הלכה כסדרה · סימן קצה
א. א) חייב אדם לפרוש מאשתו ב) בימי טומאתה עד שתספור ותטבול (ואפילו שהתה זמן ארוך ולא טבלה תמיד היא בנדתה עד שתטבול. ב"י בשם פוסקים). ג) ולא ישחוק ולא יקל ראש עמה (אפילו בדברים) (טור וב"י בשם רשב"א מאבות דר' נתן) שמא ירגיל לעברה. ד) אבל מותר להתייחד עמה, דכיון שבא עליה פעם אחת תו לא תקיף יצריה (לשון עצמו):
הלכה כסדרה
א) חייב אדם לפרוש וכו': באבות דר' נתן (פ"ב) איתא: "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה. יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים, (ר"ל שיחת שעשוע ודברי הרגל. מאירי נדה סד.) תלמוד לומר לא תקרב. יכול ישן עמה בבגדיה על המטה, תלמוד לומר לא תקרב". ובתורת כהנים פרשת אחרי מות (פי"ג ס"ב), "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה. אין לי אלא שלא יגלה ערותה. מנין שלא יקרב, תלמוד לומר לא תקרב. אין לי אלא נדה וכו' מנין לכל העריות תלמוד לומר לא תקרבו לגלות".
לדעת הרמב"ם (פכ"א מאי"ב ה"א) דרשות אלה הינן דרשות גמורות. ולפיכך כתב שהמחבק והמנשק אחת מן העריות דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר עובר באיסור תורה וחייב מלקות שנאמר לא תקרבו לגלות ערוה כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה. ובספר המצוות (לא תעשה שנג) פירש דבריו יותר וכתב להדיא דנדה ושאר עריות שווים לעניין זה וכדמוכח בברייתא הנ"ל. אבל הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות שם חולק וסובר שאין מלקות בעריות אלא בביאה גמורה או בהעראה אבל קירוב בשר אין איסורו אלא מדרבנן, והדרשות שבברייתא אסמכתא בעלמא הם. ומרן השו"ע ז"ל פסק באהע"ז (סי' כ' ס"א) כדעת הרמב"ם שכל קירוב בשר אסור מן התורה ולוקין עליו. (והנה אף שלשון הרמב"ם שחיבק ונישק "דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר", עי' בב"י יו"ד סי' קצ"ה שנטה לומר שלדעת הרמב"ם אפי' חולה האשה בחולי שיש בו סכנה אסור לבעלה הרופא למשש את דופקה וכדו', ואפי' אין שם רופא אחר. דהוי אביזרייהו דגילוי עריות שהדין הוא יהרג ואל יעבור. וסיים בצ"ע. ועיין בש"ך לקמן סי"ז סק"כ שחילק בדעת הרמב"ם בין קירבה דרך חיבה לנגיעה שאינה דרך חיבה. ויבואר ביתר הרחבה במקומו לקמן בעז"ה).
ב) בימי טומאתה: נקט לשון טומאה אע"פ שאינו שייך לאיסור הנדה על בעלה, אלא לעניין קדשים וטהרות ובזמן שדיני טומאה וטהרה נהגו. [ומ"מ מן הראוי שלא יאמר הבעל לאשתו בימי איסורה "את טמאה ולכן.." ואפי' לא יאמר "את אסורה", שכן עלול לפגוע ברגשותיה העדינים בלא"ה בזמן זה. אלא יאמר "אנחנו אסורים זע"ז"].
ג) ולא ישחוק ולא יקל וכו' (אפילו בדברים): באבות דר' נתן (פ"ב והובא לעיל ס"ק א') יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים, תלמוד לומר לא תקרב. ופירש המאירי נדה סד. דברים בטלים, ר"ל שיחת שעשוע ודברי הרגל. וכ"כ הרשב"א בתורת הבית (בית ז' ריש שער ב') דברים בטלים, כלומר דברי הרגל.
והנה לדעת הרמב"ם והשו"ע הנ"ל שדרשה זו דרשה גמורה היא והקירבה דחיבוק ונישוק אסורה מן התורה, לכאורה אף הקירבה בדיבור צריך איסורה להיות מן התורה, שהרי התנא
בחדא מחתא מחתינהו לכולהו. ואולם בריש פרק כא מאיסורי ביאה כתב הרמב"ם "כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחיבק ונישק דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר הרי זה לוקה מן התורה שנאמר וכו'. ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות וכן לשחוק עמה או להקל ראש וכו', ומכין המתכוין לדבר זה מכת מרדות". עכ"ל. וכדבריו כתב בשו"ע אהע"ז סי' כ סעיף א', וסי' כא סעיף א'. ומבואר שאיסור השחוק וקלות ראש אינו אלא מדרבנן, וה"ה לנדה וכמש"כ הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה שנג) ובריש פ"ד מאיסורי ביאה שהנדה הרי היא כשאר כל העריות. וכן משמע מלשון השו"ע שכתב "שמא" ירגיל לעבירה משמע שאינו אלא גזירה דרבנן. ובפשטות היה נראה לחלק בין דברים בטלים שכתב באבות דר' נתן (שר"ל דיבורי הרגל לתשמיש וכדמשמע מדברי הרשב"א והמאירי)
שזהו האסומן התורה לפי שקרוב לתשמיש כחיבוק ונישוק, ובין שחוק וקלות ראש בעלמא שאין איסורם אלא מדרבנן. אך שא"כ עכ"פ יקשה מפני מה לא כתבו הרמב"ם והשו"ע שלוקין על דברי הרגל כעל חיבוק ונישוק. והנראה עיקר שבכל גוונא אין איסורו אלא מדרבנן, שהרי באבות דר"נ איתא עוד "יכול ישן עמה בבגדיה ת"ל לא תקרב", ואיסור זה ע"כ אינו אלא מדרבנן וכדלקמן ס"ק לד. (אמנם אין זה הכרח גמור כיון שהתנא חילקו בבבא נפרדת, ואילו דיבור כללו עם חיבוק ונישוק).
אין הכוונה שמותרים לדבר רק בענייני משא ומתן וצרכי הבית (וכדמשמע בבדי השולחן סק"ט), שהרי על הפסוק "נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה" אומרת הגמ' (עירובין סג:) זה הישן בקילעא (בחדר. רש"י) שאיש ואשתו ישנים בה. ואמר רב יוסף ואפי' באשתו נדה. ומוכח שאע"פ שאסורים בקרבה מ"מ ישנם דברים שבצנעה שעונג לה הדיבור בהם ומותרים לדבר, וכמש"כ המהרש"א שם. והיינו כל שאינו שחוק וקלות ראש או שיחה העלולה להביאם לעבירה, מותרים לדבר, אע"פ שנמנעים מלדבר שיחה אישית זו על יד אנשים אחרים. (וכגון להתעניין בשלומה ובכאבה ובסיבת מצב רוחה וכד').
ומהאמור כאן נלמד שגם האופנים המבוארים בפוסקים להיתר בדיני הרחקות, וכגון להעביר תינוק מידו לידה או מידה לידו כשהתינוק נמשך מאליו וזורק עצמו מזל"ז, וכן למסור זל"ז חפץ ע"י זריקה כלפי מעלה ונופל אל השני וכמבואר כל זה לקמן (ס"ק ח עי"ש), וכגון המבואר לקמן (ס"ק כח) שאפילו לאוסרים ישיבה יחד ע"ג ספסל המתנדנד, מותרים לעמוד יחד ע"ג ספסל המתנדנד, היינו דוקא כשאין המסירה והעמידה בכה"ג נעשים דרך שחוק, אבל דרך שחוק אסור מפני שמרגילים לעבירה. וכן כל כיוצ"ב.
בשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רנב) הסתפק במה שכתבו הב"ח והראשונים שלא ידבר עמה דברים בטלים אם כוונתם רק לדברים המרגילים לערוה או שכל ריבוי דברים מיותרים אסור וכדאיתא באבות (פרק א משנה ה) אל תרבה שיחה עם האשה באשתו אמרו ק"ו באשת חבירו, ובאבות דר' נתן יש שגרסו באשתו נדה אמרו, ומשמע שכל ריבוי שיחה אסור לפי שמרגיל לערוה. עכת"ד. ומש"כ בשם הב"ח והראשונים שלא ידבר עמה דברים בטלים, כן הוא הלשון באבות דר' נתן המובא בס"ק א, וכללו בכלל האיסור דלא תקרב. והנה הלשון שלא ידבר עמה דברים בטלים לא משמע ריבוי דברים אלא סוג דיבור שהוא דברים בטלים. וכן מבואר להדיא מדברי הטור וז"ל, ולא מתשמיש לבד אלא משום דבר לא יתקרב אליה, אפילו בדברים אם מרגילים לערוה לא ידבר "בהם" עמה. וכן הוא בש"ך ס"ק ב. וכן פשטות הרמ"א, וכמבואר במאירי נדה סד. שהביא בשבט הלוי שם וז"ל, דברים בטלים ר"ל שיחת שעשוע ודברי הרגל. וכ"ה בתורת
ב. ה) לא יגע בה אפילו באצבע קטנה ו) ולא יושיט מידו לידה ז) שום דבר. ולא יקבלנו מידה שמא יגע בבשרה: ח) (וכן על ידי זריקה מידו לידה או להיפך, אסור). (ב"י ס"ס קנד, והגהות שערי דורא בשם מהר"ם):
הלכה כסדרה
הבית לרשב"א. ומשמע שמעיקר הדין אין איסור בריבוי דברים כל שאינו דרך שחוק וקלות ראש ולא דברי הרגל. ומ"מ בודאי שראוי שלא להרבות בדברים אם לא שיש צורך בכך. ופשוט שאם מכיר בעצמו שריבוי בדברים מרגילו לעבירה אסור מעיקר הדין.
ד) אבל מותר להתייחד דכיון וכו': כן הוא בכתובות (ד.) לא שנו אלא שלא בעל, אבל בעל אשתו ישנה עמו. עיי"ש. ובתורת השלמים (סק"א) כתב שאין טעם זה מספיק להתירם בייחוד, שהרי אשה שזינתה שנאסרה על בעלה אסורים בייחוד אע"פ שכבר בא עליה. אלא דוקא מפני שעתידה אשתו הנדה להיות מותרת לו וגם בא עליה פעם אחת להכי התירום. וכן הוכיח הסדרי טהרה (ס"ק ב) מדין הרואה דם מחמת תשמיש ג"פ שנאסרה על בעלה ואסורין בייחוד, לעיל קפ"ז סי"ב.
ה) לא יגע בה וכו': בתנא דבי אליהו (פט"ו) ובשבת יג. מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וכו' ומת בחצי ימיו. והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ואמרה להם כתיב וכו' בעלי ששנה הרבה ושימש ת"ח הרבה מפני מה מת בחצי ימיו. ולא היה אדם מחזירה דבר. פעם אחת נתארחתי אצלה והיתה משיחה כל אותו מאורע. אמרתי לה בתי בימי נדותך מהו אצלך, אמרה לי ח"ו אפי' באצבע קטנה לא נגע בי. בימי ליבונך מהו אצלך, שמא הבאת לו את הסכין שבידך ונגע בך אפי' באצבע קטנה וכו', אמרה לי אכל עמי וישן עמי ולא עלתה על דעתו דבר אחר (תשמיש). אמרתי לה ברוך המקום שהרגו שהרי אמרה התורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. ע"כ. הרי להדיא שבימי איסורה אסור ליגע בה אפי' באצבע קטנה.
ומ"מ בנודע ביהודה (יו"ד סי' קכ"ב) התיר לבעל ואשה הגרים בכפר שאין שם יהודים זולתם שיהיה מי שישגיח עליה בשעת הטבילה, שיעמוד הבעל בעת טבילתה ויראה שמכוסה כולה במים. שהרי שני גדולי הדור מהרי"ק והשר מקוצי היו מסתכלים בנשותיהם סמוך לטבילתן לראות אם אין בהן רגב. ואפי' ליגע בה ולסייע בדחיפתה במים התיר אם אי אפשר בעניין אחר. שאעפ"י שלשיטת הב"י שכל נגיעה אסורה מן התורה ואע"פ שאינה נגיעה של חיבה הכא נמי אסור, מ"מ הרי להש"ך שפשט המנהג כמותו כל נגיעה שאינה של חיבה אינה אסורה אלא מדרבנן, וא"כ הרי טעם האיסור הוא שמא יבואו להרגל דבר וכשאר הרחקות, ובנידון דידן יש לומר שבשעה זו לא חיישינן לכך, דלא שביק היתרא שמיד בעלותה מן המים תהא מותרת לו. (ועיין לקמן סעיף יז).
כתב התשב"ץ (ח"ג סי' נח) שיש להתרחק מליגוע בבגדיה בעודה לבושה בהם. והוסיף החיד"א בשו"ת חיים שאל (סי' לח), שאם נוסעים יחד בעגלה יזהרו שלא יגעו מלבושיהם זה בזה.
ו) ולא יושיט וכו' ולא יקבלנו וכו': בתוס' שבת (יג: ד"ה בימי) כתבו שרש"י היה נוהג איסור להושיט מפתח מידו לידה בימי נדותה. ונראה לר"י שיש סמך לזה מסדר אליהו דקתני אמר לה שמא הבאת לו את השמן שמא הבאת לו את הפך. ומיהו התם מסיים ונגע בך באצבע קטנה. ע"כ. ודעת הרמב"ם כתב המגיד משנה (פכ"א מאישות ה"ח) "שממה שכתב רבינו ואינה נותנת אותו (את כוס היין) בידו כדרכה תמיד, נראה ששאר הדברים יכולה היא להושיט מידה לידו". ע"כ. והיינו שפירש מש"כ בתנא דבי אליהו כמו שדחו התוס' שכל שאלתו היתה אם ע"י ההושטה נגע בה. וכן דעת היראים (סימן כו) שאין איסור הושטה מידה לידו אלא בכוס של יין שמזגה, וכמבואר בגמרא כתובות (סא.) שאסורה במזיגת הכוס. ובספר התרומה (סימן פט) כתב שאין ראיה מהגמרא אלא רק לאסור הושטת כוס של יין. וגם מסדר אליהו אין ראיה לאסור כל דבר אלא רק מאכל ומשקה. והתשב"ץ (ח"ג סי' נח) כתב שבגמ' משמע שלא אסרו להושיטו מיד ליד אלא מאכל ומשקה כגון מזיגת הכוס ומ"מ רש"י היה נזהר שלא למסור אפי' מפתח מידו לידה. וכן נהגו. ע"כ. ובסי' ר"ל הביא התשב"ץ דברי הרמב"ן (הלכות נדה פ"ח ה"ה) שאסור להושיט שום דבר מיד ליד והסיק כדבריו. וכ"פ הרשב"א בתורת הבית הקצר (בית ז' שער א') והרא"ש בכתובות (סא). וכשיטתם פסק מרן השו"ע שהושטת כל דבר מיד ליד אסורה. (ומש"כ בשו"ע הטעם שמא יגע בבשרה, כן הוא ברשב"א שם וברבינו ירוחם. אבל בתשובה (סי' אלף קפ"ח) כתב הרשב"א הטעם, שלפי שלבו גס בה בקריבות מועטת איכא למיחש להרגל עבירה).
ז) שום דבר: כתב הב"י בשם רבינו ירוחם, "העידו על רש"י שלא היה רוצה לתת מפתח מידו לידה, וכן נכון להחמיר אפילו בדבר ארוך שמא לא יזהר בטוב ויגע בבשרה". וכן משמע מהרשב"א שכתב בתורת הבית הקצר (שם), "לא יגע באשתו נדה אפילו באצבע קטנה. ולא יושיט מידו לידה שום דבר שמא יגע בבשרה". וכלשונו כתב מרן בשו"ע. ומדכתבו "שום דבר" משמע אפילו דבר ארוך.
ולפ"ז לכאורה יש להחמיר שלא להרים או להוריד ביחד עגלת תינוק וכדו' בחדר המדרגות או אל האוטובוס וכדו', וכן כל משא כבד. וכ"כ האגרות משה (ח"ב סי' עה) להחמיר עוד שלא לדחוף ביחד מטה ושאר כלים כבדים (וכ"ה בבדי השולחן ס"ק כ"ו). אבל בטהרת הבית (סי' י"ב ס"ג) התיר בשעת הדחק כשא"א בעניין אחר (שאם אפשר בע"א, כגון שתיטול האשה התינוק בידה והבעל יוריד את העגלה, יעשו כן.) להרים או להוריד ביחד. והטעם כתב במשמרת הטהרה שם שמעיקר הדין היה להתיר כל הושטה כיון שהרמב"ם והיראים ועוד מתירים. ורק מכיון שלעומתם הרא"ש והרמב"ן ועוד אוסרים, הואיל ולאו מילתא דטריחא כולי האי להזהר שלא להושיט מיד ליד ראוי להחמיר אף בספיקא דרבנן. ועכ"פ גם מרן לא כתב לשון איסור אלא "לא יושיט מידו לידה". והיינו דרך סייג וגדר והרחקה. ולכן במקום שיש טורח ולא סגי בלא"ה, יש להקל. עכת"ד. [ולי צ"ע, שהאיך אפשר לדייק ממה שלא כתב מרן לשון איסור אלא "לא יושיט", שהיינו דרך סייג וגדר והרחקה, הא גם בתחילת הסעיף כתב "לא יגע בה אפי' באצבע קטנה" ולית מאן דפליג שהוא איסור גמור כמבואר בראשונים, ונטיית מרן בב"י לומר שאפילו בלא חיבה הוא איסורא דאורייתא. ולדברי טה"ב אטו כל הושטה מיד ליד בשעת הדחק תהא מותרת.] גם בדרכי טהרה (פ"ה ס"ב) נקט להקל בזה כשא"א בעניין אחר. אולם שם משמע שטעם היתרו משום שיש לחלק בין הושטת חפץ מיד ליד לבין הרמתו ביחד ממקום זה והנחתו במקום אחר. (שבזה יש פחות חשש שיגעו זב"ז וגם ליכא חיבה כולי האי כהושטה).
כלה שפירסה נדה קדם חופתה, לדעת המהרי"ל לא יענוד החתן את הטבעת על אצבעה, שלא יגע בה. אלא תזקוף אצבעה ויניח הטבעת ליפול באצבעה. ובשדי חמד כתב שתלבש כפפות וכך יתן את הטבעת על אצבעה. ובשו"ת בית יהודה (אהע"ז סי' לג) כתב שיתן לה הטבעת ע"י אחר. אבל באור זרוע (ח"א ס"ס שמ"א) איתא שתקבל הטבעת מידו. שכיון שעדיין לא נתקדשה לו ועדיין אינה מותרת לו לבוא עליה, לית לן בה אם יגע בה. ע"כ. וכן הכרעת אחרונים רבים (כנה"ג סי' ס"ב. שו"ת בנין ציון סי' קל"ט, זבחי צדק ח"ב עמ' קכ"ו, וכ"כ טהרת הבית סי"ב ס"ג ודרכי טהרה פ"י). והוסיפו עוד טעמים, שבפני רבים הוא, והנתינה רגע כמימריה, דליכא למיחש בכה"ג להרהור. ושלא לפרסם הדבר בפני הרבים, ולבית יהודה הא מצוה בו יותר מבשלוחו. ומ"מ כתבו שיזהר החתן ככל שיוכל שלא ליגע בבשרה באותה שעה ורק יתן הטבעת בראש אצבעה (המושטת כדרכה) והיא תכניסנו למקומו.
אשה נדה הרוצה להגיש את התינוק למילה אל בעלה הסנדק, מנהג האשכנזים להחמיר שהיא תגיש את התינוק לאחר והוא מוסרו לבעלה. אבל מרן החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סי' פה) העלה להקל ע"י שיתנו התינוק ע"ג ב' כריות, ואוחזת היא כשידיה מתחת לב' הכריות והבעל נוטל הכרית העליונה עם התינוק. וכתב הטעם שהרי הרמב"ם והיראים ועוד מתירים להושיט מיד ליד, ובנד"ד שהוא מצוה, וברגע קטון, ופעם אחת בכמה שנים, וע"י שינוי, ואין חשש שיגע בבשרה, יש להקל. וכתב בטהרת הבית (סי' י"ב ס"ו) שכן מנהג הספרדים. ועיין בספר דרכי טהרה (פ"ה עמ' מג) שציין מספר מנהגים בזה.
ח) וכן על ידי זריקה וכו': בדרכי משה (סק"א) ובב"ח הביאו בשם המהר"ם מרוטנבורג שאותם הזורקים מפתח או מעות אל יד נשותיהם בימי נידתן, ראוי לגעור בהם. שהרי בין השינויים המוזכרים בכתובות ס"א שנהגו נשות האמוראים גבי מזיגת הכוס והגשתו לבעל, לא הוזכר היתר דזריקה. ופסקו כן להלכה הרמ"א בהג"ה והב"ח בסוף דבריו. אבל דעת התשב"ץ (ח"ג ס"י נח) שאין האיסור בהושטה אלא ע"י חיבור שבהושטה מיד ליד אבל לזרוק מיד ליד מותר. וכ"כ המהריק"ש (סי' קצ"ה) "וע"י זריקה אין להחמיר". וסיים, "ובלבד שלא יהיה דרך שחוק". ע"כ. ומה שכתב המהר"ם מרוטנבורג להוכיח מדלא נזכר בגמ' כתובות השינוי דזריקה, כתבו האחרונים שיש לדחות דכיון שבכוס יין מיירי שהוא דבר הנשפך הרי א"א בזריקה. (וליישב קצת דברי המהר"ם ז"ל י"ל שעכ"פ היה להזכיר השינוי כיון דשייך בכוס שאינו מלא ובזריקה קלה מקרוב. א"נ ר"ל שלא מצינו בגמ' שינויים המתירים הושטה אלא אלו. ואי שרי שינוי דזריקה הו"ל להש"ס להזכירו עכ"פ גבי דברים אחרים. ועיין בב"ח לשון המהר"ם). וכתב מרן החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סי' פ"ה) שאע"פ שהרשב"ץ ומהריק"ש מתירים, נראה לי הדל שנכון להחמיר הואיל ונפק מפומיה דמהר"ם לאסור ושכן בארץ הצבי נזהרים בזה. ע"כ. וכן פסק הרב בן איש חי (ש"ש צו כ"ב) וז"ל, ואפי' לזרוק חפץ מזה לזה, אסור. ע"כ. אבל בטהרת הבית (משמרת הטהרה סי' י"ב ה') כתב שי"ל בזה ספק ספיקא להקל. שמא הלכה כהרמב"ם ועוד שאפי' הושטה מיד ליד מותרת, ואם תמצא לומר שהלכה כהרמב"ן והרשב"א וסייעתם שאוסרים הושטה מיד ליד, שמא הלכה כהרשב"ץ ומהרימ"ט ועוד שע"י זריקה מותר. ובספק ספיקא בדרבנן בודאי שיש להתיר. ומ"מ סיים שהמחמיר תע"ב. ע"כ. אמנם לזרוק כלפי מעלה וברדתו היא תקבלנו כתב החיד"א בברכי יוסף שנראה לו להקל. שכיון שאף לזרוק מיד ליד התירו התשב"ץ ועוד, אנן דאסרינן תסגי לן להחמיר כשזורק להדיא מיד ליד. וכ"כ הפת"ש בשם הכרתי ופלתי להתיר בזה לכו"ע. ואע"פ שבסדרי טהרה (סק"ד) כתב שאף שמעיקר הדין יש להקל ככרתי ופלתי מ"מ אין להתיר, כתב במשמרת הטהרה שם שגם המחמירים בזריקה מיד ליד, במקום צורך יסמכו על המתירים בזריקה כלפי מעלה. והבו דלא לוסיף עלה.
בתורת השלמים (סק"ב) דייק מלשון הרמ"א שעל בגדיה מותר לזרוק. ובבדי השולחן (סק"ל) למד מהט"ז שמותר לזרוק מכלי לשני או אל כלי שביד השני. עיי"ש. ובשיעורי שבט הלוי (מהדו"ב רנ"ח) החמיר בכ"ז. ונראה שבצירוף הס"ס הנ"ל יש להקל (ובלבד שלא יהיה דרך שחוק וכמבואר בדברי המהריק"ש הנ"ל ובס"ק ג).
בשו"ת התשב"ץ (ח"ג סי' נ"ח) כתב שמותר ליטול התינוק מיד אשתו נדה דחי נושא את עצמו. וכ"כ בסימן ר"ל, אלא ששם הוסיף: "והיא אינה עושה כלום אלא התינוק עצמו הוא יוצא מחיק אימו ובא לחיק אביו". ע"כ. והקשו האחרונים דמה שייך חי נושא את עצמו שהוא דין מיוחד בשבת וממשכן גמירי לה (וכמש"כ התוס' שבת צד. ד"ה שהחי), לדיני הרחקות. ועוד, סוף סוף יש לחוש שיגעו זב"ז. וצריך לומר שלא נתכוון התשב"ץ אלא ללשון מושאל, וכוונתו שאינו נוטל את התינוק מאשתו אלא התינוק נושא את עצמו ויוצא מזרועות אימו אל אביו, וכמו שפירש הוא עצמו דבריו בסימן ר"ל ובכה"ג ליכא נמי למיחש שיגעו זב"ז. ולפ"ז אפי' התינוק גדול ויודע ללכת, אם אינו מושך עצמו אל אביו אסור ליטלו הימנה. ועי' פת"ש סק"ג. ובשו"ת שבט הלוי (סי' צ"ב) כתב שנראה שהרשב"ץ לא כתב כן אלא לשיטתו שסובר שמותר לזרוק מיד ליד, אבל לאוסרים בזריקה לא גרע הושטת תינוק מדין זריקה. וסיים, ושוב הראוני שגם הברכי יוסף הביא דברי הרשב"ץ (שהתיר הושטת תינוק אע"פ שדעת הברכ"י לאסור זריקה.), ומ"מ הנלע"ד כתבתי. ע"כ. וכ"כ בשיעורי שבט הלוי (מהדו"ב עמ' רנ"ג) והוסיף, ועוד דהיום שנתרבו הסייגים והגדרים בהרחקות יותר מבזמנם ודאי יש להחמיר גם בזה. ע"כ. ובמשמרת הטהרה (סי' י"ב אות ז') כתב מדנפשיה שלכאו' י"ל שהתשב"ץ לשיטתו שמתיר בזריקה, ולעולם האוסרים בזריקה יאסרו גם הושטת התינוק היוצא מחיק אימו אל אביו. ודחה דשאני זריקה שבאה מכח האשה וגרע טפי, משא"כ תינוק הנמשך מעצמו י"ל דלכו"ע שרי. וכן מוכח בברכי יוסף שאסר בזריקה ובכ"ז העתיק דברי התשב"ץ להקל בנטילת התינוק.ומ"מ ה"מ במקום צורך אבל דרך שחוק הוי דרך חיבה ולכו"ע יש להחמיר. ולאחינו האשכנזים טוב להחמיר בכל גוונא דאפשר דדמי לזריקה דנקטי כהרמ"א להחמיר. ע"כ.
בטהרת הבית (סי' י"ב סעיף ח) כתב שלא ינשק הבעל את בנו הקטן שביד אשתו נדה. ושכן נכון להחמיר שלא להאכילו בעת שאשתו מחזיקה בו. ואם יש הכרח להאכילו כשהוא בזרועות אימו, יש להקל, ובלבד שיזהרו שלא יגעו זב"ז. ובדרכי טהרה (פ"ה ס"ב) כתב,יש מחלוקת אם מותר לאחד מבני הזוג לנשק תינוק הנמצא בידי השני. וכל אחד ישקול בדעתו, אם דבר זה מביאו לידי חיבה או קירבה או הרהור אסור. ע"כ.
בפת"ש סק"ד כתב בשם המנחת יעקב בשו"ת שאסור לאשה נדה להסיר נוצה וכדו' מבעלה ע"י נפיחה בפה, והביא ראיה מאמימר שאמר לאותו אדם שהסיר הנוצה ממנו, פסול אני לשמש לך כדיין (כתובות ק"ו), וכתב שיש חולקים. (ואת הראיה יש לדחות, דודאי יש בהסרת הנוצה משום שוחד. אך הרי אפשר שאין זה דרך חיבה האסורה בדיני נדה אלא דרך שירות) וכתב הבן איש חי (ש"ש פרשת צו כ"ב) שנכון להחמיר. ובטהרת הבית (סי"ב אות י') העלה להתיר מן הדין במקום צורך והמחמיר תע"ב.
אשה נדה שהדליקה נרות שבת מנר שבידה, שבסיום ההדלקה אסור לה לכבותו לפי שאז מקבלת שבת עליה וכמ"ש מרן השו"ע בסימן רסג סעיף י' לדעת בה"ג, מותר לבעלה לכבות הנר שבידה בנפיחת פיו, שאין בזה חיבה כלל. (משמרת הטהרה ח"ב עמ' קד ושכ"כ בשו"ת באר משה ח"ד סי' סג)
בבן איש חי (ש"ש פר' צו סכ"ב) כתב, ודאי אסור שתניף עליו במניפה להביא לו רוח קר, כי זה הוי דבר חיבה אע"פ שאינה נוגעת בו. עכ"ל. ומ"מ הדבר פשוט שלהפעיל מאורר המונח כנגד בעלה מותר.
בשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רנ"ד) כתב להחמיר שלא יקראו בספר אחד, שמא יגעו זה בזו. ובמשמרת הטהרה (סי' י"ב אות י"ג) כתב ע"ז שאין לנו להוסיף חומרות שאין להם זכר בדברי חז"ל. והכל לפי העניין, אם יכולים להזהר היטב שלא יגעו זב"ז יש להקל. ואף משום חיבה אין כאן שלא אסרו חז"ל אלא חיבה המביאה לידי הרגל עבירה.
מותר הבעל לסובב הכפרות בעיוה"כ מעל ראש אשתו נדה, ואין לאסור שמא יגע בה בהושטה מיד ליד, דשאני התם שמוסר החפץ לידה יש לחשוש שמא יגע בה. (משמרת הטהרה פי"ב אות י"ב)
ללכת תחת מטריה אחת בימות הגשמים, כתב במשמרת הטהרה (שם) שאם יכולים להזהר שלא לנגוע זב"ז וכגון שילכו בריחוק קצת זה מזה, יש להתיר. ושכ"כ בשבט הלוי עמ' רנ"ח. עכ"ד. והנה בשבט הלוי מהדו"ב עמ' רנ"ד חזר בו וכתב שיש להחמיר דומיא דמש"כ המאירי נדה סד. לענין עמידה בסמוך לה במקום המרגיל. ע"כ. ויש לדחות ראייתו דהמאירי לא מיירי אלא בשכיבה במטה, יעוי"ש.
מותר לתת לאשתו מתנה כתכשיט וכדו' בימי נדותה, שדוקא שיגור כוס יין שיש בו קירוב דעת ביותר שנותן דעתו עליה אסרו חז"ל (משמרת הטהרה שם אות י"ג). אכן מתנה מיוחדת לקירוב לבבות כגון מתנה קודם יום הטבילה ממש, אסור. ויש להשכיל לפי הענין אימתי אסור בכיוצא בזה (שבט הלוי מהדו"ב עמ' רנ"ד). ואם צריך לפייסה שתלך לטבול יש להתיר לפייסה במתנה. אך לא ידבר עמה דברים המרגילים לעבירה (משמרת הטהרה שם). ומ"מ הדבר ברור שאם ע"פ הענין נראה לו שעצם נתינת המתנה תרגילם לעבירה, אסור ליתנה בכל גוונא.
מותר להביא לביתו פרחים לשבת אפי' ביום טבילתה. שאין זה מתנת חיבה לה, אלא לכבוד השבת קדש. (שבט הלוי מהדו"ב עמ' רנ"ד, ומשמרת הטהרה סי' י"ב סקי"ג) ונראה שאם אין דרכו לקנות פרחים לש"ק, מן הראוי שיאמר בכניסתו שקנה פרחים לכבוד הש"ק.
כתב הגרי"ח בספר בן איש חי (ש"ש צו כ"ב) שבשו"ת יד אליהו (ס"ס סה) ומהר"ש קלוגר בשיירי טהרה (דף נד ע"ד) כתבו שאסור לבעל להדליק סיגריה או נר או להתחמם משלהבת שביד אשתו נדה. וכ"כ בפת"ש (ס"ק ג) בשם היד אליהו ומטעם שההבל מחבר. ובשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רנג) כתב שגם בלא הטעם דההבל מחבר לכאורה גוף מעשה ההדלקה הוי מעשה חיבה קצת. וסיים, ויש להחמיר גם בלי נגיעה. וזה לשון טהרת הבית (סי' יב ס"ט) לא ידליק הבעל סיגריה שבפיו מגפרור או נר שביד אשתו נדה, שיש בזה משום חיבה. ונכון להחמיר שלא ידליק נר שבידו מנר שבידה. ע"כ. כתב בשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רנג), להחזיק נר הבדלה ודאי שרי, דמה שהוזכר נר לאיסור הוא משום השלהבת המחברת, ובהבדלה מחזיקה רק כדי שיברך ויראה ביד ואין חיבור. ע"כ. וכ"פ בטהרת הבית (שם).
כתב בשו"ת בית יצחק (אה"ע ח"ב סי' יח) מותר לתת גט לאשתו כשהיא נדה, כיון שעומדים להפרד. וכתב בשו"ת שמש צדקה (יו"ד סי' סד) שאשתו נדה שמתה מותר בעלה לטפל בטהרתה ובקבורתה וליגוע בה. ומ"מ אם יש מי שיטפל בה המחמיר תע"ב שעכ"פ יש בזה משום צניעות.
ג. ט) לא יאכל עמה על השולחן, י) אא"כ יש שום שינוי שיהיה שום דבר מפסיק יא) בין קערה שלו לקערה שלה יב) לחם או קנקן, או שיאכל כל אחד יג) במפה שלו: הגה יד) וי"א הא דצריכין הפסק בין קערה שלו לקערה שלה היינו דוקא כשאינן אוכלין בקערה אחת כשהיא טהורה, אבל אם אוכלין בקערה אחת כשהיא טהורה סגי אם אוכלת בקערה בפני עצמה וא"צ היכר אחר (הגהות אשירי בשם ר"י והגהות אלפסי) וכן נוהגין. טו) י"א שאסור לו לאכול משיורי מאכל שלה (מצא בקונטרס דהלכות נדה) כמו שאסור לשתות משיורי כוס שלה, וכמו שיתבאר:
הלכה כסדרה
ט) לא יאכל עמה על השולחן: במשנה שבת יא. כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה. ופירש רש"י וכ"ש טהור עם הזבה מפני שמתוך שמתיחדים יחדיו יבוא לבעול זבה שהיא בכרת.
לדעת רמב"ם (פי"א מאי"ב הי"ח, ופט"ז מטומאת אוכלין הי"א) אינם אסורים אלא לאכול יחד בקערה אחת. והשיג עליו הראב"ד שאפי' על שלחן אחד במפה אחת אסור ושכן נוהגים. וכ"כ המגיד משנה בשם הרמב"ן והרשב"א. והרא"ש (שבת פ"א ל"ב) כתב, ומה שרגילים עכשיו לאכול עם אשתו נדה על שולחן אחד, לפי שבימיהם היו רגילים לאכול כל אחד לבדו על שלחן קטן, וכשאשתו אוכלת עמו על אותו שולחן קטן נראה דרך חיבה. אבל האידנא שכל בני הבית אוכלים על שלחן אחד אינו דרך חיבה. ויש שעושים היכר ביניהם, והוי כמו שנים שאוכלים זה בשר וזה גבינה. ע"כ, והביאו הב"י. והנה הטור כתב כדברי אביו הרא"ש לחלק בין שולחנות שלהם לשולחנות שלנו, וסיים, "ובלבד" שיעשו שום היכר כגון שפורס לו מפה לבד וכו'. ע"כ. והרי שמצריך היכר ולא סגי ליה בחילוק שכתב הרא"ש המובא בב"י לחלק בין שולחנות שלהם לשולחנות שלנו ורק שציין שיש שעושים היכר ביניהם. אמנם בפסקי הרא"ש בקצור הלכות נדה (סוף נדה) כתב, "וזהו בימיהם וכו' אבל האידנא שכל בני הבית אוכלים על שולחן אחד, אוכלת עמו על השולחן. אבל יעשו קצת היכר שישימו קנקן על השולחן ביניהם". ע"כ. וכן הוא בתשובת הרא"ש (כלל מ"ז). ונמצאים דברי הטור בשיטת הרא"ש אביו. אמנם המאירי (סוף פ"ט דנדה) והריטב"א (שבת י"ג) כתבו לחלק בין שולחנות שלהם לשולחנות שלנו, וסיימו להדיא שלפיכך בשולחנות שלנו מותרים לאכול בלי שם היכר. והשו"ע פסק שאסורים לאכול על אותו שולחן כדעת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א וכדברי הטור (והרא"ש) שגם בשולחנות שלנו צריכים לעשות היכר.
י) אא"כ יש שום שינוי: בשו"ע כתב ב' אפשרויות של שינויים. א. להניח דבר המפסיק בין קערה שלו לקערה שלה. ב. שיאכל כל אחד במפה שלו. ומקורם בראשונים והובאו בב"י שלמדו כן מדין שנים האוכלים על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה, שמותרים בכה"ג. והנה בב"י הביא דברי רבינו ירוחם שכתב ב' שינויים אלה, והוסיף: ויש מתירים שתשנה היא ולא תשב במקומה. ע"כ. ואע"פ שכתב בלשון יש מתירים, העתיקו רוב האחרונים שינוי זה להלכה. ומהם הסד"ט, הלחם ושמלה, הקצשו"ע, וכן גדולי זמנינו בחיבוריהם. אמנם הרב בן איש חי (ש"ש צו כ"ב) כתב לסמוך ע"ז רק בשעת הדחק. עיי"ש. ומ"מ הדבר פשוט שלא שייך היתר זה אלא באשה שיש לה מקום ישיבה קבוע בימי טהרתה. (ואם דרך מספר ימי טהרתה ומספר ימי איסורה להיות שווים או כמעט שווים, נראה דהנכון שלא תשב בימי איסורה במקום מסויים אחר בקביעות. שא"כ נמצא ששינוי המקום אינו היכר הואיל וגם מקומה זה הוא מקום קבוע ואינו מרגיש שיושבת במקום שונה. ואפשר דאזלינן בכה"ג בתר המקום המוכיח שזהו מקום קביעותה, כגון לצד בעלה, להחשיבו למקום קביעותה. ושאר המקומות הרחוקים יותר לשינוי).
יא) בין קערה שלו לקערה שלה: בשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רנה) כתב שאפי' אינו בין הצלחות ממש אלא מרוחק מעט. ע"כ. וכן המנהג. ועכ"פ יקפידו שיהא מונח אל מול בין שניהם כפשטות לשון השו"ע והראשונים.
יב) לחם או קנקן: היינו דוקא כשאין אוכלין מן הלחם או שותין מן הקנקן, שאל"כ לא הוי היכר (ט"ז סק"א ועוד אחרונים). וקנקן שאין דרכו להיות על השולחן, חשיב היכר אע"פ ששותין ממנו (תורת השלמים סק"ג ועוד אחרונים). ונלמד כל זה מדין ההיכר בשנים שאוכלים על שולחן אחד זה בשר וזה גבינה.
והנה בהלכות בשר וחלב (יו"ד סי' פ"ח) כתב הרמ"א בדרכי משה (ס"ק א) בשם האיסור והיתר וההגהות אשרי בשם א"ז שצריך שההיכר יהיה בדבר גבוה קצת כמנורה וקנקן. וכן מסקנת האחרונים. ולפ"ז לכאורה הכא נמי כשאוכל עם אשתו נדה על שולחן אחד היה לנו להצריך דבר הגבוה קצת להחשיבו היכר. וכ"כ בבדי השולחן ס"ק מא. אמנם המנהג להקל גם בדבר נמוך כטבעת וכדו'. וכתב בשבט הלוי ( מהד"ק עמ' רנ"ט) ליישב המנהג שכן משמע סתימת הפוסקים כאן שלא כתבו תנאי זה. והגר"ע יוסף שליט"א במשמרת הטהרה (סי' י"ב עמ' קי"ט) כתב שאף שאין ראיה מסתימת הפוסקים, שילמד סתום מן המפורש, מ"מ י"ל שכיון שלהרמב"ם וסייעתו אין האיסור אלא מקערה אחת, ולאחרים אין האיסור אלא על שולחנות קטנים שלהם ולא בשולחנות גדולים, לפיכך יש להקל בהיכר כל דהו. ע"כ. ואף בשבט הלוי מהדו"ב (עמ' רנ"ה) הוסיף טעם זה. עי"ש. ומ"מ נראה שאין זה אלא לימוד זכות על המנהג, ולמעשה היכא דאפשר ראוי להקפיד על היכר הגבוה קצת וכדין ההיכר בבשר בחלב.
יג) במפה שלו: או שיגלה אחד מהם מעט מן השולחן ויניח צלחתו שם. (ש"ך סק"ו בשם רבינו יונה)
יד) הגה וי"א הא דצריכים וכו' אבל אם וכו': כתב הב"ח שאף לסברה זו תרתי בעינן: א. שבימי ההיתר יהיה דרכם לאכול בקערה אחת ועכשיו אוכלים בב' קערות. ב. שיהיו בני הבית אוכלים עמהם על אותו שולחן (והובא בש"ך סק"ז עיי"ש). ומשמע שבאחרים אוכלים עמהם על השולחן לא סגי, וצריכים להניח היכר. ובמשמרת הטהרה (פי"ב עמ' קט"ו) הביא דברי הרא"ה בבדק הבית (דף קס"ד ע"א) וז"ל: "ונראים דברי האומר שדוקא כשאוכלים שניהם בפני עצמם, או שיושבים סמוכים, אבל אם היו שם אחרים שאוכלים ומפסיקים ביניהם מותר". עכ"ל. ושכן הכריע הריטב"א (שבת יג.) כדברי הרא"ה שכתב, "וכל היכא דאיכא בניו וב"ב ודאי שרי". ע"כ. ואע"פ שהרשב"א במשמרת הבית (שם) כתב על דברי הרא"ה שמעולם לא שמענו דבר זה, ואם יבואו לידי הרגל לאכול שניהם בקערה אחת מי מעכב, ואם תאמר שהמסובים שם יזכירום וימנעום, מאין הם יודעים שהיא נדה וכו', וסיים, אלא שעכשיו נהגו לאכול עמה על השולחן בלא שם היכר. ע"כ. והרי שמצריך היכר אע"פ שאחרים מסובים עמהם, מ"מ כיון שמרן לא גילה דעתו בזה, נראה שבצירוף כל הסברות הנ"ל (הרמב"ם והמאירי) יש להקל אף בלא היכר. וכמש"כ המהריק"ש בהגהותיו שהמנהג להקל בשולחן גדול עם כל בני הבית. עכת"ד משה"ט. (והנה מה שכתב שהכרעת הריטב"א כהרא"ה, הן אמת שאעיקר הדין להקל באחרים אוכלים עמהם שווים הם. מ"מ לדינא חילוק יש ביניהם, שהרא"ה לא התיר אלא כשיושבים אחרים ביניהם אבל לא סגי שיישבו עמהם באותו שולחן, והריטב"א התיר בכל עניין. וא"כ לכאורה י"ל שהואיל והרשב"א אוסר לגמרי, ואף הרא"ה שהתיר לא התיר אלא ביושבים ביניהם. מנא לן להקל כהריטב"א לגמרי ולהתיר בכל גוונא שיושבים עמהם. אמנם מדברי הרשב"א נראה שאף הוא מודה שכשיושבים אחרים עמהם ליכא חיבה ורק חשש שיגיעו לידי הרגל לאכול זה מצלחתו של זו. וא"כ מסתבר שבזמנינו שאין רגילות שהאחד נוטל מצלחת זולתו אף בימי ההיתר, ליכא למיחש למידי ואף הרשב"א יודה להקל. (וכעין סברא זו כתב מרן החיד"א בברכי יוסף והביאו משה"ט שם) ואע"פ שאפשר שיודה לרא"ה ולא לריטב"א, מ"מ כיון דלכו"ע שרי ורק חזרנו למחלוקת הרא"ה והריטב"א אי בעינן יושבים ביניהם, הואיל ואינו אלא איסור דרבנן, ולהרמב"ם והמאירי הנ"ל מותרים בלא שום היכר נראה דיש להקל אפילו כשאינם יושבים ביניהם. ושו"ר בשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רנ"ח) שכתב שיש לדייק ברא"ה שאין הכרח דבעי שאחרים מפסיקים ביניהם דווקא, עיי"ש. ודוחק.) [וע"ע בשבט הלוי שם שביושב עמהם אולי בעינן דווקא קטן המציל מיחוד שהגיע לכלל דעת ויודע טעם ביאה ויבוא לספר, והוא מבן ט, וי"א אפי' מבן ה'. ואם יושב ביניהם ממש ודאי מהני בכל קטן כשאינו רגיל לישב ביניהם.] ולמעשה, מנהג האשכנזים להחמיר להניח היכר אע"פ שאחרים מסובין עמהם אם לא במקום צורך גדול כגון שמתארחים ועלולים אחרים להרגיש ויש בושה (שבט הלוי שם). והספרדים נוהגים להקל בלא היכר, ואפי' אין האחרים יושבים דוקא ביניהם. [אמנם הרב הבן איש חי (ש"ש פר' צו כ"ה) היקל רק במקום צורך גדול עיי"ש ובספר דרכי טהרה].
כתב הב"ח, עוד ראיתי שטות גדול שמנתחין חתיכות קטנות בקערה אחת הוא נוטל אחת והיא נוטלת אחת עד גמר אכילה. ושיבוש גדול הוא, דפשיטא דחשיב אכילה מקערה אחת. וכתב ע"ז הט"ז (סק"ב), אבל מ"מ משמע דכשמשימין קערה עם החתיכות גדולות וכל אחד נוטל מן הקערה ומשים לפניו על כלי מיוחד ואוכל משם, אין בזה איסור, כיון שאין האכילה מיד עם לקיחתו מהקערה שלוקחת גם היא. ע"כ. והסברא הפשוטה שלאו דוקא מונח כלי אחר לפניו, אלא ה"ה מניח לפניו על השולחן (כגון פרוסת לחם) ואוכל ממה שלפניו. דזיל בתר טעמא, והרי אינם אוכלים מאותה קערה אלא ע"י הפסק שמניחים במקום אחר. וכן משמע בסדרי טהרה (ס"ק ח). ועוד נראה פשוט שאע"פ שנקט הט"ז חתיכות גדולות (והיינו כגון מנות עוף וכד'), ה"ה זיתים, עוגיות, פיצוחים, וכדו' ונוטל אחדים מהם ומניח לפניו ואוכל מעט מעט דשרי. וחתיכות גדולות דנקט אינו אלא דוגמא למניח לפניו ואוכל. וכן מבואר באחרונים. ונסתפקתי אם די שרק האחד יתן לצלחתו, שהרי זה כנוטל מצלחתה כשאוכלת ממנו ונותן לצלחתו. וגרע משיוריה דשרי ע"י שמוריק לכלי אחר. ומסתבר להחמיר.
וצלחת מרכזית שרבים נוטלים ממנה ואוכלים, בתשובות משאת בנימין (סי' קי"ב והביאו הפתחי תשובה סק"ה) כתב שאין לך הפסק גדול מזה ומותרים שניהם לאכול עם האחרים מאותה קערה מבלי שיניח קערה מבלי שיניח אחד מהם קדם לפניו. וכתב ע"ז הפת"ש שנראה לו שמדינא יש לאסור בזה לפמש"כ הרמ"א שאסור לו לאכול משיורי מאכל שלה, וא"כ אע"פ שאחרים אוכלים עמהם, הרי אי אפשר לדקדק שתמיד יפסיק אחר בין נטילתה לנטילתו. ע"כ. ובמשמרת הטהרה (סי' י"ב עמ' קט"ז) כתב לחלק, שדווקא בשיוריה שהיא אכלה ממנו לבדה אסר הרמ"א, משום דאיכא חיבה. אבל מאכל שאכלו ממנו אחרים מלבדה הרי אין כאן חיבה במה שהוא אוכל השיריים ואין לאסור. ובפרט שמנהג רבים מבני ספרד להקל באכילת שיורי מאכלה וכמש"כ הב"י בבדק הבית בשם הארחות חיים שהתיר בזה. וא"כ גם הנוהגים להחמיר בזה הבו דלא לוסיף עלה ויש להקל כשאחרים אכלו גם הם מאותה צלחת. וכן עיקר.
ולמרוח מריבה או חמאה וכדו' על הלחם לאחר שמרחה היא על לחמה, הנה בדרכי טהרה (פ"ה ס"ד) החשיב את המרגרינה כאותם מאכלים שהדרך לאוכלם ישירות מהצלחת המרכזית שאסורים בזה אחר זה אלא יש להעבירם קודם לצלחת אישית. עיי"ש. ולפי מה שנתבאר שכלי אחר שנקט הט"ז לאו דווקא הוא, ואם מניחו לפניו על השולחן ג"כ
ד. טז) לא ישתה יז) משיורי כוס ששתתה היא: יח) הגה אם לא שמפסיק אדם אחר ביניהם (טור בשם סמ"ג), או שהורק מכוס זה אל כוס אחר אפילו הוחזר לכוס ראשון (הגהו' מיימוני בשם רא"ם ורוקח סי' ש"ח ומרדכי ואגודה פ"ק דשבת). יט) ואם שתתה כ) והוא אינו יודע ורוצה לשתות מכוס שלה, אינה צריכה להגיד לו שלא ישתה (שם). והיא מותרת לשתות מכוס ששתה הוא (גם זה שם). כא) ואם שתתה מכוס כב) והלכה לה, י"א שמותר לו לשתות המותר. דמאחר שכבר הלכה אין כאן חיבה:
הלכה כסדרה
חשיב הפסקה, א"כ נראה פשוט שה"ה במריחה על הלחם הרי זה גופא חשיב הפסקה בין אכילתה לאכילתו ושרי. וכן ראיתי בשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רנ"ו ד"ה ובעיקר) שכתב מטעם זה להקל. והוסיף שמכיון שאינו אלא רק מכשיר את הפרוסה לאכילה, אינם נחשבים כאוכלים מקערה אחת. וכן העלה להקל בספר בדי השולחן (ס"ק נא) וכתב הטעם שכיון שהדרך לאכול ממנו מעט מעט הרי אינו נעשה שיריים באכילתה כשם שלחם גדול שפרסה ממנו פרוסה לא נימא שנעשה שיריים באכילתה. עיי"ש ובביאורים. וכן באגרות משה (חיו"ד סי' צ"ב) העלה להקל ורק שסיים שאע"פ שמן הדין אין לאסור, טוב להחמיר בזה, עיי"ש טעמו. ולפי מה שנתבאר שהרי זה כמניח לפניו על השולחן יש להקל. וכן העלה הגר"ע יוסף שליט"א במשמרת הטהרה (סי' י"ב עמ' קי"ח).
ובעיקר דין זה שצריך היכר כשאוכלים על אותו שולחן, אע"פ שבמשנה (שבת יא.) שהיא מקור הדין, הלשון לא "יאכל" הזב עם הזבה, כתב בספר המנהיג שה"ה שתיה. ששתיה בכלל אכילה. ויש להסתפק אם כוונתו לשתיית יין דוקא וכדין מזיגת ושילוח הכוס, או לכל משקין וכדין שתיית שיורי הכוס שלה. ובבדי השולחן (ס"ק ל"ב) כתב שהאיסור בזה הוא גם באכילת עראי ושתיית עראי, שכן משמע מסתימת הפוסקים. וכן אמר לי הגאון ר' ישראל יעקב פישר זצ"ל. ודעת הגרב"צ אבא שאול זצ"ל שאין האיסור אלא באכילת קבע.
טו) י"א שאסור לו לאכול משיורי מאכל וכו' יתבאר בעז"ה בסעיף הבא (סס"ק כב).
טז) לא ישתה משיורי כוס וכו': בהגהות מיימוניות (פי"א מאיסורי ביאה אות ל) כתב, "אפילו לשתות ממשקה שבכלי ששתתה ממנו כתב הרא"ם דאסור כדמשמע התם גבי עובדא דתנא דבי אליהו דאמרה אכל עמי ושתה עמי וכו'. ועל כל דבריה השיב לה ברוך המקום שהרגו. משמע שעל כל אלה נענש, שאל"כ למה הזכיר אותו בגמרא". ע"כ. והסמ"ק והטור כתבו שמותרים לשתות בכוס אחד בזה אחר זה. וכתב הב"י שכן סוברים גם הרמב"ם והרשב"א והרא"ש ורבינו ירוחם והסמ"ג וספר התרומה, שהרי לא הזכירו שום איסור בדבר כלל, ושכן כתב המרדכי בשם הראבי"ה שמותר שאין זה שותה עמה ממש (ר"ל שאין זה כאכילה יחד מאותה קערה). ע"כ. (וע"פ גרסת הספרים שלפנינו במרדכי שבועות סי' תשמ"ג הראבי"ה הוא מהאוסרים. וכן מבואר להדיא בראבי"ה ח"א סי' קע"ג. ועי' לשון המרדכי לקמן ס"ק כ"ב.) והיינו שהרא"ם פירש דשתה עמי על כרחך היינו בזה אחר זה, שהרי א"א לשתות מאותו כוס ביחד, וכיון שעל כל דבריה השיב לה ברוך המקום שהרגו, מוכח שאסור. אמנם התוס' שבת י"ג: כתבו שיכול להיות שלא הקפיד אלא על השכיבה. עיי"ש. ועוי"ל שאפשר ששתה עמי היינו על אותו שולחן (ועי' לעיל סס"ק י"ד), וע"ז אמר לה ברוך המקום שהרגו. ולעולם לשתות בזה אחר זה מאותו כוס מותר. ומ"מ סיים הב"י שנוהגים העולם כדעת הרא"ם שלא לשתות משיורי כוס ששתתה הנדה. וכן פסק בשו"ע.
יז) משיורי כוס: אם חזרו ומילאו את הכוס לאחר ששתתה היא, כתב הש"ך (סק"ט) שמ"מ אסור לו לשתות מכוס זה הואיל ושותה משיוריה. וכ"פ בדרכי טהרה (פ"ה ס"ד). ובספר טהרת הבית (משמרת הטהרה ח"ב עמ' קכ"ג) כתב שכיון שרוב הפוסקים מתירים שתיית שיורי הכוס שלה ומה שסתם השו"ע להחמיר אינו אלא מפני שכן נהגו, א"כ י"ל שכיון שחזר ומילאו הוי עכ"פ היכר כל שהוא והבו דלא לוסיף עלה, ושכ"פ כמה אחרונים. ע"כ. ולפי מש"כ הב"י "ואנו נוהגים להדיח הכוס בין שתיה דידה לשתיה דידיה ומנהג כשר הוא", יש להעיר דכ"ש הכא שלא רק שלא הודח אלא גם נותרו שיוריה, שבודאי נהגו להחמיר בזה. וכן ראוי לנהוג.
יח) הגה אם לא שמפסיק וכו' או שהורק וכו': ז"ל הרמ"א בדרכי משה (ס"ק ד) ומנהגינו כדעת ספר המצוות להפסיק אדם אחר ביניהם וכו', ואפילו אי ליכא אדם אחר שיפסיק, מ"מ יורק הכוס לכלי אחר ויחזור וישפכנו. ע"כ. ומה שכתב יורק הכלי וכו' כן כתב בהגהות מיימוניות (פי"א מאי"ב אות ל) וז"ל, "אבל אם הורק זה המשקה ששתתה מכלי זה לכלי אחר אפילו הוחזר לכלי ראשון מותר לו לשתות ממנו אחר שנשתנה כשהורק מכלי לכלי". ע"כ.
כתב המרדכי (פ"ק דשבת סי' רל"ז) שכל האופנים שכתבו הפוסקים להתיר שתיית שיורי הכוס שלה, גם לכתחילה מותר לעשות כן כדי שיהיה מותר לו לשתות שייריה. וכן מבואר מלשון הרמ"א בדרכי משה הנ"ל, וכ"כ בבדי השולחן (ס"ק ס"ז) ומשמרת הטהרה (סי' יב עמ' קכ"ג).
יט) ואם שתתה והוא אינו יודע: כ"כ בהגהו' מיימוני' (פי"א מאיס"ב אות ל). ומשמע שאם יודע, אע"פ שלא ראה כששתתה ממנו, אסור. אבל המרדכי פ"ק דשבת (סי' רל"ז) כתב שכשם שהצעת המטה לא נאסרה אלא בפניו, ה"ה נמי איסור השתיה משיור שלה אינו אלא כששתתה בפניו. וכתב במשמרת הטהרה (ח"ב עמ' קכ"ג) שאע"פ שדעת הרמ"א לאסור, הואיל ועיקר איסור שתיית שיורי הכוס שלה אינו אלא מפני המנהג וכנ"ל, המקילים בכה"ג שלא ראה ששתתה מהכוס כדעת המרדכי, יש להם על מה שיסמכו.
כ) והוא אינו יודע וכו' אינה צריכה וכו': ואם יודע ששתתה ממנו אך אינו יודע שפירסה נדה, צריכה להודיעו כדי שלא ישתה. (לחם ושמלה סקי"ג, וטהרת הבית סי' י"ב סט"ז).
כא) ואם שתתה מכוס והלכה לה וכו': כ"כ בדרכי משה (ס"ק ד) בשם קונטרס של הלכות נדה שאם הלכה לאחר ששתתה או אכלה מותר הבעל לאכול או לשתות המותר דאין כאן חיבה. ובפתחי תשובה (סק"ז) הביא מתשובת יד אליהו (סי' ס"ד) שאם חזרה באמצע שתייתו, מותר לגמור. וכן אם פירסה נדה באמצע אכילתו, מותר לגמור. ע"כ. והנה בספר יד אליהו כתב טעם ההיתר שכיון שהתחיל בהיתר, הואיל והותר הותר. וכשם שמצינו בשו"ע (או"ח סי' קס"ח ס"ה) שהואיל והותר לבעה"ב הנזהר מאכילת פת עכו"ם, לבצוע על הפת של עכו"ם משום כבוד אורחו שאינו נזהר בכך, הותר לאכול ממנו כל אותה סעודה. והרב חיד"א בברכ"י (או"ח סי' ע"א) כתב שיש לחלק בין אכילת פת עכו"ם שבתחלת אכילתו הותר האסור עליו, דבזה דוקא אמרינן הואיל והותר הותר, לניד"ד שלא הותר שום איסור אף בתחילה, שהרי כשאינה שם או כשהיא טהורה אין עליו שום איסור, ומהיכא תיתי לומר בכה"ג שכשנתחדש האיסור יהא הוא מותר להמשיך. והגאון ר' יוסף חיים זצ"ל בשו"ת רב פעלים (ח"ב יו"ד סי' י"ט) הביא דבריהם והוסיף ראיות מכ"מ כדעת היד אליהו, ולבסוף הסיק להתיר מטעם די"ל שמאחר שהלכה האשה, פקעה ופרחה אותה החיבה שהיתה באותו שיור ששיירה וכאשר חזרה האשה תו לא הדרה אותה החיבה. ע"כ. ונראה פשוט שלפי טעמו של הרב פעלים אין להתיר אלא דוקא באופן הראשון שכתב הפת"ש בשם היד אליהו, דהיינו ששתתה והלכה וחזרה ובאה לאחר שכבר התחיל
לשתות משיוריה. אבל באופן השני שכתב, שפירסה נדה באמצע אכילתו, אין להתיר. שכיון שכשהתחיל לשתות שיוריה בפניה איכא חיבה (וכדמוכח מהלחם ושמלה שהובא לעיל (סק"כ), שגם כשהיא טהורה ושותה משיוריה, איכא חיבה. דע"כ משו"ה צריכה להודיעו שפירסה נדה כדי שלא ישתה.), ואותה חיבה הרי לא אזלא, ומה בכך שרק לאחר שהתחיל לאכול פירסה נדה. ושו"ר במשמרת הטהרה (סי' י"ב עמ' ק"ל) שכתב לאסור בכה"ג, ומסתבר שטעמו כמשנ"ת. עיי"ש.
כב) והלכה לה: בספר שבט הלוי (מהדו"ב עמ' רנ"ט) הסתפק אם סגי ביצאה מאותו החדר או דוקא כשיצאה מהבית וכתב שאפשר שיש להקל אפי' יצאה רק מהחדר. ולענ"ד הדבר ברור דסגי ביציאה מאותו חדר, שהרי במקור הדין במרדכי בשם הראבי"ה (שבועות סי' תשמ"ג) כתב: נדה ששתתה בכוס ונשאר בו קצת, והלכה לה, קבלתי מרבותי להתיר. דאין זה שותהעמה ממש, דבאכילה ושתיה אין קרובי ביאה יותר מהצעת המיטה דשריא שלא בפניו. עכ"ל. (ואינו כגרסא שהיתה לפני מרן הב"י ז"ל, "הלכה (בפת"ח תחת הלמ"ד) קיבלתי מרבותי" וכו', ומתוך כך כתב דעת המרדכי בשם הראבי"ה בין דעות המתירים שתיית שיוריה. ולפי גרסאות ספרים דידן דעת הראבי"ה להתיר רק כשהלכה ואינה שם. וגרסת ספרים דידן עיקר שכן איתא להדיא בספר הראבי"ה (ח"א סי' קע"ג). ובהכי א"ש טפי סוף דבריו.) הרי להדיא שהשווה שתיית הבעל שיורי שתיית אשתו שלא בפניה, להצעת המטה ע"י האשה שלא בפניו, והרי פשוט שכל שאינו נמצא בחדר מותרת בהצעת המטה וכדלקמן בשו"ע סי"א, וה"ה לשתיית שיוריה שמותר אם אינה באותו החדר. וכן מצאתי בטהרת הבית (סי' י"ב סי"ח) וז"ל, אם אכלה או שתתה והשאירה מהם ו"ויצאה לחדר אחר", מותר לו לאכול וכו'. ובמשמרת הטהרה שם דקדק כן מדברי המרדכי הנ"ל. עיי"ש. וכתב עוד שאפי' נמצאת בחדר, אם הפנתה פניה לצד אחר, מותר בעלה לשתות שיורי שתייתה. וכדין הצעת המטה דשרי שלא בפניו, וכתב בספר חזקת טהרה (סי"א) שדי אם הפנתה פניה לצד אחר, דליכא חיבה. ומדברי מרן הב"י סימן זה (ד"ה כתב א"א הרא"ש) משמע קצת דלא מהני חזרת פנים או עצימת עיניים. ועכ"פ בניד"ד שבלא"ה דעת רוב הפוסקים להתיר שתיית שיורי הכוס שלה, כל שהחזירה פניה די בכך. עכת"ד. ובספר בדי השולחן (בביאורים ד"ה ואם שתתה) כתב דלא מהני החזרת פניה, דכל שהוא רואה אותה חיישינן להרגל דבר. עיי"ש. ומ"מ נראה שאם הוא מחזיר פניו, שרי. דכל שכן הוא מדין הצעת המטה בפניו דאסור מן הדין לכו"ע וכדאיתא בגמ' כתובות סג. ואפ"ה שרי ע"י שמחזיר פניו ואינו רואה שמצעת מטתו וכדלקמן בסעיף י"א.
כתב הב"י, "אנו נוהגין להדיח הכוס בין שתיה דידה לשתיה דידיה. ומנהג כשר הוא". והרמ"א בדרכי משה (ס"ק ד) כתב ע"ז, "ומנהגינו כדעת ספר המצוות להפסיק אדם אחר ביניהם, ולא מצריכין לכוס הדחה". ע"כ. ובאור כוונתו שמנהגם שאם שיירה בכוס יפסיק אחר ביניהם, ואם לא שיירה לא מצריכין לכוס הדחה (עיי"ש כל דבריו.) וז"ל הש"ך (ס"ק ט) "אם שתתה היא כל הכוס ומלאוהו נראה דמותר. וכ"מ בב"ח. ואע"ג שכתב ב"י אנו נוהגין להדיח הכוס בין שתיה דידה וכו', אנן לא נהגינן הכי". ע"כ. וראוי להחמיר כמנהג שכתב הב"י.
מרן הב"י בבדק הבית הביא דברי הארחות חיים (ח"ב עמ' קל"ז), "ולאכול זה מה שהותיר זה, מותר". ובשו"ע משמע שפסק כן להלכה שכתב "לא ישתה משיורי כוס ששתתה היא". ומשמע ששיורי מאכלה מותר. וכתב הסדרי טהרה (סק"ח) טעם החילוק, שבאכילה כיון שאפשר לאכול ביחד מאותה קערה והם אוכלים בזה אחר זה, תו ליכא הרגל דבר. אבל בשתיה שאי אפשר אלא בזה אחר זה, הרי יש בזה חיבה ויש לחוש להרגל דבר. ועוד שבשתיה דרך העולם להקפיד
ה. כג) לא כד) ישב כה) במטה כו) המיוחדת לה כז) אפילו שלא בפניה: כח) הגה ואסור לישב על ספסל ארוך שמתנדנדת ואינה מחוברת לכותל כשאשתו נדה יושבת עליו (מרדכי פ"ק דשבת בשם צפנת פענח בשם רש"י). ויש מתירים כשאדם אחר מפסיק ויושב ביניהם (אגודה פ' תינוקת ות"ה סימן רנ"א). כט) וכן לא ילך ל) עם אשתו לא) בעגלה אחת או בספינה אחת לב) אם הולך רק דרך לג) טיול כגון לגנות ופרדסים וכיוצא בזה. אבל אם הולך מעיר לעיר לצרכיו מותר אף על פי שהוא ואשתו הן לבדן. ובלבד שישבו בדרך שלא יגעו זה בזה (כל זה בת"ה סימן רנ"א):
הלכה כסדרה
יותר שלא לשתות בזה אחר זה מאותה כוס וכמבואר בשו"ע או"ח סי' ק"ע סט"ז, וכששותה אחריה מראה חיבה. משא"כ במאכל שאין דרך העולם להקפיד כ"כ שלא לאכול אחרי אחר מאותה קערה, וליכא חיבה. ע"כ. והרמ"א בדרכי משה (ס"ק ד) כתב בשם קונטרס של הלכות נדה שאכילה דינה כשתיה לענין זה. וכן פסק בהגה בסעיף ג בשם יש אומרים. וכתב ע"ז הש"ך שם (ס"ק ח) שלפי שהרמ"א בדרכי משה כתב דין זה בשם קונטרס שמצא על כן כתב דין זה בשם י"א. אבל לפענ"ד מכל אותם ראשונים שכתבו הדין דלא ישתה משיורי כוס ששתתה היא מוכח להדיא דכל שכן שלא יאכל משיורי מאכלה. ואדרבה שתיה נלמד מאכילה. עכ"ד. ומהב"י והשו"ע מוכח שדעתו להתיר אכילת שיורי מאכלה וכנ"ל. ומש"כ הש"ך שהוא כ"ש משיורי שתייתה, יש לחלק כמש"כ הסדרי טהרה הנ"ל. ולדינא, יוצאי ארצות אשכנז נוהגים איסור בזה כדעת הרמ"א. גם הגאון ר' יוסף חיים בספר בן איש חי (ש"ש צו אות כ"ב) השווה דין אכילת שיורי מאכלה לדין שתיית שיורי שתייתה. וכ"פ בספר דרכי טהרה (פ"ה ס"ד). אבל הגר"ע יוסף שליט"א בטהרת הבית (סי' י"ב סי"ז ובמשמרת הבית שם) כתב שיש להורות להקל כדעת מרן שקבלנו הוראותיו. וכן עיקר.
כג) לא ישב וכו': כתב הראב"ד בבעלי הנפש (עמ' כ"ט) שנראה מדברי רבינו האי גאון שאסור לישן על מטתה של נדה אפי' בשעה שאינה במטה משום הרגל. וכתב על זה הרשב"א בתורת הבית (דף קס"ד ע"א) "ונראים הדברים. שהרי אפילו להציע מטתו בפניו אסור משום הרגל עבירה, כל שכן לשכב על מטתה ממש שיש הרגל יותר". ע"כ. והנה כשהביא בטור דין זה הוסיף ב' חומרות. וז"ל, ולא "ישב" במטה במיוחדת לה "אפי' שלא בפניה", ואין צריך לומר שלא ישן עמה במטה וכו'. ע"כ. וכתב ע"ז הב"י, וכתב רבינו דאסור אפי' שלא בפניה דהרהור איכא אפי' שלא בפניה.ואע"ג דהראב"ד לא אסר אלא לישן על מטתה, משמע לרבינו דה"ה דאסור לישב עליה דבישיבה עליה נמי איכא הרהור ומצד הרהור יבוא לידי הרגל עבירה. עכ"ל. אולם הב"ח שהתקשה גם הוא מנא ליה להטור להוסיף איסור ישיבה, כתב, "ונ"ל דטעות סופר הוא וצ"ל לא ישן, ובספרים אחרים כתוב לא ישכב והיא הגרסא הנכונה וכ"כ בת"ה וכו' ודלא כמש"כ בשו"ע לא ישב במטה וכו'". ע"כ. וכ"פ הש"ך (סק"י) מדהעתיק דברי הב"ח להלכה שדוקא שכיבה אסורה אבל ישיבה מותרת. אך בחידושי הגהות הנדפס בטור (סק"ג) הביא הערת הב"ח על הב"י, וכתב: "ולענ"ד רוח קדשו דבר בו שנוסחא נכונה היתה לפני הרב ב"י שכן מצאתי להדיא בספר היראה לרבינו יונה ז"ל וז"ל: ואסור לבעלה לישב ע"ג מטתה אע"פ שאינה בבית עכ"ל. והרבה פעמים מצינו שהטור דרך בעקבות הספר הזה. ולכן הדין עם הרב ב"י". עכ"ל. וכן פסקו הט"ז (סק"ו), והרב בן איש חי (ש"ש פר' צו אות כ"ג), ורוב האחרונים, להחמיר שגם לא ישב על מטתה ואפי' שלא בפניה. וכן עיקר.
כד) לא ישב וכו': אבל היא מותרת לישב על מיטתו. אולם אם תהא מותרת גם לשכב על מטתו, נחלקו הפוסקים. שהט"ז (סק"ו) כתב, ונראה דכ"ש שהיא לא תישן על מטתו דיש (אצלו) טפי הרהור בשכבה ובקומה אבל ישיבה בעלמא מותר לה על מטה שלו דהיא לא מרגלה ליה. כן נראה לי. ע"כ. ובתורת השלמים (סק"ז) כתב שדברי הט"ז אינם מוכרחים כלל, ומדברי הפוסקים משמע שהיא מותרת אפי' לישן על מטתו משום דהיא לא מרגלא ליה. וכן יש קצת ראיה ממה שהיא מותרת לשתות משיורי הכוס ששתה הוא ממנו. ע"כ. ומשמע שמתיר אפי' בפניו. וכ"פ מרן החיד"א בשיורי ברכה. אבל הרב בן איש חי (ש"ש פר' צו אות כ"ג) סתם לאסור שתישן היא על מיטתו. ומשמע אפי' שלא בפניו. ובספר שבט הלוי (מהדו"ב עמ' ר"ס) כתב ששלא בפניו אפשר להקל. ובטהרת הבית (ח"ב משה"ט עמ' קל"ד) כתב שלדינא בשכיבה שלא בפניו הדבר ברור להקל. וכתב עוד שבמקום צורך יש להתיר אפי' בפניו כדעת מרן החיד"א דאזלינן בתר הוראותיו ובפרט שמדברי הראשונים מוכח כדבריהם להקל. ואף גם זאת שהמאירי כתב שאף לגבי הבעל חומרא יתירה היא הא דלא ישכב במיטתה והבו דלא לוסיף עלה להחמיר גם באשה. עכת"ד. וכעין זה כתב בספר בדי השולחן (ס"ק עט) שבשעת הדחק יש לסמוך על המקילים אפי' בפניו.
כה) במטה: וה"ה כרים וכסתות ושמיכות המיוחדים לה (חכמת אדם כלל קט"ז סי' ה). ובדרכי טהרה הוסיף שה"ה מעיל רחצה (המיועד גם לגברים באופן שאין בו משום שלא ילבש). ובספר כף החיים להגר"ח פלאג'י (סי' ד' אות ח') כתב שלא ינגב ידיו במגבת שנגבה היא ידיה. ובשו"ת יביע אומר ח"ו (יו"ד סס"כ) כתב ע"ז דחומרא בעלמא היא והמחמיר יחמיר לעצמו. וכ"כ בטהרת הבית (ח"ב עמ' פ"ח) והוסיף שאפילו אם מגבת זו מיוחדת לה אין בזה איסור כלל. וע"ע שם בעמ' קל"ה דה"מ במטה העשויה למשכב ולתשמיש, אבל כסא נח גדול המיוחד לה מותר לו להסב עליו. ע"כ. גם בשו"ת באר משה (ח"ה סי' קמ"ב) התיר לנגב ידיו במגבת שלה, והתיר עוד (ח"ד סי' ע"א) להשתמש במברשת השינים שלה. ואולם הדבר ברור שאם יודע שעלול לבוא ע"י השימוש בחפציה להרהור, אסור.
כו) המיוחדת לה: היינו בימי טהרתה שאם פעמים שישנה היא במטה זו, ופעמים הוא, מותר לו לישון בה בימי טומאתה כיון שאינה מיוחדת לה. וכתב בספר שבט הלוי (מהדו"ב עמ' ר"ס) שאם המטה מיוחדת לה, אין ראוי בימי הטומאה לייחד לה את המטה השניה כדי שיהא הוא מותר לישון במיטתה. ומ"מ אם נצרך להחליף, שרי. אלא דצ"ע שיעור הזמן, אם סגי אפי' בלילה אחד שתישן היא במטה האחרת, (ועי' לעיל ס"ק כד דה"מ שלא בפניו אם לא במקום צורך) ובלילה הבא יהא הוא מותר לישון במיטתה הקודמת, כיון שהחליפו על דעת שיהיה כן בקביעות, או דבעינן ג' לילות. ע"כ. ועי' בדי השולחן ס"ק פ"א.
כתב בספר מאורי אור (קן טהור ק"מ ע"א) שאם מניח מצע שלו על מיטתה מותר לשכב עליו, דסגי בהיכרא כהאי גוונא. ע"כ.
הדבר פשוט שמיוחדת לה אינו אלא כשכבר ישנה במטה זו. אבל אם עדיין לא ישנה אלא שקבעו בדיבור שמטה זו תהא מיוחדת לה, מותרים לחזור בהם וישן בה הוא.
ספה המשמשת ביום לישיבה לבני הבית ולאורחים, ובלילה מסירים את כריות המשענת ומוציאים את המטה התחתונה, אם דרכה לישון במטה הנפתחת הדבר פשוט שמותר בעלה לשבת ביום או לישון על המטה העליונה אע"פ שהמטה התחתונה למטה (וכ"ש הוא ממש"כ המאורי אור הנ"ל. ועי' שבט הלוי מהדו"ב עמ' רס"ב). ואם דרכה לישון במטה עליונה, בספר שבט הלוי (שם) החמיר בזה לפמש"כ הפתחי תשובה בשם החכמת אדם שאסור לישב על הכרים שלה, וא"כ אע"פ שאין לאסור משום מטה המיוחדת לה כיון שמשתנית צורתה, מ"מ חשיב כר שלה ויש לאסור. אבל במשמרת הטהרה (סי' י"ב עמ' קל"ד) ובדרכי טהרה (פ"ה ס"ה) העלו להקל שכיון שמשתנית צורתה אין לחוש להרהור. ועוד, שהואיל ויושבים שם ביום גם אנשים אחרים א"כ אינו חשיב מיוחד לה. וכן עיקר. ואם לא משתנית צורת הספה בלילה וישנה עליה בלילה כפי שהיא ביום, לטעם הראשון אסור ולטעם השני מותר. וכתב בדרכי טהרה (שם) שיש להקל בשעת הדחק.
כז) אפי' שלא בפניה: בפתחי תשובה (סק"ט) כתב ונראה פשוט שאם אינה בעיר כלל, מותר. ע"כ. ובשבט הלוי (מהדו"ב עמ' ר"ס) כתב דמסתבר שהוא דוקא כשנוסעת למרחקים אך לא כשנוסעת חוץ לעיר בלבד. ע"כ. ונראה דבזמנינו שע"י אמצעי התחבורה הרחוק כקרוב, לא במרחק מהעיר תליא מילתא אלא באם יודע שיתכן שתחזור לעיר באותו היום. שבכה"ג יבוא להרהר בה ושמא תשוב (אפי' לאחר שיקום ממטתה) ויבואו לדבר עבירה. ואם יודע שלא תשוב באותו היום מותר דליכא הרהור. ומסתבר שכונת שבט הלוי, במה שכתב שנוסעת למרחקים, דהיינו מקומות רחוקים שאי אפשר שתשוב משם באותו היום.
כח) הגה ואסור לישב וכו' ויש מתירים כשאדם וכו': מקור הדין במרדכי (שבת פ"א סי' רל"ח) בשם רש"י, "אסור לו לישב על כסא ארוך אשר אשתו נדה יושבת עליו". ובתרומת הדשן (סי' רנ"א) כתב בשם אחד הגדולים שאין איסור זה אלא בספסל תלוש (לפי שהיושבים מרגישים זה את זה) אבל לשבת יחד על ספסל המחובר לכותלי הבית מותר. וכתב עוד בשם ספר הלכות נדה שהוראה זו חומרא בעלמא היא. ובאורחות חיים (ח"ב עמ' קל"ו) כתב שאסור לשבת בספסל המתנדנד אם אשתו נדה יושבת עליו. וסיים, ויש מתירין אם יושב אדם ביניהם. ובספר האגודה כתב אדם או תיבה או שום דבר אחר. ע"כ. ואע"פ שבדרכי משה הביא דברי האגודה, בהגה משמע שלהלכה הצריך הפסק אדם דוקא. [המנהג למעשה בדין זה דישיבת הספסל יבואר לקמן בעז"ה].
בתרומת הדשן הנ"ל כשביאר טעם החילוק שבין איסור הישיבה על ספסל אחד, להיתר הנסיעה יחד בעגלה, כתב, שדוקא ישיבה על ספסל ביחד נראה דרך חיבה שכן דרך אוהבים להתועד יחדיו בכהאי גוונא. אבל עגלה שדרך זרים לשכור יחד עגלה, אין בנסיעה יחד דרך חיבה ומותרים הבעל ואשתו נדה לנסוע יחד בעגלה אפי' הם לבדם. עכת"ד. ונראה שטעם זה "שדרך אוהבים להתועד יחדיו בכהאי גוונא". אינו אלא לפי תחילת דבריו שדין איסור הישיבה יחד על ספסל הוא אפי' בספסל המחובר שאינו מתנדנד. אבל לפי מה שכתב בסוף דבריו בשם אחד הגדולים, וכדקיי"ל להלכה, שהאיסור אינו אלא בספסל תלוש המתנדנד (וז"ל תרומת הדשן סי' רנ"א, "שאלה. אשה נדה מהו שתשב עם בעלה על העגלה ללכת מעיר לעיר בדרך זה שלא יגע בה כלל כגון הוא לפנים והיא לאחור. תשובה. יראה דשרי. וכן ראיתי מועתק מספר אגודה דשריא. ואע"ג דכתב מרדכי בפ"ק דשבת בשם ספר הפרדס משמו של רש"י שאסור לישב על ספסל אחד שאשתו נדה יושבת עליו, והך נמי דמי להאי, נראה דאין לדמות להוראה זו אלא מילתא דדמיא לה לגמרי, שאין בה סברא לחלק. דבהלכות נדה כתב עליה דהוראה זו חומרא בעלמא היא. וא"כ נוכל לחלק דדוקא ישיבה על הספסל ביחד נראה בדרך חיבה שדרך אוהבים להתקבץ יחד ולהוועד בכה"ג, אבל ישיבה בעגלה שדרך בני אדם נכרים להתקבץ כמה פעמים לבא יחד ולהצטרף לשכור עגלה בין כולם ללכת בה מעיר לעיר לאו מילתא דחיבה היא כלל. דאפילו אם עכשיו אין בעגלה אלא האיש ואשתו וגם עגלה שלהם היא, מ"מ לאו דרך חיבה הוא. וכן שמעתי שחילק אחד מהגדולים דלעיל והיה נוהג להתיר לישב יחד על הספסל כשהוא מחובר בכותלי הבית כמו שרגילים לעשות באצטבאות בבית החורף ובבית הקיץ והיה אומר דאין לאסור אלא כשהספסל תלוש". ע"כ.) הרי טעם האיסור חזק יותר, שכיון שמרגישים זה את זה בישיבתם איכא למיחש להרהור וכמש"כ הט"ז (סק"ו), או משום שהרגשת השני בשעת הישיבה הרי הוא כנגיעה וכמש"כ הש"ך בנקודות הכסף. (ומש"כ בנקודות הכסף שם אי נמי וכו', נראה דאינו אלא לחלק בין ישיבה על מיטתה לישיבה על הספסל שיושבת עליו, אבל אינו טעם נוסף. עיי"ש ודו"ק. ועי' בדי השולחן בציונים ס"ק קע"ג. ולפמשנ"ת א"ש. ובדרכי טהרה (פ"ה ס"ו) חיבר סברת הט"ז עם סברת תרה"ד ולכאורה הוא שלא לצורך. ומש"כ באות ב' הטעם שמא יגעו, מהש"ך משמע שעצם הרגשתם זא"ז בנדנוד הוי כנגיעה.)
ואם הוא יושב קודם אם מותרת היא לישב אחריו, לכאורה מלשון הפוסקים שכתבו האיסור בבעל שלא ישב בספסל שאשתו נדה יושבת עליו, משמע שהיא מותרת לישב בספסל שהוא יושב. וכמש"כ בתורת השלמים סק"ז בדין ישיבה על מיטתה. אך לסברת הש"ך שהנדנוד המניע שניהם יחד הוי כנגיעה הרי בכל גוונא הוי כנגיעה ויש לאסור. ואף להט"ז שסובר דהאיסור הוא משום הרהור, הרי הט"ז עצמו פליג לעיל אתורת השלמים, ומשמע שסובר שאין לדקדק מלשון הפוסקים שנקטו האיסור בדידיה, וא"כ אפשר שגם להט"ז לדינא בכל גוונא איכא למיחש להרהור. ועוד שכיון שהספסל מתנדנד, לכאורה י"ל שלאחר שתשב היא על הספסל שיושב, בכל תזוזה שיעשה הרי מתנדנד הספסל שהיא יושבת עליו ומרגיש בישיבתה ואתי לידי הרהור. ולא נראה לחלק בזה בין ישיבה דמעיקרא לתזוזה שאח"כ. ע"כ נראה שבכל גוונא יש לאסור. ומה גם שהסברא נותנת שנדנוד הבא מחמתה אליו כשיושבת היא אחריו, מביאו יותר להרהור. וכן משמע סתימת האחרונים שלא חילקו.
מהארחות חיים הנ"ל שתלה הדבר בספסל המתנדנד, משמע שאם אינו מתנדנד אע"פ שהוא תלוש ואינו כבד, שרי. וא"כ מסתבר שאע"פ שבתרומת הדשן חילק בין ספסל תלוש למחובר, עיקר החילוק בין מתנדנד לאינו מתנדנד. ומחובר אינו אלא היכי תימצי לאינו מתנדנד. וכעין זה כתב בבית לחם יהודה וז"ל, "ועל הקורות ארוכות הנקצצות לבנין ושוכבות בצידי רה"ר זו למעלה מזו, מותרין. דכובדן קובעתן וכמחוברין דמיא". ע"כ. וע"פ המבואר צ"ל דמש"כ דכובדן קובעתן לאו דוקא הוא וה"ה ספסל שאינו כבד אם אינו מתנדנד, שרי. וכן יש לפרש לשון הרמ"א, שמתנדנדת ואינה וכו', שמתנדנדת "מחמת" שאינה מחוברת לכותל. ולפ"ז אם מתנדנד אע"פ שמחובר, אסור. ועי' בשו"ת אגרות משה ח"ב סי' עז, ובבדי השולחן ס"ק פו.
בב"י כתב שחומרא זו של ישיבת ספסל לא נהגו בה הספרדים. וששמע שהאשכנזים נוהגים בה. והגאון ר' יוסף חיים זצ"ל ברב פעלים (ח"ג יו"ד סי' יז) כתב שאע"פ שמרן הב"י כתב שהספרדים לא נהגו חומרא זו, מ"מ פה עירנו בגדד נהגו בחומרא זו שאין אשה נדה יושבת על ספסל המתנדנד עם בעלה ביחד, אע"פ שאינם נוגעים זב"ז. ע"כ. וכ"פ בבן איש חי (ש"ש צו כ"ג) וכ"כ בדרכי טהרה (פ"ה ס"ז עיי"ש). אבל הגר"ע יוסף שליט"א העלה בטהרת הבית (סי' י"ב ס"כ) להקל בזה וכמש"כ מרן בב"י. (ובשבט הלוי מהדו"ב עמ' רס"א כתב שנזהרים בישיבת הספסל דאפי' בלי נדנוד אסור אם אינו קבוע מחמת כובדו. עיי"ש טעמו.)
ולשיטת האוסרים נמצא שהבעל ואשתו נדה אסורים לשבת יחד באוטובוס ע"ג ספסל אחד אשר ריפודו גורם להרגשת היושב האחר, אם לא שישב ילד ביניהם. ובשבט הלוי עמ' רס"ב היקל בכה"ג בשעת הצורך בכל דבר המפסיק כיון שעיקרו קבוע. וה"ה במכונית במושב האחורי המיועד למספר נוסעים אם ריפודו כנ"ל. ואם הספסל שבאוטובוס אינו מרופד, או שריפודו קשיח באופן שאין היושב מניע ואינו מרגיש את זולתו, בשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רס"ב) כתב שלכאורה הדבר תלוי בטעם האיסור, דאם משום דכשמתנדנד מחמתו הוי חיבה, א"כ כל זה כשהנדנוד מחמתו, אבל באוטובוס הספסל קבוע ורק האוטובוס זז. אבל לטעם דחשש נגיעה לכאורה אין לחלק. ובשו"ת אגרות משה (ח"א סצ"ב וח"ב ספ"ג) מיקל, ויש מחמירים. עכ"ל. ולפ"מ שנתבאר שלשון הש"ך בנקה"כ מורה שאין הטעם בספסל המתנדנד דחיישינן שמא יגעו, אלא עצם הרגשתם זא"ז בנדנוד הוי כנגיעה, א"כ נראה פשוט דה"מ בנדנוד הבא מחמתו, אבל בנדנוד הבא מחמת הנסיעה הרי אינם מרגישים זא"ז ולא הוי כנגיעה, ושרי בכה"ג. והחזו"א זצ"ל במכתב (נדפס בראש ספר טהרת בת ישראל) המליץ כשנוסעים באוטובוס שהיא תשב במושב הפנימי לצד החלון והוא בחיצוני באופן שיוכל הוא להזהר מנגיעה גם בסיבובי הדרך וכדו' ע"י שיצדד עצמו לאויר האוטובוס. (והיינו אפי' בב' מושבים נפרדים).
ובמכונית שהכניסה לתוכה מלווה בנדנוד המכונית, בשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רס"ב) כתב שהוי כספסל המתנדנד וצריך דבר המפסיק. והגר"ע יוסף שליט"א בטהרת הבית (ח"ב משמרת הטהרה עמ' קמ"ה) כתב שגם לאוסרים בספסל המתנדנד אין להחמיר בזה, וכמש"כ בתרוה"ד לחלק בין ספסל שדרך האוהבים להתוועד בכה"ג והוי דרך חיבה לעגלה שאינו דרך חיבה עיי"ש. ולפמשנ"ת לעיל שמדברי תרוה"ד מוכח שחילוקו זה מיירי ע"פ הבנתו את דברי המרדכי כפשוטם דמיירי בספסל שאינו מתנדנד, י"ל דאין ללמוד היתר לנד"ד. דשמא לא חילק כן להתיר הנסיעה בעגלה אלא בעגלה שהיתה בזמנם שאינה מתנדנדת בכניסה אליה, וזהו שחילק בין ספסל שדרך האוהבים להתוועד בכה"ג והוי דרך חיבה, להתכנסות (ונסיעה) בעגלה שאינה דרך חיבה. אבל במתנדנד שטעם האיסור הוא מפני שההרגשה בנדנוד מביאה לחיבה או משום דהוי כנגיעה, לעולם אימא לך שכל שמרגיש בה ע"י הנדנוד, אסור. ואולם בספר בדי השולחן (ביאורים ד"ה וכן) כתב סברא אחרת להקל בזה ע"פ מש"כ בתה"ד שאיסור הישיבה בספסל חומרא הוא ואין אוסרים אלא מילתא דדמיא לגמרי, וכיון שלא מצינו שאסרו בזה אלא כשיושבים במושב אחד, מנ"ל לחדש איסור בנדנוד כנד"ד. (עיי"ש שכתב כן לחד פירושא ברמ"א, ונטה להקל אף לפי' שני, וכן הכריע לדינא.) ולפ"ז ה"ה שמותרים להכנס למעלית אע"פ שהיא מעלית הנעה בכניסה אליה.
בספר שבט הלוי (מהדו"ב עמ' רס"ב) כתב שמותר לעמוד יחד על ספסל המתנדנד (באופן שאין חשש לנגיעה) כיון שאין זה דרך עמידה. ע"כ. ופשוט שה"מ כשאינו דרך שחוק.
כט) וכן לא ילך וכו': בתרומת הדשן הנ"ל סיים, אמנם ללכת עם אשתו נדה דרך טיול לגנות ולכרמים וכיוצא בזה, לא ברירנא להתיר. ע"כ. והרמ"א הכריע להחמיר. ולפי מ"ש הב"י שהספרדים לא נהגו החומרא דישיבת הספסל י"ל דהכא נמי שרי. שהרי בתרומת הדשן מבואר שאע"פ שחומרת ישיבת הספסל דבר ברור הוא לו, מ"מ ההליכה ביחד בעגלה דרך טיול לגנות ופרדסים אינו ברור שמותר, הרי שהטיול קל מישיבת הספסל. וא"כ לנוהגים כדעת המקילים בישיבת הספסל, כ"ש שמותרים לנסוע יחד לטייל בגנות ופרדסים ומ"מ ראוי להחמיר בזה, וכמו שכתב החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"ב סי' ל"ח) שירא שמים לא יטייל עם אשתו נדה בעגלה.
ל) לא ילך עם אשתו בעגלה אחת: בשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רס"א) כתב שמשמעות הרמ"א שאיסור זה הוא אפי' ביושב ביניהם אחר, ומה שהזכיר בסיפא שהם לבדם, קמ"ל דבכה"ג שהולך לצרכיו שרי אפי' לבדם. ושבחכמת אדם (כלל קט"ז ס"ה) מתיר כשיש אדם שמפסיק
ו. לא יישן עמה במטה אפילו כל אחד בבגדו ואין נוגעין זה בזה לד): הגה ואפילו יש לכל אחד מצע בפני עצמו (ב"י דלא כרבינו ירוחם). ואפילו אם שוכבים בב' מטות והמטות נוגעות זו בזו, לה) אסור (מרדכי פ"ק דשבת בשם הר"מ):
הלכה כסדרה
ביניהם. וסיים, וקשה להכריע בדברים אלו, ועי' תרוה"ד. ונראה דכשאחרים הולכים עמהם יש להתיר בטיול ואפי' אינם ביניהם, ע"י דבר המפסיק ביניהם. עכ"ד. ולענ"ד נראה שאף דעת הרמ"א כחכ"א להתיר כשיושב ביניהם אחר. ומה שכתב דברי היש מתירים כשאדם אחר מפסיק ביניהם בתחילת דבריו דמיירי בדין ישיבת הספסל, ולא בסופם שיהא קאי גם על טיול, היינו משום שהאגודה שהוא מקור הדין מיירי בספסל, וסמך הרמ"א על מש"כ וכן "לא ילך עם אשתו" דמשמע שניהם לבדם. וכן הסברא נותנת שכל שיש אחר עמהם ויושב ביניהם, תו ליכא קירוב הדעת הבא אליהם מטיול בגנות ובפרדסים.
לא) בעגלה: בערוך השולחן (סק"כ) כתב שאפי' לילך לטייל ביחד אינו נכון משום שיש בזה קירוב דעת וחיישינן לתקלה. ע"כ. אבל בשו"ת אגרות משה (ח"ב יו"ד סי' פ"ג) כתב שאינו רואה בזה שום חשש איסור. שמה שכתב הרמ"א לאסור לנסוע יחד בעגלה לטיול, זהו מצד שיושבים ביחד ולבם פנוי ואינם טרודים בשום דבר, יש לחוש יותר משום קירוב דעת וחיבה. אבל טיול בהליכה ברגל אין שום חשש בזה. ע"כ. וכ"כ משמרת הטהרה (ח"ב עמ' קמ"ד) שדברי ערוך השולחן חומרא יתירה היא ואין להוסיף חומרות מדעתנו. ע"כ.
יש שרצו לומר ע"פ סברת האג"מ הנ"ל, שאם הבעל הוא הנוהג במכונית, מותרים מעיקר הדין לנסוע יחד לטיול בגנות ובפרדסים, שהרי אין לבו פנוי, וטרוד בנסיעה, ולא גרע מטרדת ההליכה. וא"כ אע"פ שהיא לבה פנוי, אין בכך כלום שהרי איהי לא מרגלא ליה. ויש לדחות, ואין להקל.
לב) אם הולך רק דרך טיול וכו': במשמרת הטהרה (ח"ב עמ' קמ"ח) דייק מלשון הרמ"א שאם רק הוא הולך לצרכיו ולעסקיו, והיא נלוית אליו לשם טיול בלבד, מותר. והטעם שכיון דבעבידתיה טריד אין לחוש להרגל עבירה. ושכ"כ כמה אחרונים. עיי"ש.
לג) טיול כגון לגנות וכו': כתב הגאון ר' יוסף חיים בשו"ת רב פעלים (ח"ג סי' י"ז): משמע שדוקא טיול בגנות ובפרדסים שאז מתעוררת החיבה ביותר, אסור. אבל ללכת לטייל עם אשתו בעגלה לבקר חברים, אע"פ שאין לו עסק וצורך בדבר, מותר.
לד) לא ישן עמה וכו': בגמ' שבת י"ג ע"א, "איבעיא להו נדה מהו שתישן עם בעלה היא בבגדה והוא בבגדו. ת"ש וכו', ת"ש ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב, מקיש אשה נדה לאשת רעהו מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, אף אשתו נדה אסור. שמע מינה. ופליגא דר' פדת דא"ר פדת לא אסרה תורה אלא קורבה של גילוי עריות בלבד. שנאמר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה". ע"כ. ופירש"י גילוי עריות, תשמיש ממש. ושאר קורבה ואפי' קירוב בשר, מדרבנן. והיא בבגדה אפי' מדרבנן ליכא למיגזר. והריטב"א בחי' (הוצ' מה"ק) כתב ע"ז, ולי נראה דחס ושלום שיאמר ר' פדת שיהא קירוב בשר מותר בעריות ובנדה וכ"ש באשת איש. והכי פירושו, ופליגא דר' פדת אהך ברייתא וכו' אבל הוא בבגדו והיא בבגדה איסור דרבנן הוא, וכן הלכה. עכ"ל. ואפי' לרש"י שפי' דלר' פדת הוא בבגדו והיא בבגדה, מותר, וכלל נקוט בידינו מרס"ג שכל היכא דנקט בגמ' לשון "ופליגא" אין הלכה כדעה הראשונה אלא כאחרונה, מ"מ הכא גם לרש"י אסור וכדעה הראשונה וכמש"כ בחי' המיוחסים להריטב"א שכיון דפשט תלמודא לבעיין מעיקרא לאיסורא, אע"ג דאמרינן בתר הכי ופליגא דר' פדת, נקטינן לאיסורא. דלא שבקינן פשיטותא דמעיקרא משום ספיקא דר' פדת. וכן פסק הרמב"ם.ע"כ. וכן משמעות מסקנת הגמ' שם דאמר עולא אפי' שום קורבה אסור (ומש"כ שם ופליגא דידיה אדידיה, כבר כתבו התוס' והריטב"א שם שלעצמו היה מיקל מפני שהיה יודע בעצמו שלא יבא לידי הרהור, שצדיק גמור היה.) ובעובדא דתנא דבי אליהו שם שאמר רב יצחק בר יוסף סינר מפסיק בינו לבינה היה, ואפ"ה אמר לה ברוך המקום שהרגו.
לה) הגה ואפי' יש לכל אחד וכו' ואפי' וכו' אסור: כתב רבינו ירוחם בשם הר' שלמה בן הרשב"ץ שאם המטה רחבה ואינם מתקרבים זה לזה מותרים לישון באותה מטה ובלבד שהיא תישן במצע (במזרן) מיוחד לה והוא במצע מיוחד לו. וכתב הב"י שמדין הספסל וממה שכתב המרדכי בשם הר"מ שאפי' רגלי המטה האחת נוגעת בחברתה צריכים להזהר שלא לישון במטות אלו בלא שישימו הפסק ביניהם, משמע דליתיה להאי דינא שכתב רבינו ירוחם. ובב"ח כתב ע"פ דברי התוס' שמש"כ הטור שאפי' כל אחד בבגדו ואין נוגעים זב"ז אסורים לישון יחד, היינו שאין נוגעים זב"ז בקירוב בשר אך נוגעים בבגדיהם. אבל אם רחוקים זמ"ז ואינם נוגעים זב"ז כלל, וכגון שהמטה רחבה מותרים לישון יחד. ומ"מ סיים שלפי מש"כ המרדכי כ"ש שיש להחמיר בזה וכמו שפסק בשו"ע והכי נקטינן. ע"כ.
וכתב במשמרת הטהרה (ח"ב עמ' קנ"ג) שלפי דברי הב"ח נמצא שבשתי מטות נפרדות הנוגעות זו בזו וכל אחד ישן בבגדו על מטתו ואינם מתקרבים זה לזה, אין איסור מן הדין אלא חומרא יתירה היא. שלא אסרו בגמ' אלא במטה אחת ומתקרבים זה לזה. ונפק"מ שאין להחמיר בזה אלא מה שמפורש להדיא בפוסקים ולא יותר. וכמו שכתב כיוצא בזה בשו"ת תרומת הדשן (סי' רנ"א) הנ"ל. ואף שמרן הב"י הביא להלכה בזה דברי המרדכי בשם הר"מ שלא יהיו רגלי המטה נוגעות זב"ז ודחה מש"כ הרשב"ש, אפשר שאילו ראה דברי הרשב"ץ שהתיר לא היה כותב כן. ומכ"ש לפמש"כ בשו"ת אדמת קדש להעיר על דברי הב"י שאפשר שהר"מ והרשב"ש לא פליגי וכו'. ע"כ. ולענ"ד יש להעיר בזה, דבשלמא אם נפרש דברי המרדכי בשם הר"מ ש"צריך להזהר" בב' מטות, היינו מצד חומרא, שפיר. אבל ע"פ הסכמת הרב שליט"א שמרן הב"י ז"ל פירש דברי הר"מ דמעיקר הדין קאמר, א"כ לאחר שפסק מרן ז"ל כהר"מ להלכה היאך נאמר אנו שאין ד"ז אלא חומרא יתירה. ואם משום שלא ראה מרן ז"ל דברי הרשב"ץ, לענ"ד אין די בזה להקל לאחר שראה דעת החולקים, רבינו ירוחם בשם הר"ש בן הרשב"ץ, ואפ"ה הסכים עם הר"מ לאסור. (ומש"כ ומכ"ש לפ"מ שיש שהעירו על מרן הב"י שאפשר שלא פליגי, שהר"מ שאסר מיירי באופן שהמצעות (המזרנים) של ב' המטות נוגעות זב"ז שיש לחוש שבאנס השינה יגעו זה בזה. והרשב"ש מיירי במטה רחבה שיכולה להכיל ב' מצעות בריווח ולכן התיר. הנה מלבד שפירוש זה דוחק בלשון הר"מ שלפ"ז מיירי דוקא בנוגעות המצעות זה בזה וזה עיקר טעם האיסור והמרדכי בשם הר"מ כתב רק "ורגלי (המטה) האחת נוגעים בחבירתה", עוד קשה לי מאד הראיה מכאן שאדרבה לפי' זה גם רבינו ירוחם (אשר ע"פ הבנת הב"י ז"ל מיקל כעין דעת התוס' שהביא הב"ח), מודה להר"מ שבב' מטות הסמוכות זל"ז ומצעותיהן נוגעים זב"ז האיסור הוא מעיקר הדין).
במשמרת הטהרה שם סיים, "ומכיון שמעיקר הדין אין לאסור אלא במטה אחת ומצע אחד ומתקרבים ומתחממים ונהנים זה מזה וכמש"כ התוס' והב"ח, הא לאו הכי מותר, וגם המהריק"ש התיר לדידן (הספרדים) באופן שיש שתי מצעות (ואינן נוגעות זב"ז), לכן יש להקל כשיש הפרדה כל שהיא בין המטות". ע"כ. וכבר נתבאר מה שיש להעיר בזה. ומ"מ הדין ודאי דין אמת שהרי מקור האיסור בב' מטות סמוכות הוא במרדכי בשם הר"מ, ושם הלשון, ורגלי האחת "נוגעת" בחבירתה. משמע שכל שאינן נוגעות זב"ז, שרי. וכ"כ הפת"ש סקי"א בשם המקור חיים (סקל"ג) שבהפרש כל שהוא בין מטה למטה מותר. וכן דקדק בשבט הלוי (מהדו"ב עמ' רס"ג) מלשון הרמ"א. אמנם כתב שם שהנסיון מורה שבלי הפסק ממשי אין תועלת כיון שיכולים להגיע ולנגוע זב"ז או ע"י הכרים והכסתות. ושם בעמ' רס"ד הביא עוד ד' שיטות בזה א. בשם האריז"ל, שיעור שהכרים והכסתות לא יגעו זב"ז. ב. כדי מעבר אדם בין המטות. ג. כדי שלא יגיעו בהושטת יד. ד. מרחק אמה. וסיים, ולכתחילה יש להפסיק שיעור אמה. ובחדרים קטנים שא"א להחמיר בהפרש אמה יש להשתדל כשיעור מעבר אדם או שיעור שלא יגיעו בהושטת יד. ובשעת הדחק יש לסמוך על המקילים בהפרש כל שהוא וכפשטות הרמ"א והפוסקים. ע"כ. ובספר דרכי טהרה (פ"ה אות ז) כתב שמעיקר הדין צריך להרחיק שיעור שלא יגעו השמיכות זו בזו. וראוי להרחיק עד שלא יוכלו לנגוע זה בזה ע"י הושטת יד תוך כדי שינה. ואם א"א להרחיק את המטות שיעורים אלו ירחיקו כל שהוא ויניחו בין המטות לוח עץ או כרית וכדו' שתמנע נגיעה תוך כדי שינה. ע"כ. ובקונטרס טהרת המשפחה כתב בשם גאוני הונגריה שלא די בהפסק כל שהוא בין המטות אלא צריך הפסק יותר גדול כגון להעמיד ארגז לילה להפריד בין המטות. (ובשבט הלוי (שם) כתב, ונהגו להשים תיבה או ארון קטן בין המטות). וכתב ע"ז במשמרת הטהרה (ח"ב עמ' קנ"ד), ואין לזה כל יסוד בהלכה. והמחמיר יחמיר לעצמו אבל אין להורות כן לאחרים. ולא תוסיפו פן תגרעו. ע"כ.
כתב בספר שבט הלוי (מהדו"ב עמ' רס"ג) שמטה גדולה כב' מטות, אף אם רוצים לישון בה יחד רק בימי טהרה, ובימי האיסור ישן הוא במטה אחרת, אין להשימה בבית משם מראית העין.
בפתחי תשובה (סקי"א) כתב בשם המקור חיים (סקל"ג) שמלשון המרדכי (שהוא מקור דין האיסור בב' מטות הנוגעות זב"ז), "ורגלי האחת נוגעת בחברתה" משמע דדוקא אם רגלי המטות נוגעות זו בזו אסור, דאז שוכב האיש והאשה פנים נגד פנים ויכולים להסתכל זה בזו ויכול לבוא לידי הרגל דבר. משא"כ אם ראש המטה נוגעת ברגלי חברתה וכ"ש ראש המטה בראש חברתה שאין יכולין לראות זה פנים של זו מותר. אלא דמ"מ העולם נוהגים כסתימת לשון הרמ"א שכתב והמטות נוגעות זו בזו אסור דמשמע שבכל ענין שנוגעים זה בזה אסור. ע"כ. (וצריך להבין כוונתו במש"כ דדוקא אם "רגלי" המטות נוגעות זו בזו אסור וכו', משא"כ אם "ראש" המטה נוגעת ב"רגלי" חברתה וכו'. שלכאורה הא בראש המטה נמי איכא רגליים, ומנ"ל לדקדק חילוקו מלשון המרדכי. ויש לפרש בזה ב' פירושים. א. כנראה לכאורה, שבתחילה מיירי במטות הסמוכות זל"ז מצידיהן. ולפי שדרך המטות בזמנם היה שמלבד רגליהן הנראות מהצדדים היה כמין לוח מחובר בראשן ובמרגלותיהן. לכן דקדק ממש"כ המרדכי ש"רגליהן" נוגעות, דהיינו שהמטות סמוכות זל"ז מצידיהן. אך שא"כ לכאורה יש לדחות דאפשר שבזמן המרדכי רגלי המטות היו נראות מכל צד, וא"כ אפשר שמש"כ "ורגלי האחת נוגעת בחבירתה" הוא אף לאורך המטות ולאו דוקא מן הצד. ושפיר אתי מנהג העולם גם לפ"מ דאיתא במרדכי. ב. והוא הנראה נכון בכוונת המקור חיים, שמש"כ דדוקא אם "רגלי המטות" וכו' ר"ל מרגלות המטות. שדוקא אם מרגלות מטה זו סמוכה למרגלות חבירתה אסר המרדכי. ד"ורגלי האחת" שכתב היינו מרגלות האחת וכן משמע ממש"כ אח"כ להתיר כשראש המטה נוגעת ברגלי חבירתה. שעל כרחך היינו מרגלות חבירתה. ואף שזה הנראה נכון בכוונת דבריו, עדיין יש להשיב על דקדוקו מהמרדכי. וצ"ע.)
במרדכי הנ"ל כתב שאם רגלי המטה האחת נוגעת בחבירתה, לא ישכב הוא במטה אחת ואשתו נדה באחרת, "אם לא ישימו הפסק בינתיים". ופשטות לשון "אם" יותר משמע שבאותו אופן דמיירי ברישא שרגליהן נוגעות זב"ז כתב שהפסק מתירן. והיינו דשימת הפסק חפץ קאמר ולא הפסק דהפרדת המטות. [ונראה פשוט שאע"פ שבדין אכילה על שולחן אחד נהגו להקל בהפסק חפץ כל שהוא ואע"פ שאינו גבוה וכמשנ"ת לעיל ס"ג עיי"ש, הכא אף אם איתא להאי דינא אין להקל אלא בדבר הגבוה ומפסיק ממש בינו לבינה. דבשלמא התם י"ל דסגי בהיכר המזכירם שהיא נדה, אבל הכא כיון שבשנתו אין דעתו צלולה עליו מסתבר דבעינן הפסק ממשי ולא היכר בעלמא. (ועי' לעיל ס"ק י"ב בדין ההיכר דאכילה על שולחן אחד שראוי להקפיד על היכר הגבוה קצת) וכן משמע קצת מדנקט המרדכי "הפסק" ולא "היכר". או "הפסק להיכרא".] ועי' תוס' שבת י"ג: ד"ה מטה, ובב"ח הנ"ל. וע"ע בתשב"ץ ח"ג סי' מ"ב. ולמעשה צ"ע.