נחל איתן על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי אברהם משכיל לאיתן
פרק ו · הלכה יב
אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח שיהיה היכר לאכילתה בערב ומי שאכל מצה בערב הפסח היו מכין אותו מכת מרדות. ואין לו שיעור. לכאורה משמע דגם על מה שעבר ואכל קאמר דלא היה לו שיעור וזה לא נתבאר דמניין לו כן דאי משום דאיתא בירושלמי דנזיר ובתוספתא דמכות פ"ג דמכת מרדות לא היה לו שיעור עד שיקבל [עליו] איכא למימר דהיינו על להבא ואינו רוצה לקבל [עליו] אבל על העבר אפשר שהיה קצבה לדבר וכמ"ש התוס' בנזיר והר"ן בפרק נערה והריב"ש בסי' צ' והתשב"ץ ח"ב סי' נ"א. [וכן מ"ש רש"י בשלהי חולין (דף קמ"א ע"ב) אההוא דגזינהו לגפה ושלחה ואח"כ תפסה וענשו רב יהודה מכת מרדות וז"ל ואין לה שיעור קצבה אלא עד שיקבל עליו על כרחך התם נמי על להבא שלא היה רוצה לקבל עליו לשלחה אבל אשעבר מודה רש"י שהיה לה קצבה. וכן משמע שכתב הפר"ח באו"ח. וזה דלא כמו שנראה מדברי הבאר היטב באו"ח סי' הנזכר ובאבן העזר סי' ה' דלדעת רש"י לעולם לא היה לה קצבה וזה אינו]. וכן משמע מפירוש רש"י בכתובות (דף פ"ו) גבי מצות עשה ואינו עושה וכ"כ בחי' רשב"א שם דאם עבר זמן המצוה ולא עשאה לא היה חייב כלל. ושוב מצאתי לרבינו גופיה שכתב כן בספר המצות שלו בסוף שורש י"ד דעל להבא הוא דלא היה שיעור עד שיעשה אבל אם עבר ולא עשה ונסתלק זמנה לא היו מחייבין בזמן הבית אותו לאחר זמן על ידי סנהדרין על עבירתו. ודוחק לומר דעל עבירה שעבר על איסור דרבנן היו מחמירין כל כך הרבה מביטול מצות עשה דאורייתא דשם היה פטור כלל וכאן היה חייב באין קצבה ודיו אם היו מחייבים כשיעור של תורה כמ"ש הפוסקים שזכרתי.
וכן יש ללמוד מדברי התוספות שכתבו בריש פ"ג דמכות גבי גרושה שהיא חלוצה דלא היה חייב רק כשיעור של תורה משום גרושה ולא היה חייב מכת מרדות דרבנן משום חלוצה ואם איתא דאין קצבה למכת מרדות אמאי מפטר במאי דנענש בשיעור של תורה דבשלמא אם שוין בשיעורן י"ל דעולה לכאן ולכאן אבל אם אינן שוים אמאי עולה כשיעור של תורה שהוא פחות למפטר שיעור גדול אלא שמע מינה דגם מכת מרדות אינו יותר משל תורה. [ואין לומר דהיינו טעמא דמפטר דכיון שהיא אסורה בלאו הכי משום גרושה מדאורייתא לא חשו חכמים למגזר בה משום חלוצה כיון דבלאו הכי אסורה וקיימא. וכהאי גוונא כתבו הב"י והש"ך ביו"ד סי' פ"ז גבי בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה או איפכא ליכא אפי' איסור דרבנן כיון דבלאו הכי אסורה וקיימא משום בשר טמא או חלב טמא לא גזרו חכמים לאסרו משום בשר בחלב. דאי משום הכי התינח כשהיתה גרושה קודם שנעשית חלוצה. אבל אם נעשית חלוצה קודם על כרחך לא מפקע ואפילו הכי מפטר בשיעור ארבעים דאורייתא משום גרושה. ותדע דאי משום שנעשית חלוצה אח"כ לא איצטריך להתוס' לומר דמשום הכי פטור משום דסגי בחיוב דאורייתא דגרושה דתיפוק ליה דבכהאי גוונא ליכא כלל איסור דחלוצה כמו דליכא איסור בשר בחלב בטמא אלא ודאי דכוונת תוס' הוא אף שנעשית חלוצה קודם גרושין דאיכא איסורא דחלוצה ואפילו הכי מפטר דסגי בשיעור דאורייתא אגרושה ושמע מינה דאין יותר בזה מבזה ודלא כתוס' דנזיר דמספקא להו שמא הוא יותר משל תורה ושל תורה מיהא חייב כמ"ש פוסקים הנ"ל]. ובס' מרכבת המשנה כתב דגם רבינו כאן איירי על להבא ולא על שעבר דבזה שוה כשל תורה. [וכ"כ הרע"ב פ"ד דנזיר והתשב"ץ שם והריב"ש בשם התוס' והביא ראיה לזה מהא דאמר בקידושין פ"ק הקורא לחבירו ממזר היה סופג את הארבעים] :
ויש לי להביא ראיה לזה מדאיתא בשלהי יומא (דף פ"ו ע"ב) גבי עובדא שהיה בזמן הבית שתי נשים שהיו לוקות בבי"ד אחת על שקלקלה פרש"י שזינתה והתרו בה ואחת אכלה פגי שביעית ואמרה להן אותה שאכלה פגי שביעית בבקשה מכם הודיעו על מה אני לוקה שלא יאמרו שעל מה שזו לוקה זו לוקה. והא ודאי דעל אכילת פגי שביעית ליכא חיוב של תורה רק מכת מרדות דרבנן שהרי אינו אלא לאו הבא מכלל עשה דכתיב לאכלה ודרשינן ולא להפסד כגון אכילת פגין. ואילו זו שקלקלה היתה חייבת מן התורה כיון דאיירי שהתרו בה וכפירוש רש"י וכגון שזינתה עם חייבי לאוין או חייבי כריתות דקיי"ל שחייבין. והשתא אי איתא דשיעור דרבנן אינו כשיעור של תורה האיך יאמרו דעל מה שזו חייבת זו חייבת הרי ניכרין הן בשיעורן אלא שמע מינה דשיעור מכת מרדות דרבנן שוין לשל תורה:
והנה ראיתי לבעל מגילת אסתר בס' המצות בסוף חלק מצות עשה שהוקשה לו בההיא דיומא דאמאי היתה חייבת על שאכלה פגי שביעית דאינו אלא איסור דלאו הבא מכלל עשה דהוא עשה ורצה לתרץ דאיירי בשהתרו בה לענשה ויש לתמוה עליו דאטו אם התרו בחייבי עשה חייבין מן התורה. אך הנכון כמו שפרשתי דמכת מרדות קאמר דחייבין על עבירת איסור עשה בקום ועשה כמו על עבירת איסור דרבנן. ודוקא על ביטול מצות עשה בשב ואל תעשה הוא דלא היו חייבין כלל על העבר אבל בשעבר בקום ועשה היה חייב מדרבנן וכמ"ש רבינו בריש הלכות אלו גבי אכילת חצי שיעור דאסור מן התורה ועיי"ש והוא הדין בכל לאו ועשה שלא היו חייבין עליו מן התורה חייבין עליו מדרבנן וכ"כ הפר"ח באו"ח סי' תצ"ו. וכן משמע ממ"ש רבינו בריש פ"א הלכה ג'. ושוב ראיתי בגליון הגמ' שכתב כן בשם הריב"ש דחייבין על פגי שביעית מכת מרדות. וא"כ שמע מינה דהיו שוין לשל תורה וכנ"ל. ועי' בריש הלכות איסורי ביאה פ"א הלכה ח' דהבא על אחת מחייבי עשה היה ברשות בית דין בזמן הבית להכותו וא"כ ס"ל לרבינו כמ"ש דכשעבר בקום ועשה חייב מכת מרדות וכמ"ש בספ"א דהלכות אישות: