חלק אבן העזר · סימן א
בדין מי ששהה עם אשתו י' שנים ולא נפקדו
נשאלתי מירא שמים אשר מאז נישואיו חלפו למעלה משתים עשרה שנה ועדיין לא נפקדו. וניסו כל הדרכים וההשתדלויות אצל הרופאים ולא הועיל מאומה. והרופאים אומרים שאצל שני בני הזוג לא מתגלית שום סיבה למניעת פרי בטן. והיות ששמע שעל פי הדין מחוייב הוא לגרשה ולישא אחרת לקיים מצות פריה ורביה, נפשו בשאלתו אם אמנם חייב הוא לעשות כן. כיון שחיים הם יחד בטוב ובנעימים ואין רצונו כלל לגרשה.
תשובה: במשנה יבמות (סד.) נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי לבטל. ופרש"י אלא או יגרשנה או ישא אחרת עמה. ובגמ' ת"ר נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות ממנה. אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען וכו'. ובכתובות (עז.) נחלקו אמוראים אם כופין על הדבר ופסק הרי"ף ביבמות (ס"פ הבא על יבמתו) ובכתובות (ס"פ המדיר) כרב תחליפא בר אבימי אמר שמואל שכופין אותו וכתירוצא דר' אבא שכופין אותו אף בשוטי ולא רק במילי. וכן פסק הרמב"ם (פט"ו מאישות ה"ז) וז"ל נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, הרי זה יוציא ויתן כתובה או ישא אשה הראויה לילד. ואם לא רצה להוציא כופין אותו ומכין אותו בשוט עד שיוציא. ע"כ . וכן דעת ר"י בתוס' כתובות (ע. ד"ה יוציא) וכ"פ התוס' שם. וכן דעת הריב"ש בתשובה (סי' טו). אולם בתוס' הנ"ל כתבו עוד, ורבנו חננאל הביא מירושלמי דכל הנך יוציא דמתניתין אין כופין. והכי איתא התם וכו' ופסק ר"ח משם שמע מינה שאין כופין אלא היכא שמפרש בהדיא כופין. אבל היכא דאמור רבנן יוציא אומרים לו כבר חייבוך חכמים להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריינא אבל לכפותו לא. והרא"ש ביבמות (פ"ו סי' יא) כתב ת"ר נשא אשה ושהה עמה י' שנים וכו' ויוציא ויתן כתובה וכו' האי דקתני יוציא נראה דכופין אותו להוציא קאמר, דלשון יוציא משמע כפיה כדמוכח ס"פ המדיר (עז.) וכו' ונראה דכופין אותו בשוטין וכו' ורש"י בשמעתין פירש שכופין אותו בי"ד להוציא וכן כתב רב אלפס ז"ל וכו' ותמיהני היאך נכוף כיון דאמר בירושלמי דאין כופין ושמא סמכו על זה דגרסינן בגמ' דידן וכו'. וכיון דפליגי בה רבוותא, ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטי דלא להוי גט מעושה. ע"כ (ועי' דרישה סי' קנד ס"ק ט במה שהאריך בזה). וכ"פ הרש"ל בים של שלמה (יבמות פ"ו סי' לב) שכופין במילים אבל לא בשוטים. וז"ל מרן הש"ע (סי' קנד ס"י) נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה או ישא אשה הראויה לילד. ואם לא רצה כופין אותו עד שיוציא. וע"ע בשו"ע סעיף כא ובנו"כ שם.
ב. אמנם בשו"ת הריב"ש (סי' טו) נשאל מדייני ומנהיגי תוניס אודות אחד שאין לו בנים ורוצה לישא זקנה בת תשעים לשם ממון ומחו הקהל בידו ולא הרשוהו לישאנה והתלונן אצל אדון העיר והסכימו הקהל עם אדון העיר שכאשר יפסוק הריב"ש כן יהיה. ובתשובתו פתח שמעיקר הדין היה לנו לכפותו שישא אשה בת בנים במכל שכן משהתה י' שנים ולא ילדה שכופין אותו בשוטים לגרשה. שאם זו שלא הוחזקה להיות עקרה שהרי לאחר שתתגרש מותרת להנשא לאחר כופין אותו לגרשה שמא לא זכה להבנות ממנה, כ"ש הוחזקה להיות עקרה כגון שנשאת בשנית ושהתה עשר שנים ולא ילדה, שיש לנו לכפותו שישא אשה בת בנים. ואם בהוחזקה להיות עקרה כן הוא הדין אע"פ שאפשר שתתרפא, כל שכן זקנה שפסק ממנה האורח מחמת זקנה ואין לה תקנה בדרך הטבע. ולאחר שהרחיב בזה כתב אמנם כל זה שורת הדין לפי הגמרא אבל מה נעשה שלא ראינו בימינו ולא שמענו מכמה דורות בית דין שנזקק לזה לכוף ולהוציא אשה ששהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה או שהיא זקנה ואף אם אין לו בנים וכו' וכן בבת כהן או בת ת"ח לעם הארץ וכן בת עם הארץ לתלמיד חכם. ולזה אם היו ב"ד נזקקין לדקדק ע"פ שורת הדין בעניני הזיווגים לכפותם היו צריכין לכפות את כולם. ורב הנשים הבאות בימים היו יוצאות ונוטלות כתובה ונדוניא וליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא ותרבה הקטטה והמריבה. ולזה העלימו חכמי הדורות את עיניהם בעניני הזיווגין שלא למונעם מלישא וכ"ש שלא להפריד את הנשואים כבר, כל ששניהם רוצים להשאר יחד ובלבד שלא יהיה בנישואין ההם לא משום ערוה ולא משום איסור קדושה. ודי להם לדונם ע"פ הדין כשיש מחלוקת בין איש לאשתו ע"ז ונגשו אל המשפט ושפטום ע"פ התורה. ולכן בנידון שלפניכם וכו' ואם אין לו בנים אם תרצו להעלים עיניכם כאשר נהגו בהרבה קהילות גדולות וטובות מלאות חכמים ואנשי מעשה הרשות בידיכם וכו'. וכן אפשר שבאלו הארצות אין כופין להוציא אשה שאינה בת בנים כדי שימצא אחרת בת בנים מטעמא דכל כמה דאגידא ביה לא יהבי לה אחריתי, שהרי באלו הארצות אין מקפידין בזה כל כך ואדם נושא שתים ושלש נשים ואין מכלים שכך נהגו וכו' אמנם אם תרצו להחמיר עליו כעיקר הדין מפני שהטיח דברים כנגד הדיין וכו' הרשות בידכם שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. עכת"ד. והו"ד בקצרה בדרכי משה (סי' א ס"ק ג) וכן פסק בהגה לש"ע שם (סעיף ב) וז"ל ובזמן הזה נהגו שלא לכוף וכו'. ואפילו בנשא אשה ושהה עמה עשר שנים לא נהגו לכוף אותו לגרשה אע"פ שלא קיים פריה ורביה. ע"כ. והניף ידו בשנית בהגה לש"ע סי' קנד ס"י.
אמנם המרדכי ביבמות (פ"ו סי' מט) כתב טעם אחר למנהג שאין כופין בזה"ז. שלאחר שהביא דחית הרא"ש את דעת הסוברים דהאי דינא דשהה עמה עשר שנים אינו נוהג בחוצה לארץ דתלינן בעונש דירת חו"ל כדאמרינן גבי אברהם שישיבת חו"ל לא מהמנין, כתב וז"ל גרסינן בפרק המדיר אמר רב אין מעשין אלא לפסולות ושמואל אמר אף נשא אשה ושהה עמה עשר שנים היו כופין אותו להוציא ונראה לאביאסף דהלכה כרב דאמר אין מעשין אלא לפסולות. ורב ושמואל נמי לא פליגי אלא בארץ ישראל ואההיא ברייתא סמכינן בזה"ז שאנו בחו"ל ואנו שוהים טפי מעשר שנים ואין כופין להוציא וכן פירש הראב"ן זקני וכן מצאתי בשם ר"י בר' שמואל. וגרסינן בפרק חזקת הבתים דין הוא שנגזור על עצמינו שלא לישא אשה ושלא להוליד בנים אלא שאין גוזרין גזירה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה הלכך לכל הפחות אין כופין להוציא ואפילו בארץ ישראל חייב ליתן כתובה וגם תנאי כתובה. עכ"ל. והובאו דבריו בקצרה בביאור הגר"א על דברי הרמ"א בהגה (סי' א ס"ב) וכתב ע"ז אבל לדינא כל אלו טענות דחויות הן דקיימא לן כשמואל ע"כ עיי"ש. גם דעת הדרישה (סי' קנד ס"ק ט) לדינא שכופין גם בזה"ז וז"ל בסוף דבריו, וגם בתראי דבתראי בעלי השלחן ערוך מהר"י קארו ומור"ם ז"ל סבירא להו הכי. ואף דהריב"ש כתב וכו' הא תשובתו וטעמו שם בצידו שכתב וכו' הרי דכתב תרי טעמי למה נוהגין שלא להוציא האשה מתחת יד מי ששהה עמה עשר שנים ולא ילדה ושתיהן לא שייכות בנידון דידן דהא בזמנינו נוהגין לקיים חרם דרבנו גרשום שלא לישא שתי נשים וגם יש בנישואין אלו צד איסור מצוה ואיסור קדושה כנ"ל. לכן גם חלקי אמרה נפשי שאם לא ירצה לגרשה מרצונו שיכפוהו בשוטים ע"י כותים ואפילו ע"י ישראל אם ידינו תקיפה עליו עד שיגרשנה. ע"כ עיי"ש כל דבריו. ומעתה לכאו' י"ל בפשטות שעד כאן לא מיירי כל הני רבוותא אלא במי שאיננו חפץ לגרש את אשתו אע"פ ששהה עמה עשר שנים ולא ילדה, אבל הבא להישאל מורינן ליה שיגרשנה וישא אחרת אולי יבנה ממנה ויזכה לקיים מצות פריה ורביה. ועי' במש"כ בשו"ת מעיל צדקה ( סי' לג) דודאי מן הראוי שיכפו הב"ד בשוטים לכל שוהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה שיוציאנה ויתן לה הכתובה וכל הסברות שכתבו הפוסקים שלא לכוף בזה אין בהם כדי סמיכה אלא שאין בנו כח להעמיד משפטי הדת על תילם בכל דבר מפני בעלי זרוע ויש שמחה שאנו מוצאים סמך להניח אותן בלי כפיה אבל הבעל בעצמו עכ"פ מחוייב לעשות אשר בכחו ולעמוד על נפשו וכו' עיי"ש.
ג. איברא שנראה לפענ"ד מקום להקל בזמנינו שלא להורות לשואל לגרשה כל זמן שאין הוא או היא קרובים לגיל הזיקנה. שהנה הטעם שאם לא ילדה צריך לגרשה הוא משום דמדלא ילדה עד כה שחלפו י' שנים משמע שיותר לא תלד. וכמש"כ הרמב"ן בחידושיו ליבמות (סד. סד"ה ללמדך) וז"ל, ודאי אם שהו עשר שנים ולא זכו, לעולם לא יזכו להבנות הימנה וכופין אותו להוציא. עכ"ל. וכ"כ הרשב"א (שם ד"ה הא) וז"ל כיון ששהה עשר שנים ולא נבנה ממנה שוב לא יבנה. עיי"ש. וכן מתבאר ממש"כ המאירי (יבמות סא:) נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, אינו רשאי להבטל אלא יוציא ויתן כתובה וזכר לדבר מאברהם דכתיב ביה מקץ עשר שנים לשבת אברם. וכשעברו עשר שנים הכירה שרה שהיא עקרה ומסרה לו שפחתה. ע"כ. וממש"כ שלאחר שעברו עשר שנים הכירה שרה שהיא עקרה ומסרה וכו' משמע שענין העשר שנים הוא שעד אז אין הכרח שהיא עקרה, אבל כשעברו עשר שנים ולא ילדה הרי מוכח שמסיבת עקרות הוא. וא"כ אפשר שכיום שהמציאו כלים שעל ידם בודקים את מערכת הילודה ומבררים את הסיבות הטבעיות של מניעת פרי הבטן, וגם הרפואה מתפתחת ומשנה לשנה ומחדש לחדש מגלים דרכים ואמצעים חדשים לריפוי המניעות לעיבור, ומפתחים דרכים המותרים כהפריה מלאכותית הנעשית בהשגחה נכונה, ורבים מאד אשר זוכים לזרע של קיימא בס"ד ע"י אמצעים אלו לאחר שנים רבות שלא נפקדו ומהם אפילו לאחר עשרות שנים, א"כ הרי כל שע"פ הבדיקות אינה עקרה כאותה שאין לה רחם וכדו', וראויים להוליד ע"י טיפול, והם עוסקים ברופאים ורפואות, שוב אין העשר שנים ראיה לעקרות. ואע"פ שלשון הברייתא יוציא וכו' "שמא" לא זכה להבנות ממנה, הנה מהראשונים הנ"ל ובפרט מהרמב"ן מוכח שפירשו דר"ל שאנו תולין לומר שלעולם לא יזכה להבנות ממנה. משא"כ בזה"ז. ואין לומר שמשחלפו עשר שנים ולא נפקדו מוכח שאין רצון הי"ת שלבני הזוג אלו יהיו ילדים וזה ענין הוכחת הי' שנים וא"כ מאי נפק"מ בחידושי הרופאים. זה אינו. חדא, דמדאיתא בברייתא (סד.) חלה הוא או שחלתה היא או שהיו שניהם חבושים בבית האסורים אין עולין לו מן המנין. ופרש"י הטעם דתלינן כל זמן זה בסיבות אלו המונעות מן ההריון. ואמאי נימא שעכ"פ כיון שחלפו י' שנים ומנעם הי"ת מפרי בטן הרי מוכח שאין רצון הי"ת שיהיו להם ילדים. ומבואר דבעינן הוכחה מהמציאות הטבעית לעקרות ממש וכמתבאר מדברי הראשונים ז"ל הנזכרים לעיל. וגם הרא"ש דפליג על פירש"י ומפרש בדרך אחרת מסכים עם דבריו ביסודם אלא שסובר שזה פשיטא עיי"ש. ועוד נראה די"ל שעצם הדבר שגילה הי"ת והאיר את עיני הרופאים בדורנו זה לגלות את אפשרויות הריפוי וההפריה אשר עי"ז נפקדים בס"ד זוגות רבים, הרי מוכח שרצונו ית' הוא שבזמנינו רבים מחשוכי הבנים שנים רבות יזכו לפרי בטן, זה לאחר י"ב שנים, וזה לאחר י"ז שנים וכו', וא"כ מה ששהה עמה עשר שנים ולא ילדה איננו ראיה שלעולם לא יזכה להבנות ממנה ושפיר י"ל שאינו חייב לגרשה.
ואפשר שאפילו היכא שאומרים הרופאים שאין להם כיום דרך לעוזרם מ"מ הן אפשר מאד שיגלו בקרוב תרופות חדשות שיועילו גם לאלו. שכידוע ענף זה של הרפואה מתקדם במהירות עצומה. ואע"פ שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, שמא במקום אחר אצל רופאים אחרים יש מענה לעניינם. והכא שהוא בענין להפריד אשה מבעלה, ורבות הסכנות הרוחניות רח"ל שיש בדור פרוץ זה למי ששרוי בלא חומה, וגם ההתקדמות הרפואית ניכרת במהירות התפתחותה, שמא אין להורות לו בקום עשה לגרשה. וצ"ע. ומ"מ בנידון זה של השואל שאומרים הרופאים שאצל שניהם אין סיבה למניעת פרי בטן, א"כ י"ל שע"י טיפול רפואי של דרכי הפריה הידועים והמתחדשים (באופן המותר על פי ההלכה) יוכלו בעז"ה ברבות הימים ללדת. וזה י"ל אע"פ שבתוך הי' שנים ניסו בטיפול רפואי ולא ילדו. [ואגב יש לדעת שדברי הרופאים האומרים לאדם שאין סיכוי שילד כלל, הבל המה רוח ישאם. שפעמים רבות אמרו כך ולבסוף ילדו. ומדכתיב רפא ירפא למדו שניתנה רשות לרופא לרפאות, אבל לא ניתן לו רשות להחליט על אובדן הסיכוי ולייאש. וזכורני ששאלני מרן ראש הישיבה הגאון רבנו שלום כהן שליט"א על אודות אחד האברכים האם נפקד. וכשהשבתי שאמרו לו הרופאים שאין סיכוי שילד, הגיב מרן שליט"א בהקפדה ואמר מי נתן להם רשות לומר כך?! הנה פלוני אמרו לו כן וכיום יש לו בת, ופלוני ג"כ אמרו לו כן ויש לו בן, וכן פלוני].
ואין לומר בזה שכיון שקבעו י' שנים כן הוא לעולם גם אם משתנה המציאות מצד דרכי הרפואה משום דאין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חבירו אא"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין, שהנה בגמ' יבמות (סד.) אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב לא שנו אלא בדורות הראשונים ששנותיהן מרובות אבל בדורות האחרונים ששנותיהן מועטות שתי שנים ומחצה כנגד שלשה עיבורים. רבה אמר רב נחמן שלש שנים כנגד שלש פקידות דאמר מר בראש השנה נפקדו שרה רחל וחנה. אמר רבה ליתנהו להני כללי מכדי מתניתין מאן תקין רבי והא בימי דוד אימעוט שני דכתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה. והרי שלפי השתנות המציאות ביקשו לשנות את זמן העשר שנים. וגם רבה שדחה לא דחה מצד הדין שאין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חבירו, אלא רק מטעם שרבי לא סבירא ליה לחלק בין אריכות ימי הראשונים לזמן דאימעוט שני שהרי כתב י' שנים במשנה אע"פ שכבר אימעוט שני. ועל כרחך היינו טעמא, דגוף הדין הוא שכל שעבר זמן המוכיח שאינם עתידים להוליד זמ"ז, יש לו לגרשה ולישא אחרת. אלא ששיערו חכמים זמן זה בעשר שנים. וממש"כ רבי השיעור די' שנים במשנה מוכח שאע"פ שהתמעטו שנות חיי האדם, מ"מ אין במספר שנות החיים נפק"מ לענין ההוכחה להולדה, כיון שי' שנים הוא זמן הבדיקה אם ראויים ומסוגלים להוליד זה מזה, בין אם חיים חיים ארוכים ובין אם חיים חיים קצרים. וא"כ כיום שגם לאחר עשר שנים אין הוכחה שאינם עתידים להוליד זמ"ז כיון שע"י רופאים ורפואות עינינו הרואות שרבים זוכים בס"ד להיפקד בזרע קדש בר קיימא י"ל שאינו חייב לגרשה ובלבד שיתעסקו ברופאים ורפואות.
ד. ובנידון שלפנינו יש לצרף עוד שבמשך כשש שנים לאחר נישואיהם לא היו בני הזוג שומרי תורה ומצוות עד אשר הערה עליהם הי"ת רוח טהרה ממרום ושבו בתשובה שלימה. ובגמ' ביבמות שם (סד.) קאמר זכר לדבר מקץ עשר שנים לשבת אברהם בארץ כנען ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה לו מן המנין לפיכך חלה הוא או שחלתה היא או שניהם חבושים בבית האסורים אין עולין לו מן מנין. וכתב ע"ז הרא"ש (סי' יב) ומזה אנו למדים היה הוא חולה או היא חולה ומיהו משמשים מטותיהם וראויה להתעבר אלא שאינם בריאים כשאר בני אדם, וכן חבושין בבית האסורים ושמשו בבית האסורין, אנו תולין העוון שגרם להם להיות חולים או חבושין בבית האסורין מנעם גם מלהוליד, כמו באברהם שמנעו העוון מלהוליד. דאם תמצא לומר שהחולי מנעם מלשמש או מלהוליד וכי צריכא למימר שלא יעלו מן המנין. ע"כ . וכדבריו פסק בש"ע שאפי' שהיו משמשים בימי המחלה אינו עולה מן המנין. ולפ"ז נמצא שלמדו בגמ' מהא דאברהם, שכשם שעוון ישיבת חו"ל מונע מפריה ורביה ולכן זמן ישיבתם בחו"ל אינו עולה למנין י' שנים, כן אף באופן שאין ידוע לנו על עוון שנכשלו בו אלא רק ממה שנענשו בחולי או במאסר מתברר לנו שיש להם עוון שעבורו נענשו, ואנו תולים באותו עוון גם את אי פקידתם בבנים. וא"כ בניד"ד שבידוע שנכשלו בעוונות כל אותה תקופה שלא היו שומרי תורה ומצוות, יש לנו לומר שתקופת שש שנים אלו אינה עולה מן המנין אלא רק השש שנים ומחצה שחלפו מאז ששבו בתשובה שלימה.
אמנם בזה לבדו לא היה די לומר שכל אותם שנים אינם עולים מן המנין. שהנה כבר הבאנו לעיל דברי המרדכי בפרק הבא על יבמתו שיש אומרים שבחו"ל אין נוהג הדין דהשוהה עם אשתו י' שנים ולא ילדה כופין אותו להוציא. אבל הרשב"א (סד. ד"ה הא) כתב הא דאמרינן ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה מן המנין לאו למימרא שאין עושין מעשה בחו"ל. דאף בחו"ל כיון ששהה עשר שנים ולא נבנה ממנה, שוב לא יבנה. ומצות פריה ורביה לאו מצוה התלויה בארץ היא. אלא משום שאברהם אבינו עקר היה וכו' והר"א אב"ד ז"ל פירש דהא דאמרינן אין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין ה"מ באדם הרגיל לישב בארץ ויצא לחו"ל וחזר לארץ. והא דאברהם הכי הוה שנדבר עמו בארץ בין הביתרים וחזר לחרן ועשה שם חמש שנים כדאיתא בסדר עולם וכשחזר בשניה לארץ וכו'. ויש מפרשים דמי ששהה עם אשתו בחו"ל ובא לארץ אין ישיבת חו"ל עולה לו וכו' ע"כ עיי"ש. וכדברים האלו כתבו הרמב"ן (שם) והריטב"א (שם) והרא"ש (פ"ו סי' יב) ועוד ראשונים. והרא"ש ז"ל בדחותו את דעת הרוצים לומר דהאי דינא דשהה עמה עשר שנים אינו נוהג בחו"ל משום דתלינן בעונש דירת חוצה לארץ, פתח בזה"ל, ולא מסתבר כלל להורות כן שיבטל אדם מפריה ורביה בסברא רעועה זו. דהא חזינן רובא דאינשי שפרין ורבין בחוצה לארץ ולאחד מיני אלף שלא זכה להבנות מאשה אחת נתלה לו בעונש חו"ל לפוטרו מפריה ורביה. וגם וכו'. ע"כ ולפ"ז גם בניד"ד יש לומר כן שהרי חזינן רובא דאינשי מאותם שאינם שומרי מצוות שהם פרין ורבין. ואפשר שגם שאר הראשונים שלא הזכירו טענה זו מודים לה. לפיכך אין די בזה ורק חזי לאיצטרופי להנ"ל.
ה. והיכא שכתובתה מרובה והוא איננו אמיד יש לצרף עוד מש"כ בשו"ת בגדי כהונה (סי' א והו"ד בפת"ש סי' קנד ס"ק כז) בתשובה לשאלה שנשאל מאיש ירא אלוקים ששהה עם אשתו ולא ילדה וקשה עליו הגירושין כי אשת חיל היא ועל ידה יוכל להתמיד בלימודו והוא חלוש ועסוק תמיד ברפואות והשיב לו שאינו מחוייב לגרשה ופתח בסברת הפוסקים שאין דין זה של עשר שנים בחו"ל, והוסיף דאפילו להרא"ש דפליג, שאני הכא שהוא חולה ואע"פ שמשמשים אינו עולה מן המנין לפמש"כ הרא"ש וכו'. ואפי' להנימוק"י שפירש חלה ממש שאינו יכול לשמש או להוליד וגם ס"ל דחו"ל עולה מן המנין מ"מ יש לצדד שלא להפריד בין הדבקים לפי מש"כ הפוסקים הובא בבית יוסף (או"ח סי' תרנו) וברמ"א שם שאין אדם מחוייב לבזבז הון רב בשביל מצוה אחת ואפילו מצוה עוברת כאתרוג ולולב. ומצות פריה ורביה בנידון זה גרע משאר מצוות עשה ועכ"פ לא עדיף יותר שהרי בשאר מ"ע לכו"ע כופין לקיים ובשהה עשר שנים פליגי בזה אמוראי בכתובות (עז.) והיינו טעמא כיון שספק הוא אם ייבנה מאחרת וא"כ אם בכל מצוה עוברת אינו מחוייב לבזבז אף שליש מהונו אלא רק חומש, מכ"ש שאינו חייב לבזבז להוציא את אשתו זאת ולפ"ז בניד"ד שכתובתה ותוספתה מרובה שיצטרך לבזבז כל הונו אפשר דאינו מחוייב ואף שליש מהונו אינו מחוייב לבזבז. ומעתה יש לו סמך להיות בשב ואל תעשה ויצא ידי שמים. עכ"ד. ועיי"ש עוד שצירף את ענין עוסקו בתורה. אמנם כל אלו אינם אלא סניפים להקל שהצטרפו בנידון השואל דידן אבל עיקרא דמילתא הוא הטעם הראשון שכתבנו. ומ"מ כיון שלא ראיתי מי שכתב כן הנני ירא להכריע למעשה היכא דליכא אלא טעם זה לבדו עד שיסכימו גדולים. והי"ת יאיר עינינו בתורתו שלא ניכשל בדבר הלכה, אמן.
(ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר מיהא איכא שלאחר כשנה ומעלה מעת השאלה בישרני השואל על מקום הברית של בנם בכורם הנולד להם בס"ד).