אור ברסלב

נחל איתן על משנה תורה, הלכות מילה· רבי אברהם משכיל לאיתן

פרק א · הלכה י

הלכה ב

כשם שמילת הבנים דוחה את השבת כך מילת העבדים הכנענים דוחה את השבת אם חל ח' שלהן בשבת. ועיי' בכ"מ מהיכן למד רבינו כן. ולי קשה על זה מסוגיא דאיתא בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת דף קל"א) ושוין פי' ר' אליעזר וחכמים דפליגי במכשירי מילה ומצה ולולב ושופר אם דוחין את השבת מודו שאם צייץ לטליתו ועשה מזוזה לפתחו בשבת שהוא חייב ומסיק טעמא הואיל ובידו להפקירן ופירש"י ונפקי מרשותיה ולאו עליה רמיא חובתיה ע"כ. וא"כ לא היה בדין דמילת עבדו תדחה שבת מהאי טעמא הואיל ובידו להפקירו ונפיק מרשותיה ותו לא רמיא חובתא דמילתו עליה. [ואפשר דרבינו לטעמיה אזיל דבפרק י"ט דהלכות שבת מוכח מדבריו דגבי ציצית איכא טעם אחר שהיא מצות עשה שאין בה כרת ומשו"ה אינה דוחה שבת וש"מ דלא ס"ל טעם זה דבידו להפקיר לעניין מצות] וי"ל דלא מהני טעם זה רק לגבי מכשירי מצוה וכההיא דצייץ טליתו ועשה מזוזה דאינן אלא מכשירין דאפשר מערב שבת הוא דאמר דמטעם הואיל ובידו להפקירן ולפטר מחיובן מודה ר"א דלא דחו שבת אבל במצוה גופה שאי אפשר מער"ש וזמנה קבוע בשבת וכההיא דמילת עבדיו הנימולים לשמונה שפיר דוחין שבת ולא מיגרע כחה דמצוה מטעם זה דבידו להפקיר ולהפטר ממנה דגבי מצוה גופה שא"א לקיימה בלא דחיית שבת לא דחינן להמצוה לגמרי מלקיימה מטעם הואיל דבידו למפטר ממנה ע"י הפקר דמ"מ אינו מקיים המצוה כלל ויש להביא ראיה לזה מהא דקיי"ל בפ"ק דיבמות דעשה דוחה לא תעשה וילפינן לה מכלאים בציצית. ואי איתא דטעמא דהואיל וכו' מגרע נמי כח דמצוה גופה. א"כ תקשי דאמאי דוחה עשה דמצות ציצית ללאו דכלאים הא בידו להפקיר טליתו ולפטר מציצית וכדאמר בפרק ר"א דמילה דלא דחי שבת ה"נ לא הו"ל לדחות לאו דכלאים דמה לי איסור שבת ומה לי איסור כלאים כיון דגרע כח המצוה מחמת הואיל גם איסור לאו דכלאים לא הו"ל לדחות. אלא ש"מ דההוא טעמא דהואיל אינו אלא לגבי מכשירין שאפשר מער"ש בלא דחייה וכחה הוא דמגרע מטעם הואיל. אבל מצוה גופה שא"א לקיימה בלא דחיית איסור דחיא שפיר בין איסור לאו ובין איסור שבת כשזמנה קבועה בו ואע"פ שיכול לפטור מחיובה ע"י תחבולה דהפקר מ"מ דוחה לכל איסור כדי לקיימה בזמנה כאילו לא היה בידו תחבולה להפטר מחיובה.
עוד יש לי להביא ראיה מסוגיא דפ"ק דקדושין (דף כ"ט) גבי הא דתניא לפדות את בנו ולעלות לרגל פודה את בנו ואח"כ עולה לרגל ר' יהודה אומר עולה לרגל ואח"כ פודה את בנו ומפרש טעמא שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת וטעמא דרבנן מפרש התם דילפי מקרא דכתיב כל בכור בניך תפדה והדר ולא יראו פני ריקם ומשמע דלרבנן נמי אי לאו דגלי קרא הוו מודו לר"י דמצות עליית רגל קודם ודוחה למצות פדיון הבן מיהא בשעתו שהוא יום שלשים. ואי איתא דמצוה שיכול למיעבד טצדקי להפטר ממנה אין בכחה לדחות מצוה אחרת א"כ אמאי מצי דחי מצות עליית רגל למצות פדיון בשעתה דהא מצות עליית רגל בידו לפטור דהא אמר רבי אמי בפ"ק דפסחים (דף ח' ע"ב) דכל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל ושאין לו קרקע אינו עולה לרגל. וא"כ הרי בידו להפקיר לקרקע שלו ויפטר מעלייה לרגל ולפ"ז אין טעם שתדחה עליית רגל לפדיון הבן מפני שעליית רגל היא מצוה עוברת דמיהו בידו להפקיע חובתה לגמרי. אלא ש"מ דמ"מ כיון שלא יקיים בזה המצוה ותעבור זמנה הקבוע בכח מצוה כזו לדחות לעשה גרוע ממנה או ללא תעשה כדין עשה אלימא בעלמא שדוחה לעשה קלה וללא תעשה. והוא הדין כשהיא ממין עשה הדוחה לשבת כגון מילת עבדים כנענים שהיו הנימולים לשמונה מצו דחיא אע"ג דבידו לעשות טצדקי להפקירו להפטר ממנה כנ"ל.

תוכן העניינים

נחל איתן על משנה תורה, הלכות מילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה