נחל איתן על משנה תורה, הלכות אישות· רבי אברהם משכיל לאיתן
פרק כ · הלכה א
צוו חכמים שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו כדי שתנשא בו. והקשה הלח"מ דהיכי אמר צוו חכמים הא בגמ' פרק נערה (כתובות דף נ"ב) אמרו דהא נמי דאורייתא הוא דכתיב קחו נשים וגו' ואת בנותיכם תנו לאנשים משמע דהוי מן התורה. ותירץ דסובר רבינו דאסמכתא בעלמא הוא. ואין דבריו מספיקים דמנ"ל לרבינו לומר כן. אמנם מוכח הכי בסוף הסוגיא בדף שאחר זה דקאמר הא נמי תקנתא דרבנן ומזה מוכרח דהא דקרי ליה דאורייתא בתחילת הסוגיא לאו דוקא הוא אלא אסמכתא. וכן כתב מהרש"א. ונראה דכך צריך לומר ג"כ במאי דמקשה התם בתחילה מי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא ואהא משני הא נמי דאורייתא הוא דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים וכו' ועל כרחך הא דקאמר דרחמנא אמר ברתא לא תירות ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא לאו למימרא דתיקנו ביה נגד דאורייתא ממש דהרי בכהאי גוונא שנותן (לו) [לה] במתנה בחייו אין בזה עקירה מן התורה רק משום איסור העברת נחלה מדרבנן ולא מקשה אלא משום דאיסור זה אסמכוה אקרא כדאיתא בירושלמי והובא ברא"ש פרק יש נוחלין ואיך מתקני רבנן לעקור איסורא שאסמכוה אקרא ואהא משני דהך תקנתא נמי אסמכוה אקרא:
[ומ"ש רבינו אם היה עשיר הרי זה ראוי ליתן לה כפי עשרו. פירש הרב המגיד שכוונתו שמדעתו יתן ולא בעל כרחו. ודע שכן מבואר להדיא בסוגיא שם (דף נ"ג) דתקנתא דרבנן שיתן אדם לבתו הני מילי מדעתיה וכו' ויש לתמוה על לשון הבית יוסף בזה בסי' נ' שכתב שמענו וכו'. דלפי המבואר בסוגיא הנזכר הא שמענו דמדעתו דוקא. ועיי' בחידושי הרשב"א בנדרים (דף ל"ח ע"ב) שדקדק גם כן מסוגיא דהתם דנתינת נדוניא לבת אינו חיוב כל כך שיתן לה בעל כרחו כמו שבעל כרחו זן אשתו ובניו הקטנים ע"ש]: