נחל איתן על משנה תורה, הלכות אישות· רבי אברהם משכיל לאיתן
פרק יב · הלכה כ
[הבעל שאמר לאשתו בשעה שהלך טלי מעשה ידיך למזונותיך אין לה מזונות שאילו לא רצתה וכו' היה לה לתובעו או לומר לו אין מעשה ידי מספיקין לי. והביא זה הטור בסו"ס ע'. ונראה בכוונת לשון זה דהיה לה לתובעו היינו מה שאין מעשה ידיה מספיקין לה מחמתו דעולה עמו ולומר לו אין מעשה ידי מספיקים לי היינו מחמת עצמה דאינה יורדת עמו. ודלא כהבית שמואל בסי' ס"ט ס"ק ד' שהוכיח מלשון היה לה לתובעו דאפילו אם מספיק לה סבירא ליה דאינו יכול לומר על כרחה צאי מעשה ידיך למזונותיך דאינו מוכרח כלל דיש לפרש כמ"ש. ולפי זה אתי שפיר דלא סתר מה שכתב בפירוש המשנה פרק שני דייני [גזירות] דאם אין הבעל מצוי עמה יכול לומר צאי. וכן משמע להדיא בדברי רבינו פ"ז מהל' רוצח שכתב אשה שגלתה לעיר מקלט בעלה חייב במזונותיה ואינו יכול לומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך אלא א"כ היו מספיקין לה משמע דאם היו מספיקים לה יכול לומר בעל כרחה. גם מ"ש שם הבית שמואל ובסי' ע' ס"ק ל' לדעת הרא"ש והטור דאינו יכול לומר בעל כרחה אישתמיטתיה מ"ש הטור בשם הרא"ש סו"ס פ"ד. וכן משמע בתוס' בב"ב (דף מ"ט ע"ב) ובהגהות מיימוני לעיל בריש פרק זה שכתבו דוקא היכא דלא ספקה אומר ר"ת דאין שומעין לו כדמשמע בפ' המדיר וכו' ובפ"ק דגיטין משמע דאי ספקה שומעין לו בעל כרחה. וכן משמע בשלטי גבורים פ' אע"פ שכתב אם יכולה להסתפק במעשה ידה יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך ואע"פ שגלתה וכו' ובסוף פרק הנזכר כתב אם אין ידו משגת לזון ולפרנס את אשתו וגם היא אינה מסתפקת במעשה ידיה ותובעת גרושין ממנו כופין אותו להוציא משמע דמסתפקת אינה יכולה לתובעו. ומיהו בפירוש המשנה כתב רבינו דאם הבעל עמה אינו יכול לומר לה צאי מעשה ידיך ואפשר דהיינו דוקא לעושה ז' מלאכות אבל כשאינה עושה לא עדיפא מכשאינו עמה דיכול לומר בעל כרחה. ובזה יש ליישב דלא תיקשי מסוגיא דר"פ המדיר ופ"ק דגיטין דאיירי שאינו עושה הז' מלאכות שמחויבת לבד מעשה ידיה]: