נחל איתן על משנה תורה, הלכות עירובין· רבי אברהם משכיל לאיתן
פרק ו · הלכה טו
עירב בתרומה שהיא ספק טמאה אינו ערוב שאינה סעודה הראויה. וביאר הרב המגיד דאע"פ שספק עירוב כשר וכו' משום דהו"ל ספק בדרבנן מ"מ הכא שהספק הוא אם היה העירוב תרומה טהורה או טמאה אינו ערוב דלגבי אכילה חזר הספק כודאי שהרי פשיטא לן שהיתה אסורה באכילה מבעוד יום ואינה סעודה הראויה ואע"פ שאסורה מחמת ספק חזר כודאי. ובס' כרתי ופלתי סי' ק"י הקשה דמאי שנא ספק אכילה ומאי שנא ספק אחר הלא ספק דרבנן להקל והא איירי אפי' בזמן הזה דתרומה דרבנן וכל ספיקא דרבנן לקולא ומזה הוכיח דסבר רבינו דלעניין אכילה יש להחמיר בכל איסור דרבנן שנתחזק איסורו וכדעת הרשב"א ולא מיקל רבינו רק בספק עירוב ובספק טומאה דרבנן אף דאיתחזק ולא באיסור אכילה עכ"ד. ואישתמיטתיה מ"ש המל"מ בפ"ז מהלכות תרומות דשאני תרומה בזמן הזה משאר איסור דרבנן ואזלינן בספק איסורא לחומרא ואע"ג דליכא חזקה לאיסורא. ובחיבורי שם הבאתי ראיות לזה וא"כ נסתלקה קושית הכרתי ופלתי. וגם ראייתו נדחית שאין מכאן ראיה שיחמיר רבינו בשאר איסורי אכילה דרבנן בספיקן ומהי תיתי לחלק בין ערוב וטומאה דרבנן לאיסור אכילה דרבנן ורק גבי תרומה בזה"ז מחמיר כנ"ל וכן כתבו כמה מחברים דרבינו מיקל בכל ספק איסור דרבנן:
ומ"ש בשו"ת נודע ביהודה סי' ס"ה דיש ראיה דמחמיר בדרבנן היכא דאיתחזק איסורא מהא דמחמיר בספק הינוח גבי עירוב וכן גבי ספק טבל או לא טבל גבי טמא טומאה דרבנן לא מטהרינן רק בירד לטבול וספק אי טבל דאז איתרע חזקה ראשונה דטומאה אבל לא ירד ודאי לטבול לא מטהרינן בספיקו מהאי טעמא דאיתחזק בדרבנן ע"כ. ואין ראייתו מכרחת כלל דגבי ספק הינוח דעירוב היינו טעמא דמחמיר בספיקו משום דהו"ל ספק במעשה דהיינו אם נעשה כלל דבר המתיר או לא נעשה ובכהאי גוונא לא מקילין אף בדרבנן וכמ"ש המל"מ בפ"ד מהלכות בכורות וע"ש. וכן משמע מדברי הט"ז באו"ח סי' ת"ט. וה"נ גבי ספק טבל הוי הספק במעשה ומשום הכי מחמירין גם בטומאה דרבנן. אבל אם אין הספק אם נעשה מעשה כלל אלא דודאי נעשה והספק אם היה המעשה בהיתר או לא בכהאי גוונא אין מחמירין בדרבנן אף בדאיתחזק.
ולפ"ז יש להתיר שבות דרבנן בין השמשות גם במוצאי שבת אע"ג דאיקבע ואיתחזק איסורא דשבת. ובעל מג"א בסי' שמ"ב הניח זה בצריך עיון. ובספר אמתחת בנימין הביא ראיה להחמיר ממתניתין דפ"ד דדמאי דקתני חשיכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר. ומשמע הא בספק חשיכה יאכל ואי איתא דשרי שבות בין השמשות במוצאי שבת כמו בערב שבת אמאי יאכל בלא מעשר לעשר דמאי דהא מעשרין דמאי בין השמשות דערב שבת והוא הדין במוצאי שבת אלא מוכח דאין מעשרין בין השמשות דמוצאי שבת והוא הדין לשאר שבותין דאסורים בין השמשות דמוצאי שבת. ולפי מה שכתבתי אינו ראיה דהא נתבאר דתליא בהך מילתא אי מחמירין בספק דרבנן דאיתחזק איסורא ובסוגיא דערובין (דף ל"ה ול"ו) מבואר דתליא בפלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי בטהרות. וא"כ אפשר דמתניתין דדמאי אתיא כמאן דמחמיר ולא קיי"ל הכי דהא כמה סתמי משניות בפ"ד דטהרות ופ"ב דידים אתיא כמאן דמיקל. וכמ"ש בספר אבן העוזר:
ועוד י"ל דחשיכה דמתניתין דדמאי היינו בין השמשות דהרי מצינו דקרי תנא לבין השמשות חשיכה בר"פ כיצד משתתפין (עירובין דף פ"ב) דקתני גבי ערובי תחומין אין מערבין משתחשך והיינו בין השמשות וכמ"ש בחידושי הריטב"א שם דהא קיי"ל שאין מערבין עירובי תחומין בספק חשיכה. וכ"כ הר"ן בפרק ערבי פסחים: