נחל איתן על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי אברהם משכיל לאיתן
פרק ג · הלכה ד
היה לו ככרות רבות של תרומה וצריך לשורפה ערב שבת לא יערב טהורה עם הטמאה וישרוף אלא שורף טמאה לעצמה וטהורה לעצמה ותלויה לעצמה. וכתב הרב המגיד דפסק כר' יוסי דסבר הכי אליבא דר' יהושע בתלויה ואליבא דכו"ע בטהורה עם טמאה שאסור ודלא כרבי מאיר שמתיר אפילו טהורה עם טמאה ורבי שמעון מתיר תלויה עם טמאה לר' יהושע. ועי' בלח"מ שהוקשה לו דלא ביאר רבינו הא דאיתא בגמרא (דף ט"ו) מחלוקת בשש אבל בשבע דברי הכל שורפין כלומר בשבע שנאסרה מן התורה אין לך טומאה גדולה מזו ודברי הכל שורפין. ונראה שלא ראה דברי הכסף משנה ז"ל שדייק בהיפך מדברי רבינו דמשמע דדוקא היכא שצריך לשורפן בערב שבת וכגון שחל להיות ערב פסח בשבת דאכתי לא מטא זמן איסורא דחמץ אבל אי הוה מטא זמן איסורא וכגון שחל להיות פסח בשאר ימי השבוע אפילו יערב טהורה עם טמאה לית לן בה. ועל זה הוא דתמה הכס"מ דבגמרא דברו בסתם ולא חילקו והניח בצ"ע על מה שמתיר רבינו בארבעה עשר בשש לשרוף כולן כאחת. ועדיפא הו"ל לומר דבגמרא משמע דמאן דאוסר לא מתיר רק בשבע שנאסר מן התורה אבל בשש אוסר כיון שמותר מן התורה:
ונראה ליישב דעת רבינו דס"ל דהא דמשמע בגמרא דבשעה ששית אסור אינו אלא משום דקאי התם לר' יוסי דקאי בשיטת רבי עקיבא רבו דסבר טומאת משקין לטמא אחרים מן התורה ואיירי שהטמאה היא משקה דאילו באוכל דקיי"ל שאין אוכל מטמא אוכל מן התורה וכן משקין למאן דאמר שאין מטמאין אחרים מן התורה רק מדרבנן (רשאין) לטמא בשעת איסור דרבנן. וא"כ לפי מ"ש בהל' שאר אבות הטומאה ריש פ"ז דאין אוכל שנטמא מטמא אוכל אחר מן התורה ולא המשקין שנטמאו מטמאין דבר אחר מן התורה ומשמע שם דכן אוכל אין מטמא משקה רק דרבנן. ולפ"ז לא משכחת מן התורה טומאה בשריפת חמץ של תרומה טהורה עם הטמאה כאחד בין באוכל ובין במשקה. ועוד דרבינו כאן איירי בהדיא באוכלין דודאי אין טומאה מן התורה בנגיעתן. וא"כ שפיר הא דדייקינן מדבריו דדוקא כששורף בערב שבת שהוא יום י"ג דעדיין חמץ לא נאסר הוא דאין שורף טהורה עם הטמאה הא אם שורף בי"ד בשעת איסור חמץ אפילו בשעה ששית דמותר מן התורה מותר לשרוף כאחת ככר טהורה עם טמאה כיון דמן התורה אין מטמא רק מדרבנן ומדבריהם הרי אסורה בשעה ששית וכנטמאה דמיא. ואפשר דגם הרה"מ שכתב דרבינו פסק כר' יוסי לא נתכוון רק לומר דפסק כוותיה ולא כרבי מאיר דמתיר אפילו בי"ג. אבל בי"ד מודה דלא פסק כר' יוסי מטעמא דאמרן. ובזה נסתלקה מעליו תמיהת ספר פני יהושע ע"ש: