נחל איתן על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי אברהם משכיל לאיתן
פרק ב · הלכה ג
בהמת קדשים שנולד בה מום ביו"ט הואיל ולא היה דעתו עליה מערב יו"ט אסור לשוחטה. והנה בס' צל"ח נתקשה בדברי רבינו הללו דבהמת קדשים בלאו איסור מוקצה שלא היה דעתו עליה מערב יו"ט יש איסור לשוחטה ביו"ט במומה שהרי צריכה פדיון ואסור לפדות ביו"ט דדמי למקח וממכר. ואע"ג דבזמן הזה קיי"ל דשוה מנה נפדה בפרוטה מ"מ כיון דצריך העמדה והערכה ולהוציא הבהמה מרשות הקדש לרשותו שתהיה שלו ולהקנות בעבורה דבר אחר להקדש קשה לומר שיהא מותר ביו"ט עכ"ד. ולדידי לק"מ דהא משכחת שפיר בהמת קדשים שתהא נאכלת במומה לבעלים בלא פדיון כלל כגון ולד מעשר ותמורת מעשר שאינו קרב תם וכשהומם אינו צריך פדיון ונאכל לבעלים וכדאיתא בסוף פ"ג דתמורה. ועוד דאף בבהמת קדשים שצריכה פדיון משכחת שאין איסור מפני הפדיון ביו"ט וכגון שהפריש מעות מערב יו"ט על מנת שתפדה בהן כל אימת שתפול בה מום דודאי מהני בכהאי גוונא ויוצאת לחולין עכ"פ מזמן שתפול המום וכדמוכח בבכורות (דף ל"ט). ואע"ג דאפשר שתפול המום ביו"ט אין בזה משום איסור מקח וממכר ביו"ט כיון שכבר הפריש המעות והתנה בחול שתצא לחולין ובשעה שנפל המום ביו"ט אינו אומר כלום. אלא דממילא היא יוצאת לחולין על ידי אמירתו כבר מערב יו"ט ומשום הכי אין בזה איסור מקח וממכר ושינוי רשות ביו"ט.
וגדולה מזו מוכח בתרומת הדשן שהביא המג"א בסי' של"ט גבי פדיון הבן בשבת דאין איסור ליתן המעות לכהן מערב שבת על מנת שיחול הפדיון בשבת. והובא בשו"ת רבי עקיבא איגר סי' קנ"ט אלא דסיים שם דצריך לזה ראיה מן הש"ס. ויש לי להביא ראיה לזה מהא דאמר בערובין (דף ל"ו) גבי אמר ככר זו היום קודש ולמחר חול. ולא מבעיא לפירוש רש"י שם דמה שאמר למחר חול היינו שחיללו על מעות שבבית דודאי מוכח דיכול לומר מערב שבת כן על מנת שיתחלל למחר דהיינו בשבת. אלא דאף לפי מ"ש בחידושי ריטב"א דהתם למחר חול בלא פדיון הוא דסבר דקדושת דמים פקעה בכדי מ"מ דמי למקח וממכר כיון שיוצא מהקדש לחול בשבת ואפילו הכי שרי כיון שאומר כן מערב שבת. וא"כ הוא הדין בדבר הצריך פדיון כשאומר ומפריש מערב שבת שפיר דמי. ובכהאי גוונא איצטריך רבינו לאשמועינן דאסור משום מוקצה הואיל ולא היה דעתו עליה מערב יו"ט שהרי לא היה יודע שתפול בה המום ביו"ט. ועוד דלאו בידו הוא דמי יימר דמיזדקק ליה חכם וכדאמר בפרק כירה (שבת דף מ"ו ע"ב) גבי בכור:
ומיהו קשה לי דאמאי הוי מוקצה בהמת קדשים הא אי בעי הוי מתשיל עליה ביו"ט דקיי"ל דנשאלין על הקדשות ואפילו ביו"ט כשצריך וכדתנן בשלהי שבת נשאלין לנדרים שהן לצורך השבת. ובפרק כירה שם מבואר דלא נאסר דבר הנדור משום מוקצה דאיתקצאי בין השמשות דהיתר נדרים סגי בשלשה הדיוטות ומאתמול דעתו עליה ולא אמר מי יימר דמיזדקקי וא"כ הכי נמי גבי שאלה דהקדש לא להוי מוקצה כיון דבידו הוא למיתשיל. ואע"ג דעדיין לא איתשיל נימא הואיל ואי בעי הוי מיתשיל עליה הוי שריא הוא הדין כשלא איתשיל דהא קיי"ל כרבה בפסחים (דף מ"ו) דאמר הואיל וכמו שפסק בפ"א. ומ"ש תוס' בפסחים שם דלהתיר לא אמר הואיל לא משמע הכי בסוגיא דביצה (דף כ"א). וכן משמע דעת רבינו והמגיד משנה בפ"א דין י"ד.
והנה כהאי גוונא הקשה ג"כ הטורי אבן בחגיגה (דף ז') לרבה דאית ליה הואיל אמאי נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט נימא הואיל ואי בעי מיתשיל עליה כדידיה דמיא. וכבר כתבתי בחידושי ליישב על פי מ"ש בעצמו בס' שאגת אריה סי' צ"ז דלא אמר הואיל ואי בעי מיתשיל להוי עכשיו כאלו איתשיל אלא במידי דחזי נמי השתא לשום הנאה או לשום אדם משא"כ מידי דלא חזי השתא כלל לשום אדם כגון מעשר שני בגבולין לא אמר בו הואיל ואי בעי מתשיל עליה או פדה ליה להוי עכשיו כדידיה. ולפ"ז אתי שפיר דנדרים ונדבות אסורים ביו"ט ולא אמר בהו הואיל דהא עכשיו אסורים בהנאה לכל אדם. וא"כ אתי שפיר גם כן מ"ש רבינו כאן דבהמת קדשים שנולד לה מום ביו"ט הויא מוקצה דהא היתה אסורה לכל. ובהכי אתי שפיר גם כן סוגיא דביצה (דף כ' ע"ב) דמייתי ראיה דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט מן התורה משתי הלחם שאין אפייתן דוחה יו"ט. והשתא הא בשתי הלחם ליכא הואיל כדאיתא בפסחים (דף מ"ז) ומאי ראיה לזה לנדרים ונדבות דאיכא הואיל אלא שמע מינה דהכי נמי ליכא הואיל מטעמא דאמרן:
לפיכך אסור לראות מומי קדשים ביו"ט גזירה שמא יתירם החכם במומן ויבוא זה לשחוט. והנה רש"י פירש הטעם דאין רואין מומין ביו"ט לפי שהמתירו ביו"ט נראה כמתקן והו"ל כדן את הדין דגזור ביה משום שבות. וראיתי להמל"מ שכתב לקמן בפרק ז' דרבינו שלא כתב טעמו דרש"י אפשר דס"ל דבדבר שהוא אוכל נפש דשרי ביו"ט לא שייך טעמא דדן את הדין. ובחנם כתב לשון אפשר דנראה דאין להסתפק בזה דודאי כך הוא דעתו של רבינו. שהרי כתב לעיל בפ"א דין י"ז כל שאסור בשבת משום שבות הרי הוא אסור ביו"ט אלא א"כ היה בו צורך אכילה הרי משמע להדיא דאם היה בו צורך אכילה אינו אסור משום שבות ביו"ט וא"כ על כרחך אין לומר כפירוש רש"י דאיסור ראיית המומין ביו"ט הוא משום דן הדין דהא הוא באוכל נפש עצמו ולא דמי לדן הדין בעלמא שאינו באוכל נפש עצמו ולכך פירש הטעם משום גזירה שיבוא לשוחטן והוא אסור משום מוקצה. ויש לי להביא ראיה לרבינו דלטעמא דרש"י קשה דאמאי אם עבר וביקרו אינו מבוקר הא דן את הדין בדיעבד דינו דין כמ"ש הפוסקים בשם הירושלמי. אמנם לטעמו של רבינו אתי שפיר דשאני ראיית מומין דאיכא למיגזר שיבוא לשחוט ולאכול המוקצה משא"כ גבי דן את הדין דליכא גזירה:
ומה שהקשה הצל"ח לרבינו דאיך אפשר שיהיה איסור ראיית מומין משום שמא יבוא לשחוט המוקצה דא"כ אמאי רבי יהודה מתיר ראיית מומין ביו"ט ורבי שמעון אוסר הא כלפי לייא דרבי יהודה דאית ליה מוקצה מתיר ורבי שמעון דלית ליה מוקצה אוסר. ולדידי לק"מ דהא בסוגיא דסוף פרק כירה (שבת דף מ"ו ע"ב) מבואר דבמומין שנולדו ביו"ט לר"ש נמי הוי מוקצה משום דאין אדם יושב ומצפה שמא יפול בו מום. וא"כ שפיר דאוסר ר"ש לראות המום משום גזרה שיבוא לשחוט המוקצה דהיינו כשנולד המום ביו"ט ומשום לא פלוג אוסר ג"כ בראיית מומין שמערב יו"ט. ור' יהודה דמתיר היינו אותן שנולדו מערב יו"ט דלא הוו מוקצה ולא גזר ראייתן אטו אותן שנולדו ביו"ט: