נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין
דף סג:
ד משנה, היתה למודה להיות רואה בתחלת הוסתות כל הטהרות שעשתה בתוך הוסתות טמאות, - ופירש"י בוסתות דגופה קאמר, וכן פירש הרב ברטנורא, - וביאור הדברים דכיון דהחששא הוא רק בתוך הוסת. ולא עונה מקודם או עונה לאחריו, ע"כ זהו רק בוסת הגוף, - משא"כ וסתות דיומי שחוששין כל העונה, - אמנם הרמב"ם בפר"ג מה' מו"מ ה"ו כתב סתם כלשון המשנה, ולא כתב שזה מיירי בוסתות דגופה משמע גם בוסתות דיומי כן הדין, - ותמוה מדוע לא חיישינן לכל העונה, - וביותר להרמב"ם לשיטתו דהוסתות דגופה הוא רק אם בא בצירו' עם הוסתות דיומי כדלעיל, וא"כ הכא מיירי ג"כ בוסתות דיומא כיון שזה בעינן עם הוסת דהגוף, - ונראה דסבר הרמב"ם דלטהרות לא חיישינן לכל העונה, אלא על שעת הראיה ממש יש להקפיד, - ולהכי כתב הרמב"ם להאי דינא בה' מו"מ ולא כתב זה בא"ב. - והנה מהא דקאמר התנא רבי יוסי אומר אף ימים ושעות וסתות, - מכל דת"ק מיירי רק בוסתות שבגופה. - וע"כ להרמב"ם צדיך לפרש אף ימים ושעות לחודייהו וסתות:
ה והביאור בדברי רבי יוסי שאסר אף ימים ושעות וסתות, ומפרש לענין לבעלה. והת"ק מיירי לטהרות. - אבל הביאור בזה דכמו שחייש הת"ק בוסת הגוף לשעה המכוונת, בזה בא רבי יוסי לומר דכמו כן גם בלבעלה יש לכוון השעה, וזהו שאמר בברייתא וחוששת בשש שעות היינו שעה ששית כמו שפירשו רש"י ותוס'. - אמנם לטהרות משמע דמודו ר"י ורבי יהודה לת"ק דרק על וסת דשעת ראיה קפדינן, וזהו מדשבקו טהרות ונקטו לענין איסור שימוש. וביותר להרמב"ם דברישא מיירי ג"כ בוסת ליומי, - והנה הרשב"א הובא בב"י סימן קפ"ד והובא במלאכת שלמה במשניות דמדשבקי רבי יוסי ורבי יהודה וסתות דגופה דסלקי מנייהו אלמא וסתות פשוטים דגופה דכו"ע שעות הוסת בלחוד הוי הוסת, אבל אחר השעות אין וסת ואינה חוששת לו, יעוי"ש, אמנם זה לא ניחא לשיטת הרמב"ם דלא חיישינן לוסת הגוף בלא ימים, ושיטת הרשב"א הוא כשיטת הרמב"ם כמו"ש הב"י בסימן קפ"ט. - ולפי מה שכתבנו ע"כ החילוק בזה בין לבעלה, לבין לטהרות, - והיינו דבכל וסתות דגופה לא חיישינן לטהרות רק על שעת ראיה. משא"כ בלבעלה כיון שיש אזהרה לפרוש עונה:
ו שם בגמ' דאי אשמעינן הא הו"א ה"מ לטהרות אבל לבעלה לא, - וקשה הא בפירוש מיירי רבי בלבעלה מדאמר אסורה, וזה קאי אתשמיש, וכמו שפירש"י. - ונראה דיש לפרש לטהרות בזמן דאיכא טהרות. - פרק עשירי משנה, תינוקת וכו' ראתה ועודה בבית אביה, ב"ש אומרים נותנין לה בעילת מצוה, וב"ה אומרים כל הלילה כולה:
א כתב הרמב"ם בפר"ה מא"ב הי"ט ואם ראתה דם בבית אביה ואח"כ נשאת אין לו לבוא עליה אלא בעילה ראשונה ופורש. - ותמוה דהלא זהו שיטת ב"ש. אבל ב"ה סברי דנותנין לו כל הלילה כולה, וא"כ מדוע פוסק כשיטת ב"ש במקום ב"ה, וזהו שכתב הראב"ד בהשגה וז"ל כתב הראב"ד ז"ל כב"ש היא עכ"ל. - וכתב הה"מ ונראה שדעת רבינו הוא ממה שאמרו בגמ' דרב ושמואל דאמרי תרווייהו הלכה בועל בעילת מצוה ופורש וכו', והך דרב ושמואל דין גמור הוא, יעוי"ש. והנה לפי"ז דברי הראב"ד תמוה דאטו לא ידע הראב"ד מהא דרב ושמואל, ושזהו מסקנת הש"ס שם הלכה למעשה, - ועוד דלקמן בהכ"ד כתב הראב"ד ומשיג מהא דלמעשה ולעולם אינו בועל אלא בעילת מצוה ופורש. יעוי"ש. וא"כ לפי שיטתו מדוע השיג הכא וכתב על הרמב"ם שזהו לב"ש, - ומשמע דיש לפסוק כב"ה וא"כ דברי הראב"ד סותרין זה את זה:
ב והנה בעיקר השגת הראב"ד איכא למימר דהראב"ד מפרש הא דרב ושמואל דהם מיירי בהגיע זמנה לראות, - וזהו דלא כפירש"י דמפרש בין הגיע זמנה לראות ובין שלא הגיע זמנה. והראב"ד מפרש דהם מיירי בהגיע זמנה לראות. אבל בלא הגיע זמנה לראות בזה יש לפסוק כב"ה דנותנין לה כל הלילה כולה, - ולזה השיג על הרמב"ם דמיירי ג"כ בלא הגיע זמנה לראות, וכיון שפסק הרמב"ם בזה דבועל בעילת מצוה ופורש, על זה כתב דזהו כב"ש. - איברא דהר"ן בפר"ב דשבועות כתב דהרמב"ם מפרש דרבותינו נמנו וגמרו אהגיע זמן לראות וראתה, והראב"ד השיג עליו כב"ש הוא זה ע"כ, ולא מן השם הוא זה אלא כדכתיבנא, יעוי"ש, אבל הראב"ד מפרש דהרמב"ם מיירי בלא הגיע זמנה לראות וראתה. ומפרש ג"כ דרב ושמואל ורבותינו נמנו וגמרו מיירו בהגיע זמנה לראות, אבל בלא הגיע זמנה לראות וראתה, זו היא פלוגתא דב"ש וב"ה, ויש לפסוק בזה כב"ה דנותנין לה כל הלילה כולה, - והנה לדעתי נראה שמפשטות דברי הרמב"ם מדלא כתב דמיירי בהגיע זמנה לראות וראתה. משמע דמיירי בלא הגיע זמנה לראות, - אמנם יש לומר דהרמב"ם מפרש דברי רב ושמואל וגם רבותינו נמנו וגמרו כוונתם אף בשלא הגיע זמנה לראות וראתה ופסק כוותייהו:
ג אמנם לפי"ז תקשה בהא דכתב הראב"ד שם בהכ"ד והכ"ה שכתב כל זה אינו למעשה ולעולם אינו בועל אלא בעילת מצוה ופורש, יעוי"ש, הרי דהראב"ד ע"כ מפרש ג"כ דברי רב ושמואל ורבותינו דגם בלא הגיע זמנה לראות כן הדין דהרי שם כתב הרמב"ם הדין בהבועל פחותה מבת שלש ויצא דם הרי"ז דם בתולים, ושם מיירי הרמב"ם בלא ראתה מקודם. ומכל זה כתב הראב"ד דהדין בזה בועל בעילת מצוה ופורש, - אעפ"י שבזה גם ב"ש סברי דנותנין לה ארבע לילות, וב"ה סברי עד שתחיה המכה:
ד ונראה לפי מה שכתב הרמב"ם בפרי"א מא"ב ה"א וז"ל כל שאמרנו בנדה וזבה ויולדת הוא דין תורה וכו' ושם בה"ח כתב וכן דין דם בתולים בזמן הזה שאפילו היתה קטנה שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה דם מימיה בועל בעילת מצוה ופורש. יעוי"ש, נמצא מבואר כי מה שכתב בפר"ה הוא עפ"י דין תורה. ולזה כתב הראב"ד בהשגה כי עפ"י דין התורה בשלא הגיע זמנה לראות וראתה יש לפסוק כב"ה דנותנין לה כל הלילה כולה. - והראב"ד לפי פירושו שסבר דרב ושמואל ורבותינו מיירי בהגיע זמנה לראות, - וסברי בלא הגיע זמנה הדין כב"ה דנותנין לה כל הלילה כולה. והרמב"ם סבר דהם סברי דגם בלא הגיע זמנה זמנה לראות בועל בעילת מצוה ופורש, כמו שכתבנו לעיל. אבל הראב"ד לפי פירושו שפיר כתב דזהו לב"ש. אמנם שם בהכ"ה כתב הראב"ד לפי מה שיש לנהוג האידנא לאחר שהחמירו בזה לדורות האחרונים. - והנה בזה שפיר כתב הה"מ לתמוה על הראב"ד דלא היה צריך לכתוב זה, שכבר ביאר רבינו כל זה בפרי"א, יעוי"ש, והיינו דהה"מ מפרש ג"כ כוונת הראב"ד דכוונתו לומר שהאידנא יש לנהוג בזה דבועל בעילת מצוה ופורש, אבל הרמב"ם הכא בפר"ה מיירי לפי עיקר הדין, - איברא דמרן בכס"מ ובב"י מיישב דברי הראב"ד שלא נעלם ממנו מה שכתב הרמב"ם בפרי"א, אבל פליג עליו בזה שדעת הרמב"ם דאינו אלא מצד המנהג. - והראב"ד סבר שזהו מעיקר הדין. ולהכי השיג דלמה לו לומר דכל מה שכתב בפר"ה דאינו אלא לפי משנה ראשונה. כיון שאח"כ רבותינו נמנו וגמרו שיהא בועל בעילת מצוה ופורש עכת"ד יעוי"ש, ובב"י סי' קצ"ג. - אמנם לפי מה שביארנו דע"כ מוכח מדברי הראב"ד דלעיל דמפרש הראב"ד דברי רבותינו דמיירו בהגיע זמנה לראות, - אבל בשלא הגיע זמנה לראות הנה מצד הדין כפי המשנה ראשונה דפליגי בזה ב"ש וב"ה והלכה כב"ה, - וע"כ גם להראב"ד הא דהחמירו בתראי גם בלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה מעולם זה אינו מצד הדין, אלא מצד חומרא, וא"כ לא היה להראב"ד להשיג בזה, כיון שהרמב"ם בעצמו כתב כן, וזהו כוונת הרהה"מ בזה שהקשה על הראב"ד, ובלא"ה אין להשיג על הרמב"ם בזה כיון שכל מה שכתב בפר"ה הוא רק מה שהוא מצד הדין כמו"ש הרמב"ם בעצמו לקמן בפרי"א:
ה ונראה בכוונת הראב"ד להודעינו בזה שכתב הרמב"ם בבועל פחותה מבת שלש כיון שבתוליה חוזרין, - דבזה יש לטעות ולומר דליתא בזה החומרא שהנהיגו בתראי, וגם הרמב"ם לקמן בפרי"א לא כתב להדיא היאך הדין בפחותה מבת שלש, וא"כ יש לומר דבזה הדין כדין התורה לומר שכל דם שתמצא הוא דם בתולים, - לזה מצא הראב"ד חובה להודיע שגם בזה הפחותה מבת שלש, הדין לפי מה שהנהיגו בתראי דבועל בעילת מצוה ופורש: ו ולדינא סבר כן הרמב"ם ג"כ כהראב"ד דאפילו פחותה מבת שלש בועל בעילת מצוה ופורש, ואע"פ שלא כתב זה בספר היד, אבל בפיה"מ כתב להדיא וז"ל, וכבר ידעת פסק ההלכה שבידנו שהיות בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה ז' נקיים, וכן פסק הלכה בכל בתולה ואפי' היתה בתכלית הקטנות בועל בעילת מצוה ופורש, הלכך היה דין כל הנושא בתולה ואפילו שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה דם מימיה שיבעול בעילה אחת ויפרוש ממנה עד שתספור ז' נקיים אחר שיפסוק הדם, יעוי"ש, מבואר שכתב אפילו אם היא בתכלית הקטנות, ע"כ כוונתו גם על פחותה מבת שלש, - ולפי"ז כוונת הראב"ד לא בתור השגה אלא בא לומר, דלפי מה שהחמירו בנות ישראל גם בפחותה מבת שלש כן הדין, ומפני שלא כתב הרמב"ם זה להדיא בפרי"א להכי כתב הראב"ד שלא נטעה בזה מהטעם שכיון שבתוליה חוזרין, וכמוש"נ:
ז ובזה יש ליישב גם מה שהקשה במגדל עוז על הראב"ד למה כתב זה בסוף פרקין, יעוי"ש, ולפי מה שכתבנו דבא להודעינו דין זה בפחותה מבת שלש, וזה לא נזכר בפרי"א, וכדלעיל:
ח והנה בהא דאמרו ב"ש נותנין לה בעילת מצוה, מה זה לשון נותנין דע"כ צריך לבעול, - הנה הרז"ה בהשגות מפרש דהכוונה אם לא ראתה דם בביאה מותר לבוא עליה עוד פעם כל זמן שלא תראה, ומותר לבעול עד שתראה דם, ורק אם תראה דם אסור לבוא עליה עוד, ולדברי ב"ה אפילו אם תראה דם באותה ביאה מותר לבוא עליה כל הלילה, ולאחר הלילה אם ראתה פורש, ואם לא ראתה אינו פורש.- וזהו לשון נותנין דומיא דנותנין לה ד' לילות שאינו חייב לפרוש ממנה עד שתראה, יעוי"ש, - והנה יש לעיין לדידן דקיי"ל בועל בעילת מצוה ופורש אם הוא דוקא שתראה דם, או אפילו בלא דם, - והנה הרז"ה כתב הא דאמר שמואל כל ההיא הלכתא דפרקא אחרינא לאפוקי אפילו מב"ש, יעוי"ש, משמע דלדידן אפילו בלא מצא דם פורש, - וברמ"א סימן קצ"ג הובא בשם הג"ה להקל בשלא מצא דם, - והיינו דבזה לא גזרו. - כיון דבזה גם לב"ש מותר:
ט והנה הרא"ש כתב דאפילו בעל ולא מצא דם כלל פורש ממנה דכיון דרוב נשים יש להם דם בתולים שמא ראתה טיפת דם כחרדל וחפהו ש"ז או נאבד, ובהטיה לא תלינן דמילתא דלא שכיחא היא, ואפילו בוגרת נמי אעפ"י שאין לה טענת בתולים מ"מ כיון שיש בוגרת שיש להן דם בתולים לא פלוג וצריך לפרוש אפילו לא מצא דם, והב"י הביא כן גם בשם הר"ן והרשב"א בת"ה, ומביא בשם הג"מיי שכתב בשם הראב"ד דאפילו לא מצא דם פורש, ואיכא מ"ד שאם לא מצא דם אינו צריך לפרוש ומסתברא לקולא, אבל בשם רש"י נמצא לחומרא וכו' יעוי"ש, - ויש לעיין להמחמירים היאך יפרשו הא דתנן נותנין לה בעילת מצוה דע"כ על בעילה אחת לא שייך נותנין לה. דע"כ לא סגי בלא זה:
י ונראה דהם יפרשו הא דנותנין לה היינו לאפוקי מדעת הראב"ד שכתב דצריך לפרוש באבר מת, ואסור לפרוש באבר חי, והובא שיטתו בהרא"ש, יעוי"ש, ובזה פליג עליו הרא"ש ועוד ראשונים, ובזה יש לפרש נותנין לה בעילת מצוה, היינו עוד ביאה בזה שפורש באחר חי, - והנה להראב"ד שסובר דפורש דוקא באבר מת. ע"כ יפרש הא דנותנין לה בעילת מצוה, דהיינו שאם לא מצא דם מותר לבעול עוד פעם עד שימצא דם, - ומטעם זה כתב הראב"ד דמסתברא לקולא, - והאוסרים לבעול עוד פעם גם כשלא מצא דם יפרשו הא דנותנין לה בעילת מצוה דמותר לפרוש ממנה באבר חי, - והנה נראה דהלשון בועל בעילת מצוה ופורש, משמע ג"כ דפורש כמו שהוא גם באבר חי, - ואינו צריך להמתין עד שימות האבר:
א שם, איתמר בעל ולא מצא דם וחזר ובעל ומצא דם, רבי חנינא אמר טמאה ורבי אסי אמר טהורה. - וקשה להפוסקים דסברי דגם בלא מצא דם אסור לבעול, וא"כ מדוע פליגי הני אמוראי באופן שבעל באיסור, ואטו ברשיעי עסקינו, - והב"י הביא שזה דוקא בדורות הראשונים שהיו בקיאים בדמים, יעוי"ש, אבל יש לעיין דהלא אם נפרש הא דרבותינו שנמנו וגמרו, בועל בעילת מצות ופורש גם בשלא מצא דם, והוא מטעם לא פלוג, - וא"כ היאך אמרינן דרבי חנינא ורבי אסי סברי דמותר. - ועוד דאם נפרש בדברי ב"ש שג"כ מחמיר בזה, ורב ושמואל ורבותינו דנמנו וגמרו מחמירי טפי, וא"כ דוחק לומר דר"ח ור"א מתירין בזה:
יב והנה בפשטות יש לפרש הפלוגתא דר"ח ורבי אסי דמיירו באופן שלא מצא דם. ומכל זה פירש ממנה עד שתטהר, ואח"כ בעל ומצא דם, ויש להסתפק אם הביאה הראשונה היתה בהטיה, ועכשיו מצא בתולים, ובזה פליגי ר"ח ור"א. - אמנם רש"י מפרש וחזר ובעל, בתוך ארבע לילות, יעוי"ש, הרי מפרש"י משמע דפליגי לפי דין המשנה. - אבל לפי משנה אחרונה לאחר שנמנו רבותינו וגמרו בועל בעילת מצוה ופורש. לא שייך זה, ותמוה. דמדוע לא נפרש כמו שפירשנו. יג ומזה נראה דשיטת רש"י דגם לאחר שנמנו רבותינו, מ"מ בלא מצא דם מותר לבעול, וא"כ לא מיירי ברשיעי בעבריין שעבר על גזירת חכמים, - ופליגי היאך הדין בדם הזה אם הוא דם נדה או דם בתולים. - ואעפ"י ששיטת רש"י להחמיר בבעל ולא מצא דם כמו שהובא בב"י. - להכי פירש"י דבאופן שנותנין לה ארבע לילות, בזה מותר לבעול בלא מצא דם בביאה ראשונה, וזהו כוונת רש"י שפירש דמיירי בארבע לילות: