נחל איתן על משנה תורה, הלכות תעניות· רבי אברהם משכיל לאיתן
פרק א · הלכה א
מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה כו' על הצבור כו' ואם היו במקדש מריעין בחצוצרות ובשופר כו'. בס' קרבן נתנאל כתב דמצות עשה דחצוצרות בגבולין אינו אלא בארץ ישראל דוקא ולא בחוצה לארץ דהא מקרא מלא הוא בארצכם ונראה דמכל מקום מצוה בשופרות לבד. ועי' בירושלמי פ"ג דר"ה ופ"ג דתענית הלכה ד' ודוק. ועל פי זה יש ליישב סתירת הסוגיות שהביא הרב המגיד בעניין מהו בגבולין אי בחצוצרות או בשופרות והיינו דאיתא בסוטה גבי מלחמת מדין שהיה בשופרות כיון שהיה בחוצה לארץ וכן יריחו נכבשה בשופרות דעדיין לא נתקדשה אז וכן הא דקאמר (תענית דף י"ד) דשופרות קרו התרעה היינו בחוצה לארץ דוגמת יריחו שזכר התם. ועפ"ז אתי שפיר מה שהקשה בס' מעין החכמה מסוגיא דשם דפריך ושופרות בשבת מי שרי ואי איתא דמצות עשה להריע בעת צרה אמאי בשבת לא דהא זמנו קבוע ואינו תלוי בקביעא דירחא ולא שייך תירוץ הגמ' בלולב בסוכה (דף מ"ג) דאינו דוחה שבת משום דלא בקיאין בקביעא דירחא. והרי"ף כתב האי טעמא נמי גבי שופר אבל גבי עת צרה לא שייך וא"כ אמאי אינו דוחה שבת. ולפי מ"ש דאיירי בחוצה לארץ ושופרות דוקא נקט אתי שפיר דאינו דוחה שבת דאין מפורש בתורה בלשון צווי ולכך אינו דוחה שבת. ועפי"ז יש ליישב מאי דלא זכר רבינו שופרות בגבולין דזה לא שייך רק בחוצה לארץ וזה לא שייך האידנא דקיי"ל דאין תענית ציבור בבבל. והסוגיא דהזכיר שופרות בחוצה לארץ הוא למאן דאמר דאיכא תענית ציבור בבבל: