נחל איתן על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי אברהם משכיל לאיתן
פרק ז · הלכה ח
מטילין שכר במועד לצורך המועד אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים. ואע"פ שיש לו ישן מערים ושותה מן החדש. ובהשגות א"א הא דלא כהילכתא דר' יוסי בר' יהודה [הוא] דאמר הכי ופליגי רבנן. והרב המגיד תירץ דרבינו פסק להקל בשל דבריהם. ובאמת אין זה מוסכם דהא כתבו התוס' בר"פ ערבי פסחים (פסחים דף ק' סע"א) דהא דאמרינן בפ"ק דעבודה זרה דבשל סופרים הלך אחר המיקל היינו בשוין דוקא ולא (כיחיד) [ביחיד] המיקל נגד רבים ורצונם לומר דקיי"ל בזה כת"ק דקאמר התם דהולכין אחר הגדול בחכמה ובמניין. ואפשר דאף רבי יהושע בן קרחה דקאמר בש"ס הלך אחר המיקל לא פליג רק בשוין ומודה דאי אחד מהן גדול הולכין אחריו אפילו להחמיר בשל סופרים. ועיין בלח"מ בריש הלכות ממרים שכתב דכן מסתבר אלא שלא הביא ראיה לזה וכבר נתבאר דכך היא דעת התוס':
ויש להביא ראיה לזה מסוגיא דעירובין (דף מ"ו) דמסיק שם בהדיא דאף בדרבנן שאני בין יחיד במקום יחיד ובין יחיד במקום רבים. והכי איתא בירושלמי פ"א בגיטין גבי תקנת חכמים בגיטין. וכן יש להוכיח מסוגיא דביצה (דף י"א) גבי הא דפליגי ר' יהושע ורבנן בשטוח חלבים ביו"ט דאמר רב מתנה אין הלכה כרבי יהושע דמתיר ופריך פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים והרי רבנן דאוסרים ודאי דאינו רק מדברי סופרים ואפילו הכי פשיטא לתלמודא דהלכה כרבים המחמירין ולא כיחיד המיקל:
ויותר קשה לי על דברי הרה"מ כאן דלכאורה הוא סותר דברי עצמו שכתב בהלכות שבת פרק י"ד דין ה' דטעמו של רבינו דפסק דכרמלית דים חשבינן כל העומק המלאה מים כקרקע והוא כרב חסדא ורבה בר רב הונא משום דהו"ל תרי לגבי רב הונא דפליג עלייהו וסבר דכרמלית מארעא משחינן ואוירא מקום פטור הוא ואף המים. ולפי מ"ש כאן הרה"מ לדעת רבינו אין זה טעם כלל לומר דפסק כרב חסדא ורבה דהוו רבים. דמ"מ היה לו לפסוק כרב הונא אע"ג דיחידאה הוא כיון שהוא מיקל ובדרבנן פסק להקל אפילו כיחיד נגד רבים. ואין לומר דסבר הרה"מ דדוקא במילתא דרבנן שאין לו עיקר בדאורייתא וכמו חולו של מועד דקיימינן כאן הוא שפסק רבינו להקל כיחיד נגד רבים משא"כ בההיא דכרמלית שיש לו עיקר בדאורייתא דבכהאי גוונא פסק להחמיר כרבים נגד יחיד. ועל פי זה אפשר ליישב דלא תקשי על דבריו דכאן מהירושלמי דגיטין ומפ"ק דביצה שזכרתי דהנהו דהתם אפשר דחשיבי יש לו עיקר בדאורייתא. זה אינו דהא כתבו התוס' בעבודה זרה (דף כ"א) דגם חולו של מועד יש לו עיקר בתורה דגזר אטו יו"ט. ומההיא דערובין (דף מ"ו) ודאי יש ללמוד דגם בשאין לו עיקר וכההיא דערובין ואבל דאיירי התם לא פסקינן כיחיד להקל נגד רבים. וא"כ נדחה תירוץ הרה"מ כאן:
אלא י"ל דהיינו טעמא דפסק רבינו כאן להקל בעניין הערמה בחולו של מועד משום דהכי מוכח בסוגיא דשבת (דף קי"ז ודף קל"ט ע"ב). ושוב מצאתי שכ"כ המג"א בסי' תקל"ג. ועיין מ"ש המג"א בסי' של"ה. ומ"ש הרה"מ דבהלכות לא נזכר כלל מדין הערמה וכהאי גוונא כתב הבית יוסף סי' תקל"ג דרבינו יחיד הוא בדין היתר הערמה וזה אינו דהא כבר נזכר בהלכות פ' תולין וע"ש דמבואר מדבריו ג"כ דקיי"ל כהמתיר. וכך מצאתי שהשיגו להב"י בס' אליה זוטא:
ומ"ש רבינו מערים ושותה מן החדש שאין הערמה זו ניכרת לרואה. הנה הכי איתא בשבת פרק תולין (שבת דף קל"ט) אההיא הערמה דגבי שכר דהתם לא מוכחא מילתא ופירש רש"י דהרואה אומר לצורך המועד הוא שאין הכל יודעין שיש לו מן הישן ע"כ. אך הטור סי' תקל"ג פירש דמשום הכי אין הערמה ניכרת משום שהרואה אומר שהחדש טוב לו. וקשה לי על פירושו דעל כרחך לא מהני הערמה כזו דהא תניא בפרק כל כתבי (שבת דף קי"ז) גבי הצלת דליקה שמציל מזון שלש סעודות אם הציל פת נקיה אינו מציל פת הדראה ופירש רש"י הדראה פת קיבר לפי שאין זו הערמה כשירה לומר פת הדראה נוחה לי ע"כ. וא"כ הכא נמי אין זו הערמה כשירה לומר דנוח לי שכר חדש טפי מן הישן כיון דבאמת אינו כן דהרי תניא בעירובין (דף נ"ה ונ"ו) דפת קיבר ושכר חדש מרבין את הזבל וכופפין את הקומה ונוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו וכיון דמשוה שכר חדש לפת קיבר לריעותא א"כ כי היכי דאין הערמה כשירה בפת קיבר הכי נמי אינה כשירה בשכר חדש. ודוחק לומר דשאני פת קיבר דניכר ריעותא שלו שהוא קיבר ורע גם כן בטעמו אבל שכר חדש אין ניכר לכל ריעותא שלו. דמ"מ לא הוה לן להתיר הערמה בכהאי גוונא דאפשר דחזי אינש דידע דחדש גרע. לכך נראה דהעיקר כפירוש רש"י שאין הכל יודעין שיש לו ישן. ונראה דלזה נתכוון ג"כ רבינו שכתב שאין ניכרת לרואה דהיינו שאין יודעים שיש לו ישן ודלא כבעל מרכבת המשנה שכתב דרבינו מפרש כהטור ולא הרגיש במ"ש שאין פירושו מרווח ועל כן אין לתלותו ברבינו. [וראיתי למהר"מ מרוטנבורג סי' כ' שכתב דאף למאן דאמר אין מערימין הני מילי בשכר חדש דישן גרע משא"כ בפת דחמה עדיף מצוננת לכו"ע מותר להערים ובודאי טעות הדפוס הוא וצ"ל (דשכר ישן גרע מחדש) [בשכר ישן דחדש גרע] והיינו כמ"ש]:
סוף הספר