אור ברסלב

נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין

דף נב:

דף נב.

ח אמר רב חסדא ולגירסת הב"ח רב אשי עד שיהיו שתי שערות במקום אחד. - והנה הרמב"ם בפר"ב מאישות הי"ז כתב וז"ל שתי שערות אלו צריכות שיהיו במקום הערוה, יעוי"ש. והיינו שמפרש הרמב"ם דבמקום אחד שאמרו היינו מקום המיוחד שהוא במקום הערוה. - והקשה הרמב"ן בחידושיו דהרי בשמעתין משמע דאפילו ביד וברגל או בגבה, יעוי"ש. - ומרן בכס"מ העיר בזה שכתב הרמב"ם אח"כ וצריכות להיות במקום אחד, מה בעי בזה אם כוונתו לומר במקום הערוה כבר כתב מקודם, ואם לומר שגם במקום הערוה בעינן במקום אחד. זו מנין לו, יעוי"ש. - וראיתי במעשה רקח על הרמב"ם מביא שו"ת מהר"ר בצלאל אשכנזי דף ס"ז מביא בשם הרשב"א שתמה על הרמב"ם שכתב דשתי שערות האמורות בכ"מ צריך שיהיו במקום הערוה, ונראה לו שמפרש יד ורגל כינוי לאותו מקום עליונו ותחתונו ושכך מצא מפורש לתלמידו רב יוסף עקנין ז"ל בשם פירוש הר"ח ז"ל וכו' ומסיים בטעמא דמסתבר הוא שיהיה הכל באותו מקום דמה ענין לכאן יד ורגל, וגבו נמי דאמרינן היינו נמי מקום התפוח שעל אותו מקום עכ"ל. ומעשה רקח מסיים והוא חידוש גדול וקרוב אל הסברא הרבה. - והנה זה הפירוש מתאים להא דתנן בא סימן התחתון דהכוונה מקום הערוה, וכן גבי בן סורר ומורה משיביא שתי שערות עד שיקוף זקן התחתון. ולא הזכירו התנאים משארי מקומות, וע"כ פשטות הדברים מורה שהעיקר הוא רק במקום הערוה, וזהו כמו"ש הראשונים בכוונת הרמב"ם לפי מה שהבין בפירושם של התנאים, וביותר שגם רבינו הר"ח שכל דבריו דברי קבלה מפרש כן:

ט שם, משנה שתי שערות האמורות בפרה ובנגעים, והאמורות בכל מקום וכו'. - ויש לדייק מדוע שנה שתי פעמים האמורות. - וע"כ הני שתי שערות ששנה התנא האמורות בכל מקום מחולקות בדין להני השתי שערות דפרה ובנגעים. והיינו דאעפ"י שאין הבדל בגידול השיעור, אבל ע"כ יש הבדל בשארי דברים. ורש"י פירש האמורות בכל מקום בתינוק ותינוקות. - והא דשנה התנא בכל מקום משום דלענין תינוק ותינוקת יש הרבה דינים דהיינו לענין עונשים ויבום וחליצה:

י והא דחלקן התנא. - נראה שמרומז בזה הא דאמר רב חסדא אמר מר עוקבא בגמ' כדברי כולן להחמיר. והיינו שיש חומרא משני הצדדין בין בשיעורא רבה ובין בשיעורא זוטא וזהו כמו שפירש"י בגמ' דמשנקרצות בצפורן לא ממאנת, ולענין חליצה עד דאיכא שיעורא רבה דכולה, יעוי"ש. וזה שייך רק בתינוק ותינוקת. - ולזה חלקן התנא לשתי מחלקות:

יא ואפשר שמזה תמך הרמב"ם יסודו דלא פסק להחמיר בפרה כמבואר בריש ה' פרה וכמו"ש שם הכס"מ בשם הר"י קורקוס דסבר הרמב"ם דהא דר"ח דאמר וכולן להחמיר לא קאי אלא על בן ובת. והמל"מ ריש הלכות מצורע הקשה מנ"ל להר"י קורקוס דבר הזה, יעוי"ש. ולפי מה שביארנו מבואר כן ומרומז גם בהמשנה:

יב והנה בהא דלא ממאנת בשיעורא זוטא לכאורה תמוה הא בלא"ה לאו בת מיאון היא כשהגיעה לכלל שנים אפילו בלא שתי שערות כלל מטעם דאמרינן שמא נשרו. וזהו משום חזקה דרבא דאמרינן שהביאה סימנים ונשרו. - ובס"ט כתב דמיירי בלא בעל דהוי רק ענין דרבנן ולא חיישינן לשמא נשרו, יעוי"ש. אבל לפי"ז קשה מדוע נחמיר בשיעורא זוטא בספיקא דרבנן הלא מבואר בע"ז ז' דבפלוגתא דרבוותא בדברי סופרים הולכין אחרי המיקל. - ולכאורה יש לומר דשאני הכא דהוי ספ"פ לחומרא. א) שמא נשרו. ב) שמא הלכה בשיעורא זוטא. - אבל פשטות הסוגיא לא משמע כן שזהו מטעם חששא דנשירא, והדברים כמו שהם שאמר רב חסדא הלכה כדברי כולן להחמיר משמע שזהו מטעם השיעור בעצמו:

יג ונראה לומר דכוונת רב חסדא שאמר בשם מר עוקבא הלכה כדברי כולן להחמיר לא מצד ספק אמר אלא רק מקובל זה מרבותן שכן הלכה. - וכן ראיתי בשו"ת חת"ס חאו"ח סימן קנ"ד שכתב דכיון שלא אמר חוששין לדברי הכל, ע"כ מוכח דלאו מטעם ספק אמר להחמיר. (ואעפ"י שיש להעיר בהא דאיתא לעיל מ"ז לענין סימני בוגרת על ענין חצר למעשר שאיתא ג"כ בלשון זה. ומ"מ כתבו שם התוס' שהוא מטעם ספק). אבל יש לומר דהכא שאני מטעם ההכרח כיון דרק בבן ובת מיירי ולא שייך להחמיר בשיעורא זוטא מצד ספק כיון שבלא"ה מחמירין. וע"כ דעיקר חידושא דהכא החומרא מצד ודאי מטעם שכן הקבלה ליזול לחומרא. - ובזה מיושב הא דהקשה המל"מ בפר"ב מטו"צ מדוע לא קאמר הרמב"ם שהוא ספק. - וזהו דהרמב"ם מפרש שהוא מצד ודאי, - ונפק"מ בין ודאי לספק לכמה דברים. ותצא מזה שאם קבלה קדושין הרי היא מקודשת לודאי מצד הדין, ואם אח"כ קבלה קדושין מאחר אמרינן לחומרא דגם קדושי שני הוי קדושין, מצד ודאי. - אבל קשה היאך יצוייר שני ודאין. כיון דסתרי אהדדי. - אח"כ ראיתי בחת"ס שהעיר בכעין זה ומסיים בצ"ע. יעוי"ש. אבל ע"כ צריך לפרש דמספיקא אמר הלכה כולן להחמיר. - ומ"מ לא קשה הא דהקשה המל"מ בוט"צ מדוע לא אמר הרמב"ם ספק, מטעם כמו שכתבנו לעיל דהרמב"ם מפרש דהא דהלכה דכולן להחמיר לא קאי אנגעים, אלא על תינוק ותינוקת כמו"ש לעיל. - ולפי"ז הדרא הקושיא לדוכתי' דלמה בעינן הלכה לענין מיאון שלא תמאן בשיעורא זוטא כאן דבלא"ה לאו בת מיאון היא וכמו שהקשה הס"ט. - ותירוצו אינו מספיק כמו שכתבנו לעיל:

יד והנה הרמב"ם בפר"ב מאישות הט"ז כתב דנין בהן להחמיר בכל מקום לפיכך בבן ובבת נחשוב אותם גדולים להחמיר, הואיל וצמחו כדי להנטל בפי הזוג. ונחשוב אותם קטנים להחמיר הואיל ולא הגיעו לכוף ראשן לעיקרן עכ"ל, וכתב הה"מ דסבר הרמב"ם שנוטלות בזוג הוא השיעור הקטן. יעוי"ש. הנה חזינן מדברי הרמב"ם שמפרש כולן להחמיר מצד ספק ולא מטעם ודאי. ולפלא על הגאון חתם סופר שהשמיט בזה דברי הרמב"ם. - אבל לא כתב הרמב"ם דהחומרא במיאון שלא תמאן בשיעור זוטא, וזהו כי בלא"ה מחמרינן במיאון. - אבל רש"י שמפרש החומרא למיאון קשה כדלעיל. - וגם הריטב"א מפרש כפירש"י, ותמיה:

טו ונראה דרש"י והריטב"א אזלי בשיטת התוס' לעיל מ"ט דאיכא הרבה תנאים דלא סברי חזקה דרבא. ולא חיישינן לשמא נשרו אפילו בשהגיעה לשנים. - ובזה הלכה דאזלינן לחומרא. - שלא תמאן בשיעורא זוטא גם כן, אפילו בשלא בעל, וגם לא חיישינן לשמא נשרו בשעה שאנו רואין שאין לה סימנים. ומ"מ איפסק הלכה להחמיר, ואין זה ענין להא דע"ז ז'. משום דשאני הכא דאיפסק להלכה להחמיר. וכמובן:

אמר רב חסדא הלכה כדברי כולן להחמיר. - והנה לכאורה משמע דעל כולהו ענינא קאי רב חסדא בין בפרה ובין בנגעים. - אבל הכס"מ ריש הלכות פרה כתב דלא קאי אלא על בן ובת, ובמל"מ שם תמה מנ"ל להר"י קורקוס לומר כן. יעוי"ש. אמנם ברש"י הכא בסוגיא מפרש כן ג"כ מדפירש בד"ה להחמיר משנקרצת בצפורן לא תמאן דלמא גדולה היא, ולענין החליצה לא תחלוץ עד דאיכא שיעורא רבא דכולהו, יעוי"ש. מבואר דגם רש"י מפרש דעיקר דברי ר"ח להחמיר על בן ובת קאי. - והנה בסדרי טהרה הקשה דהלא לענין מיאון לא בעינן לשיעור כלל דאפילו בלא שערות חיישינן לשמא נשרו, יעוי"ש, שמתרץ דכוונת רש"י לענין מיאון באופן שלא בעל ואז לא חיישינן לנשירה מטעם דהוי ספק דרבנן, אבל אזלינן לחומרא בשיעור זוטא שלא תמאן. - ודבריו תמוהין דהלא גם עכשיו כיון דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר אזלינן בדברי סופרים אחרי המיקל כדאיתא בע"ז ז'. - והגאון בספר גליא מסכת מביא בסימן י"ד בשם הרב מפאסוול דאיכא עתה ספ"ס לחומרא דלמא נשרו, ושמא הלכה כשיעורא זוטא, יעוי"ש. - א שם, מהו דתימא כל כי האי גוונא מביאה קרבן ונאכל קמ"ל. - ופירש"י מביאה קרבן ואינו נאכל, יעוי"ש, וקשה טובא היאך מביאה קרבן בצירוף של כתם, דהלא כל עיקר של כתם הוא מדרבנן. - ומצאתי בחדושי הרמב"ן שהקשה בזה, והריטב"א כתב דכיון דראתה שני ימים רצופים לקרוב הדבר שאף בשלישי ראתה והרגישה ושכחה, ועל זה מביאה קרבן ואינו נאכל שמא לא הרגישה עכ"ד, יעוי"ש. - והנה הרמב"ן ג"כ נחית לזה, ומסיים ואין זה נכון: ב והנה מצינו בזה דלא מחזקינן בשתי ראיות על השלישית. והוא הא דאיתא לעיל ל"ה לענין זב דפליגי ר"א ורבנן אם השלישית בודקין לחיוב קרבן דר"א סבר דאף בשלישית בודקין אותו לחיוב קרבן והיינו דסבר ר"א ראיה שלישית דאונס אינה מביאה לחיוב קרבן, ולהכי בודקין אותו. - וא"כ חזינן דלא אמרינן משום דהשתי ראיות היו שלא באונס. להחזיק על השלישית ג"כ. - ורבנן דסברי שאין בודקין בשלישית הוא מטעם אחר משום דסברי דגם באונס בשלישית מחויב קרבן כמבואר שם. - ולפי"ז מבואר להדיא דלא מחזקינן מהשתים על השלישית. - וא"כ ה"נ הכא ע"כ אין להחזיק מהשתי ראיות דשני ימים שהיו בהרגשה לומר שגם השלישית היתה בהרגשה:

ג ומשמע ג"כ דלר"א לאחר הבדיקה ומצאו שהיתה באונס ע"כ אין זה בגדר ודאי, - והיינו דאם אמרינן שיש להחזיק מהשתים על השלישית. - א"כ גם כשתולין באונס לא הוי יותר מספיקא. - והרי זה כמו בנידון דידן גבי כתם שיש ספק הרגשה. והנה התם בדינו של ר"א אינו מביא קרבן כלל אפילו חטאה"ע הבא על הספק. - וא"כ מדוע הכא תביא חטאה"ע מספק. - ואפשר לומר דהכא גבי אשה שאני כיון דהוי שומרת יום בשלישי. - ובספק לא עלתה לה השימור, ובאופן זה הוית ספק זבה לענין הבאת קרבן. ומביאה חטאה"ע ואינו נאכל והנה אח"כ ראיתי ברמב"ן שכתב ויש לדחוק שכיון שראתה שנים וצריכה שימור, יעוי"ש. נראה שזה היתה הכוונה דבשביל השימור נעשית ספק זבה. - והנה אעפ"י שכתב הרמב"ן שאין זה נכון. - אבל עכ"פ הוי סברא מעליא שזה שאני מהא דזב. - וע"כ דזהו סברת רש"י: ד והנה יש לומר דשיטת רש"י גם בזב בראיה שלישית דהוי ספק זב. - והוא בהא דתנן בנזיר ס"ה ע"ב בשבעה דרכים בודקין את הזב וכו' משנזקק לטומאה אין בודקין אותו מפני שרגלים לדבר, ופירש"י שלא בא מחמת אונסו אלא מחמת זיבה ממש, יעוי"ש. ולכאורה קשה הא לפי האמת לא בעי בדיקה מטעם שגם באונס מטמא, והוא מגזירת הכתוב כדאיתא שם, ולעיל ל"ה, וא"כ מה מהני הא דרגל"ד ששנה התנא. ולכן נראה דבאמת איכא גם רגל"ד דכיון דהשתי ראיות היתה שלא באונס הנה גם השלישית היתה שלא באונס. - וגם אם בדקו ואשכחו שיש לתלות הזיבה באיזה סיבה אחרת ג"כ מספק לא נפקא. - ואז היתה הדין דמביא חטאה"ע הבא עה"ס. - אמנם מפני זה כיון שעכ"פ איכא רגל"ד חידשה תורה להביא קרבן ודאי, מפני הלימוד מהקרא, וחידשה תורה לעשות מספק ודאי. - ולזה שנה התנא מפני שרגל"ד. - והנה תצא מזה חידוש דין לגבי זבה שראתה שתים, והשלישית כתם, ואיכא ספיקא שמא בהרגשה ראתה, דבזה מביאה קרבן ואינו נאכל, וזה מקור לשיטת רש"י הכא:

ה והנה הר"ש בפר"ב דזבים כתב מדוע שנה התנא מטעם שרגלים לדבר כיון שבאמת הדין בזה מפני שלא דרשי רבנן אתין, יעוי"ש. ולפי מה שכתבנו אתי שפיר משום דע"כ גם רבנן דרשי אתין כמו הא דאיתא בבכורות ו' יעוי"ש, וכן הרמב"ם בהל' ממרים פר"ו בהא דכבד את אביך זו אשת אביך, וכתב הכס"מ שהרמב"ם ס"ל דהוי דרשה גמורה, יעוי"ש. - אבל הכא שאני דכיון דאיכא רגל"ד דהשתי זיבות דבשופי הביאו השלישית. - ועכ"פ הרגל"ד מביא להסתפק. - ולהכי לא דרשי רבנן הכא אתין. ולזה שנה התנא רגל"ד. - ור"א דפליג ודריש אתין משום דלא סבר הא דרגל"ד ואפשר דסבר דלחזקה בעינן תלתא זימני ומקודם גם ספק לא הוי, ולהכי לא הוי גם רגל"ד. - ושיטת רש"י הכא הוי אליבא דרבנן. וכמוש"נ:

ו והנה בהיותי בזה נראה להעיר הא דזב מטמא באונס בשלישית שהוא בצירוף הרגל"ד. - אם דין זה נאמרה רק באופן שהספק לנו אם הוא באונס או בשופי. - דבזה ישונה שלישית משנייה. דבשנייה בודקין אותו בז' בדיקות, ובשלישית אין בודקין אותו שאם גם אפילו באה הזיבה באחד מהז' דרכים ג"כ מחמת הרגל"ד, אבל באופן שהיה אונס ברור לפנינו נגלה לכל, אפשר שיש לדונו לאונס, ולא נעשה בזה זב כגון שהכה אותו, או שנפל. - ובזה לא נעשה זב, וזהו אונס הניכר, ותלינן הזיבה באונס:

ז והנה מדברי הרמב"ם משמע שרק מפני הרגל"ד נעשה זב. - והוא מדכתב בפר"ב ממחוסרי כפרה ה"ה וז"ל ראיה שלישית אין בודקין אותו בה אלא אפילו ראה אותה מחמת אונס הואיל ונזקק לטומאה שהרי ראיות שנעשה בהן זב מחמת בשרו היה לפיכך יתחייב בקרבן עכ"ל. מבואר דרק מפני הרגל"ד נעשה זב. - אמנם משמע דרק באונסין כאלה כן הדין. אמנם באופן שהיתה הכאה או נפילה לארץ אפשר שבזה אינו נעשה זב לחיוב קרבן:

ח והנה בירושלמי מגילה פר"א ה"ח אין בין זב הרואה שתים לרואה שלש אלא קרבן, ושם בגמ' אמר ר' יהודה בר פזי דר' לעזר היא דר' לעזר אמר אף בשלישית בודקין אותו. ברם כרבנן השנייה מאונס טהור והשלישית מאונס טמא, יעוי"ש, ואם אמרינן דלרבנן השלישית טמא מפני הרגל"ד שלא היתה באונס אלא בשופי, נמצא דאין בזה הבדל בין שנייה לשלישית, משום דמפני הרגל"ד הרי זה עדות שהיתה בשופי, - ואם בשביל שלא נצרך לבדיקה השלישית זה אינו מבדיל ביניהן. - וע"כ דסבר הירושלמי דגם באופן שידוע שבא הזיבה באונס ממש גם כן השלישית מחייבת בקרבן:

ט ונראה דזהו שיטת הירושלמי בנזיר פר"ט ה"ד דאיתא שם, אונסו אמר ר' אלעזר אונסו ממש, ופירש הקר"ע דהיינו שהוכה על גביו או יפחד יעוי"ש. - וע"כ מה בעי הירושלמי שמפרש אונס ממש. - ע"כ הכוונה דלא תימא דרק אם באה הזיבה על ידי השבעה דרכים שבודקין את הזב מפני שאנו דנין בזה מטעם הרגל"ד. אלא גם אונס ממש שגלוי לכל שבא הזיבה מחמת סיבה זו ג"כ טמא ומחויב בקרבן. (וזהו דלא כהפנ"מ), וכיון שכן אזיל הירושלמי לשיטתו דפריך במגילה דהמשנה כר' לעזר ולא כרבנן. אבל הרמב"ם ע"כ סבר בזה דרק מפני הרגל"ד טמא. אבל אונס ממש אינו בכלל הרגל"ד. והיינו באופן שידוע דהאונס הביא הזיבה, וצ"ע:

א שם, ת"ר הרואה כתם אם יש בו כדי לחלק ג' גריסין שהן כגריס ועוד חוששת. ואם לאו אינה חוששת. - והיינו משום דיש לחוש לשיעור כתם לשלשה ימים. - והיינו דבאופן שיש שיעור כתם לשלשה פעמים לחלקן לשלשה ימים, וכיון שיעור כזה המעיד שמגופה באו חוששין לזיבה. - אבל בשחסר השיעור המעיד שמגופה באו. אין לחוש לזיבה. - רבי יהודה בן אגרא אומר משום רבי יוסי אחת זו ואחת זו חוששת. ופירש"י אפילו בשתי גריסין יש לחוש שמא ראתה אותן בשני בין השמשות וכו', יעוי"ש. - והנה באופן שיש שיעור ג' גריסין ויש בו כדי לחלק לשלשה ראיות לשלשה ימים לא פירש"י משום דיש לחוש לראיה דבין השמשות. - וקשה הא הכא אמר משום רבי יוסי. ולרבי יוסי לא משכחת זבה אלא בראיה דבין השמשות, משום דסבר דמקצת היום עולה לשימור כדאיתא בפסחים פ"א. - וע"כ צריך לומר דסברת רש"י דאפילו לרבנן דר' יוסי הכא שאין בזה השיעור כגריס ועוד לשלשת הימים ע"כ עיקר החששא בשביל ראיה דבין השמשות. - ועוד דלת"ק מסתמא אליבא דרבנן אזלא. - אבל אליבא דאמת אליבא דר' יוסי גם בשיש בזה כשיעור לשלשה ימים הוי החששא דביה"ש דוקא. - והרמב"ם בפר"ט מא"ב הי"ב כתב בשהיה שיעור כתם לשלשת הימים לא כתב בין השמשות, ושם בהי"ג שלא היתה השיעור כתם לכל יום כתב שלא בדקה בביהש"מ. - והיינו דהרמב"ם לא סבר כר' יוסי דמקצת היום עולה לשימור:

ב אמנם בזה שפירש"י הכא או אחת ביום ואחת ביהש"מ של מחר. - קשה הא זה הוי דברי ר' יוסי. - ולדידיה לא הוי זבה או בשופעת, או בראתה שני ביהש"מ. ומצאתי בס"ט שהעיר בזה בצ"ע ובע"ל כתב דע"כ התוספתא דפר"ק דזבים והובא בתוס' שבת ל"ד סברה אליבא דר' יוסי דלא כסוגיא דפסחים והוא דתניא שם וכן היה ר' יוסי אומר ראה אחד ביהש"מ ואחד ודאי ספק לטומאה ולקרבן יעוי"ש, הרי מוכח מתוספתא זו דלר' יוסי ראה אחד ביום ואחד ביהש"מ יכול לבוא לידי קרבן. וע"כ דתנאי אליבא דר' יוסי עכת"ד, יעוי"ש. - ודבריו תמוהין דע"כ שאני זבה מזב, והוא דגבי זבה דתליא בימים, ובראתה יום אחד דבעי שימור, הנה סלקא לה מקצת היום לשימור, וא"כ אין כאן צירוף לשלשה רק באופנים האלו או דשופעת או שראתה ביהש"מ, - משא"כ זב דתלי בראיות אם רק שלא תהא יום מפסיק. - וא"כ בראה אחד ביום ואחד ביהש"מ אם ביהש"מ עדיין יום הרי יש כאן שתי ראיות, ובזה לא סבר ר' יוסי דמקצת היום מפסיק בין הראיות. - אבל אפשר לפרש כוונת רש"י אחת ביום היינו סמוך לשקיעת החמה דלא הוי שהות כמו שמוקים הש"ס בנזיר ט"ז. - ובחשבון הימים גם זה ממנינא דראייתה: ג כתב הרמב"ם בפר"ט מא"ב הי"ד מצאה כתם על חלוקה היום וראתה דם אח"כ שני ימים זה אחר זה, או שראתה שני ימים וביום השלישי ראתה כתם הרי זו ספק זבה עכ"ל, וכתב הה"מ וז"ל שם ראתה שני ימים וחלוק אחד חוששת לזיבה. וביאר רבינו בין שיהיה החלוק ראשון או אחרון ופשוט הוא עכ"ל. - ונראה כי אין כל כך פשוט. - והיינו כי יש לומר דהברייתא נקט שהחלוק בא באחרונה, ויש בזה רגל"ד כי הכתם בא בהרגשה. - משא"כ כשבא החלוק בראשונה. ואין בזה רגל"ד. - ובזה בא רבינו וחידש דגם בשבא החלוק בראשונה גם כן הדין כן. - ויש לעיין מניין לרבינו לחדש שכן הדין דחוששין לזיבה גם כשבא החלוק בראשונה. - ונראה כי למד רבינו זה מהא דאיתא לקמן בברייתא ת"ר ראתה כתם ואח"כ ראתה דם תולה כתמה בראייתה מעת לעת, וכן פסק הרמב"ם בפר"ט מא"ב שם הט"ז. - וא"כ חזינן מזה דגם כשבא החלוק בראשונה איכא רגל"ד דהכתם הוי סיבת הדם שבא אח"כ למחר ומזה דן הרמב"ם דכיון דאח"כ ראתה שני ימים הוי רגל"ד דהכתם בא מגופה, וגם בהרגשה, ומטעם זה הרי זו ספק זבה:

ד והנה לא כתב הרמב"ם בדין קרבן אם מביאה קרבן ואינו נאכל, והנה לכאורה מדלא כתב הרמב"ם דמביאה קרבן ואינו נאכל משמע דכיון דכתמים הוי דרבנן, ואין לחייב בקרבן בשבא הצירוף לשלשה ימים על ידי צירוף כתם שהוא דרבנן, והיינו דלא מצטרפין דרבנן לדאורייתא דוגמא לזה הא דאיתא ב"מ נ"ג דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי. - וה"נ כן הוא. - או"ד דשאני הכא כיון דאיכא רגל"ד, שזהו כעין אומדנא, ולכהפ"ח ספק הוי ויש לחייבה בקרבן שזהו חטאה"ע הבא על הספק ואינו נאכל, וזהו שיטת רש"י כמו שכתבנו לעיל. - ואפשר שזהו גם שיטת הרמב"ם שכתב הרי זו ספק זבה. - ויש לדייק שכן סבר הרמב"ם מדלא כתב חששא דספק זבה. אלא כתב ספק זבה משמע ספק מעליא מדאורייתא, וממילא מובן דמביאה קרבן ואינו נאכל. וצ"ע:

תוכן העניינים

נזר הקודש - נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה