נחל איתן על משנה תורה, הלכות שבת· רבי אברהם משכיל לאיתן
פרק ב · הלכה טז
ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו ואע"פ שהוא צד הדגים עמו וכו'. ננעל דלת בפני תינוק שובר הדלת ומוציאו ואע"פ שהוא מפצל אותה כמין עצים שראוין למלאכה. ותמה הלח"מ שלא הזכיר רבינו דאע"פ שהוא מכוון לפצל וכו' שרי וכמו שאמרו בגמרא דיומא דאע"ג דקמכוון למיתבר בשיפי. וכתב דסבר רבינו דאם עשה כן בכוונה אסור ומפני כן לא הזכירו בגמ' כוונה גבי נפל לים ולבור. ומה שאמרו גבי ננעל דלת אע"ג דקמכוין למיתבר מפרש הוא ז"ל דאינו מכוון לכך ממש אלא דמעשיו מוכיחין דדעתו לעשות עצים למלאכה וכו'. והנה מלבד שדבריו דחוקין. אלא אף זו דאישתמיט מיניה הא דאיתא בירושלמי בהדיא בסוף פרק האורג וז"ל ר' יוסי ברבי בון בשם רב הונא ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוין להעלותו ולהעלות נחיל של דגים עמו מותר ועוד איתא שם היה מפקח בגל ונתכוון להעלותו ולהעלות צרור של זהובים עמו מותר. והובא ג"כ בר"ן שם ופירש שבענין פיקוח נפש אפילו נתכוין למלאכת הרשות עם אותה מלאכה של פ"נ מותר וכיוצא בזה אמרו בגמ' דילן ביומא. והטעם כדי שלא ימנע בשום ענין מפיקוח נפש המוטלת חובה עליו עכ"ד ומבואר מדבריו דגם לפי גמ' דילן מותר נמי במתכוון כמו שמפורש בירושלמי והכי קיי"ל ודלא כמ"ש הלח"מ וכן אישתמיט לבעל ס' מעשה רוקח שכתב ג"כ כהלח"מ וע"ש.
ומאי שהוקשה לו לבעל לח"מ דאי שרי לכוין הו"ל להזכיר בגמ' דיומא כוונה בכל החלוקות. וגם תמה על רבינו שלא הזכירו כלל יש לי ליישב דלשון הגמ' הוא גבי מצודה ואע"ג דקצייד כוורי וכן לשון רבינו שכתב ואע"פ שהוא צד הדגים עמו משמע שזהו בודאי לו שאי אפשר בלא צידת הדגים ואפילו הכי שרי לפרוש המצודה בשביל הצלת התינוק ואע"ג דקצייד כוורי בודאי וא"כ לא איצטריך לאשמועינן דמותר אע"פ שהוא מתכוין לצידת הדגים כיון דאשמועינן דפסיק רישא שרי בזה הוא הדין למכוין דכל שהוא פסיק רישא יש בו ג"כ חיוב מן התורה כמו במתכוין בכהאי גוונא דמסתמא ניחא ליה בצידת הדגים וכמבואר מדברי התוס' בפרק כירה (שבת דף מ"א ע"ב). והא דגבי ננעל דלת נקט בגמ' כוונה ולא סגי ליה במה שהוא פסיק רישא למיתבר בשיפי י"ל דהיינו שפירש רש"י שם בד"ה למיתבר בשיפי נסרים שצריך להם. דנראה דמפרש דקמכוין דנקט לאו דוקא כוונה ממש אלא כלומר שצריך לנסרים דאי אין צריך להם לא מחייב במה שהוא פסיק רישא דהא מקלקל הוא וקיי"ל דכל המקלקלין פטורין ואינן חייבין אלא על מנת לתקן דהיינו שמתוך הקלקול בא לו התיקון הצריך לו כגון חובל וצריך לדם ומבעיר וצריך לאפרו וסותר על מנת לבנות במקומו. וא"כ גבי שבירת דלת דסותר הוא אין איסור דאורייתא אלא א"כ שצריך לאותן הנסרים של השבירה. וקושטא דאף שאינו מכוין לכך אלא שצריך להם והוא פסיק רישא אסור מן התורה ולא נקט לשון כוונה אלא משום דסתם מכוין הוא צריך לאותו דבר שמכוין. וגם רבינו דנקט גבי שבירת דלת ואע"פ שמפצל אותם כמין עצים שראויין למלאכה איירי שהוא פסיק רישא וצריך לאותן עצים למלאכה כדי שלא יהא מקלקל בשבירת הדלת ולא הוצרך לפרש כאן דסמך על מה שביאר בכמה מקומות דין המקלקל שאינו חייב אלא א"כ שצריך להקלקול כדי לתקן. ולפ"ז על כרחך דמ"ש כאן שמפצל אותה כמין עצים שראויין למלאכה כדי שלא יחשב מקלקל איירי בשצריך להן דאל"כ אכתי מקלקל הוא אבל כוונה אין צריך כל שהוא פס"ר: