נחל איתן על משנה תורה, הלכות ברכות· רבי אברהם משכיל לאיתן
פרק ו · הלכה טו
מים שנסתפק לו אם נעשה בהן מלאכה וכו' ספק נטל ידיו או לא נטל ידיו ספקו טהור שכל ספק בטהרת ידים טהור. וכתב הכ"מ דס"ל לרבינו דאע"ג דאמרינן לעניין ספק טומאה ברשות הרבים קום טבול שאני ידים שאין להם עיקר בדאורייתא וכה"ג כתב המל"מ בהל' שאר אבות הטומאה עיי"ש. וראיתי להרב שער המלך בהל' מקוואות כלל ה' שתמה על הכ"מ והמל"מ דאישתמיט מנייהו דברי התוס' שכתבו בפרק בכל מערבין (עירובין דף ל"ו) גבי טמא בטומאות של דבריהם שירד לטבול וספק אם טבל וכו' ר' מאיר מטהר ור' יוסי מטמא היינו לגברא אי בעי טבילה וס"ל לר"מ דלא אמר זיל טבול בטומאה דרבנן אע"פ שיש לה עיקר בתורה ורבינו פסק כר"מ שם. ולכן פסק גם כאן דא"צ ליטול. וי"ל דעת הכ"מ והמל"מ שלא הביאו ראיה מדברי התוס' דפ' בכ"מ לדעת רבינו כאן דס"ל דשאני התם גבי טמא שירד לטבול דאע"פ שהיה בחזקת טומאה מעיקרא מ"מ איתרע חזקתו כשירד לטבול כמ"ש בשו"ת נודע ביהודה [קמא חלק יו"ד] סי' ס"ה משא"כ גבי ספק נטל ידיו או לא נטל דלא איתרע כלל חזקת טומאה דמעיקרא ואפשר דבכה"ג בדרבנן נמי אמרינן זיל טבול ועל כן מחלק הכ"מ דשאני ידים וכו'.
וע"פ מ"ש נדחה ג"כ מ"ש בשער המלך שם בכלל ד' להביא ראיה מדברי התוס' הנזכר דלא כהש"ך שכתב ביו"ד סי' קי"א דאם נתערב איסור דרבנן חד בחד ואיתחזק איסורא ואח"כ נפל אחד מהן לקדירה של היתר דאסורה (אלא) [דלא] (ד)מוקמינן לקדירה אחזקתה (והכרו"פ כתב כן בפשיטות בסי' צ"ח ס"ק ג' ולא זכר דעת הש"ך וכן דברי הט"ז ריש סעי' א' כש"ך ובס' ראש יוסף הקשה עליו ממ"ש רבינו בפ"ד דמקואות עיי"ש). וכמ"ש התוס' דמהאי טעמא מטהר ר' (יוסי) [מאיר] הטהרות שעשה גבי טמא שירד לטבול אע"ג דגברא בחזקת טמא. ולפי מ"ש לא דמי דהתם איתרע חזקת טומאה דטמא ולכך מטהר הטהרות משא"כ היכא דלא איתרע חזקת איסור כההיא דחתיכות אפשר דאף הקדירה אסורה וכמ"ש הש"ך ועיי' מ"ש בסוף ס' סדרי טהרה. מיהו כתב שם המל"מ לדעת רבינו דבכל ספק טומאה ברה"ר מדינא א"צ לטבול רק משום עצה טובה וכן הביא מתוס' דפסחים. אמנם מצאתי ראיה לדעת הש"ך מדברי הריטב"א שכתב בערובין דגבי מקוה אמרינן העמד אדם טמא על חזקתו ולא אמרינן העמד טהרות על חזקתן דלא אזלינן בתר חזקה דטהרות דכיון דודאי נגע בהם פקעה חזקתן מנייהו וכדאמרינן גבי שליא בבית עד כאן אלא דאפשר דדוקא בדאורייתא. אבל מצינו גם מדרבנן דמטמאין הטהרות במכות (דף ד' ע"א).
ועיין במל"מ הל' בכורות מה שהקשה אהא דספק נטל וספק טבל דמטהר. ומאי שנא מספק הנוח דערוב באו"ח סימן שצ"ד. ויש ליישב ע"פ מה שכתב הט"ז ביורה דעה סי' ס"ט להתיר בשר שנתבשל ומסופקין בו אם נמלח תחלה ואע"ג שהיה לבשר חזקת איסור והספק הוא במעשה מ"מ כיון דרוב בני אדם אין מבשלין בשר בלא מליחה תלינן שהיה מן הרוב. וכ"כ באו"ח סי' ת"ט ושם ביאר דמהאי טעמא לא דמי לספק הנוח דערובין דאזלינן לחומרא דהתם אין רוב להיתר משא"כ גבי בשר שנתבשל עיי"ש. ולפ"ז אתי שפיר גבי ירד לטבול וספק אי טבל כלל דאזלינן לקולא דהתם נמי רוב היורדין לטבול טובלין וסברא זו מצאתי שכתב ג"כ שו"ת נודע ביהודה חלק יו"ד סי' ס"ה עיי"ש. וכיון דאיכא רוב להיתר אזלינן לקולא בדרבנן אף בדבר התלוי במעשה והיה לו חזקת איסור. והא דאמרינן בריש פ"ג דבכורות דלא אזלינן בתר רוב התלוי במעשה היינו באיסור דאורייתא ולא בדרבנן. וסברא זו מצאתי שכתב כן בעל פמ"ג בס' שושנת העמקים כלל י"ב דהא דלא אזלינן בתר רוב התלוי במעשה הוא מדרבנן ובדרבנן לא גזרו וכ"כ בס' ראש יוסף. ועוד כתב שם דבמיעוט שאין מצוי לא חיישינן אף שהרוב תלוי במעשה. אך בספר פני יהושע בכתובות (דף כ"ג) משמע דמן התורה הוא דלא אזלינן בתר רובא התלוי במעשה. ובתשובת ר"ע אייגר סי' קס"ב כתב דהתוס' והרשב"א בחולין (דף ט') סוברים שאינו אלא מדרבנן ורבינו ס"ל שהוא מה"ת ותליא בפלוגתא דמתניתא ור"א בר' ינאי ורבא ורבינא בבכורות ריש פ"ג. ועיי' מ"ש הפנ"י בכתובות (דף נ"א ע"ב) ולפי דבריו משמע דלאבוה דשמואל הוי רוב פרוצים רוב גמור אע"ג דתלי במעשה. (ובהכי אתי שפיר מה שהקשה בס' חכמת אדם על הט"ז ביו"ד דאיך מהני רוב התלוי במעשה ולק"מ דהא בדרבנן מהני ודם שבישלו הוא דרבנן).
ונראה להוכיח כן מהא דפסחים (דף ד') גבי המשכיר בית לחבירו בי"ד דאמר דאי חזקתו בדוק א"צ לבדוק. וכתב מהרל"ח דהחזקה היא מכח רוב בני אדם הבודקים ביתם בזמנו והשתא הא הוי רוב התלוי במעשה וגם איתחזק איסורא וש"מ דמהני בדרבנן. ועפ"ז י"ל הא דספק נטל טהור דאיירי ג"כ שיודע שהלך ליטול. וא"כ איכא רובא להיתר דרוב ההולכין ליטול ידיהם נוטלין והוא דומה לההיא דירד לטבול. וכמ"ש בס' מרכבת המשנה למהר"ש. וא"צ למ"ש בסוף ספר סדרי טהרה דגבי נ"י איירי שכבר התחיל להסב ומסתמא נטל כפי ההרגל דבהליכה סגי.
וראיתי בספר שער המלך הל' מקואות שכתב דהט"ז ביו"ד לא ס"ל כהמל"מ אלא מתיר אף בספק מעשה בדרבנן ועל כן נדחק לפרש בדברי הטור או"ח סי' שצ"ד שמחמיר בספק הנוח דוקא כשיש עוד ספק אם היה קיים בין השמשות והוי ספק ספיקא לחומרא ונעלם ממנו דברי הט"ז באו"ח סי' ת"ט. דביאר להדיא דאוסר ספק הנוח משום שאין בו רוב להתיר רק היכא דאיכא רוב מתיר ולפ"ז אינו חולק על המל"מ. ובזה נדחה מה שרצה שם להביא ראיה מסוגיא דפסחים הנ"ל דאמר המשכיר בית לחבירו חזקתו בדוק או אינו בדוק ולא אמרינן להקל בספק בדיקת חמץ דרבנן אף אי אין חזקתו בדוק. משום דאיתחזק איסורא. ואינה ראיה לפי דברי המל"מ דהתם הספק במעשה ומחמירין אף בדרבנן בלא חזקה או רוב להיתר כמ"ש ועיי"ש שהקשה על הט"ז ביו"ד מתוס' דפסחים (דף ט') וכתבתי במקום אחר].