נחל איתן על משנה תורה, הלכות ברכות· רבי אברהם משכיל לאיתן
פרק א · הלכה ז
כל הברכות כולן אם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו ובין שבירך בלבו. והנה הכ"מ הראה מקום להא דתניא בפרק היה קורא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא. ולפי מ"ש הרא"ש בפ' מי שמתו לאו ראיה היא שכתב דלמ"ד הרהור לאו כדבור דמי מפרש דבלבו היינו שלא השמיע לאזנו אבל הוציא בשפתיו. ומיהו מדברי הב"י מטור או"ח סי' קפ"ה נראה דטעמו של רבינו שכתב כאן דאם בירך בלבו יצא ואע"פ שלא הוציא בשפתיו הוא משום דפסק כדאמר רבינא בפ' מי שמתו דהרהור כדבור דמי. ולפ"ז צ"ל דגם גבי ק"ש סבר רבינו כן שהרי רבינא קאי שם אמתני' דבעל קרי מהרהר בלבו דאיירי בק"ש. וכבר כתבתי בהלכות ק"ש דזה אינו דא"כ הו"ל לרבינו לכתבו בהל' ק"ש דיוצא בלבו אע"פ שלא הוציא בשפתיו ומדלא כתבו שם רק כאן גבי ברכות משמע דמחלק ביניהן והוא כמ"ש בשאגת אריה דשאני ק"ש דכתיב בה דבור ובזה הוא דפליג רב חסדא ואמר דלאו כדיבור דמי. ושם נתבאר דנהי דהראיה שהביא השאג"א מדברי רבינו פכ"ד מהלכות שבת איננה מכרחת מ"מ יש להוכיח כן ממ"ש רבינו בפ"ג דהלכות ק"ש וגם מסוגיא דשבת (דף ק"נ) יש להוכיח דכל היכא דכתיב דבור ממעטינן הרהור ורק גבי ברכות דלא כתב דיבור הוא שיצא בהרהור לחוד. ועפ"ז מיושב ג"כ מה שהקשה בצל"ח על דברי רבינו דכאן פסק דהרהור כדבור ובהלכות שבועות ונדרים פסק דצריך הוצאת שפתים. ולפי מ"ש לק"מ דשאני התם דכתיב בשבועה לבטא בשפתים. ועוד כתיב ככל היוצא מפיו יעשה.
[והיינו טעמא שפסק באו"ח סי' מ"ז דמהרהר בדברי תורה א"צ לברך דהתם נמי ילפינן לה מקרא דכתיב כי שם ה' אקרא ואין הרהור בכלל קריאה וכ"כ השאג"א בסוף סי' כ"ד. ובזה נסתלק קושיית הגר"א שם וז"ל צ"ע וכי ליכא מצוה בהרהור והא כתיב והגית בו יומם ולילה דמשמע בלב. וע"פ דברי השאג"א לא קשה מידי דמ"מ לא מצינו שחייבה תורה לברך אלא הקורא ולא המהרהר וכה"ג כתבו ג"כ התוס' בפ' מי שמתו (סוף ברכות דף כ') עיי"ש. ובס' נשמת אדם כתב די"ל דסתם הגיון לא הוי בלב אלא דיבור כמו אמת יהגה חכי. ובאמת נמצא הרבה כזה כמו (ישעיהו נ״ט:ג׳) ולשונכם עולה תהגה וכן (איוב ל') והגה מפיו יצא ובילקוט שם אין הגה אלא תורה וכמה דאת אמר והגית בו משמע דוהגית הוי דבור דומיא דהגה מפיו יצא. ונראה שזהו כוונת הגמ' בפ"ב דברכות (דף ט"ו) דקאמר הסכת ושמע ישראל בדברי תורה כתיב פי' שד"ת צריכין להשמיע לאזנו ועיין במסכת ערובין. וכן משמע בס' פני יהושע שפירש כן דאינו יוצא בד"ת אם לא השמיע לאזנו וא"כ אין לברך על זה. ובזה נדחה מ"ש הצל"ח דאין חיוב ברכת התורה מדאורייתא מדאינו מברך בעל קרי שמהרהר בק"ש למ"ד הרהור כדבור ולפי מ"ש שאני ברכת התורה שאין מברכין אהרהור].
ועוד נתבאר שם בהלכות ק"ש דכי אמרינן בשאר ברכות הרהור כדבור דמי היינו במי שראוי לברך בדבור ולהשמיע לאזנו. ומשו"ה אין דיבור מעכב בו אבל במי שאינו ראוי לברך בדבור ולהשמיע לאזנו אינו יוצא בהרהור. ויישבתי בזה קושיית בעל פר"ח מסוגיא דבפרק מי שמתו ועיי"ש. וכן יש ליישב בזה מה שהקשה הפר"ח מסוגיא דפ' ג' שאכלו (דף נ') גבי שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה דתני דפולטן ומוקי ליה במידי דלא ממאיס אבל במידי דממאיס מסלקן לצד אחד ומברך והא דתני בולען בלא ברכה מוקי לה במשקין וכן פסק רבינו בפ"ח ואמאי לא יברך בהרהור אי הרהור כדיבור דמי. ולק"מ דשאני התם דאינו ראוי לברך בדבור כשהמשקין בפיו ומשו"ה לא מצי לברך בהרהור בלבו. וכן יש לתרץ עפי"ז מה שהקשה הפמ"ג בפתיחתו להלכות ברכות דלמה אם נסתפק אם ברך ברכת המזון חוזר ומברך בפה יהרהר בלבו ודיו לדעת רבינו כאן דיצא בדיעבד אף בבהמ"ז ומשום ברכה שאינה צריכה עובר לדידיה בלא תשא דבר תורה. ונהי דבהמ"ז הוי מן התורה וספקו לחומרא והאיכא חומרא לא תשא וטוב לברך בהרהור דליכא לא תשא עכ"ד. ולפי מ"ש לא קשה מידי דעל כרחך צ"ל דמשום מצות בהמ"ז ספיקו דוחה לספק איסור לא תשא מטעם שיתבאר לקמן בפרק שני. דאי איתא דאיכא איסור לא תשא לברך בפה א"כ גם בהרהור לא יצא בכה"ג דאינו ראוי לברך בפה וכיון דגם בהרהור אינו יוצא אא"כ ראוי לברך בפה על כרחך צ"ל דבספק ג"כ ראוי לברך בפה וליכא משום לא תשא כלל. ומשו"ה כיון דרשאי לברך בפה מוטב משיברך בהרהור. ושוב ראיתי לבעל פמ"ג בעצמו בסי' קצ"ט שכתב סברא זו דאף למ"ד הרהור כדבור היינו דוקא בראוי לדבר. וזה דלא כמ"ש בס' גן המלך דאדם שנסתפק בברכה יברכנה בלבו ויוצא בה ממ"נ שאף אם לא ברך יוצא בהרהור ואם ברך אינו עובר משום לא תשא בהרהור ולא הרגיש בקושיית הפר"ח ובעל פמ"ג. ועל כן אינו יוצא ידי חובה בהרהור בכה"ג שמסופק ואינו ראוי לברך בדבור.
[ומיהו כתיבה הוי כדבור מטעם שכתב בשב יעקב סי' מ"ט דיכול לקיים ושננתם לבניך וללמד לאחרים ע"י כתיבה. ודלא כמ"ש בשו"ת חוות יאיר סי' ט"ז. ומ"מ בעלמא היכא דבעינן דבור י"ל דכתיבה נמי לאו כדיבור דמי וכמ"ש השב יעקב. וכן משמע בתוס' גיטין (דף ע"א) אך מה שהביא חכם אחד בתשובת ר"ע אייגר סי' כ"ט ראיה לזה מהא דתנן אלם לא יתרום וטעמא מפני שאינו יכול לברך ולא אמרינן דיברך בכתב ואין זו ראיה כלל דשאני אלם שאינו ראוי לדבר והו"ל כמו שאינו ראוי לבילה והכי איתא ביבמות (דף ק"ד) גבי חליצה. וכן נדחה מה שרצה בסי' ל"א להביא ראיה מתוס' במנחות (דף נ"ה) שלא כתבו דהפרשה יכול להיות באלם ע"י כתב ש"מ דלאו כדיבור דמי. וליתא דשאני אלם כמ"ש. וכן משמע מדברי תוס' בסוף פ"ד דסוטה (דף כ"ז ע"ב). אלא דמ"מ הדין אמת כמ"ש בשו"ת שב יעקב הנזכר. וכ"כ רדב"ז ח"ג סי' תר"ה. ועיין בנודע ביהודה חלק ג' יו"ד סי' ס"ו ובשו"ת שער אפרים סי' ע'].