אור ברסלב

נחל יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן מג

סימן מב

(סעי' ז' ש"ך ס"ק י"א) גבי שט"ח מוקדם דאם כתב על השט"ח מקודם שנראה פסולו בב"ד דשט"ח זה לא ניתן לטרוף כ"א מזמן שני אז כשר עכ"ל והקשה התומים בס"ק ד' דלפ"ז מאי מקשה הש"ס בב"מ דף י"ז על הא דא"ר אסי א"ר יוחנן שט"ח שלוה ופרעו אינו חוזר ולוה בו שנמחל שיעבודו תיפוק ליה דה"ל מוקדם הא י"ל דנפ"מ אם כתב על השט"ח כנ"ל ומזה הקושיא הוכיח האו"ת דין מחודש יע"ש. ולענ"ד יש ליישב משום דבסי' מ"ד סעיף ו' בשטר שיש בו מחק וגרר מאחוריו או ביני שיטי דכשר ויש פוסלים והש"ך בס"ק ט"ו שם כתב דפסול דכיון דנולד ריעותא בשטר אין להוציא ממון יעו"ש ובסמ"ע שם ס"ק יו"ד בשם הרמב"ן והתומים שם ס"ק ח' בשם הרשב"א דלא מפקינן שטר מחזקתו ולא מרעינן לשטרא עבורו יע"ש אך באמת העיקר כמש"כ הש"ך שם דהא קיי"ל כל היכא דנולד ספק בהשטר אין להוציא ממון כדקיי"ל שט"ח העומד לגבות לאו כגבוי דמי וכמו שהוכיחו הראשונים והובא בביאור הגר"א שם ס"ק י"ט מהא דב"מ דף ק"ג איבעי למכתב אגביה דשטרא אלמא דלא חיישינן לשמא ימחקנו משום דאם ימחוק יפסול השטר וכן יש להעיר בהא דכתובות דף נ"ו דמוקי בשוברתה מתוכה:

אך כ"ז לדידן דקיי"ל שט"ח העומד לגבות לאו כגבוי דמי. אבל לפי מה דס"ל לריו"ח בגיטין דף ל"ז דהא דשטר משמט זהו באין בו אחריות נכסים אבל בשט"ח שיש בו אחריות אינו משמט משום דשט"ח העומד לגבות כגבוי דמי וכן ס"ל לרב אסי שם דפסק דאינו משמט רק לבסוף חזר בו ר' יוחנן ואמר דלמא ההיא ב"ש היא כו' ובע"כ מוכח דמעיקרא דהיה ס"ל דכגבוי דמי היה מחלק דשאני כתובה דס"ל לב"ה בסוטה דף כ"ה דלאו כגבוי דמי משום דשאני כתובה דלא ניתנה לגבות מחיים וע"כ לאו כגבוי דמי משום דלא עמד מעולם בוודאי לגבות משא"כ שט"ח דהיה כבר חיובו ברור לגבות ע"כ מספק הוי כגבוי ולא יצא מחזקתי. ושאני הא דב"ב דף קנ"ז דהוי ספק אם עמד השטר לגבות מאותן נכסים כלל וכעין מש"כ התוס' בסוטה דף כ"ה ד"ה ב"ש אומרים כו' וכה"ג כתב התומים בסי' ע"ה ס"ק כ"ב לחלק בין כתובה לבע"ח מה"ט יע"ש]. וכן מבואר בירושלמי פ' יו"ד דשביעית דריו"ח מפרש דהא דתנן שביעית משמטת מלוה בשטר דאתי כר"מ דס"ל אחריות לאו ט"ס יעו"ש ובתוס' גיטין שם ד"ה שטר כו' א"כ לפי מה דהיה ס"ל לריו"ח ור' אסי דשט"ח הוי כגבוי א"כ לפ"ז שפיר י"ל דמחק אינו פוסל להשטר משום דלפ"ז שייך סברת הרשב"א ורמב"ן הנ"ל דלא מפקינא שטרא מחזקתו כיון דבכל ספק הנולד בשטר הוי כגבוי לשיטתם:

ולפ"ז שפיר פריך הש"ס בב"מ על ר' אסי ור' יוחנן והא את הוא דאמרת משמיה דריו"ח אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו הא תיפוק ליה דה"ל מוקדם דאין לומר דנפ"מ אם יכתוב ע"ג השטר או ביני שיטי דהא ז"א לריו"ח ור' אסי דס"ל כגבוי דמי א"כ עדיין לא יצאנו מידי חשש טריפת לקוחות שלא כדין דהא יכול למוחקו וכדמצינו כה"ג בב"ב דף קס"ד או מעילאי מחיק ליה ולא יפסל השטר לשיטת רב אסי דס"ל דכגבוי דמי וכן ס"ל לריו"ח מעיקרא מקודם דחזר בו ואמר וכי בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה וגם הא אמר בסוף בלשון דלמא ההוא ב"ש הוא כו' וכן הוא בירושלמי שביעית שם ע"ש:

וי"ל דקים להו דזה היה מקודם דחזר בו ר' יוחנן [ויש להאריך בזה ע"פ מש"כ בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ט"ז ריש ענף ד' מזה דבשט"ח ברור הוי כגבוי ע"כ י"ל דזהו טעמו של ר' יוחנן דס"ל בשמיטה דהוי כגבוי וזהו דלא כמש"כ לעיל אך ז"א ברור כ"כ וע"כ העיקר כמש"כ לעיל לחלק בין כתובה לשט"ח כפי הנצרך לענינינו ואכמ"ל ועיין בש"ך ח"מ סי' קכ"ו ס"ק מ"ג מש"כ בשם מהר"א בן ששון בזה אבל לדינא לפי מה דמסיק הש"ך בסי' מ"ד דשטר שיש בו מחק פסול השטר משום דקיי"ל דלאו כגבוי דמי דאז אין לחוש דלמא ימחקנו דהא יופסל השטר ע"כ שפיר כתב הש"ך דאם כתב על השטר מקודם שנראה פסולו בב"ד דשט"ח זה לא ניתן לגבות רק מזמן ב' דכשר ומתורץ תמיהת התומים וע"כ לדינא העיקר כהש"ך ועיין מזה לעיל סי' י"ב במש"כ שם:

(שם סעי' י"ב ש"ך ס"ק י"ב) הקשה על הבית יוסף שכתב בשם בעה"ת דבמאוחר עד דמטא זמנו לא טריף דהא זהו גמ' מפורשת כו' ונ"ל ליישב משום דלכאורה י"ל כיון דאנו דנין זה המחילה משום אומדנא דמסתמא מחלו להשעבוד או דמחלו בפירוש והא יש להסתפק דלמא לא היה בלשון מחילה רק בלשון סילוק דו"ד אין לי על שדות המשועבדים עד זמ"פ וסילוק הא לא מהני כמבואר בכתובות דף צ"ה ע"ב דבלא קנו מידו לא מהני וכמש"כ התוס' שם ד"ה וכי כתבה כו' וכיון דנסתפקנו אם היה כוונתו או דיבורו בפירוש על לשון סילוק דלא מהני א"כ הא ידוע מה דאמרו בח"מ סי' ס"ה סעיף כ"ג דשטר א' מחול לך הקטן מחול משום דמי שבא לזכות בלשון מחילה הוא המוציא מיד הנותן אף דהוי מוחזק כמש"כ הסמ"ע וביאור הגר"א שם ונתיבות בכללי תפיסה ובסי' מ"ב ס"ק ח' א"כ ה"ה מספיקא לא יועיל ספק לשון מחילה אך י"ל דשא"ה בגמ' דס"ל כמ"ד שעבוד לאו דאורייתא כידוע שיטת ר"ן וכן בשיטת רבא אין הכרח כ"כ כמש"כ הש"ך בסי' ל"ט סוף ס"ק ב' וכיון דס"ל של"ד ע"כ בדרבנן שפיר אמרינן דמהני אף ספק מחילה ויש לו הרבה ראיות לזה אכן לדינא לפי מה דס"ל להבעה"ת והב"י דש"ד ה"א דזה דומה להא דסי' ס"ה הנ"ל ע"כ אשמועינן דגם לדינא קיי"ל כן והטעם הוא ע"פ הא דסי' מ"ב סעיף ט' ועפי"ז י"ל בדברי הנו"ב סי' י"א וקצרתי:

(שם סעי' י"ד) שטר שזמנו כתוב בשבת או ביו"ד בתשרי כשר ואין חוששין שמא מוקדם הוא כו' ודוקא בשטר מקויים אבל אם אינו מקויים על בעהש"ט להביא ראיה וזהו מן הטור בשם העיטור והאו"ת ס"ק י"ח כתב לפרש דנפ"מ דאף דעדים מצויין לקיימו מ"מ הב"ד אינם מזדקקין לשטר כזה לקיימו הואיל ויש בו ריעותא כו' עכ"ל:

ענף א:

ונראה לפענ"ד להביא ראיה לדין זה דבשטר כזה יש בו חשש זיוף יותר משארי שטרות מירושלמי שביעית פ' יו"ד על משנה פרוזבול המוקדם כו' וז"ל שטר שזמנו כתוב בשבת כו' ר' יהודה מכשיר ור' יוסי פוסל כו' ומסיק שם דטעמו דפוסל משום זיוף עכ"ל אלמא דבשטר כזה יש בו חשש זיוף וע"כ מיירי באופן שכתב התומים דאל"כ הא בכל שטרות בעינן עדי קיום וע"כ מיירי ביש עדי קיום א"כ קשה מאי חשש זיוף יש בו וע"כ מוכח כמש"כ התומים דבשטר כזה חיישינן ביותר לזיוף ואינם נזקקין לקיימו וזהו מקורו של העיטור הנ"ל:

דהא במה דלא מפורש בש"ס דילן קיי"ל כירושלמי וכן יש לפרש לירושלמי ע"פ מש"כ הש"ך בסי' ס"ט ס"ק י"ב בכוונת רב שרירא גאון דאין מקיימין שטר משני שטרות או משני כתובות היכא דצריך קיום מה"ת והקצה"ח סי' מ"ו ס"ק ח' כתב ביאורו משום דקיום ע"י דימוי הוי כמו גדר סימנים וזהו אי סד"א אבל אי סד"ר לא מהני קיום. רק היכא דא"צ קיום רק מדרבנן ולכן בכת"י דבעי קיום מה"ת לא מהני קיום ע"י דימוי ע"ש או כמו דמצינו בכתובות דף ל"ו דהאי שטרא ריעא לא מגבינן ביה וכמבואר בסי' ס"ג דאע"פ שנתקיים השטר בחותמיו אין גובין בו וע"כ י"ל דכוונת הירושלמי דכיון דיש בו חשש זיוף משום חשש ריעותא ע"כ אף בנתקיים ע"י דימוי לא מהני כמש"כ הקצה"ח משום דבעי קיום מה"ת או אף ע"י הכרת החתימות כמבואר בסי' ס"ג לחד דיעה ע"ש ג"כ לא מהני משום הריעותא ועכ"פ מצינו בירושלמי דבשטר כזה יש בו חשש זיוף ביותר מכל שטרות וזהו סיוע להעיטור כיון דפליגי בזה לשיטת הירושלמי ר' יהודה ור' יוסי א"כ הא הלכה כר' יוסי כדקיי"ל. וע"פ הירושלמי הנ"ל יש לתרץ למה שהקשה האו"ת בסי' קי"ב ס"ק א' עלה דב"ב דף קנ"ז דשמואל מספקא ליה אי דאקני משתעבד והקשו מהא דשט"ח מאוחרין כשרין ואי ס"ד דאקני לא משתעבד מאוחרין אמאי כשרין דאקני הוא הא מני ר"מ דאדם מקנה דשלב"ל והקשה התומים דהא בב"ב דף קע"א איתא ת"ר שטר שזמנו כתוב בשבת כו' כשר דברי ר' יהודה ומסיק שם לפרש להברייתא בשט"ח מאוחר וס"ל לר"י דכל שט"ח מאוחר כשר א"כ תקשה ניחוש שמא יטרוף מדאקני ועל ר"י ליכא למימר דס"ל כר"מ דמקנה דשלב"ל דהא ר' יהודה הוא רבנן דפליגי על ר"מ ותקשה כנ"ל ונדחק ליישב ע"ש אבל לפי הירושלמי הנ"ל אינו קשה כלל והוא דהא בירושלמי שביעית שם איתא בזה"ל דהובא שם התוספתא דב"ב דף קע"א דבש"ס דילן וזהו שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי ר' יודא מכשיר ור' יוסי פוסל א"ל ר' יהודה מעשה בא לפניך בציפורי והכשרת א"ל אני לא הכשרתי ואם הכשרתי הכשרתי הכונה דהיום אני חוזר בי הוון בעין מימר מאן דאמר פסול משום מוקדם ומאן דאמר כשר משום מאוחר כן הוא גירסת המפרש שם ואח"ז קאמרי שם אלא מ"ד פסול משום זיוף עכ"ל אלמא דלא גרס בירושלמי בהך תוספתא כמו גירסת ש"ס דילן בב"ב דגרס דא"ל רבי יוסי כשהכשרתי כזה הכשרתי ומזה הוכיח הש"ס דילן לומר דבאמת שטר שזמנו כתוב בשבת לכו"ע הוא כשר משום דניכר מתוכו שהוא מאוחר רק דפליגי בשטר מאוחר דעלמא אם כשר משום כיון דכותבין שובר א"כ נפיק מיניה חורבא אבל הירושלמי גרס דא"ל ר' יוסי ואם הכשרתי הכשרתי הכוונה והיום אני חוזר בי ולפ"ז עיקר פלוגתתם בשטר שזמנו כתוב בשבת דלר' יהודה הוא כשר משום דתלינן בשטר מאוחר ור' יוסי פוסל דס"ל דכיון דאיתרע האי שטרא אמרינן דהוי מוקדם ואח"ז מסיק הירושלמי דלכן פסל ר' יוסי משום חשש זיוף דכיון דאיתרע וכמש"כ לעיל בשם העיטור והתומים:

וראיתי בתוספתא פ"א דמכות דגרסי שם ג"כ כגירסת הירושלמי בהאי ת"ר שטר שזמנו כתוב בשבת כו' וגרסי אם הכשרתי הכשרתי וזהו דלא כגירסת ש"ס דילן ולפ"ז אינו מוכרח כלל דר' יהודה ס"ל להכשיר שטר מאוחר די"ל דדוקא התם דזמנו כתוב בשבת א"כ מוכח מתוכו האיחור ע"כ לא חשו שמא יטרוף מן נכסים שקנה אחר זמן ההלואה אבל עדיין י"ל דשטר מאוחר דלא ניכר מתוכו האיחור דפסול משום חשש דיטרוף מן לקוחות דאקני וע"כ אין מקום לקושית האו"ת הנ"ל:

די"ל דלכן לא הקשו על שמואל מהא דר' יהודה בב"ב דף קע"א משום די"ל דשמואל ס"ל לפרש להך תוספתא כגירסת הירושלמי והתוספתא שלפנינו א"כ אין מקום לפ"ז ההוכחה הנ"ל משום דשאני התם דמוכח מתוכו האיחור והא דגרסי בש"ס דילן לקמן דף קע"א דפליגי במאוחר דעלמא היינו לפי המסקנא דב"ב דף קנ"ז דאקני משתעבד לכ"ע ומתורץ קושיות האו"ת:

ענף ב:

והנה התומים כתב כמה פעמים לדון בכמה דוכתי דיש לחוש בשט"ח הבא לפנינו שמא הוא שטר מאוחר והוי נפ"מ לכמה ענינים וכמש"כ בסי' מ"ח ס"ק ב'. ובסי' פ"ה ס"ק ח' ובסי' ס"ה ס"ק י' שכתב לפלפל שם היכא דטען הלוה שהוא מאוחר אפשר דנאמן ולענ"ד מוכח דלא חיישינן בשום שטר שמא הוא שטר מאוחר דאל"כ תקשה בהא דב"ב דף קע"א הנ"ל דאמרו שם דמאן דס"ל כותבין שובר ס"ל דשטר מאוחר פסול משום דנפיק מיניה חורבא דאף דיהיה להלוה השובר עכ"ז כשיוציא המלוה השטר יהיה מהימן להוציא מהלוה וכמבואר בסי' נ"ד אלמא דלא מספקינן בשום שטר כלל שמא הוא שטר מאוחר ומוציאין מן הלוה ע"כ העיקר כמש"כ התומים בסי' מ"ט ס"ק י"ג שכתב שם דמסתמא דמלתא לא חיישינן לשטר מאוחר הואיל ואנן לאחר לכתחלה אוקי לשטר בחזקתו דנכתב בזמנו עכ"ל והעיקר כדבריו דשם ואף דמצינו בסנהדרין דף ל"ב דשטר שזמנו כתוב בא' בשבת ובאו עדים ואמרו עמנו הייתם ביום פלוני שטר כשר ועדיו כשרין דחיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו וכן מבואר בסי' ל"ד סעיף ט' דשא"ה כדי שלא להוציא העדים מחזקת כשרותם אבל בכ"מ לא חיישינן שמא הוא מאוחר אבל הדבר צריך טעם דאמאי לא מסתפקינן שמא הוא שטר מאוחר והממע"ה ולא שייך בזה לומר חזקה על עדים דעשו כהוגן כמו בשטר אמנה או שאומר קטן היה דסי' פ"ב. דהא כיון דכשר לכתוב שטר מאוחר אם כתוב בו דאקני ע"כ גם אם היה מאוחר עבדי כהוגן ואין זה דומה למש"כ התוס' בגיטין דף י"ז דבכל גיטין אמרינן חזקה ביום שנכתב נמסר. ובודאי אין לומר כסברת התומים דכיון דאין לאחר שום שטר לכתחלה ע"כ לא חיישינן למאוחר דהא במקום צורך מותר לאחר לכתחלה כמש"כ הש"ך בסי' מ"ג ס"ק ל"א וכמו הא דמבואר שם סעיף י"ט א"כ ניחוש דלמא אתרמי כן והיה מותר לעשות כן לכתחלה ואי דנימא דלמיעוטא לא חיישינן הא קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב א"כ ניחוש שמא הוי שטר מאוחר דהוא מן המיעוט ודוחק לומר דזה הוי מיעוט דאינו מצוי כלל:

ואפשר לומר דלכן לא חיישינן התם בב"ב דף קע"א שמא הוי מאוחר וא"כ יהיה מועיל השובר משום דהא מבואר ברפ"ב כתובות שיטת הבעה"מ על מה דקאמרי שם כיון דרוב נשים בתולות ניסת כי לא אתו עדים מאי הוי. דהך קושיא קאי גם לשמואל דס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב דהא היכא דהוי רוב בצירוף חזקת הגוף גם שמואל מודה דהולכין בממון אחר הרוב ולפ"ז י"ל דיש חזקת חיוב לפנינו בשטר שאנו דנין עליו ע"כ בהספק אם הוא שטר מאוחר דיש בזה עוד רוב דסתם שטרות לא הוו מאוחרין ובצירוף חזקת חיוב א"כ מוציאין מהמוחזק ע"כ התם גבי חשש דלמא נכתב השובר אחר זמן השטר שאנו דנין עליו ע"כ מוציאין מהלוה דסמכינן על רוב וחזקת חיוב ואף דע"כ חוב אחד איתרע חזקת חיובו ע"י השובר מ"מ הא ידוע בחזקות דאנו דנין על כ"א בפ"ע וה"ה בנ"ד בשטר דאנו דנין בו לפנינו כעת וכמו שכתבו התוס' בנדה דף י"ח ד"ה אחר הרוב כו' גבי ט' חנויות מוכרות בשר שחוטה וא' מוכרת בשר נבלה דעל החתיכה דפריש אנו דנין עליו דיש בו חזקת איסור ולא אמרינן דהא יש כמה חתיכות כשרות שיצאו מחזקת איסור שלהן וכמו ב' שבילין וב' כתי עדים והטעם משום דאנו דנין על כ"א שלפנינו בפ"ע ועיין בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' כ"ד מזה ואכמ"ל. והרמב"ן במלחמות שם והתוס' ריש פ"ב דכתובות ד"ה כיון דרוב נשים כו' כתבו דלרב פריך ולא סבירא להו כשיטת הבעה"מ הנ"ל עכ"ז י"ל דבנ"ד אף הרמב"ן והתוס' מודים לזה משום דהא חזינן דחזקת חיוב עדיף מחזקת הגוף גבי זה דהא בכתובות דף י"ב במה דמקשה הגמ' שם על מה דאמרו דנאמנת לומר משארסתני נאנסתי דזהו דלא כמ"ד דס"ל דחזקת ממונא עדיף מן ברי ותירץ הגמ' דשא"ה משום דאיכא מיגו' א"נ משום דאיכא למימר אוקי אחזקה וקשה הא מצינו בב"ק דף קי"ח דמנה לי בידך והלה אומר א"י אם החזרתי דחייב לשלם לד"ה משום דברי בצירוף חזקת חיוב עדיף מן מוחזק א"כ ה"ה הכא דאיכא ברי דידה בצירוף חזקת הגוף ודאי מוציאין ממון א"כ לסברת המקשה וגם להתירוץ דמשום מיגו קשה דמ"ש מהא דב"ק הנ"ל וע"כ מוכח מזה דס"ל להש"ס דחזקת חיוב עדיף מן אוקי אחזקת הגוף דהתם משום דהא אחזקת הגוף איתרע ליה עכשיו דלא נמצא לה בתולים משא"כ בחזקת חיוב אם מעמידים על חזקתו א"כ לא איתרע ליה כלל כעת. ע"כ עדיף חזקת חיוב מחזקת הגוף ולפ"ז י"ל דה"ה לשיטת הרמב"ן והתוס' דס"ל התם דרוב בצירוף חזקת הגוף אינו מוציא מהמוחזק היינו דוקא התם דאתרע ליה החזקת הגוף לפנינו דהא נבעלה מכבר ואתרע החזקה עכשיו ע"כ לא מהני זה ע"י צירוף להרוב משא"כ חזקת חיוב של הנידון דכ"ז דלא ידעינן בודאי דאתרע ליה הוי חזקה זו חזקה מעליא וכיון דמצינו דברי ושמא בצירוף חזקת חיוב מוציאין ממון כמו בא"י אם פרעתיך אף היכא דלא ה"ל למידע וכמו שהוכחתי במק"א מהא דח"מ סי' ע"ב סעיף י"ד א"כ ה"ה על ידי רוב וחזקת חיוב דהא רובא עדיף מן ברי וכמש"כ הפני יהושע רפ"ב דכתובות והא דמצינו בפ"ק דכתובות ד' י"ב לתירוץ הב' דשם דע"י ברי ואוקי אחזקת הגוף מוציאין ממון י"ל כמש"כ הרמב"ן שם לחלק דשא"ה דהוי חשש זנות בזה שפיר יש חזקת הגוף אף דאתרע לו עכשיו לפנינו משא"כ בחזקת הגוף דמבררת לנו דלא ניסת מעולם בזה ליכא חזקת הגוף משום דסתם נשים עומדות להנשא וכמש"כ הרמב"ן שם אבל בחזקת חיוב דמצינו דע"י ברי מוציאין לד"ה א"כ ה"ה דע"י רוב וחזקת חיוב מוציאין ממון לד"ה ואף שכתבתי במק"א לדון ע"פ סברת הט"ז ביו"ד סי' שצ"ז בשם הטור דגם חשש פרעון הוי דבר העשוי להשתנות משום דהא מצווה על פריעת בע"ח עכ"ז כ"ז דלא אתרע ליה החזקת חיוב הוי חזקה מעליא משא"כ בחזקת הגוף דרפ"ב דכתובות דאתרע כעת לפנינו:

ולפ"ז שפיר אמרינן בב"ב דף קע"א דיהיה יכול להוציא מהלוה ע"י השטר אף דיש ת"י הלוה שובר ולא מספקינן דלמא השטר מאוחר משום דאיכא רוב דרוב שטרות לאו מאוחרים נינהו דהעדים לא יחתומו עפ"י רוב לשטר מאוחר וגם צירוף חזקת חיוב של השטר הבא לפנינו כיון דהוי ספק בפרעון וע"י רוב וחזקת חיוב מוציאין ממון לכ"ע ואפשר דזהו כוונת הגמ' דב"מ דף י"ז במה דאמרו שם המוציא שט"ח וכתוב זמנו בו ביום יחזירו לבעלים משום דלפריעה בת יומא לא חיישינן דלא שכיחי אינשי דפרעי ביומיה ואף דאין הולכין בממון אחר הרוב ע"כ מוכח דשא"ה דהוי רוב בצירוף חזקת חיוב אך זה יש לדחות דמוכח בע"כ דשא"ה דהוי מיעוט שאינו מצוי כלל דאל"כ תקשה דהא קיי"ל דאף בחזקה תו"ז כיון דנפל אתרע כמבואר שם דף ז' ובח"מ סי' מ"א וע"כ מוכח דהך דאמרו דלפריעה ב"י לא חיישינן זה עדיף ביותר. וכן מה דמצינו בב"ב דף קנ"ז גבי חשש דיטרוף בשטר מאוחר מנכסים דאקני מלקוחות ולא יתלו דשמא השטר הוא מאוחר משום דהא שיטת כמה פוסקים דמלתא דלא שכיחי לא טענינן ללקוחות א"כ הוי טענת הלקוחות כמו טענת שמא א"כ ברי של המלוה בצירוף רוב מוציאין עפ"ז מהמוחזק כנ"ל דברי בצירוף חזקה מוציאין כש"כ ברי בצירוף רוב דהא רובא עדיף מחזקה אך אכתי יש לדון לשיטת הסוברים דאף מלתא דלא שכיחא טענינן ליתמי כמבואר בסי' ק"ח אך לפמש"כ הנתיבות סי' ס"ט ס"ק י"א דהיכא דבעינן טענת ברי לכו"ע לא טענינן בתורת טענת ברי ליתמי ולקוחות א"ש כ"ז גם אפשר לומר בפשיטות בכ"ז דכיון דעדים חותמין מפני תיקון העולם ע"כ אין סברא לומר דיצטרך בירור אחר אימת נכתב השטר זולת השטר וכש"כ להסוברים דבעי מוכח מתוכו. וע"כ סמכינן מדרבנן על זמן השטר כפי שנכתב בו ולא חיישינן כלל למאוחר:

והעיקר בכ"ז דפשוט דלכן לא חיישינן שמא הוא שטר מאוחר לגבי איזה נפ"מ כנ"ל או לגבי הנפ"מ שכתב התומים בכמה דוכתי משום דהא מצינו בפרק לפני אידיהן ד' י' דההוא שטרא דהוי כתיב ביה שית שנין יתירתא דאמר רב נחמן האי ספרא דוקנא כתביה ופי' רש"י שם בד"ה אין מונין כו' דכיון דאיכא למתלי להנך שית שנין בספרא דוקנא תלינן ביה ולא תלינן במחילת השעבוד שאין כל אדם עושה כן עכ"ל וכ"כ רש"י לעיל שם בד"ה ממאי כו' דלא ניחא לך למימר מאוחר הוא לפי שאין דרך למחול שעבודו שמא ימכור זה כל נכסיו בתוך זמן האיחור ויפסיד חובו עכ"ל וכ"כ הרא"ש שם פ"ק סי' ז' ועיין בריטב"א שם אלמא דמוכח דלכן לא מספקינן בשטר שמא הוא מאוחר משום דזה הוי בגדר מחילה דהא מוחל שעבודו כמש"כ רש"י ויפסיד חובו ובכל מחילה הא קיי"ל דאינו נאמן לומר מחלת לי בלא מיגו משום דהוי טענה גרוע כמבואר בסי' ע"ה וסי' ע"ח וה"ה בחשש שטר מאוחר ג"כ הוי טענה גרוע ולא מספקינן שמא מאוחר כמו דלא מספקינן בכל חוב דשמא מחלו. א"כ נתבאר דהעיקר דלא חיישינן כלל בשום מקום לשמא הוא שטר מאוחר ולא כמש"כ התומים בכמה דוכתי לדון דיש לחוש שמא הוא שטר מאוחר לענין הנפ"מ שכתב שם וכן גבי הא דב"מ ד' י"ז דכתוב זמנו בו ביום דהעיקר הוא כמש"כ התומים בסי' מ"ט ס"ק י"ג אך לא מטעמיה כנ"ל ועיין בנו"ב במ"ק ח' ח"מ סי' יו"ד מזה ולפמש"כ הנו"ב בסי' י"א א"ש ביותר מש"כ ענף ג ודע דבמה שכתבתי לעיל עפ"י שיטת הבעל המאור דרוב וחזקה מוציאין ממון דלכאורה יש לדון בזה לפמש"כ התוס' בכתובות ד' ע"ה ד"ה אבל הכא דליכא כו' בסוף הדיבור דחזקת הגוף חשיבא טפי מכל חזקות א"כ י"ל דדוקא בריש פ"ב דכתובות דאיכא התם חזקת הגוף בצירוף רוב בזה מצינו דמוציאין ממון מהמוחזק אבל בחזקה דעלמא אפשר דגם בצירוף הרוב לא מהני להוציא ממון אכן באמת מוכח בתוס' כתובות ד' כ"ט ד"ה ועל הכותית כו' דאף ברוב וחזקה דעלמא שאינו חזקת הגוף מוציאין ממון דהא כתבו שם להקשות וא"ת למ"ד פ"י יוחסין דפסול משום דעבד ושפחה נטמעו בהן אמאי יש לה קנס נימא לה אייתי ראי' דלאו שפחה את ושקול לשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב ואפילו לרב אי אזיל איהו גבה ה"ל קבוע וכמע"מ דמי וי"ל דכל אחת מוקמינן לה אחזקת אבהתא שהי' כו' וכ"כ התוס' בב"ק ד' ל"ח ד"ה ועל כו' והקשו כן ותי' דכל חדא מוקמינן לה בחזקת אבהתא שהשפחות נתערבו ונשאו כו' אע"ג דפסלו ולא מוקי בחזקת אבהתא מ"מ לענין קנס לא חשבינן להו כשפחה שלא יהא חוטא נשכר עכ"ל ואף דאוקי אחזקה לבד אינו מוציא ממון עכ"ז ע"י צירוף להרוב מוציאין ממון ובוודאי כן הוא כוונתם אלמא דאף חזקה דלא הוי חזקת הגוף ג' חשוב להצטרף לרוב להוציא ממון ואין לומר דשא"ה דמשום דלא יהיה חוטא נשכר אמרו כן דז"א דא"כ אין מקום לעיקר קושיות התוס' הנ"ל וע"כ כמש"כ התוס' כתובות ד' י"א ד"ה אביי לא אמר כרבא כו' ובב"ק ד' ל"ט ד"ה שלא יהי' חוטא נשכר כו' דהיכא דמן הדין לית לה קנס לא אמרו כן א"כ מוכח מזה דאף שיטת התוס' דרוב וחזקה ג"כ מוציא ממון והא שכתבו התוס' רפ"ב כתובות דלרב פריך זהו משום דס"ל כסברת הרמב"ן שם דכיון דסתם נשים עומדות להנשא לא אלימא שם האוקי החזקה הנ"ל אבל היכא דלא שייך כן גם אינהו מודו לשיטת הבעה"מ:

אך לכאורה דברי התוס' דכתובות הנ"ל צריך עדיין ביאור במש"כ שם להקשות דאף לרב דהולכין בממון אחר הרוב אי דאזל לגבה הוי קבוע דכמעמ"ד וע"ז מתרצי דאוקי אחזקת אבהתא והא אוקי אחזקה לבד אינו מוציא ממון לד"ה אף לרב דשאני רוב דעדיף מן חזקה וכמו ברפ"ב כתובות דבברי וברי לא אמר ר"ג אף דאיכא התם חזקת הגוף וע"כ כוונתם ע"י צירוף הרוב א"כ עדיין לא מתורץ קושייתם דהא אי אזל איהו גבה ה"ל קבוע ובאמת התוס' בב"ק לא הזכירו כלל להאי קבוע וי"ל דס"ל להתוס' שם בב"ק כמש"כ התוס' בגיטין ד' ס"ד ונזיר ד' י"ב גבי אומר לשלוחו צא וקדש לי אשה כו' דזה אינו קבוע גמור משום דדוקא היכא דניכר האיסור הוי קבוע אבל התם דלא ניכר האיסור לא הוי קבוע ואף הרמב"ן וש"פ דס"ל התם דהוי קבוע דאורייתא שא"ה דהוי ניכר האיסור לגבי השליח ואכמ"ל א"כ ה"ה בהא דעבד ושפחה נטמעו בהן ג"כ הא אינו ניכר האיסור וע"כ לא מקרי קבוע ולפ"ז י"ל דגם כוונת התוס' דכתובות במש"כ דהוי קבוע דג"כ כוונתם דהוי קבוע מדרבנן דלא גרע מכל בע"ח דהוי קבוע דרבנן וכיון דהוי רק קבוע דרבנן ע"כ שפיר סמכינן בזה על אוקי אחזקת אבהתא בצירוף הרוב דהוי רובא מעליא מה"ת דמן דין תורה מוציאין ממון עפ"ז א"כ שייך בזה ג"כ שלא יהיו חוטא לשכר כיון דמה"ת אית לה קנס כמש"כ התוס' בכתובות בתירוצם שם דלענין קנס מוקמינן אחזקת אבהתא כדי שלא יהיה חוטא נשכר כו' עכ"ל הרי דבקושייתם לא אסיקו אדעתייהו לסברא שלא יהיה חוטא נשכר וע"כ הקשו שפיר דהוי עכ"פ קבוע מדרבנן גם אליבא דרב ובאמת לפי תירוצם דתירצו דמשום שלא יהיו חוטא נשכר אתי שפיר לרב משום דכיון דאינו רק קבוע דרבנן ע"כ מוקי על ד"ת ויש לה קנס. רק לשמואל דס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב הוכרחו לחדש סברא דאוקי אחזקת אבהתא ועכ"פ מוכח משיטת התוס' דרוב בצירוף חזקה מוציא ממון וכן נוטה הסברא לפמש"כ התוס' דסנהדרין ד' ג' דברוב גמור אף בממון אזלינן בתר רוב וכן לפמש"כ התוס' בר"פ המניח דמשום סמוך מיעוטא לחזקה אתו עלה דאין הולכין בממון אחר הרוב א"כ כשיש רוב וחזקה דבכה"ג מקרי מעוטי דמיעוטא ואף ר"מ מודה דלא חייש למעוטא ע"כ כיון דהוי רוב גמור לכן מהני אף בממון:

והנה הרמ"א בסי' של"ה פסק במלמד דספק אם ידע ללמוד מקודם דסמכינן על חזקה דהשתא דמאחר שיודע עכשיו מוקמינן אחזקה שידע כבר וזהו מן המרדכי פ' מי שמת שכתב שם דסמכינן על חזקה דהשתא בצירוף הרוב: דרוב המשכירים עצמם בחזקת שיודעים כו' ע"ש והובא בביאור הגר"א זצ"ל שם ס"ק ט' ובש"ש שמעתא ג' פ' י"א אלמא דלדינא קיי"ל דרוב וחזקה מוציא מהמוחזק וכנ"ל אך עדיין הדבר צ"ע דהא בסי' רנ"א מבואר דקיי"ל כר' יעקב דב"ב ד' קנ"ג וקדושין ד' ע"ט דאמר דהן אין מוציאין מידו בלא ראי' והמרדכי דפסק שם כן כתב משום דהלכתא כר"נ דאמר אם בריא הוא עליו להביא ראי' שהי' שכ"מ א"כ בע"כ מוכח לומר דשא"ה גבי מלמד דטוען ברי וצירוף רוב וחזקה דהשתא דמוציאין ממון עי"ז כמו בכתובות ד' י"ב דברי וחזקת הגוף מוציא ממון וזהו כש"כ מהתם. א"נ דשאני במלמד משום דסיים המרדכי שם בזה"ל דכש"כ זה שהתנה מעיקרא ע"מ שידע ללמדו ומלתא דעבידא לגלוי לא משקרי אינשי כו' אבל בהא דסי' רנ"א לא שייך כן ואכתי יש להקשות לפי מאי דקיי"ל בסי' רנ"א כר' יעקב דאף אם בריא הוא עכשיו עכ"ז אינן מוציאין מידו בלא ראי' אלמא דרוב בצירוף חזקה דהשתא לא מהני להוציא ממון ותקשה על מש"כ דרוב וחזקה מהני להוציא ממון ויש לחלק דהא כתב המהרי"ט והובא בש"ש שמעתא ג' פ"ט דהעלה דחזקה דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא א"כ שא"ה בסי' רנ"א דהוי חזקה דהשתא אבל חזקה דמעיקרא דעדיפא שפיר מוכח כנ"ל דבצירוף רוב מוציאין ממון והמקנה בקידושין ד' ע"ט והש"ש שמעתא ג' פי"ב הקשו ג"כ כן וכתבו לתרץ בתירוץ אחר ע"ש ע"כ אין סתירה להכלל הנ"ל:

ועדיין יש להעיר בזה מהא דבכורות ד' מ"ט במשנה שם מת האב בתוך ל' בחזקת שלא נפדה אחר ל' בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה ופי' רש"י שם ד"ה עד שיאמרו לו דאמירה סגיא בלא עדות גמורה כו' דרובא דאינשי לא עבדי למפרע חובו מיד כו' אלמא דאף דיש רוב דאינם פורעין מיד לאחר ל' וגם יש התם חזקת חיוב דלאחר ל' הא נתחייב האב א"כ הא לפמש"כ דרוב וחזקת חיוב מוציא מחזקת ממון א"כ אמאי אמרו בחזקת שנפדה אך בלא"ה תקשה על דברי רש"י הנ"ל דתקשה מהך משנה על רב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב דהא ממשנה זו מוכח דלא אזלינן בתר רוב בממון וגם אמאי לא הביאו הך משנה בב"ב ד' צ"ג גבי פלוגתא דרב ושמואל שם. ע"כ מוכח דשא"ה בבכורות דכיון דטענינן ליורשים והוי כמו טענת ברי וכמש"כ הרא"ש ברפ"ב דכתובות ע"כ ה"ה התם גבי מת האב לאחר ל' דכיון דטוענין ליורש ה"ל כמו טענת ברי וברי בצירוף מוחזק עדיף מרוב לכו"ע ולפי"ז י"ל דמש"כ דרוב וחזקה מוציא מהמוחזק זהו בטוענים שניהם ברי או שניהם שמא אבל אם המוחזק טוען ברי והמוציא טוען שמא דהא להוציא לא טענינן ליורש כמבואר בסי' ע"ב ש"ך ס"ק קמ"ב א"כ מעלת מוחזק בצירוף טענת ברי עדיף מן רוב ואוקי אחזקה דטוען שמא ואין מזה סתירה למש"כ ועיין בתוס' בכורות ד' כ' ד"ה ור' יהושע סבר כו' שכתבו לחלק שם אליבא דרב דשאני בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו תובעין א"כ א"ש בפשיטות דאין מקום לקושיא הנ"ל ועיין לעיל בחידושיי לסימן ל"ה סעיף ה' ריש ענף ב':

ועוד י"ל בזה לפמש"כ בסי' ס"ט בארוכה לבאר דביורשים הנולד ספק אם נפטר אביהם מהחוב או לא דיש מקום לומר דלא מקרי חזקת חיוב על היורשים דהא אם פרע אביהם א"כ לא חל מעולם חזקת חיוב על היורשים וכמש"כ הבית מאיר סי' קע"ח א"כ הכא במת האב אחר ל' לא מקרי כלל חזקת חיוב על היורשים דהא אם פדהו אביו א"כ לא הי' חל מעולם חזקת חיוב על היורשים א"כ אין מקום למה שהקשיתי כלל וע"כ שפיר כתבתי לזה הכלל משום דאין מהרש"י הנ"ל שום סתירה ע"פ שני טעמים שכתבתי ובאמת מוכרח לומר דאף רב מודה דהיכא דמוחזק טוען ברי דאז לא מהני רוב להוציא מהמוחזק אם התובע טוען שמא אף לרב דאל"כ תקשה איך נאמן כל שומר לטעון נאנסו בשד"א הא לרב דהולכין בממון אחר הרוב א"כ לא יהי' נאמן נגד הרוב וע"כ מוכח דשא"ה דטוען ברי והתובע טוען שמא ועיין בהפלאה ד' פ"ה ע"ב וה"ה בהך דבכורות דטוענין ליתמי אך להסוברים דלא טענינן להו מלתא דלא שכיח יש עדיין לעיין בזה וי"ל כתי' הב' שכתבתי עכ"פ אין מזה סתירה כלל לכל מש"כ:

(שם סעי' כ"ג) ראובן ושמעון כו' נותנים אותה לראובן כו' בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל כתב בשם הרא"ה דכן הדין במלוה שזמנו ה' בניסן טורף מלוקח שזמנו בשטר שלו ניסן סתמא וכתב דזה צ"ע דכיון דאנו דנין על עיקר השעבוד א"י להוציא מספיקא מהלוקח דהוי מוחזק וכן כתב הנתיבות לקמן בסי' קי"ט ס"ק ד' דאם הלוקח מוחזק אין הבע"ח יכול להוציא ממנו והביא ראי' לזה מתוס' גיטין ד' י"ז אכן כשאין הלוקח מוחזק בהקרקע שלא החזיק עדיין בקרקע רק שקנאה בק"ס או בשטר ונולד ספק אם ליתנו לבע"ח או ללוקח דנותנין למי שיש בו זמן בשטר שעבודו ע"ש וי"ל דהרא"ה מיירי ג"כ בכה"ג דלא החזיק הלוקח עדיין בהקרקע וכמש"כ הנתיבות לחלק כן בטוב טעם א"כ מתורץ תמיהת רע"א הנ"ל ובעיקר הדברים הנ"ל הארכתי לקמן בסי' קי"ז סעי' ג' והבאתי שם מה דיש להוכיח בזה מן בכורות ד' מ"ט ע"ב רש"י ד"ה ובהנך חמש ב"ח פריק כו' דסיים רש"י דשמא שעבוד הלקוחות קודם ללידת בנו אלמא דמספיקא אין מוציאין מן הלוקח וכתבתי לבאר שם למה הוכרח רש"י לפרש כן ואח"ז דחיתי ראי' זו שם וקצרתי כעת בכ"ז שוב ראיתי דיש להביא ראי' לשיטת הרא"ה דס"ל דאף מן הלוקח דהוי מוחזק ג"כ מוציאין והוא דבכתובות ד' מ"ד בשני שטרות היוצאים זא"ז ביטל שני את הראשון ופליגי רפרם ורב אחא ונפ"מ לשלומי פרי כו' דאי נימא אודויי אודי לי' ששטר הראשון הוא שקר מחוייב הלוקח לשלם הפירות שאכל להמוכר ואי נימא כרב אחא דאחולי אחלי' אין חייב הלוקח לשלם הפירות שאכל להמוכר ופסק הרמב"ם ה' זכיי' פ"ה ה' ט' דחייב הלוקח להחזיר הפירות שאכל כו' וכתב המ"מ שם משום דקרקע בחזקת בעלים ראשונים עומדת כוונתו דבכל ספיקא דדינא בקרקע קיי"ל דמוקמינן להספק בזכות חזקת בעלים הראשונים אף להוציא מן המוחזק כמו בב"מ ד' ק"ב גבי שנים עשר זהובים דינר זהב לחודש וה"ה הכא דמסופקים אנחנו אם יצא השדה כבר מרשות נותן או דלא יצא עד עכשיו ע"כ מוקמינן הקרקע בחזקת בעלים הראשונים ואומרים ששטר הראשון שקר הי' ומוציאין הפירות שאכל הלוקח אף דעכשיו בוודאי יצאה השדה מרשות המוכר מ"מ בזמן הקודם שאנו מסופקים דיינינן בזה קרקע בחזקת בעלים עומדת אף להוציא מן המוחזק ועיין בח"מ סי' ר"מ סעי' ב' ובבאר הגולה שם שכתבו ג"כ כמש"כ הרמב"ם והמ"מ הנ"ל א"כ ה"ה הכא בנ"ד שנסתפקנו אם מכר הלוה השדה כבר מקודם שלוה ביום ה' ניסן או דמכר השדה לאחר זמן הנ"ל דיש לדון גם בכעין זה חזקת בעלים הראשונים על אותו הזמן שאנו מסופקים אם יצא השדה מרשות בעלים הראשונים מקודם ה' ניסן וע"כ דיינינן גם בזה קרקע בחזקת בעלים עומדת באותו שעה אף להוציא מן הלוקח המוחזק ולכן אינו קשה כלל על דברי הרא"ה. וכן ראיתי בשטה מקובצת לכתובות ד' צ"ד שהביא כן בשם הרא"ה וסיים דלכן מוקמינן לנכסים ביד הבע"ח דכתוב ה' בניסן משום שהקרקע בחזקת בעלים עומדת עד שיביא ראי' עכ"ל ונתכווין הרא"ה לכל מש"כ ועיין ברא"ש פ"ד כתובות סי' ה' וקצרתי. ועיין ב"ב ד' ס"א ע"ב תוס' ד"ה ארעתא תרתי כו' וב"מ ד' ק"ג ע"א תוס' ד"ה פרדיסי כו': (שם) לפיכך אם יכתבו הרשאה כו' הנה התוס' בכורות ד' מ"ט סד"ה ה"מ היכא דכפרי' כו' כתבו בלשון דילמא היכא דשניהם לפנינו ומצוים לתת לאחד חייב להחזיר אף בלא הרשאה והש"ך ביו"ד סי' ש"ה ס"ק ל"ה כ"כ לדינא בשם המע"מ ועפ"ז יש לתרץ מה שהקשה אחי הקצה"ח בקונטרס הספיקות בכלל א' סוף ס"ק ג' על הרי"ף במש"כ דחולקין הכפל דהא מצי הגנב להדחות לכ"א דהרשאה לא מהני בקנס וכש"כ לשיטת הרי"ף כו' ע"ש אכן לפמש"כ בשם התוס' והש"ך י"ל דמיירי היכא דשניהם לפנינו דכה"ג מהני מן הדין אף בקנס ומתורץ קושייתו ובמק"א הארכתי בזה:

(שם סעי' כ"ט) אם כתוב בשטר עד אחר פסח כו' ובאה"ע סי' קמ"ד סעי' ו' אמר כתבו ותנו גט אחר שנה כותבין עד לאחר חודש משנה שנייה כו' הרי שאחרו אחר הזמן שאמר ואח"כ כתבו ונתנו לה ה"ז ספק מגורשת:. והב"ש הביא שם שיטת הרמב"ם דמה"ת הגט כשר אף באחרו הזמן אלא דמדרבנן פסול והובא בר"נ לגיטין ספ"ז והך פלוגתא שייך בדיני ממונות ונפ"מ רבתא לדינא דלשיטת הר"נ והמחבר באה"ע דה"ל ספק מגורשת ה"ה הכא בכתוב בשטר איזה תנאי שיעשה אחר שנה או אחר חודש או אחר פסח דאם איחר הדבר לאחר הזמן ה"ל ספק ותלוי במי הוא המוחזק אבל לשיטת הרמב"ם דיכול לאחר אף אחר הזמן ואינו אלא פסול דרבנן ע"כ בממון מהני קיום התנאי אף באחרו אחר הזמן. והב"ש בסי' קמ"ד ס"ק י"א כתב דה"ה באומר תנהו לה ביום פ' דאם הקדים אינו גט משום דאקדומי פורענות הוא אבל אם איחר הוי ספק להמחבר ודלא כהב"ח שכר. דיכול לאחר. והתורת גיטין שם הכריע דהעיקר להב"ח:

תוכן העניינים

נחל יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה