אור ברסלב

נחל איתן על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי אברהם משכיל לאיתן

פרק ו · הלכה ג

הלכה א

אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו לסטים לאכול יצא ידי חובתו. ועיין במגיד משנה והנה כאן לא מספק כלל בנוסחת רבינו אך בהלכות שופר פ"ב מספקא ליה דאפשר דצריך לומר גבי מצה לא יצא והוא משום דגבי שופר כתב שם דהמתעסק בתקיעה להתלמד לא יצא ידי חובתו כו' עד שיתכוון לצאת ידי חובתו ואיך יפסוק דיצא גבי אכילת מצה בלא כוונה. ואולי שהוא סובר דעדיפא אכילת מצה מתקיעת שופר שאין אדם עושה מעשה בתקיעת שופר אלא השמיעה ואף התוקע עיקרו השמיעה לפיכך צריך כוונה. משא"כ גבי אכילת מצה שעושה מעשה. וסיים שלא ראה מי שחילק בין מצוה למצוה בדין הכוונה ע"כ. וכבר כתב בעל לח"מ מוצא לחילוק זה מדברי התוס' בפסחים (דף קט"ו) ועוד יש לי להביא ראיה ממ"ש התוס' ביבמות (דף מ' ע"א) גבי אכילת כהן לשיירי מנחה דיוצא בלא כוונה. ומשמע התם דליכא דפליג בהא. ולא זו דגבי אכילה אין צריך כוונה אלא דאף זו דגבי נטילת לולב דעביד מעשה זוטא כתב הרבינו יונה בסוף פ"א דברכות דעדיף ואין צריך כוונה רק במצוות דקריאה ואמירה דלא עביד מעשה כלל. ויש להביא ראיה לסברא זו ג"כ מדברי רבינו והרע"ב בפירוש המשניות דבפרק ב' דברכות גבי קריאת שמע פסקו דצריכה כוונה ואילו בסוף פ"ג דסוכה גבי הא דתנן ר' יוסי אומר יו"ט הראשון של חג שחל בשבת ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים פטור מפני שהוציאו ברשות ופירשו דהוי טרוד בדבר מצוה וכתבו דאיירי בשהפך הלולב או שהוציאו בכלי דלא יצא בזה בנטילתו דאל"כ כיון שיצא ידי חובתו מיד בנטילתו כשהגביהו תו לא טריד בדבר מצוה ולא מפטר כשהוציאו לרשות הרבים. ותמה התוס' יו"ט דאפילו הכי הוי טרוד בדבר מצוה שלא יצא ידי חובתו בלא כוונה. אך לפי דברי הרבינו יונה בברכות לק"מ דשאני נטילת לולב דעביד מעשה טפי מקריאת שמע. וכן אתי שפיר בזה קושית תוס' בסוכה (דף מ"ב) על אביי ע"ש:
ותדע דעל כרחין צ"ל כן שהרי הך אוקימתות דאוקי בסוכה בשהפכו אדר' יוסי קאי והרי ר' יוסי גופיה אמר בר"ה (דף כ"ט) גבי שמיעת קול שופר ומגילה דצריך כוונה ואפילו הכי גבי נטילת לולב משמע דיצא משהגביהו בלא כוונה. ואע"ג דבפרק ערבי פסחים (פסחים דף קי"ד ע"ב) דייק התם מדר' יוסי גבי אכילת מרור דבעי כוונה. ההיא הוכחה אינה מוכרחת וכמ"ש התוס' בר"ה (דף כ"ח סוף ע"א) ודלא כהרא"ש. ועכ"פ הסוגיא דסוכה מוכחת דסברה לחלק בין אמירה ושמיעה לנטילה דלולב. ובהכי אתי שפיר מה שנתקשה הרה"מ ושארי מפרשים מסוגיא דפ"ג דראש השנה דמשמע התם דרבה דסבר מצות אינם צריכות כוונה לא מחלק בין מצוה שיש בה מעשה או לא ורבינו מחלק ביניהם. די"ל דסמך על הסוגיא דסוכה דמוכחא דיש לחלק ביניהן. ושוב מצאתי לבעל פר"ח שהרגיש בסתירת הסוגיא אליבא דר' יוסי ובס' קרבן נתנאל נדחק מאוד ולפי דברי רבינו אתי שפיר:
ועל פי זה יש לקיים ג"כ דברי הרבינו יונה בסוף פ"א דברכות שכתב לחלק בכך לפי הסוגיא דשם גבי נקט כסא דשיכרא בידיה וסבר דחמרא הוא ופתח וברך אדעתא דחמרא כו'. די"ל דההיא סוגיא סברה כסוגיא דסוכה אליבא דר' יוסי דמחלק בכך וכמ"ש. ובזה לא קשה מה שהקשה הטורי אבן בר"ה (דף כ"ח) דא"כ מאי פריך למאן דאמר מצות אינם צריכות כוונה מהיה קורא בתורה דאם לא כוון לבו לא יצא הא קריאת שמע שאני דתלוי בדיבור וצריכות כונה לכו"ע. ולפי מש"כ לק"מ דקושטא דרבה בראש השנה לא מחלק כלל וסבר דבכל מקום אינם צריכות כוונה ולדידיה הוא דפריך מהיה קורא אך אביי ורבא בסוגיא דסוכה ודאי מחלקי וא"כ שפיר י"ל דהכי נמי סברה סוגיא דסוף פ"א דברכות דמצוה דקריאה ודיבור צריך כוונה. ורק גבי מעשה אין צריך כוונה. ומה שיש לדקדק לפ"ז על דברי רבינו בהלכות שגגות שהשמיט אוקימתות דסוכה יתבאר שם טעמו בזה בס"ד:
אך מ"ש הכס"מ בהלכות שופר בשם הר"ן דגבי אכילת מצה היינו טעמא דיצא בלא כוונה שכן נהנה. וכדאמרינן בעלמא המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה וכיון שנהנה באכילתו לא מקרי מתעסק וחשוב כמכוון וכ"כ בבית יוסף הלכות פסח סי' תע"ה והובא במג"א שם. ואינו מחוור דהא ודאי אנוס גרע ממתעסק ופטור אפילו בחלבים ובעריות. וכדמוכח בסוף פ"ב דכריתות גבי שפחה חרופה וע"ש בתוס' ובדברי רבינו פ"ה ופ"י דשגגות ובהראב"ד והרה"מ פ"א דאיסורי ביאה. וא"כ כל שכן דלא חשיב אנוס כמכוון. ושוב מצאתי בס' פני יהושע שהרגיש קצת בזה והוקשה לו על רש"י שפירש בגמרא אהא דשלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא משום דנהנה ומדמה ליה למתעסק בחלבים ובעריות. וכתב דרש"י לא פירש כן רק לפי הסלקא דעתך דקאמר התם דהוה אמינא אכול מצה אמר רחמנא והא אכל ולא לפי האמת דדייק רבה מיניה לשאר מצות שאינם צריכות כוונה על כרחך לא משמע ליה היינו טעמא לומר דבאכילת מצה יצא משום דנהנה דהא אינו רוצה ליהנות כיון שכפאוהו ואפי' בחלב ועריות לא שייך בהו חיוב חטאת עכ"ד. הרי שהרגיש במה שכתבתי דלא דמי אנוס למתעסק באמת. והשתא קשה על הר"ן והנמשכים אחריו שכתבו כן להלכה. ונראה דאין כוונת הר"ן לומר דגבי כפאוהו לסטים לאכול מצה יצא משום דהנאת אכילה חשיב כמו כוונה דודאי אונס הבא בידי אדם לא הוי כמו שמכוון לאכול מרצונו ואפילו ממתעסק בעלמא גרע לעניין חיוב רק כוונת הר"ן לומר דמועלת מיהא הנאת האכילה שתהא כאילו היה מתכוון לצאת ואע"ג דבאמת לא הוי הנאת אונס הנאה בעלמא כגון לחייבו עליה מכל מקום גבי מצוה קיי"ל דלאו ליהנות ניתנו ואין צריך בהו הנאה רק כוונתו לצאת ולעניין זה מחשב כוונה מחמת שנהנה באכילתו אע"פ שאנסוהו:
ויש להביא ראיה דכהאי גוונא מצינו בסוגיא דב"ב (דף מ"ח) גבי קרבן עד שיאמר רוצה אני וקרינן ביה לרצונו משום דניחא ליה בכפרה וכן גבי גט מעושה בישראל חשוב נתינה ברצון משום דמצוה לשמוע דברי חכמים הרי דמחמת מצוה חשוב רצון מה שבא בכפיה והכא נמי חשבינן רצון כפיה דמצות אכילה דמצה. ונהי דהכא אין הכפיה בשביל שיעשה ויקיים המצוה מכל מקום מהני מיהא ההנאה דאכילה שיחשב הכפיה כאילו יש לו רצון וכוונה כדי לצאת ידי חיוב אכילת מצה:
וע"פ מה שכתבתי בכוונת הר"ן נסתלק מה שהקשה בעל מג"א מדברי הר"ן הללו על מ"ש באו"ח סי' ר"ד גבי ברכת הנהנין דאין מברך כשאנסוהו לאכול והכא חשיב לה כוונה כיון שנהנה. ולפי מ"ש לק"מ דקושטא דהיכא דצריך הנאה לא חשיבה ככוונה והנאה ומשום הכי אין לברך עליה ברכת הנהנין ורק לעניין כוונה לצאת ידי חובת מצוה חשוב ככוונה מחמת חיבת המצוה אבל הנאה גמורה לא חשיבא באונס להתחייב עליה והוא הדין שאין ראויה לברך:

תוכן העניינים

נחל איתן על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה