נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין
דף לד:
א אמר רב יוסף כי פשיט רשב"ל בזב בעי הכי ראיה ראשונה של זב קטן מהו שתטמא במגע זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו ש"ז אמר רחמנא כל שש"ז שלו מטמא ראיה ראשונה שלו מטמאה והאי כיון שש"ז שלו לא מטמאה ראיה ראשונה נמי לא תטמא. או"ד כיון דאילו איהו חזי תרתי מצטרפא מטמיא, - ביאור הדברים דהנה לכאורה קשה כיון דאמרה תורה דתנאי הזיבה תלוי בדין ש"ז. וא"כ אין כאן עוד להסתפק דפשיטא דכיון דאין לו טומאה דש"ז אין לו גם טומאת זיבה טרם שנעשה זב. - דדוקא בשתי ראיות נעשה זב. ובראיה ראשונה שאין לו דין זב, ע"כ אין לו טומאת מגע שלא חמיר ראיה ראשונה מש"ז מטעם גזירת הכתוב. ואם בשביל זה מטעם דכיון דאילו חזי עוד ראיה נעשה זב. הלא אין זה רק סברא בעלמא. אבל מה מהני סברא שהיא נגד ההיקש. - והנה גם בהא דפשיט רבא ואמר ת"ש זאת תורת הזב בין גדול בין קטן, מה ראיה ראשונה דגדול מטמא אף ראיה ראשונה דקטן נמי מטמא. - וקשה טובא מה אולמיא דהאי הקישא מההיקש דראיה ראשונה לש"ז. - ודוחק לומר שהוא מטעם דלחומרא מקשינן, מדלא קאמר הש"ס שהוא מטעם זה, ועיקר חסר מן הספר. - ועוד דלפי"ז ההיקש דש"ז מה ממעט אם לא שממעט ראיה ראשונה של זב קטן. - וע"כ דלא לחנם אקשיה רחמנא. - אמנם אתי שפיר כמו שפירש"י דההיקש מלמדנו דראיה ראשונה יש לה טומאת מגע מדאיתקש לש"ז. וכיון שכן יש לדון לאידך גיסא דבא למעט ראיה ראשונה של זב קטן מדאין ש"ז שלו מטמא. - אבל יש לומר דכיון דבא בצירוף אילו חזי תרתי. - וא"כ יש לומר דכוונת התורה דרק באופן שיש לו טומאת מגע אז מצטרף לראיה שנייה להיות מטמא גם טומאת משא. - אבל אם אינו בטומאה כלל. אז לא שייך בצירוף, וזה יש לו ללמוד מזוב דגדול דבראה שתים נעשה זב. וראיה ראשונה מצטרפת, מפני שיש לה מקודם טומאת קרי בראיה ראשונה ממילא מהני להיות לה צירוף. אבל אם אין לראיה ראשונה שום טומאה אין לה צירוף ג"כ וממילא קטן אם אין ראיה ראשונה שלו בטומאת מגע לא שייך גבי צירוף ג"כ. - ובזה אתי שפיר הא דפשיט רבא מזאת תורת הזב בין גדול ובין קטן. - ולכאורה הלא מזאת תורת הזב אין לנו אלא הלימוד שיש דין זב גם בקטן, אבל אין מזה לימוד לדין מגע בראיה ראשונה. - אבל לפי האמור אתי שפיר, והיינו דהכוונה דכיון דאמרה תורה דיש דין זב גם בקטן, והיינו דבשתי ראיות נעשה זב, וע"כ דראיה ראשונה כיון דבאה בצירוף ע"כ יש לה טומאה במגע:
ב כתב הרמב"ם בפר"א ממו"מ הי"ב וז"ל ראיה ראשונה של זב אינה מטמאה במשא והרי היא כש"ז בין מאיש גדול בין מאיש קטן עכ"ל, וכתב הראב"ד אין לשונו מיושר שאילו היתה ראייתו של זב קטן בש"ז לא היתה טמאה כלל עד שיהיה בן ט' שנים ויום אחד, אבל התורה הקישה קטן לגדול וכו' יעוי"ש. כוונת הראב"ד להשיג דמלשון הרמב"ם משמע שראיה ראשונה הרי היא כש"ז וא"כ אין לטמא ראיה ראשונה של זב קטן אף במגע. - והרמב"ם שכתב שאינו מטמא במשא, אבל במגע מטמא. ולפי הטעם שהוקשה לש"ז, זה ליתא בקטן. - אלא אדרבה רבתה תורה מההיקש דזאת תורת. - וזהו לפי מה שפשיט רבא הכא בסוגיא. - ומרן בכס"מ כתב ורבינו ג"כ לכך נתכוין. - ולכאורה השגת הראב"ד נכונה מהא דכתב הרמב"ם דהרי"ז כש"ז. - איברא דיש לפרש כוונת הרמב"ם בזה להודיענו שדין ראיה ראשונה אינה אלא כש"ז לומר שאין לזה טומאת משא אלא טומאת מגע גרידא ולא נתכוון הרמב"ם לומר שתמיד ראיה ראשונה כש"ז, ואפשר שזה כוונת מרן. - אמנם דוחק לפרש כן בלשון הרמב"ם:
ג ונראה לבאר דנפק"מ לדינא בין הרמב"ם והראב"ד כאשר יבואר והוא, - דהנה בעיקר הבעיא דרשב"ל אם ראיה ראשונה של זב קטן מטמא במגע יש לפרש בשני אופנים. - א) באופן שראה רק ראיה אחת ותו לא. - ומבעי' ליה אם לראיה זו טומאה של מגע. אעפ"י שש"ז אין לו טומאת מגע, אבל ראיה של זיבה שאני. ב) יש לפרש דבאמת מיירי שראה שתים. ומכל זה הספק על הראיה ראשונה אם יש לה טומאת מגע. ואעפ"י שעכשיו הוא זב, וראיה זו השנייה מטמא גם במשא, אבל ראיה ראשונה טרם שנעשה זב אין לה גם טומאת מגע. - מטעם ההיקש לש"ז. - נמצא דאם נפרש כאופן השני דאז באופן הראשון שלא נעשה זב פשיטא שאין לראיה זו טומאת מגע. - ד והנה הראב"ד מפרש כאופן הראשון. וסבר דהא דפשיט רבא מזאת תורת הזב מרבה לטומאת מגע גם בראיה ראשונה של זב באופן שלא ראה עוד פעם. ולא משגיחין על ההיקש דש"ז כלל. - ולהכי כתב דהעיקר מזאת תורת הזב. - אמנם הרמב"ם מפרש הסוגיא באופן השני שכתבנו דהיינו באופן שראה שתי ראיות והספק על הראיה הראשונה אעפ"י שעתה הוא זב גמור. - ומפרש הא דפשיט רבא מזאת תורת הזב שגם זב קטן בכלל, היינו באופן שנקרא זב דהיינו שראה שתים, דבראיה אחת לא נקרא זב. - ובאופן זה אין הבדל בין גדול לקטן. ובזה ראיה ראשונה של קטן מטמא במגע. - אמנם באופן שלא ראה רק ראיה אחת זה לא רבתה תורה מזאת תורת הזב, כיון שלא נקרא עדיין זב וממילא דין ראיה זו כש"ז ממש. וכשם שאין טומאה לש"ז שלו. כן אין טומאה כלל גם לראיה ראשונה הלזו. - נמצא דלשיטה זו שפיר מקוים ההיקש לש"ז בין לגדול בין לקטן, והיינו דלגדול הוקש שאין לראיה זו ראשונה טומאת משא, ולקטן הוי ההיקש שאין ראיה ראשונה גרידא טומאה כלל מטעם ההיקש לש"ז שלו. - וזהו כוונת הרמב"ם שכתב והרי היא כש"ז בין מאיש גדול בין מאיש קטן, והיינו דאעפ"י שאין ההיקש מקוים משעה שנעשה זב, והיינו דלאחר שראה שתים אז גם ראיה ראשונה מטמא במגע מפני שנכלל בזאת תורת הזב. אבל ההיקש מקוים בראה ראיה ראשונה לחודיא, דאז אין לה טומאה כלל, ומזה תצא נפק"מ לדינא בין הראב"ד להרמב"ם דלהראב"ד גם בשראה ראיה ראשונה לחודיא מטמא ראיה זו במגע. ולהרמב"ם אין לראיה זו טומאה כלל. וכמוש"נ:
ה שם בעי רב יוסף ראיה ראשונה של מצורע מהו שתטמא במשא. - והנה בחדושי חת"ס הקשה הלא גם בראייה שנייה תבעיא ליה דהא לקמן מסיק רבא דראייה שנייה נמי אינו מטמא אלא מפני שגורם טומאה לאחרים, וא"כ במצורע שאין ראייה שנייה שלו גורם טומאה לאחרים תיבעיא ליה, ומתרץ וז"ל וי"ל ראייה שנייה פשיטא ליה דמטמא במשא בק"ו טהור בטהור טמא בטמא טמא בטהור אינו דין שיהיה טמא בטמא כדאיתא בב"ק כ"ה בפרק כיצד הרגל, אבל בראייה ראשונה ליכא למימר ק"ו משום דאיכא למימר דיה כראייה ראשונה של טהור שאינה מטמאה אלא במגע וכדאמרינן שם בב"ק לענין ש"ז עכת"ד, יעוי"ש. - והנה יש להשיב על זה דלא שייך הכא לומר טמא בטמא דאכתי אינו טמא אלא על ידי ראייה זו הוא נעשה טמא. וכן כתבו התוס' לקמן נ"ה ע"ב בד"ה כי איצטרך קרא למשא יעוי"ש. - וא"כ לפי"ז הדרא קושיא לדוכתי אמאי לא מיבעיא ליה לרב יוסף גם בראייה שנייה של מצורע. - וזהו משום דלא שייך במצורע הק"ו הא דלאחרים גורם טומאה משום דבלא"ה טמא משום מצורע:
ו ונראה דגם במצורע שייך הא דלאחרים גורם טומאה היינו טומאה דזיבה, ויש בזה חלות הטומאה. משום דלאחר שיטהר מצרעתו יש עליו טומאה דזב. - ובטומאה היוצא מגופו יש חלות טומאה על טומאה, ולא אמרינן שבע לה טומאה כמו שכתבו התוס' מנחות כ"ד ועוד בכמה דוכתי, וביארנו בזה בספרנו נזר הקודש למנחות כ"ד. - ואתי שפיר דלא בעי רב יוסף בראייה שנייה אלא בעי בראייה ראשונה. - ז דף ל"ה, שעיר המשתלח יוכיח שגורם טומאה לאחרים והוא עצמו טהור, והנה קשה טובא והא לא דמי לשעיר המשתלח שאין לו גם טומאת מגע. משא"כ הכא בזיבה דיש לה טומאת מגע וא"כ מסתבר יותר שזה תגרום לטומאת משא, דהיינו ממגע למשא. - וראיתי שכן הקשו התוס' לקמן נ"ה. - ותירצו וז"ל ויש לומר דשעיר המשתלח נמי כיון דמטמא אחרים העוסקין בו אינו טהור גמור ושייך לטומאת עצמו. והוי כאילו טמא במגע ודמיא לזוב, יעוי"ש. - ביאור הדברים דאעפ"י דשעיר המשתלח בעצמו אינו מקבל טומאה, ולא שייך גביה טומאה כיון דחי הוא. אבל עכ"פ כיון דהעוסקין בו נטמאים, הרי"ז בדמיון לכל הנטמאים במגע טומאה. ואעפ"י שאינו דומה ממש למגע טומאה, כיון שאינם נטמאים במגע בשעיר המשתלח. ורק על ידי העסק בשעה"מ נטמאים. אבל עכ"פ נקרא שעיה"מ שיש לו ג"כ טומאה. - והנה ההבדל שיש בין שעיה"מ לשארי טמאים כמו שרץ ונבלה שג"כ העיקר של הטומאה הוא לאחרים. - הנפק"מ לנגיעה, והיינו כי כל המטמאים כיון שהם בעצם טמאים. מטמאים בנגיעה. משא"כ שעיה"מ שלא הוי הוא עצמו טמא. - להכי אין לו טומאה בנגיעה. אלא רק העסוקין בו. - ומטעם זה נקרא שהוא עצמו טהור. ומביא טומאה להמשלח טומאה יותר חמורה אשר מטמא גם הבגדים כדכתיב וכבס בגדיו. - והרי"ז בדמיון לזיבה שיש לו טומאת מגע, ומביא לטומאה חמורה שהוא טומאת משא. - אמנם סו"ס יש לבעל דין לחלוק ולומר שעדיין לא דמי זיבה לשעיה"מ דזיבה הוי טומאת עצמו שמטמא הנוגעים בו. - ואפשר שזהו סברת רבא שלא חש להיוכיח משעיה"מ. - ואעפ"י שיש זה בברייתא והובא לקמן נ"ה. והתוס' הקשו היאך לא ידע רבא מהסיפא דברייתא. אמנם הרמב"ן כתב שלא היתה שנויה בביה"מ של רבא. וכן איתא בתוס' הרא"ש שם. והא דלא חש רבא בעצמו לזה. יש לומר דסבר משום דלא דמי לשעיה"מ מטעם דאינו מטמא במגע, משא"כ בזיבה אשר יש לו טומאת עצמו בזה שמטמא במגע. ואין לעשות מזה יוכיח. - והתנא דברייתא סבר כיון שעכ"פ העסוקין בו נטמאו הרי"ז בדמיון למגע. - ויש בזה לומר יוכיח. - ורבא אזיל בזה לשיטתו בהא דאיתא לקמן נ"ו דפריך שם וניליף מה זובו וכו' אמר רבא מזובו ליכא למילף שכן גורם טומאה לאחרים יעוי"ש, ולא חש להיוכיח מהשעיה"מ. - והנה כיון דקיי"ל דדם היוצא מפיו טהור וכדתנן בפר"ו דמכשירין, וע"כ דלא ילפינן מזובו. - וכמו שמבואר לקמן נ"ו. - וע"כ דעקיר כסברת רבא דליכא למילף לעשות דם היוצא מפיו למעיין. וזהו משום דשאני זיבה שכן גורם טומאה לאחרים, וא"כ מבואר דלא אמרינן מוכיח משעיה"מ:
ח והנה לכאורה קשה מדוע לא קאמר הש"ס נבילת עוף טהור יוכיח שאינו טמא וגורם טומאה לאחרים בביה"ב. - אבל יש לומר דשאני נבילת עוף טהור שאין לו טומאת מגע ג"כ משא"כ זיבה, אבל לפי סברת התוס' בשעיה"מ. שכיון שמטמא העוסקין בו להכי דמיא לטומאת מגע. - א"כ ה"נ כיון שמטמא נבילת עוף טהור בביה"ב ג"כ דמיא קצת לטומאת מגע. - והיינו דהאכילה של הנבלת עו"ט דומה לנגיעה, אלא דשאני נגיעה זו שהיא בביה"ב: ט ונראה מזה להוכיח לפשוט הספק שהסתפקנו בספרנו נזר הקודש לזבחים אם הנבלת עוף הטהור יש עליה תורת טמא ממש, או"ד דכיון דכל טומאתה הוא רק בביה"ב אין עליה דין טמא, ונפק"מ לדינא אם מכניסין אותה בעזרה אם חייב על זה כדין מכניס אב הטומאה למקדש. - והנה מזה דלא קאמר הש"ס נבילת עוף הטהור יוכיח שהוא עצמו טהור, מוכח מזה דנבלת עוף הטהור דין טמא עליה ממש והרי"ז כשרץ ונבלה. - ואין לזה יוכיח להא דזיבה: י שם, אף ראייה ראשונה של מצורע מטמא באונס, כתבו התוס' תימה וכו' ובגיוה"ש. - עיין בס"ט שמבאר שיטת הרמב"ם וזה מתאים לדברי הגיוה"ש, ומיושב גם קושיות המל"מ בפר"א ממו"מ הלכה י"ג. - יא תוס' ד"ה לאחרים גורם טומאה. פירש"י לזב עצמו גורם טומאת משא וכו' ואין נראה דעליונו של זב אינו קרוי משא וכו' יעוי"ש, ונראה דפליגי רש"י ותוס' בפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד לענין כלים הטעונים טבילה. ושיטת רש"י כהראב"ד, עי' מה שכתבנו לעיל ל"ג:
יב שם, אמר רב הונא ראייה ראשונה של זב מטמאה באונס. - היינו טומאת מגע כש"ז. - אבל אינה מצטרפת לשנייה להיות דינו כזב אלא לטומאה להצריכו ז' נקיים אבל להיות חייב בקרבן בשלשה ראיות אינה מצטרפת, וזהו הא דזבים פר"ב ראה ראייה ראשונה בודקין אותו, והיינו לענין חיוב קרבן כמבואר. - וזהו ההבדל שיש בין בדיקה לראייה ראשונה לשנייה, דבשנייה הבדיקה גם לטומאה להצריכו נקיים. - ובדבר הראייה השלישית פליגי רבנן ור"א דרבנן סברי דאין בודקין בראייה שלישית. ור"א סבר דבודקין אף בשלישית. - וטעמייהו דרבנן דבראייה שלישית לא בעינן שתהיה בודאי בשופי, ור"א סבר דגם בראייה שלישית לחיוב קרבן בעינן לידע שהיתה בשופי, - ופליגי אם דרשינן אתיים:
יג ויש לעיין לרבנן דסברי דלא בעינן בדיקה בראייה השלישית היאך הדין אם בדקוהו ונתברר שזהו מחמת אונסו אם יש עליו חיוב קרבן, - והיינו דיש לומר דסברי רבנן דאין בודקין לידע אם זה היתה בשופי. - אבל כשנתברר שהיתה באונס פטור מן הקרבן. או"ד דסברי רבנן דגם אם היתה באונס מצטרפת ראייה השלישית להשתים שהיתה בשופי להתחייב בקרבן: יג ונראה לפשוט הספק מהא דתנן זבים פר"ב מ"ב אונסו וספקו וש"ז טמאים שרגלים לדבר, וכתב הר"ש וז"ל בסוף נזיר אמר רבא לא תימא ספק חזא ספק לא חזא, אלא ודאי חזא ספק מחמת ש"ז ספק מחמת ראייה. וכיון דנזקק לטומאה ספיקו טמא, וא"ת אפילו מחמת ש"ז מה בכך הא קתני אונסו טמא אפילו ודאי, ועוד קשה דמתניתין קתני שרגלים לדבר והתם בפר' בנות כותים מפרש טעמא משום דאקשיה רחמנא לנקבה בשלישית לרבנן וברביעית לר"א דמה נקבה מטמא באונס, וי"ל דרגלים לדבר אספקו לחודיא קאי, והאי ספיקו מיירי כשנמצא על בגדו זוב וש"ז ולא ידיע האי זוב אי לחודיא אתיא וסותר שבעה, או בהדי ש"ז אתיא ואינו סותר אלא יום אחד משום דסתרה (צ"ל דפתכה) ביה ש"ז כדאמרינן בריש פרק המפלת, והשתא דנזקק לטומאה תלינן דלחודיא אתיא וסותר את ז' עכ"ל יעוי"ש. - והנה נלמד מדברי הר"ש דהאי אונסו דתנא התנא הכא הדין דאונס בראייה שלישית לרבנן לא הוי זה מטעם רגלים לדבר לומר שבשביל שנזקק לטומאה אנו תולין לומר שהיתה בשופי כמו הני ראייות הקודמות אלא הדין שאונס ג"כ דין זיבה עליו. - וממילא גם כשבדקוהו ונתברר שהיתה באונס ג"כ מצטרפת להשתים הקודמות וחייב בקרבן:
טו אמנם ע"כ לא כן דעת הרמב"ם והוא שכתב בפר"ב ממחו"כ ה"ה וז"ל ראייה שלישית אין בודקין אותו בה אלא אפילו ראה אותה מחמת אונס הואיל ונזקק לטומאה שהרי ראיות שנעשה בהן זב מחמת בשרו היה לפיכך יתחייב בקרבן עכ"ל, חזינן דכתב הרמב"ם הטעם מפני שנזקק לטומאה, מבואר דמפרש המשנה דקתני אונסו שהוא ג"כ מפני שהוא רגלים לדבר. - אבל לפי"ז תקשה הני קושיות שהקשה הר"ש דמה שייך הא דאונס לנזקק לטומאה. דאם אונס מצטרפת לקרבן מצד עצם הדין שנלמד מקרא, וא"כ למה בענין להא דנזקק לטומאה. - ודברי הרמב"ם תמוה שכתב שתים, היינו דלא בעינן בדיקה מפני שגם אונס מצטרף להראיות השתים וגם כתב הטעם מפני שנזקק לטומאה. - ועוד דהתנא נקט מפני שרגלים לדבר, וע"כ הביאור דהרגלים לדבר מורה שהיתה בשופי. ולשון זה מורה דאונס אינו בצירוף רק מפני הרגלים לדבר, אבל אונס ממש אינו בצירוף עם השתי ראיות לקרבן. - ומדברי הרמב"ם משמע שגם אונס גמור ישנו בצירוף לקרבן. - וא"כ מדוע כתב מפני שנזקק לטומאה, וצ"ע:
טז והנה עוד יש לעיין בדברי הרמב"ם בזה שכתב שנזקק לטומאה אם הכוונה שמפני שנזקק לטומאה להכי גם אונס ישנו בצירוף. או"ד שהכוונה שמפני שנזקק לטומאה אמרינן דהראייה הלזו היתה בשופי והיינו שגם מבלעדי האונס היתה באה הראייה הלזו, והנה כפירוש זה האחרון מורה לשון המשנה שרגלים לדבר. - ונראה שזהו גם כוונת הרמב"ם שמפני שנזקק לטומאה הוי כעין חזקה שהיתה הראייה בשופי:
יז ונראה להביא ראיה לזה מהא דתנן במגילה ז' אין בין זב הרואה שתי ראיות לרואה שלש אלא קרבן, ובירושלמי מגילה ה"ז פריך אמר ר' יהודה בן פזי דר' לעזר היא דר' לעזר אמר אף בשלישית בודקין אותו מפני הקרבן ברם כרבנן השנייה מאונס טהור והשלישית מאונס טמא. יעוי"ש בפנ"מ ובקב"ע. והנה הרמב"ם מביא המשנה דאין בין הרואה שתים לרואה שלש אלא קרבן בלבד כדאיתא שם, וקשה כיון דהרמב"ם סבר דבראייה שלישית המצטרף לקרבן אף באונס, וא"כ איכא עוד הבדל בין ראייה שלישית לשנייה. - אבל אם נפרש דהשלישית מצטרפת מטעם דרגלים לדבר, שזה מעיד על הראייה השלישית שהיא בשופי. וא"כ אין הבדל בין ראייה שנייה לשלישית שבשניהם הוי בשופי. - ואילו אם באמת היתה באונס הראייה השלישית כגון שמעיד על זה אליהו הנביא שהיתה באונס שאז הדין דאינה מצטרפת לקרבן. - וע"כ דשיטת הירושלמי בפירוש המשנה דזבים דתנן מפני שרגלים לדבר לא קאי אאונס. - אבל הרמב"ם סבר דהרגלים לדבר קאי גם אאונס. - והיינו דהירושלמי סבר דזהו מצד הדין למאן דריש אתים. - אבל הרמב"ם סבר דהמשנה דזבים לא דריש אתים, ומ"מ מצטרפין ראייה שלישית לקרבן אף באונס מטעם הרגל"ד. - ובזה מיושב הא דהקשו המפרשים דהרמב"ם פוסק כרבנן, ואיהו דריש אתים, והכס"מ בפר"ו ממרים כתב בהא דכתב הרמב"ם כבד את אביך לרבות אשת אביך. ואת אמך זו בעל אמך שזהו דרשה גמורה מן התורה. - אבל לפי המבואר אתי שפיר דהרמב"ם סבר דהתנא דזבים לא דריש אתים וסבר דמצטרפינן ראיה שלישית לקרבן מטעם דאמרינן שהיתה הראייה בשופי:
יח והנה מבואר מדברי הרמב"ם דהא דמצטרף ראייה שלישית אף באונס זהו מפני שהחזקה דכיון שנלקה הבשר מהשתי ראיות הראשונות אמרינן דראייה זו לא מחמת אונס באה, אלא מפני רפיון הבשר באה:
יט והנה אף שאין נפק"מ בזה לדינא כיון שעכ"פ סו"ס ראייה השלישית מצטרפת לקרבן. - מ"מ לפעמים יצוייר גם נפק"מ לדינא אם אמרינן שזהו מטעם הרגל"ד שהוא כעין רובא או חזקה. והנה בהצטרף ספק בהראייה השלישית שאז אם הדין שגם אונס ודאי מצורף. אין לצרף הספק לעשות ספ"ס. - אמנם אם אמרינן שרק מצטרף מטעם הרגל"ד שהראייה היתה בשופי. - ואז אם יש ספק על הראייה בעצמותה יש לעשות ספ"ס ולטהרו גם בלא קרבן. - מלבד הנפק"מ לשיטת הרמב"ם אם יבורר על ידי נביא שהיתה באונס. - וזהו הנפק"מ לדינא בין הרמב"ם והר"ש בפירושא דהמשנה. כמוש"נ:
כ ובזה מיושב שיטת הרמב"ם לנכון. והוא דאעפ"י דסבר הרמב"ם דדרשינן אתים. וממילא הכא הדין דבראייה שלישית אינה מצטרפת לקרבן אם היתה באונס. - אבל זה דוקא אם ידוע לנו בברור שהיתה באונס. - אבל כיון דזה ליתא בבירור. ממילא עפ"י הרגל"ד אנו דנין אותו שהיתה בשופי. וכמו שמדויק בלשון הרמב"ם כמו שכתבנו:
כא והנה מהא דאמרה תורה ולנקבה להורות דהרביעית סותרת הנקיים אף באונס. - לכאורה קשה למ"ל קרא לסתירה. - והלא פשיטא כיון דבעינן ז' נקיים טהורים, והזיבה הבאה בתוך הז' הנקיים ממילא חסר בזה טהרה. והתורה אמרה ואחר תטהר. - מזה מוכח דע"כ גם לסתירה בעינן זיבה כזו המטמאה. ולולא שרבתה תורה דאונס סותר הנקיים, הוי אמרינן דדוקא זיבה כזו המביאה לטומאה ישנה בסתירה, ולזה אמרה תורה ולנקבה להורות דגם זיבה הבאה באונס סותרת הנקיים. - מזה יש לדון גם בזבה בעינן לסתירה דם המביא לידי טומאה דוקא. והיינו דם הבא בהרגשה כיון דלא מצינו על זה ריבוי. - ממילא בעינן דם כזה המביא לידי זבה, ועי' בספרנו נזה"ק לזבחים כ"ט מה שביארנו שם: