בהכרת הלוה נאמן קטן שהוא חכם ונבון בזה דהא זה נלמד מהא דיבמות ד' ל"ט כמש"כ הראשונים הנ"ל וכיון דהתם נאמן קטן חכם הזה דנאמן קטן נכון על הכרת הלוה ועיין בג"פ סי' ק"כ ס"ק י"ד וס"ק ט"ו מזה הענין:

ובקונטרסי לעגונא אחת כתבתי להוכיח מן הרמב"ם ושו"ע אה"ע הנ"ל כדברי הט"ז באה"ע סי' י"ז סעי' י"ג והב"ש שם ס"ק ל"ד דקטן שיש לו דעת והגיע לעונת הפעוטות דנאמן אף במכוין להעיד וכמש"כ הטור שם. והוכחתי כדבריו מהא שכתב הרמב"ם והשו"ע דקטן נאמן בהכרת אחי המת אם יש לו דעת לפי שזה עביד לגלויי ודבר העשוי להגלות בארנו בהלכות גרושין בסוף וכמש"כ לעיל לשון הרמב"ם וכיון דהרמב"ם מדמה הא דהכרת אחי המת להא דסוף ה' גירושין דמיירי שם בעדות מיתה דזהו הכל מצד עביד לגלויי א"כ מוכח מזה דכמו דנאמן קטן חכם ונבון על עדות אחי המת כמו כן נאמן הקטן חכם על עדות מיתת בעלה דהא הרמב"ן מדמה אותן להדדי ועיין בהמ"מ סוף ה' גירושין והנה בתשובת ר' עקיבא איגר זצ"ל סי' צ"ב כתב לדון דעד מפי עד לא יהא נאמן בהכרת אחי המת אף דנאמן בעדות מיתה והשיג על הב"ש סי' קנ"ז ס"ק ב' משום דשאני עדות מיתה דשייך בי' דייקא ומינסבא ומתוך חומר כו' ע"ש א"כ כש"כ במה דמצינו דנאמן בהכרת אחי המת כמו קטן חכם כש"כ דנאמן על עדות מיתה ועיין בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ח' ענף ב' בד"ה וידוע שיטת התשב"ץ והנו"ב כו' מש"כ שם א"כ מוכח מן שיטת הרמב"ם והשו"ע דסי' קס"ט כשיטת הט"ז בשם הטור דקטן שיש לו דעת נאמן בעדות מיתה ועיין בנו"ב ובבית מאיר בסי' י"ז ובחמדת שלמה ח' אה"ע סי' י"ג. וראיתי בספר קהלת יעקב מהגאון מליסא זצ"ל על אה"ע סי' י"ז סעי' י"ג שתמה שם על הט"ז בזה אבל באמת העיקר כמש"כ הט"ז כנ"ל ובקונטרסי הארכתי בכ"ז:

ב (שם סעי' ז') היו שנים בעיר אחת שם כ"א מהם יוב"ש כו' ולא אחר יכול להוציא שט"ח עליהם כו' הנה לעיל סי' מ"ד סעי' א' הארכתי קצת בזה וכתבתי דמהני תפיסה בזה ואין העדים רשאים לחתום לכתחילה על שטר כזה ע"ש:

ג (שם) ואם יש בידו שובר מא' מהם אין שום א' יכול לתבוע כו' ומיהו אם יכתבו הרשאה יגבה א' מהם והאו"ת והקצה"ח והנתיבות כתבו לדון בזה לפמש"כ התוס' בב"ב ד' ל"ה ע"ב ד"ה אין מוציאין כו' דאפילו כתבו הרשאה הואיל ורשעים הם אין נזקקין להם א"כ ה"ה הכא כיון דא' מהם הוא רמאי ע"כ לא יועיל הרשאה בזה כיון דע"פ דין לא מהני הקנאה בממון שאין יכול להוציאו בדיינין ועיקר הרשאה אינו אלא תקנת חז"ל ובכה"ג לא תקנו והאריכו בזה ובאמת הא רב אשי פליג שם ואמר דשמי' גזלן וכן קיי"ל לדינא כרב אשי כמבואר בסי' קל"ט סעי' ב' והעיקר מה דנ"ל בזה והוא דיש לחלק דהא לכאורה יש להקשות על מה דקיי"ל כרב אשי דאם בא שלישי וחטפה בלא טענה מוציאין מידו דהא כתבו בסי' קמ"ו סעי' ט' דאין מוציאין מן המחזיק בלא טענה עד שיביא המערער עדים שהוא שלו אבל אינו קשה דדוקא כשהחפץ הגיע כבר ליד המחזיק מקודם דטען המערער ברי דהוא שלו בזה אין מוציאין ממנו בלא עדים דיש לו דין מוחזק כעין כל חזקת ממונא דלא מהני טענת ברי להוציא כדקיי"ל אבל התם בסי' קל"ט דטענו ברי מקודם דהגיע החפץ להשלישי ובעת דטענו ברי לא היה אז חזקת ממונא המנגדתו והיה נאמן אז ע"פ טענת ברי וכמש"כ בחי' הרמב"ן לב"ב ד' ל"ד דהיכא דליכא חזקה דממונא ברי ושמא ברי עדיף וכ"כ הש"ך בסי' צ"א ס"ק י"ב וכ"כ בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו' ענף ד' ע"ש ע"כ אף לאחר דחטפה השלישי ג"כ מוציאין ממנו ע"פ טענת ברי דהוחזק לנו מקודם: וז"ל השיטה מקובצת בב"ב ד' ל"ה ע"ב ד"ה אמרי נהרדעי אם בא א' והחזיק בה בלא טענה כו' וטעמייהו דנהרדעי דכיון שאין עדים שהחזיק א' מהם וכ"א מכחיש חבירו בטענת ברי אין כאן שום ראי' שתהא לא' מהם הילכך אם בא א' והחזיק בה אע"פ שעושה שלא כדין אין מוציאין מידו דה"ל ממון שאין לו תובעין וכמו שיורד לשדה אחת שלא יודע של מי השדה שאין ב"ד נזקקים להוציא מידו דשמא שדה של הפקר היא ועוד דאם יוציאוה מידו שמא יש נזק לבעל השדה כו' ולא דמי להא דיורד לנכסי רטושין כו' עכ"ל השמ"ק הרי להדיא דכתב בטעמייהו דנהרדעי דלכן אין מוציאין מהשלישי משום דכיון דמכחישין זה את זה בטענת ברי שלהן א"כ הוי כמו דאין להם טענת ברי כלל והא נתבאר דטעמו דרב אשי דס"ל דמוציאין ממנו הוא משום דס"ל דבכעין זה אמרינן ברי ושמא ברי עדיף אבל נהרדעי ס"ל דכיון דמכחישין זא"ז נחשב זה כמו דלא היה טענת ברי כלל לפנינו ולכן אין מוציאין מהשלישי דהוי כמו דטענו שמא ולפ"ז י"ל דזהו ג"כ כוונת התוס' שכתבו דהואיל דהם רשעים אין נזקקין להם כוונתם ג"כ כעין סברת השמ"ק דכיון דהם רשעים לא נחשב טענתם לטענת ברי כלל הואיל והם מכחישין אהדדי אבל הכא שהלוה מודה דחייב לאחד מהם וודאי או ביש עדים ע"ז וודאי דמהני הרשאה בזה אף לשיטת נהרדעי:

וראיה לזה דהא התוס' בכורות ד' מ"ט ד"ה ה"מ היכא] כו' כתבו בסה"ד דהיכא דשניהם לפנינו ומצוים לתת לא' מהם א"צ הרשאה ואף שכתבו בלשון דילמא מ"מ הא הש"ך ביו"ד סי' ש"ה ס"ק ל"ה כ"כ לדינא בשם המע"מ ועיין בתוס' חגיגה ד' י"ח ד"ה כאן באכילה וכ"כ במק"א דבכה"ג מהני מן הדין אף בלא תק"ח ולפי דברי הקצה"ח בכוונת התוס' דב"ב הנ"ל דכיון דעיקר הרשאה הוא מתק"ח ע"כ לא תקנו בכה"ג דהם רשעים ולפ"ז הדין נותן דהיכא דשניהם לפנינו דיהיו יכולים להוציא אף בכה"ג כיון דזהו מן הדין ובאמת הא בלשון דאמרו בב"ב אמרי נהרדעי אם בא א' והחזיק אין מוציאין מידו דמשמע דאין מוציאין ממנו בשום אופן כלל אף בבאו שניהם לפנינו וע"כ מוכח כמש"כ דטעמם הוא משום דבכה"ג אין ממש בטענת ברי שלהם ולכן בנ"ד י"ל דמודו דמהני הרשאה:

ד) (שם סעי' י') שני יוב"ש שלוה א' מהם מאחד ונמצא לא' מהם שדה שקנה מן יוב"ש השני או שהיו שותפים בו אין המלוה טורף מצד כו' לפי שאין נכסי בע"ח משועבדים אלא מטעם הערב כו' וכיון שא"י לתבוע מהלוה עצמו ע"כ אין לגבות מנבסי כו' ועיין בש"ך שם ס"ק י"ט וס"ק כ' ובאו"ת והקצה"ח ונתיבות שם:

ענף א:

והנה האו"ת שם ס"ק י"ט הביא בשם הגי"ת דהרגיש דלמה השמיט הרמב"ם הך דינא דמבואר בבכורות ד' מ"ח להדיא והעיקר הוא משום דס"ל להרמב"ם דהא דאמרינן נכסי דב"נ ערבין לו ולא יתבע ערב תחלה היינו אי שעבודא לאו דאורייתא כו' אבל להרמב"ם דס"ל ש"ד לא דיינינן כן וע"כ יפה עשה הרמב"ם שהשמיט הך דינא כו' עכ"ל האו"ת ובאמת לפמש"כ התוס' גיטין ד' נו"ן ע"א ד"ה כיון דדיני כו' דרבא ס"ל שעבודא דאורייתא וכ"כ הריטב"א והובא בש"ך ח"מ סי' ל"ט ס"ק ב' ואפ"ה אמר רבא בבכורות ד' מ"ח להך דינא דמכדי נכסי דבר אינש ערבין לי' מי איכא מידי דלדידי' לא מצי תבע כו' וכן בב"ב ד' קע"ד אמר רבא כעין זה אלמא דאף דס"ל ש"ד מ"מ אמר דנכסי דאינש ערבין לי' וכמש"כ רש"י בקידושין ד' י"ג ע"ב ד"ה לאו דאוריתא כו' דהא דש"ד זהו מצד דנכסי דאינש ערבין לי' ומשתעבדים מדין ערב כו' ע"ש א"כ מוכח מזה דלא כהתומים דאף אי ש"ד מ"מ זהו מצד נכסי דבר אינש ערבין כו' ועיין ב"ב ד' קע"ד וברמב"ם ה' מלוה פ' כ"ב ה"א וקצרתי:

והנלע"ד בעיקר הך מילתא דבכורות מ"ח והא דסי' מ"ט הנ"ל דאמרו דלכן אינו תובע מהנכסים לפי דנכסי דאינש ערבאין לי' והיכא דלא מצי לתבוע מגופו ע"כ לא מצי לגבות מנכסיו הן במלוה בשטר ממשעבדי הן במלוה בע"פ מב"ח משדה שותפות כמו הא דבכורות הנ"ל דזהו כעין סברת הר"ת דהובא בש"ך סי' ס"ו ס"ק א' דכתב דאף דמכירת שטרות מה"ת מ"מ מהני מחילת המוכר שט"ח משום דשני שעבודים איכא א' שעבוד נכסי ב' שעבוד הגוף וכיון דמחלו ופקע שעבוד הגוף ממילא פקע שעבוד נכסי וזהו ג"כ מה"ט דהא דבכורות והא דס"ס מ"ט הנ"ל דכיון דנכסי דאינש ערבין לי' ע"כ היכא דלא מצי תבע לגופו ממילא לא תבע לנכסיו ואפשר דלכן ס"ל להרמב"ם מכירת שטרות דרבנן כמבואר בסי' ס"ו שיטתו משום דהוכיח כן דאל"כ מפני מה מהני מחילת המוכר כהוכחות התוס' והפוסקים בזה דאין לומר כסברת הר"ת הנ"ל דהא הרמב"ם לא הביא להא דבכורות ד' מ"ח הנ"ל וע"כ מוכח דס"ל כסברת האו"ת דכיון דש"ד לא פקע שעבוד נכסי אף דליכא שעבוד הגוף ע"כ מוכח דלא כהר"ת בזה והא דמוכר שט"ח ומחלו דמחול ע"כ זהו משום מכירת שטרות דרבנן:

ועפ"ז יש לתרץ על נכון כוונת הרי"ף סוף ב"ב דכתב במה שהקשו בסתירת ר"פ דקידושין על ר"פ דב"ב דבקידושין ד' י"ג א' ר"פ מלוה בע"פ גובה מיורשים משום ש"ד ובב"ב א' משום שלא תנעול כו' ותי' הרי"ף משום דמחמת שלא תנעול דלת אוקמה רבנן אדאורייתא והש"ך בסי' ל"ט ס"ק ב' תמה ע"ז בשם הריטב"א ותוס' רי"ד דל"ל לטעם על מה דאוקמוה אדאורייתא אכן לפי מה דנתבאר דהיכא דפקע שעבוד הגוף ממילא פקע שעבוד נכסי ולפ"ז יש לדון במה דקיי"ל דגובין מיורשים דקשה הא כיון דמת הלוה ופקע שעבוד הגוף ממילא יפקע שעבוד נכסי וכן הקשה הסמ"ע בסי' ס"ו ס"ק נ"ה והקצה"ח שם ס"ק כ"ו. והביא בשם הר"נ פ' הכותב דלכן במת הלוה גובין מיורשיו משום דשא"ה דנתערבו הנכסים בעת שהיה הלוה קיים ע"כ לא פקע שעבוד נכסי ושאני היכא דנפקע מחמת המלוה אז אף שעבוד נכסים נפקע ע"ש. והאו"ת בסי' ס"ו ס"ק מ"ג הקשה ג"כ קושיא זו ותירץ דאף כשמת הלוה וזוכה היורש בנכסים אז אף עליו מוטל לפרוע ויש עליו שעבוד הגוף כמו על אביו, וכ"כ הנתיבות בסי' ס"ו ס"ק כ"ד ולענ"ד יש להוכיח דעל יורש ליכא שעבוד הגוף מהא דכתובות ד' צ"ב דאיתא שם ראובן שירש שדה מיעקב ומכרה לשמעון שלא באחריות ואתא שמעון ומכרה לראובן באחריות ואתא בע"ח דיעקב וטריף מראובן דינא הוא דאזיל שמעון ומפצי ליה מ"ט בעל חוב דיעקב כבע"ח דעלמא דמי. ופי' רש"י דלא אמרינן דראובן כרעי' דאבוה הוא ואחריות דראובן לא קיבל עליו שמעון עכ"ל רש"י אלמא דאמרינן דעל יורש ליכא שעבוד גופי' דאם כהאו"ת דגם על יורש מוטל שעבוד על גופו א"כ קשה דמפני מה אמרו דבע"ח דיעקב כבע"ח דעלמא דמי כפי' רש"י והא כיון דעל היורש מוטל שעבוד על גופו כמו על אביו א"כ תיכף כשנפלו הנכסים לפני היורש משתעבד גופו ג"כ והוי בע"ח דילי' ואפשר לחלק דדוקא כשלא מכר השדה אז הוי שעבוד על גוף היורש משא"כ כשמכרה אז פקע שעבוד גופו דלא נשתעבד גופו אלא כשהשדה אצלו וע"כ במלוה בע"פ כשמכר היורש חייב רק משום מזיק שעבודו כמבואר בסי' ק"ז אבל לא משום חוב עצמו והתם בכתובות הא מיירי במכר השדה לאחר ואחר שיצתה מרשותו חזר וקנה השדה וכיון דאפסקי' אחר ע"כ פקע שעבוד הגוף שהיה על היורש ולכן אמרו דבע"ח דיעקב כבע"ח דעלמא דמי. ואינו קשה מזה הסוגיא על האו"ת:

ומ"מ עדיין תקשה על סברת האו"ת הנ"ל מהך דכתובות דמבואר שם דאף דאין לו שעבוד הגוף על היורש:

מחמת דיצאה מרשות היורש ואפסקי' אחר כנ"ל ואפ"ה גובין מלקוחות מצד דמשועבד למלוה וכן מוכח ממה דחזינן דמלוה טורף שדה המשועבדת מלקוחות אף היכא דמת הלוה ואין לו שום שעבוד הגוף כלל על שום ב"א אפ"ה גובה מצד שעבוד מלקוחות דהא בלוקח לא שייך סברת האו"ת לומר דמשתעבד גוף הלוקח ודוקא ביורש שייך סברת האו"ת משום דהוי כרעי' דאבוה א"כ מוכח מזה דגובין מהנכסים אף היכא דאין לו שעבוד הגוף כלל ודלא כהאו"ת בזה ותקשה באמת לפי המבואר בבכורות ד' מ"ח דהיכא דאין לו שעבוד הגוף דפקע שעבוד נכסי ומכל זה הוכיח הרי"ף דבאמת הא דגובין מיורשין אף אי ש"ד מ"מ אינו רק מדרבנן משום נעילת דלת וכן היכא דגובין מלקוחות אם מת הלוה ג"כ זהו רק מצד תקחז"ל. ולכן א"ש מה דא' ר"פ בקידושין מלוה בע"פ גובה מיורשין משום ש"ד ובב"ב א' משום נעילת דלת די"ל דזהו משום דאוקמוה בזה אדאורייתא היינו כיון דמה"ת זכה המלוה בשעבוד שהיה לו בעת שהיה הלוה קיים דהיה לו אז שעבוד הגוף עליו. וממילא היה לו אז זכות מצד שעבוד נכסי מה"ת וע"כ תקנו חז"ל דאף במת הלוה לא יופקע זכות שעבוד נכסי שהיה לו מכבר בהנכסים כן י"ל בכוונת הרי"ף ומתורץ קושיות הש"ך הנ"ל:

אך במה דגובין מלקוחות אם מת הלוה י"ל דזהו מה"ת ע"פ סברת רש"י בפסחים ד' למ"ד שכתב דהא דגובין מן לקוחות זהו משום דע"י השעבוד נעשה המכירה לדבר דאינו ברשותו כמש"כ לעיל בקונטרס בארוכה בסימן ל"ט ע"ש ולפ"ז יש ליישב דברי האו"ת הנ"ל על נכון משום דס"ל דמלקוחות גבי מצד דהשעבוד עושהו לדבר דאינו ברשותו לשיטת רש"י פסחים הנ"ל ומיורש גובין דאף דבזה לא שייך סברת רש"י פסחים הנ"ל דהא יורש לירושה ממילא אף דהוי אינו ברשותו עכ"ז כיון דיש לו שעבוד הגוף על היורש גובין ממנו אמנם לפמש"כ התוס' גיטין ד' מ' ע"ב ד"ה הקדש כו' דמוכח דלא ס"ל כשיטת רש"י הנ"ל ע"כ מוכח דלא כסברת האו"ת הנ"ל:

אלא כסברת הר"נ דאף דפקע שיעבוד הגוף כשמת הלוה אפ"ה לא פקע שעבוד נכסי או כמש"כ לשיטת הרי"ף דבאמת אין זה רק מדרבנן:

גם יש לומר בכוונת הרי"ף דסוף ב"ב הנ"ל דאף דש"ד מ"מ עפ"י דין תורה אין גובין מיורש עפ"י שיטת הרמב"ן דהובא בשבועות ברא"ש פ"ה סי' ג' דכתב דעכשיו דתקנו חז"ל דאין גובין ממשעבדי במלוה בע"פ דלאו שעבוד קרקעות מקרי ע"ש ע"כ הוצרך הטעם דלכן גובין מיורשים במלוה בע"פ משום דאוקמוה אדאורייתא ובמק"א הארכתי בזה ועיין לעיל סי' ל"ט סי' ד' בש"ד בסופו:

ענף ב:

ובאמת יש לדון הרבה לפמש"כ הר"נ בפ' הכותב הנ"ל דלכן ביורשין גובין מהם אף דמת הלוה וליכא שום שעבוד הגוף עכ"ז כיון דלא מיפקע שעבוד הגוף מחמת פטור של המלוה לכן לא פקע שעבוד נכסי דהא הנכסים נתערבו כבר לפי שעיקר ערבותן של הנכסים הוא בענין זה כו' וכמש"כ הקצה"ח בסי' ס"ו ס"ק כ"ו לבאר כל זה א"כ לפ"ז תקשה בהא דסוף סי' מ"ט הנ"ל ובהא דבכורות ד' מ"ח הנ"ל דיוב"ש שהיה להם שדה בשותפות דאין גובין מהם לפי דנכסי דאינש ערבין לו וכיון דא"י לילך לגופו כו' והא ביורש ג"כ ליכא שעבוד הגוף כלל ואפ"ה לא פקע שעבוד נכסי א"כ ה"ה בהא דב' יוב"ש יגבה מן שעבוד נכסי היינו מן שדה שותפות שלהם אך לפמש"כ ע"פ סברת האו"ת דלכן גובין מיורש לפי דנשתעבד גופו והא דגובין מן לקוחות אף במת הלוה כבר נתבאר טעם נכון דאינו קשה מזה על סברת האו"ת עפ"י שיטת רש"י בפסחים א"כ לפ"ז י"ל באמת דזהו כלל ברור דהיכא דלא שייך שעבוד הגוף יופקע שעבוד נכסי ולעולם בעינן דבעת דגובה מן שעבוד נכסי דיהיה לו שעבוד הגוף. ע"כ א"ש בפשיטות הא דבכורות וכן הא דס"ס מ"ט וכן לפמש"כ בשיטת הרי"ף דסוף ב"ב די"ל דבאמת הא דגובין מיורש אין זה רק מדרבנן אף אי נימא ש"ד י"ל דהתקנה לא היה רק במת הלוה משום דאל"כ ילקה הדין דזהו דבר המצוי ומשום שלא תנעול דלת עשו כן משא"כ ב' יוב"ש דלא שכיח דיכתבו שטר ולא ישלשו השמות בשני יוב"ש ע"כ לא תקנו כן התם וכעין זה כתב ר' אפרים והובא ברא"ש ב"ק פ"א סי' י"ט לחלק כזה בין מידי דשכיח ולבין מידי דל"ש ע"ש וא"ש הכל בפשיטות דאינו קשה אבל לשיטת הר"נ תקשה דמ"ש ב' יוב"ש מן הא דמת היורש דגובין מהשעבוד נכסי אף דליכא שעבוד הגוף:

ואין לחלק דשאני בהא דמת היורש דהא בחיי הלוה היה לו שעבוד הגוף ע"כ אף דעכשיו כשמת פקע לו מ"מ כיון דבעת שהיה לו שעבוד הגוף מחיים זכה אז בהשעבוד נכסי. וע"כ אף לאחר מיתתו לא מיפקע זכותו שזכה כבר משא"כ גבי ב' יוב"ש דלא נתברר מעולם זכותו דז"א דהא גבי יוב"ש ג"כ הא בעת ההלואה היה ידוע ומבורר לנו אז השעבוד הגוף על איזה יוב"ש הוא מוטל רק לאחר ההלואה נולד לנו הספק ואף דתיכף לאחר ההלואה נולד הספק לאיזה יוב"ש הלוה עכ"ז הא גם במת הלוה תיכף לאחר ההלואה מ"מ גובין מיורש ואף דמת בתוך זמ"פ כידוע א"כ מ"ש ב' יוב"ש בזה:

ובאמת לולי דברי הטור ושו"ע יש מקום לומר בהא דבכורות דף מ"ח הנ"ל דס"ל לר' ירמיה בשני יוב"ש שהיו בעיר א' דגובה משדה שותפות שלהם ורבא מקשה ליה מכדי נכסי דבר אינש כו' די"ל דבאמת גם רבא מודה בשני יוב"ש דכיון דבעת הלואה היה מבורר אז בעת ההלואה על מי מהם מוטל שעבוד הגוף ע"כ לא מיפקע שעבוד נכסי דזכה כבר [וכש"כ אם היה הלואה בשטר ומתו העדים לאחר ההלואה דזה דומה למת הלוה דגובין מיורש ועיין בח"מ סי' מ"ט סעי' זיי"ן ובש"ך שם ס"ק י"א דאלים שעבודו ביותר דהא אז היה זה ממון דיכול להוציא בדיינין אף ממשעבדי] אלא קושיות רבא שם קאי עלה דאמרו שם מעיקרא גבי שני זכרים דאם מת האב בתוך ל' יום דלא נתברר מעולם לנו על מי חל השעבוד הגוף של חוב הפדיון ומ"מ ס"ל שם להש"ס מעיקרא דגובה מהם כשלא חלקו וכמו בשני יוב"ש כו' ע"ז שפיר מקשה ליה רבא דמכדי נכסי דאינש ערבין ליה דהא התם דלא נתברר מעולם על מי הוא מוטל השעבוד הגוף ע"כ ליכא בזה שעבוד נכסי. ואין זה דומה למת הלוה דגובין מיורשיו דהא שם נתברר בחיי הלוה דהיה לו שעבוד הגוף עכ"פ וכנ"ל אבל לעולם י"ל גבי ב' יוב"ש דכיון דבעת ההלואה היה מבורר השעבוד הגוף דגם רבא מודה דגובין מן שדה שותפות שלהם כן י"ל בכ"ז לולי דברי הטושו"ע דס"ס מ"ט:

שוב ראיתי דזה אינו קשה כלל די"ל דשאני במת הלוה דגובין מן יורשים משום דהא בעת הלואה היה לו שעבוד הגוף אז ממילא זכה אז בשעבוד נכסי ולא פקע זכותו מה שזכה כבר בשעבוד נכסי בעת שהיה לו זכות מבורר לשעבוד גופו על הלוה בעת שהיה הלוה חי ובזה שייך לומר דהנכסים נתערבו אז וזה דומה למה דגובין מן ערב אף דמת הלוה וכמש"כ הקצה"ח כעין זה בסי' ס"ו ס"ק כ"ו להסביר סברת הר"נ משום דאדעתא דהכי נתערבו הערב והנכסים אבל בהא דבכורות דף מ"ח הנ"ל בשני יוב"ש שלקחו שדה בשותפות דהא בעת הלוואה לא היה להם השדה שותפות כדמשמע מן לשון הגמ' דאמרו בלשון שלקחו שדה בשותפות ולא נקטו בלשון שהיה להם שדה בשותפות דמשמע מזה שלקחו השדה אחר עת הלואה:

וי"ל דדוקא בזה שפיר אמר רבא דמכדי נכסי דבר אינש ערבין ליה כו' משום דבזה לא שייך לומר דזכה כבר בשעבוד נכסי אף דכתב דאקני וגם דהא מה"ת משתעבד נכסי אף לאחר הלוואה כמש"כ התוס' בכורות דף מ"ט ע"ב ד"ה ודידיה אזיל כו' בסה"ד שם עכ"ז אינו גובה בזה משום דהא בכה"ג לא זכה מעולם בשעבוד שדה שותפות כיון דקנו שדה בשותפות לאחר ההלואה ואז נולד לנו ספק מי הוא הלוה וכיון דבעת שקנו השדה לא נתברר אז השעבוד גופו ע"כ פקע שעבוד נכסי ממילא וכן ביוב"ש שקנה שדה מן יוב"ש הב' לאחר ההלואה דכיון דאז נולד הספק מי מהם הוא הלוה ע"כ פקע שעבוד נכסי דלא שייך בזה לומר דאדעתא דהכי נתערבו הנכסים אבל אם היה להם שדה בשותפות בעת ההלואה דכיון דבעת ההלואה ידוע מי הוא הלוה וכש"כ בהלוואה בשטר ובעדים רק דאח"כ מתו העדים וכה"ג דהיה לו אז שעבוד הגוף מעליא על הלוה בבירור ויכול להוציא ממנו אז בדיינין אף דאחר ההלוואה נולד הספק לנו מי מהם הוא הלוה עכ"ז דומה זה להא דמת הלוה תיכף לאחר ההלוואה אף בתוך זמ"פ דמ"מ גובין מהיורשים בודאי כיון דהיה לו שעבוד הגוף בחייו ואדעתא דהכי נתערבו הנכסים בעת ההלוואה וכמש"כ הקצה"ח שם כנ"ל וה"ה בהך דשני יוב"ש דבעת ההלואה שהיה להם אז שדה שותפות דנתערבו הנכסים האלו אז וזכה אז בשעבוד נכסי ע"כ אף לאח"ז דנולד הספק מי מהם הוא הלוה עכ"ז כיון שזכה כבר הוא בחזקתו ולא פקע שוב לאח"ז:

וכן בהא דבכורות דף מ"ח גבי שני זכרים שמת אביהם תוך למ"ד דבלא חלקו הנכסים רצו לומר דגובה מצד ממנ"פ. וע"ז שפיר מקשה רבא דמכדי נכסי דבר אינש ערבין ליה כו' דהא התם דלא נתברר מעולם שעבוד הגוף על מי הוא ע"כ לא זכה מעולם בשעבוד נכסי וע"ז שפיר מקשה רבא כן אבל בשני יוב"ש דאם היה להם שדה שותפות בעת ההלואה שפיר י"ל דכה"ג גם רבא מודה לר' ירמיה דס"ל דגובה מן שדה שותפות דזה דומה להא דמת הלוה דגובין מיורשים כמש"כ הר"נ ובאמת בטוש"ע סוף סי' מ"ט נקטו בלשונם גבי ב' יוב"ש כו' שהיו שותפים בשדה כו' ואדרבה משמע מלשונם קצת דקאי על היו שותפים מכבר דהא זה לשונם שני יוב"ש כו' ונמצא לא' מהם שדה שקנה מיוב"ש הב' או שהיו שותפים בו כו' דמתחלה נקטו בלשון שקנה ואח"ז נקטו בלשון שהיה כו' ואף דזה אין הכרח כ"כ להוכיח מלשונם כן מ"מ מדסתמו בזה משמע קצת דלא מחלקי בזה ועכ"ז לפי מה דנתבאר דעתי נוטה דהך דינא דס"ס מ"ט לא שייך רק בקנו שדה בשותפות כמבואר בלשון הש"ס בכורות דאמרו בזה"ל שני יוב"ש כו' ולקחו שדה בשותפות. דמשמע מזה דקאי בקנו שדה לאחר ההלואה דבעת דבא לו זכות שעבוד נכסי אין לו אז זכות שעבוד הגוף להוציא ממנו בדיינין דומיא דמיירי התם בשני זכרים דלא נתברר מעולם שעבוד הגוף כנ"ל אבל אם היה להם שדה בשותפות בעת ההלואה י"ל דגובה מהם מצד ממנ"פ וי"ל דהטושו"ע קיצרו בלשונם בזה ואף אם לא נתכוונו לזה מ"מ לשיטת הר"נ הנ"ל שפיר יש לחלק כן: וע"פ כל זה יש לדון הרבה במש"כ שם הטושו"ע בהא דס"ס מ"ט דנמצא שהערב לב' יוב"ש כו' כשם שא"י לתבוע מהן כך א"י לתבוע מהערב וע"פ מש"כ הבאר הגולה שם ס"ק למ"ד דפי' דמיירי בלא הוכרו בעת ההלואה כו' ויש לחלק לפ"ז דשאני היכא דמת הלוה דגובין מן הערב וכן יש לדון הרבה לפי מה דנתבאר במש"כ הש"ך בס"ס מ"ט ס"ק כ' דיוב"ש שערב בעד יוב"ש דאינו יכול לתבוע ממנו ויש להאריך בכ"ז אך אף דנימא דאין זה במשמעות הטושו"ע לחלק בין קנו שדה שותפות לבין היה להם שדה שותפות בעת הלואה ועכ"ז לפי שיטת הר"נ כתובות הנ"ל שפיר יש לדון דאם היה הלואה בעדים ואח"ז מתו העדים וכה"ג ונולד אח"ז ספק מי מהם הוא הלוה דבזה י"ל דגובה משדה שותפות שלהם שהיה להם בעת ההלואה. כיון דבעת הלואה היה שעבוד הגוף ידוע באופן שהיה יכול להוציא ממנו בדין דכה"ג כיון שזכה כבר לשעבוד נכסי דלא פקע שוב:

ענף ג:

ויש להוכיח עוד כהר"נ בזה מהא דכתובות דף מ"ח דמי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין אשתו וב"ב וד"א ושיטת הרמב"ם ה"א פ' י"ב ה' י"ז דעד שש שנים זנין אותם משום דיותר משש אינו מחוייב לזונן והא שוטה כיון דפטור מכל המצות ודאי ליכא עליו שום שעבוד הגוף כלל ואפ"ה יורדין לנכסיו בתורת שעבוד נכסי וע"כ מוכח דכיון דנשא אשתו בעת שהיה שפוי דנשתעבד אז במזונות אשתו וכן במזונות בניו דכתב הר"נ ספ"ה דכתובות דמן דין מזונות אמם נגעו בה דכחד גופא נינהו והובא בח"מ לאה"ע סי' ע"א ס"ק א' ע"כ כיון דנשתעבד גופו וזכה הבע"ח בשעבוד נכסים. ממילא לא פקע שוב וא"ש אבל לפי סברת האו"ת דס"ל דלכן במת הלוה גובה מהיורש משום דנשתעבד גוף ביורש אבל אם לא היה נשתעבד גוף היורש לא היה יכול לגבות מן היורש. א"כ תקשה דאיך מצי לגבות למזונות אשתו עכשיו דנשתטה. וע"כ מוכח מזה כשיטת הר"נ דכתב דלאחר שנשתעבד גופו כבר לא בעינן שוב לשעבוד גופו אלא כשמחלו דנפטר הגוף מחמת המלוה בזה נפקע שעבוד נכסי ועיין בש"ך ח"מ סי' ע"ב ס"ק קס"ב שכתב בשם הרשב"א בתשובה שכתב דחיוב מזונות הבת שבכל יום ויום הבא הוא מחוייב ועומד למפרע מעת שקיבל ההתחייבות על עצמו ויש להאריך בזה טובא ולחלק בין חיוב דפוסק ע"ע ובין חיוב מזונות דתנאי ב"ד וכמבואר באה"ע סי' צ"ג סעיף כ"ב ב"ש ס"ק מ"א:

ומ"מ יש לדחות זה ההוכחה דאף אי נימא דבתורת שעבוד נכסי לא מצינן לגבות בנשתטה עכ"ז א"ש הא דאמרו התם בנשתטה דיורדין לנכסיו וזנין אשתו וב"ב וד"א. דזהו בתורת אומדנא דאנן סהדי דמסתמא ניחא ליה וכמש"כ הטור באה"ע סי' ע"א והובא בח"מ שם ס"ק ו' ומה"ט אף ביותר מבני שש זנין אותם כדס"ל להטוש"ע שם ואף דקיי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש עכ"ז שא"ה דהוי מתנה שלא מדעת דעדיפא מן יאוש שלא מדעת וכמש"כ הש"ך בח"מ סי' שנ"ח ס"ק א' ועיין מזה בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' א' ענף ה' וע"כ אין הכרח מזה לדחות סברת האו"ת הנ"ל ועיין ביבמות דף מ"ד תוס' ד"ה כל שאינו כו' ובשיבת ציון סי' ד' בשם הפרמ"ג וקצרתי:

וראיתי בנתיבות סי' ל"ט ס"ק ב' שכתב במי שנשתטה לאחר ההלואה דאי ש"ד יורדין לנכסיו בתורת שעבוד נכסי ובאמת יש לדון בדבריו לפמש"כ האו"ת דאין גובין מיורש אלא משום דנשתעבד גוף היורש אלמא דבשביל מה דנשתעבד גוף הלוה בעת שהיה חי לא מהני זה לגבות מיורשיו אלא משום דיש לו שעבוד הגוף על היורש א"כ מה"ט לא יהיה יכול לגבות כעת דנשתטה ופקע שעבוד גופו כעת דממילא יפקע שעבוד נכסי אכן לפי דבאמת העיקר לדינא כמש"כ הר"נ וכמש"כ הקצה"ח בסי' ס"ו דלכן במת הלוה גובין מן הנכסים לפי דהא הנכסים נתערבו אז וכמש"כ לעיל להסביר זה דכיון דזכה להשעבוד נכסי בעת ההלואה דהיה אז שעבוד גופו אלימא להוציא ממנו בדיינין א"כ ה"ה בנשתטה לאחר ההלואה דכיון דזכה כבר להשעבוד נכסי הוא בחזקתו ויפה כתב הנתיבות והא דיבמות דף קי"ג דההוא חרש דרב מלכי' אנסבא איתתא וכתב לה ארבע מאה זוזי מנכסיו ואמר רבא אלו רצה שפחה לשמשו כו' אין זה ענין לנ"ד דזהו מצד אומדנא כדאמרו התם אלו רצה שפחה כו' וגם מצד תק"ח כיון דתקנו נישואין לחרש ועיין באה"ע סי' ס"ז סעיף יו"ד:

וע"פ כל מש"כ י"ל דמזה הוכיח הרמב"ם דלא הביא להא דבכורות דף מ"ח די"ל דס"ל דכיון דחזינן בקידושין דף י"ג ובסוף ב"ב דאי ש"ד גובין מיורשין מה"ת דתקשה דהא פקע שעבוד הגוף כיון שמת הלוה וכקושיות הר"נ והאו"ת הנ"ל:

ומזה הוכיח דבאמת לא בעינן לשעבוד הגוף כלל ודלא כהסוגיא דבכורות הנ"ל ולא ס"ל לחלק למש"כ לעיל לחלק לשיטת הר"נ מהא דבכורות כנ"ל וע"כ השמיט הרמב"ם זה ועיין בגיטין דף נ' תוס' ד"ה כיון ופסחים דף ס"א ויש לי עוד לדון בשיטת הרמב"ם ע"פ הא דכתובות דף מ"ח דמי שנשתטה כו' שהבאתי לעיל ורבא דבכורות דף מ"ח הנ"ל אזיל לטעמיה דס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש ע"כ לדידיה א"ש הא דכתובות הנ"ל דמשום מתנה שלא מדעת דהוי מתנה נגעו בה ולא פליג על הא דכתובות דאמרו מי שנשתטה כו' וכשיטת התוס' דב"מ דף כ"ב דמדמין זה ליאוש שלא מדעת וי"ל דאזיל לשיטתו אך אין רצוני להאריך יותר בכ"ז:

נחזור לענינינו דנתבאר דלשיטת הר"נ דכתובות דלכן במת הלוה גובין מן היורשים משום דכיון דהיה לו שעבוד הגוף על הלוה נתערבו הנכסים אז ולא מיפקע ביותר ע"כ נראה לפ"ז לדון בהא דשני יוב"ש דס"ס מ"ט הנ"ל דדוקא כשנולד הספק מי הוא החייב ומשועבד גופו בעת שחל זכות השעבוד נכסי אז אמרו דנכסי דבר אינש ערבין לו כו' וכמו הא דבכורות דף מ"ח בשני זכרים שלא נודע מי מהם הוא הבכור. וכמו כן בשני יוב"ש שלקחו שדה שותפות דמדלא נקטו שם בגמ' בלשון שהיה להם שדה שותפות א"כ משמע דדוקא בלקחו שדה שותפות היינו אחר ההלואה בזה אמרו להך דנכסי דבר אינש ערבין ליה דהא בעת שחל זכות שעבוד נכסי נולד אז הספק מי הוא החייב אבל אם בעת שחל זכות שעבוד נכסי אז לא נולד שום ספק מי היא החייב כמו בשני יוב"ש אם היה מבורר בעת ההלואה מי הוא החייב ואח"ז מתו העדים ונאבד השטר וכה"ג והיה להם בעת ההלואה לשדה שותפות. ע"כ בזה י"ל כיון דזכה זכות שעבוד הגוף בעת שהלווה לו והיה מבורר זכותו אז באופן שהיה יכול להוציא בדין מן גוף הלוה ע"כ אז ממילא זכה אז בהשעבוד נכסי על הנכסים בשדה שותפות שלהם. ואף דאח"ז נולד ספק מי הוא החייב עכ"ז הא זה דומה למת הלוה דגובין מיורשים דאף דפקע עכשיו שעבוד הגוף מ"מ כיון דכבר נתערבו הנכסים זכה ולא פקע זכותו ה"ה בזה ובודאי אין סברא לחלק דשאני ביורש דידוע לכל על מי היה לו שעבוד הגוף בחיי הלוה משא"כ בנ"ד דנולד הספק דעל מי היה לו שעבוד הגוף מכבר דז"א סברא לחלק דהא פכ"פ עכשיו אין לו שעבוד הגוף כשמת הלוה וע"כ מוכח דלא איכפת לן במה דעכשיו אין לו שעבוד הגוף רק העיקר תלוי באם היה לו מתחלה כנ"ל א"כ ה"ה ביוב"ש דידוע דבעת הלואה היה לו שעבוד הגוף מבורר כנ"ל:

וכבר נתבאר דגם מן לשון הטושו"ע דכתבו בלשון שהיה להם שדה שותפות אין הכרח דלא יסברו כן די"ל דקיצרו בלשונם והא שכתבו שם דנמצא שהערב לב' יוב"ש כו' כשם שא"י לתבוע מהם כך א"י לתבוע מהערב הא כתב הבאר הגולה שם ס"ק למ"ד דפי' דמיירי בלא הוכרו בעת ההלואה כו' א"כ הא לא נודע להערב מעולם מי הוא הלוה וכגון דלוו ע"י שליח וכה"ג ולכן אין זה דומה להא דמת הלוה דגובין מן הערב. דהא בלא הוכרו בעת ההלואה א"כ נולד הספק בזה בעת ההלואה מי הוא החייב. ע"כ י"ל דבנ"ד שנתבאר גם הטושו"ע מודו למש"כ דבכה"ג גובין מן שדה שותפות ומש"כ הש"ך בס"ק כ' דיוב"ש שערב בעד יוב"ש הב' דא"י לתבוע ממנו כבר תמהו האו"ת והקצה"ח והנתיבות על הש"ך בזה וע"כ אין לסתור מזה לכל מה שנתבאר ובוודאי העיקר כמש"כ הר"נ בכתובות ודלא כהאו"ת וע"כ יצא לנו דין מחודש דאם היה מבורר בעת ההלואה מי הוא החייב והיה יכול להוציא אז מן שעבוד גופו בדיינין רק אח"כ נולד ספק מי הוא החייב דאותן הנכסים שהיה להם בשותפות בעת ההלואה דגובה מהם משום ממנ"פ ולא דיינינן בזה להא דמבואר בבכורות וס"ס מ"ט הנ"ל:

ענף ד:

ונלע"ד לברר ע"פ הסברא דהעיקר כהר"נ דמש"כ האו"ת בסי' ס"ו ס"ק מ"ג דבמת הלוה כשיורש זוכה נכסים אף הוא משתעבד כמו לוה עצמו ועליו מוטל לפרוע כמו על אביו הלוה עכ"ל האו"ת דזהו דוחק בסברא דאיזה שעבוד הגוף יחול על היורש ואי דנימא דמשום מצוה על היורשים לפרוע חוב אביהם נגעו בזה ואף דאין כופין בזה מ"מ מהני זה המצוה להיות נחשב כשעבוד הגוף דלא יפקע שעבוד נכסי בזה וכש"כ לשיטת הרמב"ן דהובא בסי' ק"ז דס"ל דהברירה ביד ב"ד לכופן על מצוה דמוטל על היורשים לפרוע חוב אביהן ודאי א"ש דלא פקע שעבוד נכסי במה דמת הלוה אבל מה יענה האו"ת במה דמבואר בח"מ סי' ק"ח בטור שם והובא בסמ"ע ס"ק מ"ב דבמוכר שדה באחריות ליכא שום מצוה על היורשין לפרוע חוב אביהן אף דירשו מטלטלין משום דעביד אינש דזבין ליומא וכן כתבתי בספרי באר יצחק ח' ח"מ סי' ב' דכעין זה מבואר בירושלמי חגיגה סוף ה"א גבי חוב עולת ראיה יעו"ש א"כ תקשה דאיך גובין חוב כזה מן יורשים הא בזה ליכא מצוה על היורשים לפרוע חוב אביהם בחוב כזה וכיון דפקע שעבוד הגוף ממילא פקע שעבוד נכסי כקושייתם וביותר תקשה מהא דקיי"ל בערכין דף כ"ב דהיכא דחייב מודה וכה"ג גובין מן יתומים קטנים וכן פסקו בח"מ סי' ק"ח וסי' ק"י וקשה הא ביתומים קטנים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו ודאי דליכא שעבוד הגוף עליהם כלל דאיך גובין מיתומים קטנים הא כיון דפקע שעבוד הגוף לאחר דמת הלוה דיפקע ממילא שעבוד נכסי:

ובאמת אפשר לומר דזהו טעם דאמר ר"פ בערכין ד' כ"ב דלכן אין גובין מן יתומים קטנים משום דלאו בני מיעבד מצוה הוי ושיטת הרמב"ן והריטב"א להוכיח מזה דס"ל לר"פ שעבודא לאו דאורייתא והובא בש"ך סי' ל"ט ס"ק ב'. אבל לפי מה שנתבאר דבכל גביות חוב בעינן שעבוד הגוף כנ"ל ע"כ י"ל דזהו סברת ר"פ משום דס"ל כסברת האו"ת דהא דגובין מן יורש זהו משום דמוטל על היורש שעבוד הגוף אבל ז"א רק בגדולים דיש עליהם מצוה לפרוע חוב אביהם וכנ"ל. אבל בקטנים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו ואין לו שום שעבוד הגוף עליהם ע"כ ממילא פקע שעבוד נכסי אף דס"ל ש"ד כן י"ל בשיטת ר"פ אך בקטן בעת מיתת האב והגדיל אח"ז שאני אבל לדינא לפי מה דקיי"ל דבשלשה דרכים גובין מיתומים קטנים אף דלאו בני מיעבד מצוה נינהו וממילא ליכא שעבוד הגוף עליהם ופקע שעבוד נכסי ואפ"ה גובין מיתומים קטנים היכא דליכא חשש צררי ובזה הסברא מחולק ר"פ עם רב הונא בריה דרב יהושע בערכין שם ומוכח מזה כסברת הר"נ דלא איכפת לן במה דפקע עכשיו שעבוד הגוף אלא עיקר תלוי אם היה לו שעבוד הגוף בעת ההלואה:

וידעתי מה די"ל בזה דשאני בקטן דהא אתי לכלל גדלות ואז יחול עליו שעבוד הגוף בתורת מצוה על היורשין לפרוע חוב אביהם כנ"ל וכדמצינו כה"ג בב"מ דף ע"ב דזוכין לקטן מה"ט דהא אתי לכלל שליחות וע"כ לא מקרי בזה פקע שעבוד הגוף כו' ולפ"ז ה"ה י"ל כן במש"כ לעיל לדון בנשתטה לאחר הלואה דהא פקע ליה שעבוד הגוף די"ל בזה דלא מקרי פקע ליה שעבוד הגוף דהא אם יתפקח וישתפה יחול עליו שעבוד הגוף וכמש"כ התוס' גיטין דף כ"ב ד"ה הא לאו בני דיעה כו' דמה"ט מקרי חו"ש בני כריתות וזהו סברת הרמב"ם דס"ל זכין לחרש ושוטה והובא בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' א' ענף ה' ועיין בשיבת ציון סי' ד' אבל באמת לא שייך כל הנ"ל בנ"ד דהא כיון דעכשיו ליכא שעבוד הגוף ממילא ליכא שעבוד נכסי ובזה לא מהני ראוי לאח"ז ועיין בזבחים דף צ"ט ע"א דקטן מקרי אינו ראוי לחיטוי ולא אמרינן דהא אתי לכלל גדלות ויהיה ראוי לחיטוי וע"כ העיקר כמש"כ הר"נ ועיין בח"מ סי' ק"ו סעיף א' בהגה"ה מש"כ בשם הריב"ש ובהא דשני יוב"ש דבכורות מ"ח הנ"ל אף די"ל התם כמו בהא דיבמות דף מ"א דהספיקות חולצות כו' משום דמקרי ראוי ליבום אם יבא אלי' ויאמר כו' והא גם בשני יוב"ש י"ל אם יבא אלי' ויאמר מי מהן הוא החייב דסמכינן עליו בממון כדאמרו בכ"ד יהא מונח עד שיבא אליהו ואפ"ה מקרי פקע שעבוד הגוף כו' משום דהאמת הוא דדוקא בענין עולה ליבום דנו כן ע"י הא דאם יבא אלי' ויאמר כו' אבל לא בנ"ד דבעי לשיעבוד הגוף כעת לא מהני זה הסברא וקצרתי ועיין בח"מ סי' רל"ה סעיף ט"ו בקטן שלוה לצורך מזונות כו' ובב"ק דף ל"ט שור של חש"ו שנגח ב"ד מעמידין כו' וזהו מדרבנן מפני תיקון העולם כמבואר שם:

ענף ה:

ולכאורה י"ל בהא דס"ס מ"ט הנ"ל ביוב"ש שקנה מן יוב"ש דאמרו דאינו גובה משום ממנ"פ די"ל טעם אחר בזה דשא"ה לפמש"כ האו"ת בסי' מ"ט ס"ק כ"א די"ל הטעם בזה לפי דהשטר לא הוי מוכח מתוכו איזה יוב"ש הוא הלוה וע"כ אינו טורף ממשעבדי יעו"ש. וכן במה דמבואר שם דאינו גובה מן שדה שותפות נלע"ד לומר בזה ע"פ מש"כ הנתיבות בסי' נ"ח ס"ק ד' דהקשה להך דעה דס"ל התם בסי' נ"ח דאינו יכול לתפוס מן השליח כיון דיפסיד השליח מכיסו דא"כ תקשה בהא דבכורות ד' מ"ח דאמרו מעיקרא גבי יוב"ש דגובה מן שדה שותפות דהא עי"ז יגיע פסידא לשותפו:

אבל י"ל דשא"ה שהיא קרקע ויש בו תורת שעבוד ע"כ מה בכך דיפסיד שותפו דהא יכול לומר דאני נוטל שעבודי דיש לי על השדה רק בהא דסי' נ"ח דהוי מטלטלין דאין לו על זה שום שעבוד בזה דנו כן ולפ"ז י"ל דלכן אינו גובה משום ממנ"פ מן שדה שותפות דשא"ה דהא כיון דיגיע פסידא לשותף הב'. ע"כ אינו גובה מן שדה שותפות בשטר דאינו טורף ממשעבדי כמו הא דשני יוב"ש כיון דלא הוי מוכח מתוכו א"כ לפ"ז נסתר כל מש"כ להעיר ע"פ דברי הר"נ הנ"ל בהא דבכורות וס"ס מ"ט הנ"ל:

אבל באמת זה אינו דהא באמת אינו סברא לומר כן בטעמא דהך מלתא דהא להדיא אמרו שם בבכורות טעם אחר בזה דמשום דנכסי דבר אינש ערבין עליו אתו עלה דמשום כמו דאינו יכול לתבוע מהלוה כך א"י לתבוע מהערב. ועוד דהא התם בבכורות גבי שני זכרים דהוי מלוה הכתובה בתורה לא שייך התם לומר הטעם דלא הוי מוכח מתוכו וכמו דמצאתי בנתיבות סי' מ"ט ס"ק כ"א דתמה כזה על האו"ת ע"ש ע"כ עיקר הטעם שם הוא דלפי דאינו יכול לתבוע מן הלוה בדיינים ע"כ פקע שעבוד נכסי כנ"ל ועוד דהא מוכח מסוגיא דבכורות שם דמה דאמר ר' ירמיה שם בשני יוב"ש ולקחו שדה בשותפות דבע"ח גובה ממנ"פ דאף במלוה בע"פ ס"ל כן דהא שם קאמרי מעיקרא דמית האב אימת דמית לאחר ל' כי חלקו פטורין והא אשתעבד נכסי כו' וע"ז א"ר ירמיה זאת אומרת שני יוב"ש כו'. ובתוספות שם ד"ה והא אשתעבד להו נכסי כו' כתבו דקסבר השתא אחין שחלקו יורשין הן ומלוה בע"פ גובה מן יורשין כו' אלמא דאף דהיה ס"ל לר' ירמיה דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר מ"מ ס"ל דגובה מן שדה שותפות ואף דיהיה פסידא ע"י זה לשותפו כמו שהקשה הנתיבות מ"מ לא איכפת לן בזה ולכן ס"ל לר' ירמיה דגובה מן שדה שותפות ואף דס"ל לאו ככתוב בשטר דמי מ"מ ס"ל דגובה משום דלא בעינן בזה לשטר דוקא ע"כ נסתר מה שרציתי לומר דדוקא במה דבעינן למלוה בשטר ע"כ אמרו דאינו גובה מן שדה שותפות דהא מוכח דאף במלוה בע"פ גובין מן שדה שותפות ואפ"ה חזינן דאמרו שם דלא כר' ירמיה ואינו גובה משום דנכסי דאינש ערבין ליה כו' אלמא דאף היכא דלא בעינן לדון שטר מ"מ אמרו דאינו גובה בזה ע"כ שפיר כתבתי להעיר בכ"ז ע"פ דברי הר"נ משום דמוכח דעיקר הטעם הוא דכיון דאינו יכול לכוף לשעבוד גופו בב"ד ע"כ פקע שעבוד נכסי וכפשטות הגמרא והשו"ע כנ"ל:

ובאמת תקשה מזה על הנתיבות בסי' נ"ח ס"ק ד' הנ"ל שכתב דלכן רצו לומר בהא דבכורות דגובה מן שדה שותפות משום דהוי מלוה בשטר כו' דהא חזינן לפמש"כ התוס' שם ד"ה והא אשתעבד כו' דהיה ס"ל להש"ס שם מעיקרא ג"כ דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתוב בשטר דמי ואפ"ה אמרו דגובה מן שדה שותפות ואפשר לומר בזה דהא עיקר קושיות הנתיבות שם הוא להך שיטה דס"ל בסי' נ"ח דאינו יכול לתפוס ממון השליח אם יצטרך לשלם כו' וי"ל דשיטת התוספות בבכורות הנ"ל דס"ל כדעה שנייה דהובא שם דס"ל דבכל גווני יכול לתפוס מן השליח ובפרט לפמש"כ האו"ת שם ס"ק ב' דהתוס' ס"ל כדיעה ב' הנ"ל ע"ש ולהך שיטה דס"ל דאינו יכול לתפוס אם יהיה פסידא לחבירו י"ל באמת כמש"כ הנתיבות הנ"ל דשא"ה דהוי מלוה בשטר ע"כ אף אם יהיה פסידא לשuתפו ג"כ גובה וי"ל דס"ל כמש"כ התוס' בבכורות שם ד"ה הנ"ל על מה שאמרו שם והא אשתעבדו להו נכסי כו' בתירץ הב' דקסבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי ולכן שפיר כתב הנתיבות בזה:

ענף ו:

ובעיקר הך סוגיא דבכורות ד' מ"ח דאמרו בהך דשני יוב"ש דאינו גובה מן שדה שותפות משום דנכסי דאינש ערבין לו והובא בס"ס מ"ט כנ"ל לולי דברי הראשונים הנ"ל נלע"ד לדון מלתא חדתא והוא דבעיקר הדין אם גובה מן שדה שותפות שלהם מצד ממנ"פ יש להקשות דאיך יכול לתפוס מן השותפות והא יגיע מזה פסידא לשותף הב' דאינו חייב והא לחד דיעה בסי' נ"ח סעי' א' דס"ל גבי סטראי דאחר דחייב השליח לשלם לא יוכל המלוה לעכבן א"כ קשה דהא כי שקיל בע"ח המחצה א"כ המחצה הב' יחלקו השותפים ביניהם והרי יפסיד האחר שאין חייב להבע"ח ואיך יכול הבע"ח להזיק בתפיסתו וכמש"כ הש"ך בסי' קע"ו ס"ק מ"ח וכן הקשה הנתיבות בסי' נ"ח ס"ק ד' ומה דיש לדון במה דתי' שם כבר כתבתי לעיל מזה. ובעיקר הך פלוגתת ראשונים אי יכול לתפוס מן השליח אף דיגיע לו פסידא נלע"ד לומר דזה תלוי במה דפליגי תנאי אי גורם לממון כממון דמי או לא משום דמצד דדיינינן דינא דגרמי לא שייך בזה דהא היכא דאין כוונתו להזיק ס"ל לכ"פ דאינו חייב בדד"ג כמבואר בסי' ס"ו וסי' שפ"ו משום דד"ג הוי מדרבנן ולא תקנו בזה כידוע אך למ"ד דס"ל גורם לממון כממון דמי בזה שפיר י"ל דאינו יכול לתפוס מן השליח כיון דיפסיד ויצטרך לשלם ואף דאין החפץ שלו מ"מ כיון דגורם לו פסידא זה מקרי גורם לממון דכממון דמי [ועיין פסחים ד' ו' במה דאמרו דסד"א הואיל וכי איתיה הדר בעיניה כו' ובקצה"ח סי' שפ"ו ס"ק ז'] והוי כמו דתופס ממון של השליח כיון דיהיה לו פסידא ע"י תפיסתו אבל לפי מה דקיי"ל דגורם לממון לאו כממון דמי כמבואר בסי' שפ"ו בש"ך ס"ק יו"ד שפיר י"ל דיכול לתפוס מן השליח ואף דמטלטלי לאו בני שעבוד הוי עכ"ז מה לו בכך דיפסיד השליח מכיסו ולפ"ז הנכון עם האו"ת בסי' נ"ח סעי' א' דהכריע להלכה דהעיקר כהך דיעה דס"ל שם דיכול לתפוס ולפ"ז יש לדון דה"ה בהך שני יוב"ש דאמרו בגמרא בבכורות דמצי גבי מן שדה שותפות בדין ממנ"פ רק דרבא מקשה לו והא נכסי דבר אינש ערבין לו י"ל דזה תלוי בהך מלתא דאי גורם לממון כממון דמי אינו יכול לגבות שדה שותפות מן השותפים דהא אף דנימא דמצד ממנ"פ אתי עלה עכ"ז כיון דיהיה עי"ז פסידא לשותף הב' וכיון דיד שניהם שולטת כעת קודם החלוקה בשדה שותפות וכפי מש"כ הר"נ בנדרים ר"פ השותפין דחלק חבירו הוא כמו שמושכר לשותף הב' ע"כ כיון דגובה מן השותפות שלהם הוי זה כמו דלוקח חפץ מן בית השומר דאף דאין החפץ שלו מ"מ כיון דגורם לממון כממון דמי הוי זה כמו ממונו ממש א"כ הא תופס ממון של אחרים דלא הוו בע"ח שלו וא"י לתפוס. וע"כ אינו יכול לגבות בהא דשדה שותפות רק מצד שעבוד נכסי יכול לגבות ולומר לחבירו דמה איכפת לי דתפסיד הא אני נוטל שעבודי ומ"מ הא לא הוי כממון ממש לענין דיצטרך דוקא בזה למלוה בשטר דוקא. וכש"כ לפמש"כ התוס' בבכורות שם בד"ה והא אשתעבד להו נכסי כו' בתי' הב' דקסבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי א"כ הא הוי זה מלוה בשטר ושייך ביותר לתרץ כנ"ל וכמש"כ הנתיבות שם לתרץ זה ולחלק דשא"ה בבכורות דהוי מלוה בשטר וטורף מצד שעבוד כנ"ל:

והנה בב"ק ד' ע"א אי' דר"מ ס"ל כר"ש דגורם לממון כממון דמי ועיין בתוס' שם ד"ה וס"ל לר"מ כר"ש וסוגיא דבכורות הנ"ל קאי אליבא דר"מ ע"ש ע"כ לר"מ לא מצי תבע להך שדה שותפות אלא מצד שעבוד נכסי כיון דגורם לממון כממון דמי ע"כ אמרו בזה שפיר דנכסי דאינש ערבין ליה כו' דכיון דעיקר שעבוד נכסי הוא מצד ערבות וכמש"כ רש"י בקידושין ד' י"ג. ע"כ לא מצי גבי מן שדה שותפות כיון דס"ל גורם לממון כממון דמי ולפי הך מ"ד הא נתבאר דס"ל דאינו יכול לתפוס מן השליח בהא דסי' נ"ח כיון דיוגרם לו פסידא לכן כיון דנכסי דאינש ערבין לו. והיכא דפקע שעבוד הגוף פקע שעבוד נכסי כיון דעיקר זכות שעבוד נכסי הוא ע"פ דין ערבות כפי' רש"י בקידושין הנ"ל וכיון דאין לו זכות בתורת שעבוד נכסי ע"כ אינו יכול לגבות לשדה שותפות כמו דאינו יכול לתפוס להך מ"ד בהא דס' ' נ"ח משום דמטלטלי לאו בני שעבוד הוי ועיקר זכות תפיסתו אינו רק מצד שעבוד דיש לו על הקרקע ע"כ שפיר אמר רבא דכיון דנכסי דאינשי ערבין לו ופקע שעבוד הגוף ע"כ ממילא פקע שעבוד נכסי ואינו גובה מן שדה שותפות אף דהוי ממנ"פ:

וכ"ז הוא לר"מ דס"ל גורם לממון כממון דמי אבל לדידן דס"ל דלאו כממון דמי דנתבאר דהעיקר הוא דיכול לתפוס מן השליח בהא דסי' נ"ח. אף דמיירי התם במטלטלי דלאו בני שעבוד הוי דמה לו בכך דיפסיד השליח מכיסו ולפ"ז ה"ה בהך שדה שותפות בשני יוב"ש דאף דפקע שעבוד נכסי מ"מ יכול לגבות מצד ממנ"פ דהא א' מהם הוא חייב בוודאי וכמש"כ רש"י בכורות שם ואומר להם אתם בין שניכם תתפשרו כפי' רש"י שם דכיון דא' מהם חייב בוודאי לקיים מצוה דפריעת בע"ח ע"כ יכול לכוף למי שהוא החייב שיקיים המצוה וגובה ממנ"פ ואף דמגיע עי"ז פסידא לאחר עכ"ז הא אנן ס"ל דלאו כממון דמי וע"כ מצי תפיס בהא דסי' נ"ח להמטלטלי בתורת פריעת בע"ח מצוה דהא בתורת שעבוד לא שייך על מטלטלי. וה"ה בהך שדה שותפות וכיון דלא אתינן עלה בתורת שעבוד לכן לא שייך בזה הך כללא דנכסי דאינש ערבין ליה כו' וכ"ז הוא להיפך מן מש"כ התומים דהא דאמרו להך נכסי דאינש ערבין ליה כו' זהו לא שייך למאן דס"ל ש"ד אכן לפמש"כ הוא אדרבה להיפך כי למ"ד ש"ד אינו זה רק מתורת ערבות וע"כ היכא דליכא שעבוד הגוף מבורר אז פקע שעבוד נכסי אכן ז"א שייך רק היכא דבעינן דוקא תורת שעבוד נכסי משום דבתורת פריעת בע"ח מצוה לא שייך בזה וכנ"ל ע"כ אמרו כן אבל היכא דיכולין לירד להנכסים אף אם ליכא תורת שעבוד נכסי אלא משום פריעת בע"ח מצוה לבד אז אף אם לא מבורר השעבוד הגוף מ"מ גובין בתורת ממנ"פ והא דב"ב ד' קע"ד והרמב"ם פ' כ"ב ה' מלוה ה' א' אין זה סתירה לכל מש"כ להמעיין ברשב"ם ב"ב ד' קע"ד ד"ה וקיי"ל לא יתבע מהערב תחלה כו' וקצרתי:

ולפ"ז י"ל דלדינא לא קיי"ל כהך סוגיא דבכורות משום דלדידן דגורם לממון לאו כממון דמי ויכול לתפוס אף במטלטלי דלאו בני שעבוד הוי מן השליח אף דיפסיד מכיסו א"כ ה"ה מה"ט הדין נותן דגובה מהך שדה שותפות בשני יוב"ש דסי' מ"ט הנ"ל דאף דלא שייך ערבות בזה משום דפקע שעבוד הגוף ופקע שעבוד נכסי וכפי' רש"י דקידושין ד' י"ג דנכסי דאינש ערבין לו זהו משום ש"ד כנ"ל. עכ"ז הא תורת פריעת בע"ח מצוה שייך בזה וגובה מצד ממנ"פ דהא א' מהם חייב בוודאי וכופהו על קיום מצוה ואומר להם אתם תתפשרו כנ"ל ועפ"ז יש ליישב קושיות האו"ת דאמאי השמיט הרמב"ם להך דבכורות משום די"ל דהך סוגיא דבכורות דאמר רבא דאינו גובה מן שדה שותפות בשני יוב"ש דז"א רק לר"מ אבל לדידן דלאו כממון דמי י"ל דגובה מן שדה שותפות וסמך הרמב"ם בזה על מה דפסק הרמב"ם פ' י"א ה' בכורים במת האב תוך למ"ד דנתחייבו נכסים משום דגובה מהם מצד ממנ"פ: וע"כ א"ש מה דפסק דנתחייבו נכסים והא דפסק הרמב"ם שם דאף בחלקו גובה מהם זה עדיין צ"ע אך דהא בלא"ה קשה בזה כקושיות היש"ש והתוי"ט בכורות שם והמע"מ שם והובא בתומים סי' ל"ט ובמק"א תרצתי זה היטב וע"כ לדינא לפי הכרעת האו"ת בסי' נ"ח סעי' א' דהעיקר כדעה ב' שם דיכול לתפוס מן השליח אף דיפסיד מכיסו ע"כ י"ל דה"ה בהך דס"ס מ"ט דיכול לגבות מן שדה שותפות בשני יוב"ש דאף דפקע שעבוד נכסי כנ"ל מ"מ הא תורת פריעת בע"ח מצוה שייך בזה. ולכה"פ הוי זה ספיקא דדינא משום דמן הסוגיא בכורות אין ראיה לדינא כנ"ל:

ענף ז:

ויש להעיר לכאורה במאי דקיי"ל בכל ספיקא דרבוותא או בספק בשטר דמהני תפיסה במטלטלי כמבואר בסי' מ"ב או בספיקא דתרי אמרי פרוע ותרי אמרי אינו פרוע כמבואר ברא"ש פ"ב דכתובות סי' י"ג ואף דשיטת מהרש"ל ביש"ש בב"ק פ"ב סי' ה' ובמהרי"ט דלא מהני תפיסה כי אם בטוען על גוף הדבר דהוא שלו ולא בספק חוב כבר סתרו האחרונים את דבריהם וכמש"כ הש"ך בספר תקפו כהן בס"ק ק"ח עד ס"ק קי"ב ובקצה"ח קונטרס הספיקות סי' ט' וקשה דאמאי מועיל תפיסה בזה הא כיון דאינו יכול לכוף לגוף הלוה לשלם החוב משום דהממע"ה. א"כ הא נכסי דבר אינש ערבין ליה כו' כמו בהא דשני יוב"ש דאף דעל הנכסים שלקחו בשותפות יש כאן שעבוד נכסי בוודאי משום ממנ"פ ועל א' מהם יש לו וודאי שעבוד הגוף עליו ואפ"ה אמרו בזה דאינו יורד לנכסיו דנכסי דבר נש ערבאין ליה וכיון דאינו יורד לגופו ע"י ב"ד לכופו משום ספיקא ע"כ פקע שעבוד נכסי, א"כ ה"ה בספק בשטר וכוותיה דכיון דגופו מיפטר משום ספיקא א"כ קא פקע שעבוד נכסי ואמאי מועיל תפיסה דנהי דאמרי' הממע"ה:

כ"ז הא תפיסתו מספק אינו מברר על שעבוד הגוף של הלוה וידוע מש"כ הפוסקים דתפיסה ומוחזקות בממון דז"א חזקה המבררת רק משום דאין אנו יכולין להוציא מהמוחזק ובוודאי אינו מבררת על שעבוד גופו כיון דאינו מוחזק בי' וכיון דאין אנו יכולין לכפותו להלוה בב"ד יהיה מאיזה טעם שיהיה א"כ ממילא פקע שעבוד נכסי וגם היכא דטוען ברי לי קשה ג"כ דאמאי מועיל תפיסה הא בהך דשני יוב"ש מיירי ג"כ בטוען המלוה ברי מי הוא החייב ואפ"ה אמרו דכיון דאינו יכול לכוף לגוף הלוה פקע שעבוד נכסי א"כ ה"ה בתפס וטוען ברי דהא מה בכך דאמרינן בזה עביד אינש דינא לנפשיה אפ"ה כיון דאינו יכול לילך לגוף הלוה לכפותו א"כ פקע שעבוד נכסי ומ"ש:

וידעתי דיש לחלק דשאני היכא דתפס וטוען ברי דאז ע"י התפיסה נתברר לנו מי הוא החייב משא"כ בשני יוב"ש דאף בעת דגובה מ"מ אינו מבורר לנו מי הוא החייב ואינו יודע ממי הוא גובה משא"כ בתפס בספק דאמרינן דמחמת דהוי מוחזק הממע"ה ואמרינן דהלוה הוא החייב אבל כ"ז דוחק דהא עפ"ע כיון דלא גבינן ע"י ב"ד מגופו וכמש"כ לעיל וכיון דחזקת ממונא לא הוי חזקה המבררת א"כ שייך גם בזה לדון נכסי דב"נ ערבין ליה כו' כמו בהא דבכורות ועיין בח"מ סי' קכ"ט סעיף ח' וכן יש לדון בהא דב"ק ספ"ג גבי היו הניזקין שנים והמזיקין שנים כו' ומועד את הקטן הממע"ה דמהני תפיסה אף דהוי כמו טענו חטים והודה בשעורים ומבואר בח"מ סי' פ"ח דלכמה פוסקים הטעם דמהני תפיסה משום דהוי ספיקא בזה אם הוי מחילה או הודאה גמורה או לא אלמא דלא אמרינן דלו יהא דמועד הזיק מ"מ הא כיון דלא מצו לירד לגוף המזיק משום ספיקא דלמא היה מחילה גמורה ופקע שעבוד נכסי ומ"מ מועיל תפיסה אף דבמועד הזיק ליכא אלא שעבוד נכסי א"כ קשה כנ"ל וקושייתי הוא בתורת כש"כ דהא שם בבכורות הא מיירי בקרקע דיש בזה שעבוד נכסי ואפ"ה אמרו בזה להך כללא דנכסי דבר אינש ערבין ליה כו' כש"כ בתופס חפץ בספיקא דדינא דהא במטלטלין ליכא שעבוד נכסי כש"כ דשייך לדון כן ובהא דמהני תפיסה שלא בעדים וכה"ג לא שייך להקשות כן. משום דהא מיגו הוי מצד בירור הדבר והוי כנתברר דיש לו שעבוד הגוף עליו וכמש"כ כעין זה הנתיבות בסי' קכ"ט ס"ק ו' דתפס שלא בעדים מן הערב מהני משום דמיגו כעדים דמי. וע"כ לא שייך בזה כלל הנ"ל אכן מספיקא דדינא דמהני תפיסה מצד ספק תקשה כנ"ל. ובאמת יהיה מזה סייעתא לכאורה לשיטת היש"ש והמהרי"ט דס"ל בכל ספיקא דדינא לא מהני תפיסה באינו טוען על גוף הדבר אלא טוען בספק חוב משום דאף דאמרו עביד אינש דינא לנפשיה בכל ספיקא מ"מ כיון דלא מצו לירד לגופו משום ספק א"כ פקע שעבוד הגוף וממילא פקע שעבוד נכסי כמו בשני יוב"ש. וע"כ לא מהני תפיסה בתפס חפץ עבור חובו והא דספ"ג דב"ק דמועיל תפיסה י"ל בזה טעמים אחרים ואינו ראיה לנ"ד מהא דספ"ג דב"ק ועיין מזה בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ט"ז ענף ד' ובמק"א הארכתי בזה והא דשבועות דף מ"ח שאני כיון דעיקר השבועה לא הוי אלא מדרבנן כן יש לומר בכוונת היש"ש והמהרי"ט ויש לדון בכ"ז ע"פ מש"כ לעיל לחלק דהיכא דנתברר בעת הלואה שאני אם היה הנכסים אז כנ"ל בארוכה:

אך עיקר הקושיא הנ"ל נלע"ד לבאר זה בפשיטות דאינו קשה כלל עפמש"כ לעיל והוא די"ל דשאני תפיסה דמועיל משום עביד דינא לנפשיה וכופין על פריעת בע"ח מצוה ע"פ ב"ד אף במטלטלי דלאו בני שעבוד הוי א"כ ה"ה בספיקא יכול הבע"ד בעצמו לתפוס וכופה לחבירו על קיום המצוה כיון דאמרינן קים ליה דחבירו חייב ואף דלא שייך בזה שעבוד הגוף מ"מ כופה ליה על קיום המצוה והא דאמרו בבכורות להך כללא דמכדי נכסי דאינש ערבין ליה שא"ה דהא כבר הקשה הנתיבות סי' נ"ח בס"ק ד' דאיך אמר ר' ירמיה שם בבכורות דיכול לגבות מיוב"ש שלקחו בשותפות הא כיון דהמותר יחלוקו ביניהם שני יוב"ש א"כ מפסיד לחבירו דאינו החייב ודומה להא דסי' נ"ח דס"ל לחד דעה שם בסעיף א' דכיון דהשליח ישלם ע"כ חייב המלוה להחזיר להשליח ואינו יכול לתפוס עבור חוב סטראי ע"ש. וע"כ מוכח לומר דשא"ה בבכורות דהוי קרקע ובקרקע שעבדה לו התורה או חז"ל א"כ יכול המלוה לומר אני נוטל שעבודי ומה לי בכך דחברו נפסד ע"י הא אני נוטל שעבודי משא"כ התם בסי' נ"ח דהוי מטלטלי דלאו בני שעבוד הוי ע"כ אינו יכול לתפוס היכא דמגיע פסידא לאחרים ובקדושין דף י"ג פי' רש"י על מאן דס"ל שעבודא דאורייתא דס"ל נכסי דאינש ערבין ליה ע"ש משום דלא שייך שעבוד נכסי אלא מצד ערבות והיכא דלא שייך ערבות אז לא שייך שעבוד נכסי ע"כ אינו גובה היכא דהוי פסידא לאחרים כמו הא דסי' נ"ח אבל היכא דלא הוי פסידא לאחרים אז שפיר יכול לתפוס מצד כפייה על קיום המצוה דפריעת בע"ח מצוה אף היכא דלא שייך נכסי דאינש ערבין ליה דליכא שעבוד הגוף מ"מ יכול לתפוס ולטעון קים לי דחבירו חייב לקיים המצוה וכופה ע"י תפיסתו ועיין בנתיבות סי' ג' סוף ס"ק א' וקצרתי משום דהך כללא דאמרו בבכורות לא שייך רק היכא דאתי עלה רק מן דין שעבוד נכסי וזהו היפך ממש"כ התומים בסי' מ"ט הנ"ל דנכסי דבר אינש ערבין אינו מצד ש"ד דז"א כמו שנתבאר לעיל לתרץ ע"פ זה שיטת הרמב"ם דפסק בהא דבכורות דף מ"ח דנתחייבו נכסים כמו שהארכתי לעיל בזה וי"ל דהרמב"ם הוכיח כן ממה דמצינו דמהני תפיסה בספיקא דדינא אף בספק חוב דאם תפס חפץ אין מוציאין ממנו וכמו שנתבאר לעיל:

ענף ח:

ועוד יש לדון במה דהקשיתי לעיל דמפני מה מהני תפיסה בכל ספק עבור חוב דז"א קשה כלל דהא קיי"ל בע"ח קונה משכון ומבואר בש"ך סי' ע"ב ס"ק ט' דקני ליה קנין גמור לקדש האשה וכמש"כ התוס' וש"פ א"כ י"ל דדוקא בשעבוד נכסי דאף דש"ד מ"מ הא אינו רק שעבוד בעלמא וע"כ אמרו בזה נכסי דב"נ ערבין ליה וכיון דלא מצי לירד לגופו ע"כ פקע שעבוד נכסי משא"כ בהא דקיי"ל בע"ח קני משכון דיש לו קנין בגוף המשכון ע"כ אף היכא דלא מצי לכוף להלוה עכ"ז לא פקע זכותו שיש לו בהמשכון ועוד דהא מבואר בח"מ סי' ס"ו סעיף למ"ד וסעיף ח' במכר חוב ויש לו משכון דלא מהני מחילתו והטעם דמוכר שט"ח ומחלו מחול כתבו משום דכיון דפקע שעבוד הגוף פקע שעבוד נכסי ועכ"ז היכא דיש לו משכון לא אמרו כן אלא אמרו דאינו מועיל מחילתו ואף במשכון קרקע מצינו שם סעי' למ"ד דאינו יכול למחול כמש"כ הקצה"ח והנתיבות שם אלמא דשעבוד שיש לו בזכות המשכון עדיף טפי ואף במשכון בשעת הלואה ס"ל שם דאינו יכול למחול ואף דאינו קונה משכון כי אם שלא בשעת הלואה לכמה פוסקים מ"מ לענין מחילה אמרו דאף במשכון בשעת הלואה אינו יכול למחול והנתיבות בריש סי' ע"ב וסי' ס"ו ס"ק י"ב כתב להסביר זה משום דיש לו קנין במשכון לענין זה דאמרינן ביה למפרע הוא גובה לכו"ע ע"ש וכן הוא שיטת בעה"מ בפסחים פ"ב בסוגיא דחמץ שהרהינו לישראל וכן מצאתי בריטב"א קידושין דף ח' ויהיה מאיזה טעם שיהיה דכיון דמצינו במשכון דקנה לו וע"כ אף דמחלו ופקע שעבוד גופו מ"מ לא פקע זכותו שיש לו במשכון ע"כ שפיר מועיל תפיסה בספיקא דדינא דכיון דהוא מוחזק ועביד דינא לנפשו אמרינן הממע"ה שהלוה הוא החייב וממילא קנה להחפץ בתורת קונה משכון אף דקא פקע שעבוד גופו מספיקא ולכן מועיל תפיסה בספיקא דדינא או בתרי ותרי ושפיר כתבו הפוסקים לדינא והא דמצינו בקידושין דף ח' בא"ל הילך משכון על מנה שאינו מחוייב דמנה אין כאן משכון אין כאן ופי' הרא"ש שם דכיון דנכסי דבר אינש ערבין ליה וע"כ במאי דאינו מחוייב לא קנה להמשכון אלמא דגם במשכון ס"ל להנך פוסקים דשייך בו טעמא דבכורות דנכסי דאינש ערבאין ליה וכיון דלא מצי תבע מגופו פקע שעבודו מהמשכון ז"א קשה כלל דשאני היכא דחייב לו מכבר דכיון דקנה להמשכון שלא בשעת הלואתו ע"כ אף בשעת הלואתו יש לו קצת קנין בהמשכון וכמש"כ התוס' והש"ך בח"מ סימן ע"ב ס"ק ט'. ואף במשכון קרקע משום דלמפרע גובה מעת דנתחייב לו ועיין בנתיבות סי' ס"ו ס"ק י"ב אבל היכא דאין חייב כלל לא שייך בו לומר דקני משכון או למפרע גובה ע"כ לא קני כלל להשעבוד ואמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן כיון דלא היה מחוייב לעולם כלל ובאמת י"ל במה דמצינו שם בקידושין דעת הרשב"א דס"ל בהא דמנה אין כאן משכון אין כאן דאינו יכול לחזור מהמתנה רק התם בקידושי אשה לא מהני משום דהוי אגיד גביה והובא שיטתם באה"ע סי' כ"ט ובקצה"ח סוף סי' ל"ט וסי' ק"צ בארוכה ע"ש ובאמת תסוב עליהם קושיות הרא"ש מהא דבכורות דאמרו נכסי דבר אינש ערבין ליה כו' וכיון דאין לו שעבוד הגוף ממילא לא זכה בשעבוד נכסי וי"ל דטעמם דס"ל להנך פוסקים דכמו דחזינן במוכר שט"ח ויש לו משכון דאינו יכול למחול ואף במשכון קרקע דלא קנה לו מדר' יצחק אלמא דשעבוד המשכון דמונח תחת ידו אלים טפי ולא פקע אף היכא דפקע שעבוד הגוף א"כ ה"ה בהא דמנה אין כאן משכון אין כאן דאף דלא קנה להחוב מ"מ קני לשעבוד המשכון כיון דתפס ליה ולפי מה דכתבו התוס' ב"ק דף מ"ט ד"ה משכונו של ישראל ביד כו' דהא דבע"ח קני משכון מ"מ אין לו אלא שעבוד עליו כו' ולפ"ז מוכח דבאמת אף היכא דאין לו אלא שעבוד נכסי מ"מ לא פקע זכותו אף היכא דפקע שעבוד הגוף כמו במשכון שלא בעת הלואתו דס"ל דלא הוי אלא שעבוד. ועכ"ז מהני תפיסה כמו בהא דס"פ המניח הנ"ל ולכן י"ל דהרמב"ם הוכיח מזה דאף היכא דפקע שעבוד הגוף כמו בשני זכרים דבכורות מ"מ לא פקע שעבוד נכסי כמש"כ פ' י"א ה' בכורים והובא בטור יו"ד סי' ש"ה די"ל דסמך על הא דמצינו דמהני תפיסה בספק על חוב דמוכח מזה דאף היכא דפקע מספיקא שעבוד הגוף מ"מ לא פקע שעבוד נכסי ולא מחלק דשאני משכון משום דהא שיטת התוס' דאף דבע"ח קני משכון מ"מ אין זה רק שעבוד בעלמא כנ"ל ועיין בש"ך סי' ע"ב ס"ק ט' וס"ק קמ"ט דחולק על התוס' הנ"ל וס"ל דיש לו קנין בגופו של משכון ועיין בסי' ע"ב ש"ך ס"ק ק"ט בסופו וגם י"ל דאף לפמש"כ התוס' בב"ק הנ"ל מ"מ י"ל כמש"כ לעיל דשאני משכון דלא בעינן שעבוד הגוף כלל כי יש לחלק. אך בשיטת הרמב"ם שפיר י"ל דס"ל כמש"כ כעת וקצרתי]:

וכש"כ לפמש"כ במק"א לדון די"ל דבע"ח קני משכון לא שייך בחוב נזקין א"כ ממילא מוכח לפ"ז מהא דס"פ המניח דמהני תפיסה התם בהיו המזיקין שנים כו' דלא פקע שעבוד נכסי אף היכא דליכא שעבוד הגוף משום ספיקא ועיין בש"ך סוף סי' מ"ט דאף ביוב"ש דערב בעד יוב"ש הב' ג"כ לא גבינן אף דאיכא ממנ"פ והערב בעצמו יודע דהב' הוא החייב אפ"ה אמרינן בזה ג"כ הך כללא דכיון דלא גבי מהלוה ע"י ב"ד ע"כ לא גבינן מהערב וה"ה מן נכסי דב"נ כו' ועיין בקצה"ח ותומים ונתיבות שם וע"כ ה"ה בתפס בספיקא דדינא וכה"ג דאף דנימא דהוי כמו הערב בעצמו דיודע דהלוה הוא החייב:

אפ"ה כיון דלא מצי לירד להגוף הלוה ע"י ב"ד לא מצי גבי מנכסיו אף דתופס וטוען קים לי ושאני תפיסה שלא בעדים דמיגו מצד בירור הדבר הוא ולא משום ספיקא] ומדאמרינן דמהני תפיסה בספיקא מוכח דלא פקע שעבוד נכסי בזה וי"ל דמזה ג"כ יליף הרמב"ם שלא הביא להך דרבא דבכורות הנ"ל משום דכיון דמוכח מהא דב"ק ובשארי דוכתי דמהני תפיסה בספיקא משום דשעבוד נכסי לא פקע אף היכא דאינו יכול לכוף לגופו ולהוציא ממנו בב"ד כנ"ל ויש עוד לדון בזה ולומר דרבא דבכורות הנ"ל אזיל לטעמיה דס"ל בב"מ דף ק' דבברי וברי לא אמר כו' כי עפ"ז יש לדון הרבה בסוגיא דב"ק דף ל"ה ע"ש וקצרתי:

ונתבאר הרבה טעמים עפ"י יסודות נכונות לבאר שיטת הרמב"ם במה דהשמיט להא דשני יוב"ש שלקחו שדה כו' דבכורות הנ"ל ואתי שפיר פסק הרמב"ם דפסק בהא דבכורות בשני זכרים כו' דנתחייבו נכסים כנ"ל ולכן הך דינא דס"ס מ"ט הנ"ל הוי זה ספיקא דדינא וכמש"כ התומים ג"כ ע"ש וגם נתבאר לנו דין מחודש בהא דסוף סי' מ"ט הנ"ל דאמרו בשני יוב"ש שלקחו שדה בשותפות דאינו גובה דאם היה להם שדה שותפות בעת שהיה ידוע ומבורר מי מהם הוא החייב אף דאח"כ נולד הספק מי מהם הוא החייב עכ"ז כיון דהיה להם השדה שותפות בעת שהיה ידוע כנ"ל דודאי גובה מן השדה שותפות כמו שנתבאר לעיל בארוכה וגם עוד הרבה ענינים נתבאר בקונטרס הלז:

תוכן העניינים

נחל יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה