קונטרס והיה כעץ שתול · פרק א
גורמי הסיכון וחובת הזהירות
המתבונן בטבע שכלם של אנשי העולם הממוצעים, מגלה כי העולם בכלל, ועולם הילדים בפרט, מתחלק לשני טיפוסים. יש הקולט כראוי את אשר לומד, והוא הנקרא חכם, ויש שגם יודע להתבונן בדברים במבט חדש, להעמיק בהם, לחקור ולדרוש במשא ומתן עם עצמו ועם סובביו, ואפילו לבנות רעיון חדש. זהו הנבון.
ישנם הורים שזכו להתברך בילד נבון. בתחילה, ברכותו, הם שמחים על פיקחותו של בנם, על היקף תפיסתו ועומק הבנתו הרבה יותר מהרגיל בגילו. ואינם שמים לב אז, כי בעתיד אפשר שמעלתו תהיה קלקלתו - אם לא תנותב כראוי.
בדרך-כלל ילד נבון הוא גם ילד חוקר ואינו מקבל דברים כמובנים מאליהם. לעיתים הוא גם בעל נפש סוערת - בפרט בגיל ההתבגרות. משום פקחותו אך טבעי הוא שיעלו בדעתו שאלות ואפילו ספקות בנושאים נכבדים שונים שעד עתה הוא לא נדרש אליהם משום רגילותו ושיגרתו בהם, ואם אינו מקבל מעצמו או מאותם שבסביבתו הטבעית - בית או מקום לימודים, תשובה המניחה את הדעת ומרגיעה את הנפש, הרי סערת רוחו ופקפוקיו עלולים להשתלב עם היצרים המתחדשים בגיל ההתבגרות, והסכנה במצב כזה ברורה. סכנה זו גוברת שבעתיים, אם גם נושא הוא מטען של כעסים על הוריו או מוריו, בין אם בצדק ובין אם שלא בצדק.
לפיכך, הורה ומורה לילד נבון צריך להיות ער לצורך להעניק לילד זה את המפתחות ואף את הכלים הנדרשים להתמודדות עם מצבים כאלה.
יש להדגיש צורך זה בפרט במשפחה שגידלה בס"ד כמה וכמה ילדים חכמים וטובים, ללא שום בעיות חינוכיות או אמוניות, והנה בא לעולם ילד שכבר מרכותו ניכר עליו כי פיקח הוא במיוחד. ההרגל בחינוך הטוב שפעל את פעולתו בכל הילדים, עלול להכניס את ההורים לשאננות כי גם זה ילך (ואף במכל שכן הוא!) בדרכם הטובה של אחיו.
והניסיון מראה כי לא כן הוא. ובבתים נפלאים רבים שהכל פעל כשורה בכל הילדים, נדהמו הכל לגלות לפתע אחד מהבאים הופך קערה על פיה. ופעמים שהוא דווקא מי שתלו בו תקוות יותר מכולם שיצמח לגאון ולתפארת.
לכן החכם עיניו בראשו, והעצה לכל הורה, ובפרט אם רואה שבס"ד זכה שאחד מילדיו ומכל שכן כל ילדיו, פקחים ונבונים מעל הממוצע, הרי עוד מהגיל הצעיר של ילדיו יראה כיצד לנטוע בלבם שתילי האמונה בה' ית', ובתורה מן השמים, והישארות הנפש, והשגחה פרטית, ושכר ועונש. על ידי שיעלה מידי פעם בדבריו על שולחן השבת או בסתם שיחות חולין, מאמרי יסוד שאינם מכבידים (בתוכנם ובזמן המוקדש להם), מתוך דוגמא אישית של התפעלות מה"מבשרי אחזה אלוק", מפלאי הבריאה ומדרכי ההשגחה, בשילוב המחשות וסיפורים ומשלים נאים. אך יהיה זה בעת אוירה נעימה עם ילדיו, בבית או בטיול, בשעות רוגע בתוך הזמן או ברגעי אחדות ושלווה מיוחדת של המשפחה בימי בין—הזמנים.
אמנם יש להדגיש שצריך להיזהר במאד מאד שלא להיכנס לחקירות ודרישות פילוסופיות יזומות של דיוני שאלות ותשובות בענייני אמונה, אשר סכנתן גדולה וקלקולן קרוב מתקנתן. וכמו שהעיד בספר עליות אליהו (תולדות הגאון מוילנא זצ"ל יב ע"א) "והפילוסופיה בעניינים רוחניים הבנויים רק על השכל האנושי הרחיק (הגר"א) מחצרות התורה והאמונה". (ועי' במה שכתב בביאור הגר"א (יו"ד סי' קעט ס"ה ס"ק יג) על דברי הרמב"ם). והריב"ש כתב בתשובה (סי' מה) "ואנחנו מקבלי האמת, דעתנו שהתורה שלנו היא שלימה, שבאה אלינו במעמד הר סיני מפי הבורא ובאמצעות אדון הנביאים ע"ה, והיא למעלה מהכל. וכל חקירתם אפס ותוהו לערכה וכו'." והוסיף: "ואין להביא ראיה מהרמב"ם ז"ל, כי הוא למד קודם לכן כל התורה כולה בשלימות, הלכות ואגדות תוספתא ספרא וספרי וכוליה תלמודא בבלי וירושלמי, וכמו שנראה מספר משנה תורה שחיבר. וכדי להשיב לאפיקורוס עשה ספר המורה (מורה הנבוכים) לסתור הראיות וכו', ולפי שהיו בזמנו הרבה מישראל נבוכים בעיקרי התורה וכו'." עיין שם כל דבריו. וכן האריך הגה"ק רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב בעל ה"בני יששכר" בהוספות לספר "סור מרע" לצאת חוצץ כנגד המבססים אמונתם על חקירות ודרישות, והביא מה שהעיד היעב"ץ שבגזרות השמד אותם שהעמידו אמונתם על חקירות השכל המירו כבודם ביום זעם, ודווקא אותם פשוטים אשר אמונת האל תקועה בלבם ירושה מאבותינו עמדו באמונתם והקדישו ברבים את קדוש ישראל.
אבל זה ברור שזה דווקא לעניין שלא לעורר וליזום חקירות פילוסופיות ואפילו לא דיון של שאלות ותשובות פומביות בענייני אמונה הגם שהמטרה לחזק. שפעמים אצל חלק מהשומעים השאלה הקצרה מובנת, ואילו התשובה המורכבת והעמוקה מטבעה בעניינים כאלה, לא נתפסת כראוי בדעתם. אבל במקום שרואים אצל הבן המתבגר שאלות וספקות, אין להתעלם מהן, ובודאי שלא לדחותו בגערה שאין לשאול שאלות כאלה. אלא ישיבוהו באהבה ובמתינות. ובפרט בדורנו שמחוץ תשכל חרב, ולפתח חטאת רובץ, על ידי מסיתים ומדיחים למיניהם בפיתויים יצריים ובטענות הבל של כפירה רח"ל, פשוט וברור שחובה מוטלת על ההורה והמחנך להתייחס בכובד ראש לכל שאלה אמונית המועלית על ידי הילד. ואם ההורה או המחנך לא עסק בשאלות אלה משום שאינו מוטרד ולא הוטרד מהן מעולם, ישיב בסבר פנים יפות לנער השואל כי שאלתו טובה וכי יברר עבורו את התשובה. ולא יתעצל בזה אלא יבדוק מפי ספרים ומפי סופרים וילבן את התשובה באופן המניח את הדעת, וישיב לנער דבר. (ובדורנו דור התשובה, אפשר לברר שאלות כאלה אצל העוסקים בקירוב, שבודאי כבר ביררו שאלות כגון אלה ותשובתם מוכנה. ועיקרי השאלות המצויות ביררתי בס"ד בספר "מסע אל האמת").
אולם זהו באשר למענה לילד במשפחה או לתלמיד בישיבה הנצרך לכך באופן פרטי, שיש להשיבו כדי סיפוקו בבחינת "חנוך לנער על פי דרכו". אבל כאשר מדובר בישיבה שלימה, שאז אי אפשר לדעת את המתרחש בלב כל תלמיד ותלמיד פנימה, אמנם בודאי שאין בשום פנים ואופן להיכנס בפרהסיה, בשיעורים ובשיחות, לחקירות ושאלות בענייני אמונה. אך מאידך, מכיון שהנסיון מראה בוודאות גמורה שבכל ישיבה ישנם כאלה שמקננות בלבם, מתוך טבעם הסקרן והחוקר או מסיבות אחרות, ספקות ותהיות, הרי על צוות הישיבה מוטל לעוזרם מתוך חכמה וזהירות גדולה כמבואר להלן.
אך נפתח תחילה בהסבר בעייתיות גיל ההתבגרות.