נחל יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן ז
בטור (סי' ז') הביא להא דאמר שמואל בשבת ד' נ"ו דכל דין שדן יאשי' מבן ח' עד י"ח החזיר לבעלי:
דמוכח מזה שאינו ראוי לדון עד שיהי' בן י"ח שנה אבל בירושלמי מוכח דמן י"ג ומעלה ראוי לדון כו' ויאשי' שהחזיר חומרא יתירה נהג בעצמו כו' ועיין בט"ז מזה. ולכאורה צריך ביאור על דעה קמייתא דהוכיחו מהא דיאשי' הא חזינן דהא דהחזיר לכל דין שדן מבן שמנה הי' מצד חומרא בעלמא דהא קטן לאו בר עונשין הוא אך ז"א קשה לפי המבואר באו"ח סי' שמ"ג בסוף דקטן שעבר עבירות בקטנותו מ"מ טוב לו לקבל איזה תשובה וכפרה כו' ועיין שם בהגר"א זצ"ל שציין להא דשבת ד' נ"ו הנ"ל והט"ז שם הביא לדברי רש"י בב"ק ד' צ"ח דכפיי' רפרם לרב אשי כו' ואכתוב כאן מה שהשבתי לרב גדול א' השייך לענין הנ"ל וזהו:
סימן ז ענף א:
נשאלתי מן רב אחד על מש"כ הרמב"ם פ"ח ה' גזילה ה' י"א נתן הכסף לאנשי משמר ומת קודם כפרה אין יורשי הגזלן יכולין להוציא מיד הכהנים כו' ואפי' הי' הגזלן קטן שאין מתנתו מתנה אין יורשי הגזלן יכולין להוציא מיד הכהנים כו' עכ"ל הרמב"ם והקשה הא עיקר גזל המבואר שם אינו רק בנשבע בשקר וקטן לאו בר עונשין הוא על שבועה א"כ לא שייך בזה כלל בקטן ועיין ב"ק דף ק"ג תוס' ד"ה הגוזל מחבירו כו' ואין לומר דהרמב"ם מיירי בקטן מופלא סמוך לאיש דשבועתו שבועה ונדרו נדר מה"ת דז"א דהא רק רב הונא ס"ל בנדה ד' מ"ה דלוקה אם עבר על נדרו אבל לדידן לא קיי"ל כרב הונא בזה כמבואר ברמב"ם פ' י"א ה' נדרים ה' ד' ובמל"מ שם דלאו בר עונשין הוי בעבר על שבועתו וזהו קושיא אלימתא על הרמב"ם והנלע"ד לתרץ בהקדם מש"כ הרמ"א באו"ח סי' שמ"ג דקטן שעבר עבירה בקטנותו א"צ תשובה כשיגדיל מ"מ טוב לו שיקבל ע"ע איזה דבר לתשובה וכפרה כו' וכ"כ התה"ד והוכיח כן מהא דקיי"ל דקטן אין ב"ד מצווין להפרישו אלמא דאין עליו שום חטא כלל ועיין ברדב"ז ח"ה סי' ש"א שי"ד והמג"א שם ס"ק ד' כתב על מה דאמרו שם טוב לו שיקבל כו' דהכי אמרו בסנהדרין ד' נ"ה ע"ב תקלה איכא וקלון ליכא ובדבר שבממון עיין בח"מ סי' שמ"ט עכ"ל והוא ט"ס דהא מעיקרא אמרו שם בסנהדרין גבי קטן הבא על העריות דקלון איכא תקלה ליכא ובמסקנא מסקי דכיון דהוי מזיד תקלה נמי איכא כו' ומוכח שם בסוגיא דקטן במזיד חמור מן הבא על בהמה בשוגג דהוי קלון בלא תקלה וצ"ל במג"א בזה"ל תקלה איכא וקלון איכא וסוגיא זו הביא הת"ש ביו"ד ס"ק מ"ט ע"ש בסי' א':
א"ת מצינו בגמ' שם במסקנא דקטן שעבר איזה חטא מקרי תקלה היינו מכשול עון כמבואר שם בכל הסוגיא א"כ מוכח מזה דקטן אסור לו לעבור על איזה ענין בקטנותו דאל"כ לא הוי קרי לי' תקלה ומכשול עון כיון דאיהו לא מצווה על האיסור בעצם ודוחק לומר דמחמת דאמרו שם דטוב לו שיקבל ע"ע איזה דבר לתשובה כו' מקרי תקלה ואף דמהמג"א משמע דזהו טעמא דהך מילתא עכ"ז הוא דוחק לדעתי:
ועוד מצינו בשבת ד' נ"ו ביאשי' שכל דין שדן מבן שמנה עד י"ח החזיר משלו וציין לזה ביאור הגר"א זצ"ל באו"ח סי' שמ"ג ס"ק יו"ד וגם ציין לרש"י ב"ק ד' צ"ח ע"ב והובא בט"ז שם באו"ח בהא דכפיי' רפרם לרב אשי על ששרף שטר בילדותו וכתב הט"ז שם דהכפיי' הי' בדברים דמצינו שיש יכולת ביד ב"ד לפעמים לכפות על לפנים משוה"ד. והנה הגהות אשר"י לב"ק פ"ח כתב להוכיח מרש"י הנ"ל דקטן שהזיק חייב לשלם כשיגדיל ובאמת לא קיי"ל כן לדינא כמבואר בח"מ סי' שמ"ט וכמש"כ הרא"ש ב"ק פ"ח וראיתי במראה הפנים בירושלמי בב"ק פ"ח ה' ה' על משנה דחש"ו פגיעתן רעה כו' והביא שם ראי' מהתוס' קידושין ד' יו"ד ד"ה ומקבל את גיטה דכתבו להוכיח דאחר שניסת אין אבי' מקבל גיטה מירושלמי תרומות דפריך גירשך מי לא ידעה כו' ולא מוקי בניסת כשהיא קטנה ואבי' מקבל גיטה כו' ואי ס"ד דקטן אינו חייב לשלם כשיגדיל איך מביאין ראי' מהתם הא לענין קרן וחומש מתניא אע"כ דחייב לשלם כשיגדיל עכ"ל המראה הפנים ובאמת אין זה ראי' כלל די"ל דקיבל אבי' גיטה בקטנותה ולא ידעה ועכשיו נתגדלה ואכלה תרומה על סמך דלא ידעה דקיבל אבי' גיטה בקטנותה ופשוט ועיין במל"מ פ"ד ה' מלוה ה' י"ד:
ומצינו להני תלת מילי בש"ס היינו הא דסנהדרין ד' נ"ה דקטן הבא על בהמה מקרי תקלה וכן הא דב"ק ד' צ"ח דכפיי' רפרם לרב אשי על שורף שטר בילדותו וכן הא דשבת ד' נ"ו דיאשי' החזיר לכל דין שדן מן בן שמנה דיש סמך מזה למש"כ הרמ"א דטוב לו שיקבל תשובה וכפרה בגדלותו על מה שעבר בקטנותו וכמש"כ הפוסקים הנ"ל ולולי דברי האחרונים הנ"ל נלע"ד לומר מלתא חדתא דשאני הני תלת מילי ומתיישב שפיר כל הנך תלת מילי דמצינו בזה דגם קטן יש עליו איסור עצם בעבירה שעבר כמו הא דסנהדרין גבי עריות דמקרי תקלת עון ובשבת גבי דין. ובב"ק גבי נזקין: ונקדים מש"כ החתם סופר ליו"ד סי' שי"ז על מש"כ הרמב"ם פ' יו"ד ה' מלכים ה' ט' שלא ניתנו השיעורים לכל עם וכבר כתב הרא"ש בתשובה דבכלל שיעורין הוי זמן גדלות בת י"ב שנים ובן י"ג שנה וקשה על מש"כ הרמב"ם ה' מלכים שם ה"ב דלעולם אין עונשין מהן לא קטן ולא חרש כו' לפי שאינן בני מצוות הא לא ניתנו שיעורין לכל עם ותירץ דדוקא קטן ששכלו שלם כראוי כדמצינו בב"ב ד' קנ"ה בזה נענש משא"כ במי שאין שכלו שלם והקשה מהא דנזיר ד' ס"ב דממעט מופלא סמוך לאיש מערכין ונדרים הרי יש שיעורין ג"כ בכל עם ותירץ דוקא במה דמרבינן מן איש איש שנודרין כו' ע"כ דין כל העם כישראל כו' אבל במה דכתיב בפי' גבי כל עם שפיר עונשין אף קטן שהגיע לכלל דעת כו' ע"ש בחתם סופר וכה"ג כתבו התוס' בסנהדרין ד' נ"ו ד"ה ואליבא דר"מ כו' דכיון דכתוב גבי כו' לא מחייבין בכל עם יותר כו' ויש להעיר ע"ז ממה דמצינו בסנהדרין ד' נ"ז ע"ב דאיש איש מרבה כל עם שמוזהרים על עריות ומסקינן דלא נצרכה אלא לנערה מאורסה כו' והובא ברמב"ם פ"ט ה' מלכים ה"ז דמה"ט בבא על כו' אף שלא כדרכה חייב משא"כ בבא על אשת חבירו אינו חייב רק כדרכה וזה נלמד מן איש איש הנאמר בישראל ואפ"ה סתם הרמב"ם אח"ז שלא נאמרו שיעורים וקשה הא בכה"ג דעיקר האיסור הוא בישראל א"כ לא יענשו רק כדין כו' בשיעור גדלותם ואפשר לומר דכיון דעיקר מילתא דעריות נאמר בפי' בכל עם ע"כ שאני זה וכן י"ל בהא דסנהדרין ד' נ"ו גבי איש איש לרבות כינויין ועיין ברמב"ם מזה ואכמ"ל יותר:
והתוס' בחולין ד' ל"ג ד"ה אחד כו' הקשו בהא דאמה"ח דחיות ועופות הטהורין דלישראל שרי כו' ותירצו דמ"מ אמה"ח דידהו אסור משום דבעיא שחיטה אע"ג כו' אסור במשהו בשר וגיד ועצם וישראל לא מיתסר אלא בכזית בשר הא לר' יוחנן חצי שיעור אסור מה"ת כו' וגם כתבו להא דנהרג על העוברים כו' דנהי דפטור מ"מ לא שרי ע"ש והתוס' שם לא ס"ל להכלל דהרמב"ם דלא ניתנו שיעורים כו' ולפ"ז יש להקשות כמו כן על מה דקיי"ל דקטן שרי לעבור על כל עבירות ואין ב"ד מצויין להפרישו רק לספותו בידים אסור על הנותנו אבל על הקטן אין כאן איסור כלל ותקשה ע"ז מי איכא מידי דלישראל כו' ולכל עם מיתסר כמו דהקשו התוס' על שיעור דאמה"ח כן תקשה בהך שיעור דגדלות דה"ל בישראל ולא בכל עם והא יצאו מכלל כו' ולא להקל עליהם וכפי' רש"י בסנהדרין ד' נ"ט וע"כ מוכח לפ"ז דבאמת על שבע מצוות דמוזהר כל עם דבזה גם גבי ישראל קטן אם הגיע לכלל דעת מוטל איסור בעצם גם על הקטן בעצמו רק דאינו נענש והוי כמו הא דכתבו התוס' על הא דעוברין ושיעור דאמה"ח דכיון דישראל מיתסר אף דאינו נענש מ"מ לא שייך להקשות להך דמי איכא מידי כו' ודוקא מצות דלא הוזהרו רק ישראל בלבד בזה אין שום איסור כלל על הקטן אבל במה דכל העם מוזהרים בזה גם ישראל קטן מוטל עליו איסור רק דאינו נענש וא"ש שיטת הרמב"ם דכתב דלא ניתנו שיעורים לכל עם:
סימן ז ענף ב:
ולפ"ז אתי שפיר הא דסנהדרין ד' נ"ה גבי עריות בקטן הבא על הבהמה דמקרי תקלת עון. משום דהא עריות הוי מן שבע מצות דהוזהרו כולם ועיין ברמב"ם פ' יו"ד ה' מלכים ה"ו וכן מה דמצינו גבי דינין במה שדן שלא כדין בעודו קטן יש עליו חיוב לפנים משוה"ד להחזיר משלו משום דהא על דינין כולם מוזהרים עליו וגם מוזהר שלא להטות דין וכמש"כ רש"י בסנהדרין ד' נ"ו ע"ב ד"ה אף הדינין מאלהים נמי נפקא והא אלוהותו עליך להיות מוראו עליך ולא מורא בשר ודם להטות משפט כי המשפט לאלהים הוא עכ"ל רש"י וכמו דאמרו בגמ' שם לקמן אלהים אני יהא מוראי עליכם וכמבואר בסנהדרין ד' נ"ט דקום ועשה ושב ואל תעשה נינהו דמצווים שלא להטות משפט כפי' רש"י שם וכיון דכל עם מוזהר בזה א"כ ממילא ישראל קטן שהגיע לדעת יש עליו חיוב ביד"ש וכן גזילה ונזקין דכל עם מוזהר בזה ע"כ ה"ה קטן ישראל שהגיע לכלל דעת יש עליו חיוב ביד"ש רק דאין כופין בזה:
ולכן א"ש הא דכפיי' רפרם לרב אשי ששרף שטר בילדותו די"ל דהך כפיי' בדברים וכמש"כ הט"ז כעין זה. וכדמצינו בח"מ סי' י"ב סעי' ב' ברמ"א דיש ם סוברים דיש יכולת לכפות על לפנים משוה"ד והתומים שם ס"ק ד' כתב דכ"ע מודו דבמילי יכולים לכוף על זה א"כ כש"כ היכא דיש עליו חיוב לצאת ידי שמים וודאי דהרשות לכופו בדברים אך במש"כ הט"ז באו"ח סי' שמ"ג דהך כפיי' הי' בדברים אין לזה שורש כ"כ דמן איזה צד יהי' עליו חיוב בזה אכן לפי מה שכתבתי נתבאר היטב דשפיר יש עליו חיוב בידי שמים משום מי איכא מידי כו' בכל הנך מילי כמו בעריות ודינים ונזקין דסנהדרין ד' נ"ה ושבת וב"ק הנ"ל וכן מצינו בתוס' נזיר ד' ס"א ע"ב ד"ה הניחא למ"ד כו' שהקשו בתימא דמופלא סמוך לאיש לא יהי' אלא מדרבנן ובכותי יהיה מה"ת ע"ש:
ובמשנה למלך פ' יו"ד ה' מלכים ה"ז כתב שם לדון באה"ד מן ד"ה ודע שמה דתירצו התוס' דשב ואל תעשה כו' כתב שם בשם ירושלמי פ' בתרא דנזיר ה"א דלמה נקרא שמו כושן רשעתים שעשה שתי רשעיות א' שחילל השבועה כו' הרי מבואר דכולם מוזהרים לקיים שבועתם וזהו בכלל ברכת ד' שלא להשביע בשמו לשקר אבל בנדרים ליכא חיובא וראי' דהא מצינו באבותינו הקדושים אברהם ויצחק שהשביעו לאבימלך וכן השביע לאליעזר עבד אברהם וכן השביע יעקב לעשו ומסתמא איכא תועלת מן השבועה ואם אינם מוזהרים א"כ אין כאן תועלת כלל מהשבועה והביא שם בשם מהר"ש יפה דלא ס"ל כן והקשה עליו משבועת אבותינו כו' ואכמ"ל:
ולפ"ז יש לדון דכיון דכולם מוזהרים על שבועת שקר א"כ בכל עם גם קטן מוזהר בהגיע לכלל דעת כמו שכתבו הכלל הנ"ל א"כ ה"ה קטן ישראל בהגיע לכלל דעת יש עליו איסור לישבע בשקר ואף דאינו נענש ע"ז בב"ד מ"מ איסורא ועונש בידי שמים איכא ועיין בעירכין ד' ג' ע"א בתוס' ד"ה למעוטי קטן מכרת כו' דכתבו דה"א דיתחייב כרת קמ"ל דלא כו' די"ל דמיירי בהגיע לכלל דעת וי"ל שם בזה ומה שהקשו שם התוס' ובקידושין ד' י"ט דל"ל קרא איש פרט לקטן והא לאו בר עונשין הוא אבל לפמש"כ ניחא דהא כיון דשם קאי בבא על א"א דכולם מוזהרים ע"ז א"כ הוי זה בכלל מי איכא מידי כו' וה"א דיהא נענש אף קטן בהגיע לדעת וע"כ איצטריך למכתב קרא ע"ז למעוטי מעונשין דאף במה דכולם מוזהרים עכ"ז אינו נענש קטן ישראל בזה ויש לעיין בזה מסוגיא סנהדרין ד' נ"ה וקצרתי בכ"ז והך כללא דמי איכא מידי כו' כבר כתבתי במק"א דליכא פלוגתת אמוראי בזה כמבואר בסנהדרין ד' נ"ט ע"א דלכן מה שנאמרה כו' ולא נשנית בסיני כו' דהוי מטעם דליכא מידי כו' וכ"ע ס"ל כן והא דריש לקיש בחולין ד' ל"ג דמזמנין על בני מעיים כו' וכן פסק הרמב"ם פ' טי"ת ה' מלכים י"ל בטעמו כסברת התוס' בחולין שם ד"ה אחד כו' שהקשו אמאי לא אמרו שאני כו' דלאו בני שחיטה נינהו וי"ל זפלוגתת ר"ל עם שארי אמוראים הוי בהך סברת התוס' הנ"ל ועיין בכרתי ופלתי סי' כ"ז ואכמ"ל ע"כ י"ל דגם ר"ל ושיטת הרמב"ם ג"כ ס"ל הך כללא דמי איכא מידי כו' וכן מצאתי בלחם משנה פ"ט ה' מלכים ה' י"ג שכתב כן:
סימן ז ענף ג:
ולכאורה יש להעיר בכ"ז דלפ"ז משכחת חומר בשבועות מנדרים בקטן שהגיע לכלל דעת דבשבועה דכולם מוזהרים יהי' מיתסר אף בקטן לעבור על השבועה משא"כ בנדרים דאין כולם מוזהרים כו' א"כ ה"ל להש"ס בשבועות ד' כ"ה למתני זה במניינא דמני התם לחומר בשבועות כו' וכדמצינו בנדה ד' ו' כה"ג אך ז"א קשה כלל דהא אף לפמש"כ המל"מ דכולם מוזהרים על שבועות שקר עכ"ז ז"א רק בשבועה בשמו דהוי בכלל ברכת ד' אבל בלא שם לא שייך לומר דהוי בכלל ברכת ד' ע"כ לא שייך למתני חומר בשבועות מנדרים דהא בשבועה עצמה מחלקינן בין נשבע בשם או לא וגם כיון דאין הקטן נענש ומוזהר רק אסורא בעלמא לכן לא תני במניינא לחומר בשבועות:
ובח"מ ריש סי' כ"ח כתב הש"ך בשם היש"ש דבחיוב לצי"ש לא מהני תפיסה רק בקלב"מ שאני ועיין מזה בש"ך ח"מ סי' ע"ה ס"ק כ"ו ובסי' ע"ו ש"ך ס"ק י"ב וסי' קפ"ב ס"ק א' ובאמת נלע"ד דלשיטת הראב"ד המובא בטור יו"ד סי' קס"א ובנימוקי יוסף לב"מ דס"ל באבק ריבת הואיל וחייב המלוה להחזיר להלוה בחיוב לצי"ש ע"כ אי תפס לוה לא מפקינן מיני' וכ"כ החינוך אך דכמה פוסקים והמחבר ביו"ד סי' קס"א חולקים וס"ל דלא מהני תפיסה. ועכ"ז י"ל דשא"ה דלא הוי רק חיוב ביד"ש מדרבנן משא"כ בחיוב מה"ת ביד"ש י"ל דכ"ע מודו דמהני תפיסה ואפושי פלוגתא לא מפשינן ואח"ז מצאתי בשער המלך ה' עבדים פ"ה הלכה ז' בהשמטות שם שכתב ג"כ לתמוה על היש"ש בזה וכן ראיתי להמל"מ פ' כ"א ה' מלוה שכתב דלשיטת הראב"ד והחינוך הנ"ל מוכח דס"ל דמהני תפיסה בכל חיוב ביד"ש והתופס מצי לומר קים לי כמאן דס"ל דבכל חיוב לצי"ש מהני תפיסה. וכעת מצאתי בתשובת מהר"מ מרוטנבארג הנדפס מחדש בשם מהר"מ בר ברוך סי' תכ"ה שכתב בזה"ל בשם ר' יצחק מווינא שאמר בשם רש"י דבכל חיוב לצי"ש אי תפס לא מפקינן מיני' וגם הקשה שם בהא דסנהדרין ד' ע"ב דרבא איגנבא לי' דיכרי במחתרתא כו' דאמאי לא עכבינהו רבא משום חיוב לצי"ש ותירץ זה ונעלם דבריו מהאחרונים דבאו"ת סי' כ"ח הקשה על השבות יעקב דס"ל דמהני תפיסה בחיוב לצי"ש מהא דסנהדרין הנ"ל וכן הקשה בספר טורי אבן חגיגה ד' יו"ד באבני שהם ע"ש. ע"כ שפיר יש לדון כהשבות יעקב דס"ל בחיוב לצי"ש מהני תפיסה ועיין בר"נ שבת ר"פ השואל כו' ע"כ שפיר יש לדון במה דנתבאר דבקטן שהגיע לכלל דעת יש עליו חיוב ביד"ש בעבר עבירה שכולם מוזהרים עליו ע"כ יש לדון בזה דמהני תפיסת התובע וכמש"כ המהר"ם מרוטנבארג כו' ואכמ"ל:
ולפמש"כ דבשבועה וכן בגזילה ונזקין מוטל איסור גם על הקטן א"ש מש"כ הרמב"ם ה' שבועות פ' י"ב דקטנים שנשבעו כופין אותם לעמוד בדבריהן כו' ומשמע דאף על ב"ד מוטל אזהרה זו [ועיין בבית יוסף לאו"ח סי' שמ"ג דמפרש לי' דעל האב מוטל כן משום מצות חינוך אבל אין במשמע כן בלשון הרמב"ם וכ"כ הרמב"ם ה' גניבה פ"א ה' יו"ד דראוי לב"ד להכות הקטנים שלא יגנבו ולא יזיקו כו' והובא בח"מ סי' שמ"ט ומבואר שם הטעם דזהו כדי שלא ירגילו בגדלות ולהזיק לרבים אכן לפמש"כ י"ל דלפי דיש עליהם איסורא בעלמא ואף דלאו בני עונשין נינהו מ"מ גם מצד החשש דיהי' מורגלים בזה כופין אותם ברדיות וע"כ לא כתב הרמב"ם כן בכל שבע מצות משום די"ל דאף דאיסורא מוטל עלייהו עכ"ז הכאה וכפיי' ליכא גבייהו רק שאני שבועה וגניבה ונזקין דבהך מזיק בהו הרגילות מאוד וע"כ החמירו בזה לכפותן ג"כ וקצרתי:
[ולפי מה דנתבאר דבשבועה בשם יש איסור ג"כ על קטן שהגיע לכלל דעת וממילא יש עליו חיוב ביד"ש להשתדל בכפרתו לאותו האיסור שעשה שנשבע לשקר וגזל אתי שפיר לפ"ז מש"כ הרמב"ם פ"ח ה' גזילה הנ"ל נתן הכסף לאנשי משמר ומת קודם כפרה אין יורשיו מוציאין מיד הכהנים משום דהא בנשבע שקר על גזילה איכא חיוב עליו בידי שמים וממילא מהני תפיסת הכהנים א"כ שייך בזה סברת הגמ' דב"ק ד' ק"י דכסף מכפר מחצה דאי לא מכפר מהדר ליורשין כו' משום דגם הקטן צריך לכפרה על חיוב ביד"ש שלו רק אם לא היה מכפר לא היה מהני תפיסתן כמו בכל חיוב ביד"ש: משום דלא שייך כן רק היכא דהי' מתכפר עי"ז וע"כ שפיר הוכיחו כן בגמ' ואף דמדרבנן בהגיע לעונת הפעוטות מתנתו מתנה עכ"ז י"ל דהא היכא דיש לו אפטרופס ס"ל להרמב"ם דמתנתו לא הוי מתנה כמש"כ הרמב"ם פ' כ"ט ה' מכירה ובח"מ סי' רל"ה ודלא כשי' התוס' כתובות ד' ע' ע"א וע"כ שפיר כתב הרמב"ם דאף בקטן שאין מתנתו מתנה כגון באופן הנ"ל אפ"ה אין מוציאין מהכהנים משום דס"ל להרמב"ם דבכל חיוב ביד"ש בפרט בחיוב מה"ת מהני תפיסה לכפר על חיובו ע"כ שפיר מהני תפיסת הכהנים אף בקטן שנשבע לשקר על גזילו וכש"כ הכא דהתפיסו הבעלים עצמו ליד הכהנים ע"ד שיתכפר לו וגם הא יהי' לו כפרה ע"כ וודאי מהני תפיסת הכהנים אף בקטן ובמקום כפרה אף דיש לו אפטרופס מהני מתנתו וכדברי הרמב"ם הנ"ל ראיתי בשמ"ק לב"ק שם שכתב ג"כ כמש"כ הרמב"ם בזה וז"ל שמ"ק לב"ק ד' ק"י ע"א בד"ה נתן הכסף לאנשי משמר כו' אין היורש מוציא מידם בטענת שלא נתכפרו באשם שהכסף אף הוא מסייע בכפרה כמו שאמרו הכסף מכפר מחצה וכבר נתכפר במה שהביא הכסף לכפר ואפי' הי' הגזלן קטן שאין מתנתו מתנה אין היורש מוציא מיד הכהנים הרב המאור ז"ל עכ"ל השמ"ק והטעם הוא כמש"כ דגם קטן בעי כפרה לזה ועי' מזה בסנהד' ד' ס"ח ע"ב תוס' ד"ה קטן אי אתה כו' באה"ד וא"ת איך יתחייב אשם על גזילו והא אין נשבעין על טענות חש"ו כו' אי נמי בקפץ ונשבע כו' עכ"ל ומוכח מהתוס' דס"ל דבגזל הגר חייב אף בקפץ ונשבע:
ועיין בשבועות ד' ל"ה ל"ד ל"ז ע"א חמורה שבועת הפקדון משבועת העדות שחייבין על זדונה מכות כו' ושבועות ד' ל"ח בתו' ע"ב ד"ה לאתפוסי חפצא בידי' וברא"ש שם. ובתויו"ט פ"ו לשבועות משנה א' דשבועות הדיינין הוא שבועת הפקדון כמש"כ הרמב"ם בפ' י"א ה' שבועות ע"ש ועיין ברמב"ם פ"ב ה' שבועות ה"ב ופרק ט' ה' י"א ובח"מ סי' פ"ז סעי' י"ז ובב"ק ד' ק"ג ע"א תוס' ד"ה הגוזל מחבירו כו' ובמסכת שבועות תנן נמי שבועת הפקדון כו' וע"כ הך שבועה בגזל הגר גם הוא בנשבע בשם: ואחר כותבי כ"ז מצאתי בספר דברי חיים ח' ח"מ דיני נזקי ממון סי' י"א שכתב ג"כ עפ"י דברי החתם סופר הנ"ל לפרש להא דכפי' רפרם לרב אשי על ששרף שטר בילדותו כעין מש"כ לעיל בזה ע"ש:
(שם סעי' ג') ר"א דמן בן י"ג ומעלה כשר אפי' לא הביא ב' שערות וזהו ירושלמי בסנהדרין פ"ד ה"ט דר' אבהו בשם ר' יוחנן פחות מבן עשרים ולא הביא שתי שערות כשר לדון:
סימן ז ענף א:
הנה התומים ס"ק ד' כתב בכוונת ירושלמי דמיירי ביש ב' גדולים עמו וא"כ ד"ת חד כשר ורק מדרבנן צריך ג' ובדרבנן הא סמכינן על חזקה דרבא דהביא שערות ומיירי בלא נבדק אם הביא שערות כו' עכ"ל התומים ולענ"ד יש להשיב ע"ז דהא ר' אבהו ס"ל בריש סנהדרין דשניים שדנו אין דיניהם דין וכן י"ל לר' יוחנן בירושלמי ריש סנהדרין והובא בתוס' סנהדרין ד' ב' ע"ב ד"ה דברי הכל כו' דס"ל לר' יוחנן שניים שדנו אין דיניהם דין וכ"כ התוס' ביבמות ד' מ"ז ע"ש ומבואר בסנהדרין ד' ג' דמאן דס"ל ב' שדנו אין דיניהם דין ס"ל דמה"ת בעי שלשה א"כ לר' אבהו ור' יוחנן דס"ל דמה"ת צריך ג' ואפ"ה ס"ל לר' אבהו בשם ר' יוחנן דקטן שלא הביא שערות כשר לדון א"כ ליכא למימר כמש"כ התומים דכיון דמה"ת חד כשר א"כ הוי מידי דרבנן במה דבעינן ג' ובדרבנן סמכינן על חזקה דרבא דהא ר' אבהו ור' יוחנן ס"ל דמה"ת בעי שלשה א"כ לדידהו הוי מידי דמדאורייתא ובזה לא סמכינן על חזקא דרבא:
ואפשר התומים אזיל לטעמי' דהעלה בסי' ג' ס"ק א' בישוב שי' הרמב"ם דפסק דמה"ת חד כשר וגם פסק דשניים שדנו אין דיניהם דין וכבר הקשה ע"ז הש"ך שם והאו"ת כתב לבאר שיטתו דאף מאן דס"ל חד כשר אפ"ה ס"ל דמדרבנן שניים שדנו אין דיניהם דין והאריך שם לבאר זה ע"כ א"ש כאן דברי האו"ת די"ל דאף ר' אבהו ור' יוחנן דס"ל שניים שדנו אין דיניהם דין עכ"ז י"ל דס"ל דמה"ת חד כשר ושפיר כתב האו"ת וכן הוא לפמש"כ בחידושי לעיל בסי' ג' ע"ש. אכן לשיטת הש"ך בסי ג' דס"ל דמאן דס"ל שניים שדנו אין דיניהם דין ס"ל דמה"ת בעי ג' וכפי' רש"י בריש סנהדרין והתוס' שם א"כ תקשה על הירושלמי דס"ל דקטן שלא הביא שערות כשר לדון דהא אי' בירושלמי פ"ג דסנהדרין ה"ט ושבועות פ"ד דאין אשה דנה לפי דאינה מעידה והובא ירושלמי הנ"ל בתוס' נדה ד' נו"ן ע"ש. א"כ תקשה כיון דגבי עדות קיי"ל בח"מ סי' ל"ה דכ"ז שלא נבדק אם הביא ב' שערות אינו כשר להעיד א"כ נגמר מעתה דכיון דאינו מעיד לא יהי' יכול לדון ועי' בתשו' ר"ע איגר זצ"ל סי' ע"ג בהשמטות:
ולכן נלע"ד לפרש כוונת הירושלמי כעין סגנון שכתב התומים דמיירי בלא נבדק אם הביא ב' שערות ואף דס"ל לר' אבהו ור' יוחנן דמן התורה בעי ג' עכ"ז יש לדון היכא דהוי שלשה וא' מהם קטן פחות מן בן עשרים אך לא נבדק אם הביא שערות דמ"מ כשר מה"ת לדון והוא דהא וודאי הקטן שלא נבדק אם הביא שערות אינו נאמן על הטענות אם הבע"ד מכחישין אותו דהא אינו כשר להעיד ועיין בסי' כ"ג גבי נאמן הדיין לומר לזה זכיתי כו' דז"א רק על עיקר הדין אבל אינו נאמן על הטענות אם הבע"ד מכחישין לו וכמש"כ הש"ך שם. וכ"כ הרשב"א בחי' לקידושין ד' ע"ד וכמש"כ הנתיבות שם:
וע"כ מיירי באינם מכחישין הטענות ויותר נראה דמיירי ביש שני דיינים שנצטרפו להקטן וכמש"כ התומים בכוונת הירושלמי הוא דיש עוד ב' דיינים זולת הקטן ולפ"ז י"ל דבעצם הטענות וכן בעצם הדין אומרים השני דיינים דפלוני זכאי ופ' חייב ושניים נאמנים לעולם אך בגוף הדין אם ליכא שלשה אז לא מהני הגמ"ד שלהם ואינם יכולים לירד לנכסי החייב ואף אם עברו ולקחו המעות מהחייב אינם יכולים להחליט החפץ להתובע:
וכמבואר בסנהדרין ד' פ"ז ע"ב כעין זה דאם שניים שדנו אין דיניהם דין אז אם עברו והוציאו ממון ונתנו להתובע וקידש אשה באותו ממון דאינה מקודשת דה"ל קידשה בגזל וכמש"כ רש"י שם ד"ה בפלוגתא דשמואל ור' אבהו משום דאם ליכא ב"ד של ג' אמרינן מאן שם לך כידוע:
ועכ"ז היכא דיש שני דיינים האומרים דלפי הטענות שלהם מחוייב הנתבע לשלם להתובע כפי הדין בזה שפיר מהני הצירוף של הקטן פחות מבן כ' ולא נבדק אם הביא שערות משום דהא ידוע מש"כ התוס' נדה ד' מ"ה ע"ב ד"ה ר' יוחנן כו' דרוב מביאין שערות בזמנן משום דחזקה דרבא הוי כמו רוב: ועי' בנו"ב מ"ק חלק אה"ע סי' ס"א דהביא בשם התוס' ב"ב ד' קנ"ד דס"ל להתוס' דחזקה דרבא מהני להוציא ממון דחזקה דרבא עדיפא מרובא ועייין בנו"ב מ"ק ח' ח"מ סי' ד' ובספר אגודת אזוב בדרוש לבר מצוה מזה וכבר הקדימם בזה המחנה אפרים ה' אישות סי' א' והוכיח ג"כ מן התוס' ב"ב הנ"ל דחזקה דרבא מהני אף להוציא ממון ואף דבעיקר ראייתם מן התוס' ב"ב יש לדון עכ"ז ברור דחזקה דרבא הוי לכל הפחות רוב דמביאים שערות בזמן וכמש"כ התוס' בנדה כנ"ל. והא דמבואר בח"מ סי' ל"ה בטושו"ע שם דהקטן פסול להעיד עד שיברור שיש לו שערות ומשמע אף היכא דליתי' קמן למבדקי וכמש"כ השב שמעתתא בשמעתא ה' פ' י"א זהו משום דאין הולכין בממון אחר הרוב אבל רוב איתא בזה. ואף שכבר כתבו בכמה תשובות אחרונים דשקלו וטרו בזה אם חזקה דרבא הוי מצד רובא או רק מצד ספק. עכ"ז העיקר הוא לדינא דחזקה דרבא הוי רובא וכמו שפסק שו"ע ח"מ סי' ל"ה דאם בדקוהו לאח"ז ונמצא שתי שערות מחזיקינן לו בגדול למפרע ומהני עדותו אף להוציא ממון וע"כ הטעם בזה דחזקה דרבא הוי כמו רוב ובצירוף חזקה דהשתא. דאל"כ הא חזקה דהשתא לא מהני להוציא מהמוחזק ואף לשיטת הרמב"ן המובא באה"ע סי' מ"ג בבית יוסף דחולק בזה טעמו דזה לא מהני להוציא ממון משום דחזקת ממון אלים וכמו באומר שכ"מ הייתי דיש רוב עלמא בריאים וחזקה דהשתא ולא מוציאין עי"ז מהמוחזק וכמש"כ בתשובת ר"ע איגר זצ"ל בפסקים סי' ז' ועיין ב"ש סי' ל"ז ס"ק ה' מזה ויש להאריך בכ"ז והעיקר הוא דחזקה דרבא הוי לכה"פ כמו רובא ועי' מזה בחמדת שלמה אה"ע סי' י"ג ובבית מאיר סי' קע"ב:
וכיון דקטן שלא נבדק אם יש לו שערות הוי בזה רובא דהביא שערות ע"כ שפיר יש להסביר מפני מה הכשירו בקטן פחות מעשרים שלא נבדק אם הביא שערות להיות דיין להצטרף עם שני דיינים גדולים ולכוף ולירד לנכסי החייב לשלם דכיון דידוע לנו ע"פ שני דיינים גדולים אשר הנתבע הוא החייב באמת והספק הוא כעת לנו אם זה הב"ד יכולים לכופו ולירד לנכסיו או דזה הב"ד אין יכולת בידם לירד לנכסיו מחמת שזה השלישי אולי לא הביא השערות עדיין וכיון דידוע לנו אשר הנתבע הוא חייב וסוף כל סוף יוציאו ממנו הממון ע"י ב"ד כשר ע"כ בכה"ג לא מקרי גם עכשיו הנתבע בשם מוחזק גמור ומהני בזה רוב אף להוציא ממוחזק כעין זה. דהא מבואר במל"מ פ' ט"ו מטוען שהביא בשם מהראנ"ח דכתב דכל מילתא דלחזרה קאי כמו היכא דנולד ספק בזמ"פ דמקרי המלוה מוחזק משום כיון דלחזרה קאי מקרי מוחזק מה"ט וכמ"ש התוס' בב"ב ד' ס"א ד"ה ארעתא תרתי כו' והובא בקצה"ח סי' מ"ב ס"ק ב' ואפשר דזהו כוונת הרשב"א והריטב"א בגיטין ד' ס"ג גבי הולך חוב לפלוני דמספקא אי הולך כזכי דכתבו שם דגבי חוב לא שייך חזקת מרא קמא משום דהא להשבה קאי ע"כ קמה לי' בחזקת המלוה יעו"ש. וי"ל דסברת הרשב"א והריטב"א ג"כ הוא משום סברת הראנ"ח הנ"ל דכיון דסוף כל סוף יוציא ממנו הממון ע"כ מקרי התובע בשם מוחזק וכה"ג כתב התורת גיטין לחי' לגיטין ד' ע"ז על דיבור התוס' שם בד"ה מחצה על מחצה כו' וכתב שם לחלק דהיכא דכבר עבר הזמ"פ דשוב' לית בי' זכות להלוה ע"כ כל ספק דאתיליד בזה מקרי המלוה מוחזק משא"כ היכא דהוי בתוך זמ"פ אז הוי הלוה ג"כ בשם מוחזק על הספק שנולד יעו"ש. ולפי דברי התורת גיטין הנ"ל י"ל דאף לפי מה דהוכיח הקצה"ח בסי' מ"ב הנ"ל דלא כדברי הראנ"ח הנ"ל ומחלק דדוקא בחפץ בעיניה דעומד לחזור לסוף לבעליו בזה מקרי המשאיל בשם מוחזק משא"כ בחוב הלוואה דלהוצאה ניתנה דבזה הוי הלוה מוחזק וכ"כ הנתיבות בסי' מ"ב ס"ק יו"ד ע"ש. י"ל דזה אינו רק היכא דנולד ספק אם הוא החייב מיד או לאחר זמן אבל היכא דידוע לנו הדין דחייב הנתבע לשלם מיד רק הספק נולד לנו על הב"ד הדנין בזה אם הם יכולים לירד לנכסיו מיד או לא י"ל בזה אף להקצה"ח דכה"ג הוי התובע בשם מוחזק וכמו שכתבתי בשם הרשב"א והריטב"א הנ"ל גבי ספק הולך כזכי או לא וכמש"כ התו"ג כנ"ל לחלק כעין זה וכה"ג כתבו התוס' בסוטה ד' כ"ה ע"ב ד"ה ב"ה סברי שטר העומד לגבות כו' דהיכא דהוי חוב ברור לכ"ע כגבוי דמי ובמק"א כתבתי מה שיש להעיר בזה מן גיטין ד' ל"ז ואכמ"ל:
ולכל הפחות אף דנימא דגם כעין זה לא מקרי המלוה בשם מוחזק אבל עכ"פ מוחזקות של הנתבע איתרע ג"כ:
דבזה י"ל דכ"ע ס"ל לסברת הראנ"ח הנ"ל דכיון דסופו לחזור בוודאי לא הוי הנתבע מוחזק גמור וע"כ מהני בזה רובא להוציא ממנו וכעין זה מצינו בח"מ סי' רצ"ב סעי' יו"ד בשם תה"ד בשנים שהפקידו טבעות אצל אחד דמהני בזה רובא ואף שכתבו התוס' ריש ב"מ דהנפקד תופס בחזקת שניהם ואין הולכין בממון אחר רוב עכ"ז לא מקרי מוחזק גמור ומהני בזה רובא וכן מצינו בתוס' סוף פ"א דכתובות גבי מוצא מציאה דמהני התם רובא ואף דהמוצא מציאה מקרי מוחזק לכמה דברים דהא תופס החפץ עבור בעל אבידה והוי שומר אבידה ולכן לא מהדרינן אבידה ע"פ טענות ברי של התובע זולת לת"ח או ע"פ סימנים דוקא וכמש"כ במק"א לבאר כ"ז בארוכה וזהו משום דהמוצא מציאה מקרי מוחזק לכמה ענינים עכ"ז כיון דלא הוי מוחזק גמור מהני רוב להוציא ממנו א"כ בנ"ד כיון דיש שני דיינים המבררים שהנתבע הוא החייב וסופו לצאת הממון ממנו בדין ע"פ ב"ד כשר ע"כ בכה"ג מהני רובא לברר ולהוציא ממנו:
ולכן כיון דיש בזה חזקה דרבא ורוב אנשים מביאים שערות בזמנן וכמש"כ התוס' בנדה והרשב"א לחי' ריש חולין וכמש"כ החמדת שלמה והבית מאיר סי' קע"ב. ע"כ סמכינן בזה על חזקה דרבא ויכולין הנך שלשה להוציא מהמוחזק דסמכינן על הך רובא ויש לו תורת דיין ובכה"ג הולכין גם בממון אחר הרוב אבל בעדים דלא שייך כן ע"כ אינם נאמנים כ"ז דלא נבדקו אם הביאו שערות ומתורץ מה שהקשינו דמ"ש עדות מן דיינים בזה כן י"ל בכ"ז לפמש"כ האו"ת לפרש להירושלמי דמיירי היכא שמושיבין אותו בין שני דיינים גדולים אך לא מטעמי' דכתב דלכן כשר משום ד"ת חד כשר ולפמש"כ א"כ אף אי נימא דמה"ת בעי שלשה ועכ"ז י"ל דלדינא כשר הך קטן פחות מבן עשרים ולא נבדק להושיבו בין שני דיינים גדולים כנ"ל: סימן ז ענף ב:
אכן לפמש"כ הטור בזה"ל דבירושלמי מוכח דמן בן י"ג שנה ומעלה ראוי לדון אף לא הביא ב' שערות אם הוא מפולפל ובקי בחדרי התורה בין שמושיבין אותו עם אחרים בג' או ביחיד מומחה כו' ע"ז עדיין יש להקשות דמפני מה יהי' כשר להיות דיין מומחה ולהוציא ממון מהמוחזק דמאי שנא זה מן עדות דבעי דוקא שיהיה נבדק דיש לו שערות וכמש"כ הטור בסי' ל"ה:
ונראה לי לתרץ גם דברי הטור ע"פ מש"כ והוא די"ל דלפי מה דנתבאר דלכן כשיש עוד שני דיינים גדולים ומבררים הטענות והדין דאזי כיון דסופו להוציא הממון מבעליו ע"כ מהני בכה"ג רובא דיש לו שערות אף להוציא ממון א"כ מה"ט אתי שפיר מש"כ הטור דאף בתורת יחיד מומחה יכול קטן שהגיע לי"ג שנים ולא הביא שערות לדון לבדו כי כוונתו ג"כ שלא נבדק אם יש לו שערות וכמש"כ התומים בכוונת הירושלמי' והוא דהא זה ברור דהא דיחיד מומחה דן יחידי מיירי בע"כ דאינן מכחישין הטענות דאל"כ הא יחיד אינו נאמן על הטענות וכמש"כ הש"ך בסי' כ"ג ס"ק ה' וכמש"כ הט"ז ח"מ סי' ג' על דברי הטור רק מה שתלוי בדין נאמן ואף דאין נאמן יחידי עכ"ז מה שתלוי בדין נאמן וכמש"כ רש"י בקידושין ד' ע"ד ע"א ד"ה וניהדר ונידיינינהו דמהו לנו ולאמונתו נהדר הוא עצמו או אחר וידונם כפי טענותם וכ"כ הסמ"ע בסי' כ"ג ס"ק ג' דבדין התלוי בטענות לא שייך נאמנות ואף בנסתלקו מלפניו דהוי כמו דעומדים לפניו שהדיין מציע לפניהם טענותיהם וע"פ זה פ' זכאי ופ' חייב וכ"כ הש"ך שם וזה לשון התומים שם ס"ק ה' באורים דין התלוי בטענות לא שייך בו נאמנות דהטענות ותביעות הם מבררים הדין מי הוא הזכאי ומי הוא החייב כפי התורה ומשפט ד' אמת לא ישתנה בזמן מזמנים ומה צורך נאמנות דהדיין וכ"כ סמ"ע והש"ך עכ"ל האורים ובאמת אין לנו להאריך בזה דהא להדיא מבואר שם בסי' כ"ג דין התלוי בטענות לא שייך בו נאמנות כו' וכ"ז בדיין אחד כו' ופי' הסמ"ע והש"ך שם כגון ביחיד מומחה או בקיבלו כו' ועי' ביו"ד סי' רמ"ב סעי' ל"ו שכתבו שם דאם אומר דבר מסברא ומראה פנים לדבריו והוא נראה שומעין לו וכן אם הוא פשוט שומעין לו אף בדבר השייך לדידיה יע"ש ולכן יכול יחיד מומחה לדון יחידי ולהוציא ממון מחבירו וזה פשוט:
וכבר הוכחתי בקונטרס עגונא דקטן חכם ונבון נאמן במילתא דעביד לגלויי ולמדתי זה מן הרמב"ם פ"ד ה' יבום ה' ל"א וז"ל אפילו אשה או עבד או קטן שהוא מכיר ונבון נאמנים לומר זה פלוני אחי פלוני וזו היא יבמתו וחולצין על פיהם משא"כ בשאר עדות של תורה בין בעדות ממון ובין עדות איסור שזה דבר העשוי להגלות הוא כו' וכענין שבארנו בסוף ה' גירושין עכ"ל וכן פסקו באה"ע סי' קס"ט סעי' ח' א"כ מבואר בהרמב"ם וטוש"ע דקטן חכם ונבון נאמן במילתא דעביד לגלוי ומזה הבאתי ראי' לדברי הט"ז באה"ע סי' י"ז סעי' י"ג שכתב שם דקטן שיש לו דעת נאמן אף במכוין להעיד במיתת בעלה וכמש"כ הטור שם והארכתי מזה בקונטרס א' ולפ"ז ה"ה הכא על קוטב הדין איך הוא וודאי נאמן קטן חכם ומפולפל וכמש"כ הטור כיון דבהטענות אינם מכחישים אותו כנ"ל וא"צ רק לנאמנתו על הדין איך הוא ע"כ גם זהו בכלל מילתא דעביד לגלויי ונאמן ע"ז כיוון דמראה טעם לדבריו כפי טענותיהם או דאומר דזה פשוט בש"ס ופוסקים ונאמן ע"ז בוודאי ועיקר הספק מה שיש להסתפק בזה אם יכול לכוף להנתבע לשלם ולהוציא ממון ממנו ודילמא לא הביא שערות א"כ אין לו תורת דיין כשר ע"ז יש לנו לומר כיון דמיירי בקטן שהגיע לי"ג שנה אך לא נבדק אם הביא שערות וכמש"כ התומים א"כ יש לדון דסמכינן בזה על חזקה דרבא דהוי רובא המבררת דהביא שערות וכנ"ל. ואף דלעדות פסול כ"ז שלא נבדק זהו משום דאין הולכין בממון אחר הרוב אבל בדין לענין אם יכול להיות דיין מומחה לכוף לחבירו לשלם בזה י"ל כיון דעל עצם הדין נאמן דהנתבע הוא החייב מטעם דזהו עביד לגלויי כנ"ל וא"כ ידוע לנו מחמת אמירתן דסופו עומד הממון להוציא מן הנתבע וכיון דסופו לחזרה קאי ע"כ לא מקרי הנתבע בשם מוחזק גמור כנ"ל ולכן סמכינן בזה על רובא ולהוציא ממון ממנו וכיון דיש בנ"ד רובא שהביא ב' שערות ע"כ יכול להוציא ממון ולכופו לשלם ולכן שפיר כתב הטור דקטן שהוא בן י"ג שנה והוא חכם וחריף נאמן ויכול להיות דיין מומחה לכוף לו לשלם אף דלא נבדק אם הביא שערות והיכא דהוי דין התלוי בשודא דדייני וכמו הא דסי' כ"ג וקידושין ד' ע"ד אף דבזה לא שייך לומר דהוי עביד לגלויי וכמבואר בקידושין ד' ע"ד עכ"ז כיון דסוף סוף נפק האי ממון מרשות הבעלים כאן שאינו ידוע לאיזה טובי' יתנו או בשני שטרות היוצאים ביום א' כה"ג וודאי מהני רובא בזה כיון דאין כאן חזקת ממונא נגדו וכמש"כ בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו' ענף ד' שם ע"ש והעיקר הוא בקצרה כיון דאינם מחולקים בהטענות רק הספק הוא לנו איך הוא הדין לפי טענותיהם ע"כ לפי הגדת הדיין הוי זה עביד לגלויי דהממון עומד להחזיר ליד בעליו דבזה מהני רוב דיש לו שערות כיון דלא הוי הנתבע מוחזק גמור וכנ"ל או בשודא דדיינא כיון דלא הוי מוחזק הסותרו ע"כ סמכינן בזה על רובא וא"ש דברי הירושלמי והטור על נכון. ענה גם יש לדון בכ"ז דאף היכא דנבדק ולא נמצא לו שערות מ"מ כיון דאמרינן מחמת חזקה דרבא דנשרו וכמש"כ התוס' בנדה ד' מ"ח ע"ב ד"ה איבעית אימא כו' דלכן חוששין לשמא נשרו משום דרבא דחזקה שהביאה סימנין כו' ומה"ט כתב המהרי"ט בתשובה סי' מ"א בהא דבעל וספק נשרו דמה"ת ה"ל וודאי גדולה דמסתמא נשרו וחולק על מוהר"ם קאשמאלץ שם בסי' נ"א והובא בש"ש שמעתתא ה' פרק י"ד ופרק ט"ו ע"כ י"ל דאף אם נבדק ולא הביא השערות מ"מ הוי בזה רובא דמסתמא הביא השערות ונשרו וע"כ יכול להיות דיין מומחה ולכופו דגם בכה"ג מהני רובא דאיכא בזה לשיטת המהרי"ט הנ"ל אך בעיקר דברי המהרי"ט הנ"ל יש לעי' הרבה וכמבואר בדברי האחרונים מזה וע"כ קצרתי בזה:
הגה"ה ואכתוב כאן מה שראיתי בתשובת ר' עקיבא איגר זצ"ל בפסקים סי' ז' דהביא שם דברי התוס' נדה ד' מ"ח דחששא דנשרו הוא מכח חזקה דרבא דהובא לעיל והביא שם דברי התו' דב"ב ד' קנ"ו ד"ה בודקין לקידושין וכו' דחיישינן שמא נשרו כוונתם דבדיקה דידה דאם לא ימצא לה ב"ש הוי ספיקא דקידושין שמא נשרו וצריכה גט משני וכמש"כ התוס':
בסמוך ד"ה לחלוצה והקשה הא אף אם לא ימצאו ב"ש א"צ גט משני דכל שבאת לומר דבעת שקדשה הראשון לא הביאה ב"ש א"כ הגיעה לשנותיו ולא הביאה ב"ש ואזדא חזקה דרבא ותו ל"ח לנשרו ואמרינן דעדיין קטנה היא ונשאר בצע"ג:
ולענ"ד יש ליישב קושייתו די"ל דהא דכתבו התוס' בנדה ד' מ"ח דהיכא דליתא לחזקה דרבא לא חיישינן לנשרו זהו משום דמצד הסברא נראה שלא לחוש לנשרו משום דיש לנו חזקה דהשתא דכמו דעכשיו ליכא ב"ש כמו כן לא הי' מעיקרא ב"ש משום דחזקה דהשתא מבררת לנו דלא נעשה דבר מחודש דהא היכא דלא הוי חזקה דמעיקרא הסותרו מהני חזקה דהשתא ושם בתשובת רע"א סי' ז' בד"ה ומידי עיוני בענין הנ"ל הרהרתי לתרץ קושיות התוס' קידושין ד' ע"ט ד"ה ושמואל מ"ש ממקוה כו' וכתב דשמואל דס"ל דלא אמרינן הרי היא בוגרת לפנינו טעמו משום דלא ס"ל כלל לחזקה דהשתא דחזקה דהשתא לא מקרי חזקה כלל רק רב ס"ל דאזלינן בתר חזקה דהשתא ולכן ס"ל לרב דה"ה בוגרת לפנינו יע"ש ע"כ י"ל דהא דב"ב הא ר"נ אמר שמואל שם בודקין לקידושין ולגירושין וע"ז כתבו התוס' שם כן ושמואל לטעמי' דלא ס"ל לחזקה דהשתא כלל ע"כ ממילא חייש לנשרו אף היכא דליכא חזקה דרבא דהא חזקה דהשתא לא ס"ל לשמואל כלל וגם אין לומר להעמיד על חזקה דמעיקרא דכמו דלא הביא ב"ש בעת שהגיעה לשנים כ"כ לא הביא ב"ש אח"ז דהא קיי"ל חזקה שלא נתבררה לא הוי חזקה ובנ"ד הא לא נתבררה החזקה בשעתו דהא התוס' מיירי היכא דיש להסתפק דלמא הביאה הב"ש ולא ראו אז השתי שערות משום דלא נבדקה ובוודאי אין סברא לומר דיש בזה חזקה דמעיי דמעיקרא דכמו דלא הביאה ב"ש בקטנותה כמו כן לא הביאה אח"ז בעת שהגיעה לבת י"ב שנים דז"א דהא יש לנו לומר דכיון דהגיעה לשנים מסתמא הביאה ב' שערות משום חזקה דרבא ע"כ לא שייך בזה כלל חזקה דמעיקרא אלא חזקה דהשתא וכיון דשמואל לא ס"ל לחזקה דהשתא כנ"ל ע"כ שפיר יש לחוש לדידי' אף היכא דליכא חזקה דרבא וכש"כ לפמש"כ הבית מאיר בסי' קנ"ה וסי' קע"ב להוכיח דשמואל לא ס"ל להך חזקה דרבא יע"ש: א"כ ע"כ מוכח לפ"ז דשמואל דחייש לנשרו אף דלא ס"ל חזקה דרבא מ"מ חשש לנשרו משום דהא לא ס"ל לחזקה דהשתא וכמו שכתבתי. רק עיקר דברי הב"מ הנ"ל יש לעיין הרבה ואכמ"ל]:
אבל לדינא דקיי"ל כרב דס"ל בקידושין ד' ע"ט דהרי היא בוגרת לפנינו משום דחזקה דהשתא הוי ג"כ חזקה מעליא שפיר כתבו התוס' בנדה דלא חיישינן לנשרו אלא משום דחזקה דרבא והיכא דליכא חזקה דרבא ל"ח לנשרו משום חזקה דהשתא מבררת לנו דכמו דאין לו עכשיו ב"ש כן לא הביא קודם ומתורץ קושיות הגאון רע"א זצ"ל. ויתר הקושיות שהקשה רע"א זצ"ל שם על דברי התוס' דב"ב הנ"ל יש להאריך רק אכפ"ל ע"כ הגה"ה:
ולכאורה יש מקום לדון בדברי הירושלמי דלכן בלא נבדק אם הביא שערות כשר לדון משום דהא כתבו התוס' בב"ק ד' כ"ז ע"ב ד"ה קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב דגבי דיינים שאני דהא ב"ד מפקי מיני' ופירש הקצה"ח בקונטרס הספיקות כלל ו' אות ג' דכוונת התוס' הוא כיון דכח ב"ד מפקי מחזקת מרי' הוי המוחזק כמו דבר שאין בו חזקת ממון ע"ש אבל באמת אין זה דומה להתם דדוקא היכא דיש לו תורת דיין בוודאי אמרינן כן משא"כ היכא דאנו מסופקים שמא לא הביא שתי שערות ואין לו דין דיין בכה"ג וודאי שייך לומר ג"כ אין הולכין בממון אחר הרוב ולכן העיקר בכוונת הטור וירושלמי כמש"כ לעיל דמצד עביד לגלויי נגעו בה ואף גבי ממון מצינו בסי' מ"ט סעי' ב' דמהני הכרת קרוב ואשה משום דהוי עביד לגלויי וכתב התומים שם דגם גבי ממון מהני עביד לגלויי בדבר שגלוי לכל וסופו להתברר בוודאי וכמש"כ הריב"ש וכמו דמצינו בשטר פרסאה יעו"ש והא דאמרו בירושלמי סנהדרין דקטן פחות מעשרים ולא הביא ב"ש פסול לדון דיני נפשות אף דמיירי בלא נבדק כנ"ל ואיכא רובא דהביא שערות עכ"ז א"ש לפמש"כ השב שמעתתא בשמעתא ד' פ"ח ופרק ט' כלל חדש במה דאזלינן בתר רובא בדיני נפשות ע"ש וקצרתי: