נחל איתן על משנה תורה, הלכות אישות· רבי אברהם משכיל לאיתן
פרק טז · הלכה ד
כשתבוא לגבות כתובתה אחר מותו לא תגבה עד שתשבע בנקיטת חפץ שלא הניח אצלה כלום ולא מכרה לו כתובתה ולא מחלה אותה. ומשמע דאע"פ ששטר כתובתה בידה צריכה לישבע ודלא כמ"ש הטור בסי' צ"ו דאינה צריכה לישבע משום שאילו מכרה או מחלה היתה מחזרת לו הכתובה. ומיהו לענין מזונות גם רבינו מודה שאם שטר כתובתה בידה אינה צריכה לישבע ולא חיישינן לשמא מכרה או מחלה וכדמוכח בפרק י"ח לקמן. ונראה דטעמא משום דלענין מזונות חשיבא האלמנה מוחזקת טפי מלגבי כתובה. ומשום הכי אמר נמי דלא פטרינן לה משבועה אכתובה וחיישינן למכירה ומחילה אע"פ ששטר כתובתה בידה ולא אמרינן שהיתה מחזרת לו הכתובה דאיכא למיתלי דמחמת שנשאר עדיין עליו חיוב מזונות לכך לא רצתה להחזירה לו. ואין מזה ראיה שלא פטרה אותו מחיוב הכתובה גופה:
[ואזיל לטעמיה שכתב בפי"ד מהל' מלוה דבכל דבר שיטעון הלוה לבטל שטר מקויים אינו יכול להשביעו אלא בטענת פרעון בלבד דלפרעון עומד משמע דבטענת מחילה אינו יכול להשביעו אפי' כשטוען השבע לי וכן כתב הרב באר הגולה בחו"מ סי' פ"ב שזה דעת רבינו. וא"כ הוא הדין מיתמי לא טענינן להו לבטל שטר דהא טעמא דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה הוא משום דאלו אבוה הוה טעין אישתבע לי דלא פרעתיך הוה בעי אישתבועי השתא נמי אנן טענינן להו וא"כ טענת מחילה דלא מצי אבוה למיטען אנן נמי לא טענינן להו. (אלא) [אבל] גבי פרעון כתובה יכול להשביעה אי הוה טעין אישתבעי לי דלא מכרת או מחלת לי סך הכתובה ונשאר בידך מחמת חיוב התנאי ומזונות שהרי עדיין אינו מבטל הכתובה לגמרי ומשום הכי טענינן נמי ליתמי מידי שאינו מבטל השטר לגמרי. ולא כייל רבינו התם אלא שאינו יכול להשביע את המלוה בכל הטענות אלא היכא שמבטלו לגמרי אבל הכא גבי אלמנה שבאה לגבות כתובתה מיתמי דאפי' אי טענינן להו שמכרה או מחלה לבעלה סך הכתובה לחוד אין מבטלין לשטר כתובתה לגמרי דעדיין קיים לעניין מזונות וכהאי גוונא שפיר טענינן להו ועל כן אינה גובה עד שתשבע על זה. אבל מזונות קושטא דנוטלת כששטר כתובתה בידה בלא שבועה. והא דלא אמרינן איפכא דסך הכתובה לא מחלה אלא המזונות מחלה וא"כ נימא דתשבע על המזונות אפילו כששטר כתובתה בידה. הוא משום דלענין מזונות חשיבה האלמנה מוחזקת טפי מלגבי כתובה כמ"ש]:
ומה שהקשה בס' הפלאה בקונטרס אחרון שלו על דברי רבינו שכתב דצריכה לישבע ג"כ שלא מחלה כתובתה לבעלה והא בפרק השולח מוכח דאם נשבעה האלמנה שלא נהנית מכתובתה הויא שבועה וגובה כתובתה. והשתא מאי מהני לשון זה אכתי איכא למיחש שמא מחלה אותה ואין מחילה בכלל הנאה. ולי אפשר דודאי לשמא מחלה לה בחנם לא חיישינן דהא לא שכיח כלל אלא דחיישינן שמא מחלה לו הכתובה מחמת איזו טובה שעשה לה. וכהאי גוונא אמרינן בעלמא גבי מתנה דאי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב ליה וכדאי' בפ"ק דב"מ ובשאר דוכתי. וא"כ שפיר הוי מחילה ג"כ בכלל הנאה: