נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין
דף יג.
א גמ'. וניחוש דלמא דם מאכולת הוא. - ויש לעיין לפי מה שמוקים הש"ס בשבועות י"ח דהמשנה מיירי בסמוך לוסת. - וא"כ אפשר דמטעם זה אין לתלות הדם בדבר אחר, אלא אמרינן דמן המקור בא הדם. - ומוכח לפי"ז דגם בסמוך לוסת אם איכא למיתלי תלינן. - וביו"ד סימן ק"צ סעל"ד דעת הט"ז דלא תלינן בשעת וסתה. - ובפ"ת סקל"ט מביא בשם החו"ד לתלות אף בשעת וסתה יעוי"ש. ומזה מוכח לכאורה כהחו"ד. - ואפשר לומר דהט"ז מחמיר בשעת וסתה ממש. והכא מיירי סמוך לוסת. אבל לא משמע כן בדבריו: ב והנה לפירש"י דמפרש דפריך הש"ס אמאי טמאין ודאי לשרוף תרומה ולהתחייב בקרבן ודאי ליהוי ספק לתלות לענין תרומה ולהביא אש"ת ולא חטאת יעוי"ש, מבואר דסבר רש"י דבאמת אין תולין לטהר. אלא תהי' בדין ספק טומאה וא"כ מבואר דבסמוך לוסת אין תולין. - אמנם יש לדחות לפי מה דמוקי הש"ס לקמן נ"ז דמיירי בארגשה. ואימר הרגשת שמש הוא. יעוי"ש. וא"כ איכא למימר דשאני הכא דכיון דאיירי בארגשה להכי אין לתלות לטהר, רק פריך דמהני התליה לעשות ספק. - וכן פירשו התוס' בד"ה וליחוש יעוי"ש. - אמנם מדברי הרשב"א נראה דמפרש דפריך הש"ס דליטהר לגמרי, וזהו מדמקשה א"כ אין לך אשה שמטמאה בנדה בבדיקה, ומתרץ דשאני הכא כיון דבדקה קודם ביאה ומצאה טהור וכו', רגלים לדבר דדם מאכולת הוא יעוי"ש, מבואר שדעת הרשב"א דפריך הש"ס דליטהרה לגמרי, וכן מפרש הריטב"א יעוי"ש, אבל קשה כיון דמיירי בארגשה, רק ספק שמא הרגשת שמש הוא. וא"כ איך נטהרנה לגמרי אחרי הרגשה. - לכן נראה יותר כמו שכתבו שם הרשב"א והריטב"א דשאני הכא דכיון דנמצא על שלו ולא על שלה, או שנמצא על שלה ולא על שלו. מזה יש להוכיח דהאי דם לאו מגופה, דאי מגופה איבעי לאשכוחי בין על שלה ובין על שלו. - ומטעם זה פריך הש"ס וליחוש דלמא דם מאכולת הוא. - והנה לפי"ז אין להוכיח דתלינן בסמוך לוסתה, דשאני הכא מטעם דאיכא הוכחה דלאו מגופה:
ג והנה משני הש"ס דאותו מקום בדוק הוא אצל המאכולת או דחוק הוא וכו'. - מבואר מזה דאי לאו האי סברא הוי תלינן במאכולת אעפ"י שהיתה בהרגשה. - אבל אין להוכיח מזה לאשה שבדקה עצמה בעד שאינו בדוק בשהיתה מרגשת לתלות בהעד. - משום דשאני הכא מפני שאיכא הוכחה. ודלא כספר בית ישראל סימן נ"ט שדין זה תלוי בפלוגתא דרש"י ותוס' עם שיטת הרשב"א, דע"כ הרשב"א לא כתב דליטהר לגמרי אלא מטעם ההוכחה וזה עיקר הטעם כמו שכתבנו:
ד ובזה יש ליישב מה שקשה לכאורה טובא אמאי לא משני הש"ס דהמשנה מיירי בנמצא יותר מכגריס ועוד, דבזה לא תלינן במאכולת. - בשלמא לפירש"י ותוס' דהפירכא אמאי חייבין בקרבן והיינו דעכ"פ ספק הוי אתי שפיר. משום דגם אם נמצא כגריס ועוד אעפ"י שאין תולין במאכולת, אבל עכ"פ אין זה אלא מספיקא. אבל אין בזה ודאי, אלא חכמים שיערו כן. - אבל אין מביאין קרבן גם על כגריס ועוד. - משא"כ להרשב"א והריטב"א דמפרשו דפריך הש"ס דליהוי טהור לגמרי לישני הש"ס דנמצא כגריס ועוד. - איברא דאכתי תקשה אמאי חייבין בקרבן. - אבל למה דחקו לפרש דהש"ס פריך ליטהר לגמרי. - כיון דגם אם ספק הוי תקשה אמאי שנה דתנא דחייבין בקרבן. - אבל לפי מה שכתבנו דעיקר ההוכחה מדלא נמצא על שניהם. דזה הוכחה דהדם לא הוי מן המקור. - וע"כ תלינן. - וכמו שכתב הרמ"א בסימן ק"צ סעל"ד דאם יש מקום לתלות תלינן אפילו אם הוא יותר מכגריס יעוי"ש. - ומבואר דע"כ סברת הרשב"א שהוא מטעם ההוכחה כמו שנתבאר. - והנה גם לפירוש ר"ח הובא בתוס' דמפרש דעיקר הפירכא בנמצא על שלו דאיכא הוכחה מדלא נמצא על שלה. - מזה מוכח ג"כ דבדאיכא הרגשה לא תלינן. - והש"ס פריך מטעם ההוכחה. - ואין לדון מזה לאופן דליכא הוכחה:
ה והנה להרמב"ם דסבר בפר"ט מא"ב ה"ו דכתם שנמצא על בשרה אין לו שיעור יעוי"ש, והובא דעתו בשו"ע סימן ק"צ סע"ו יעוי"ש, אתי שפיר בלא"ה הא דפריך הש"ס וליחוש דלמא דם מאכולת הוא. - דע"כ לא הוי כוונת הש"ס מטעם שהוא פחות מכשיעור. כיון דבנמצא על בשרה אין לה שיעור. ו אמנם יש לעיין לפי"ז דע"כ עיקר הטעם של הרמב"ם משום דהגוף של האשה בדוק הוא אצל מאכולת כמו שכתב הגהות מיימוניות בשם רבינו שמחה יעוי"ש. - ולפי"ז מדוע קאמר הש"ס שאותו מקום בדוק הוא. - והלא לשיטת הרמב"ם כל הגוף בדוק הוא. - ואפילו כעין חרדל הנמצא בהגוף מטמאין אותה. - ונראה דהרמב"ם מפרש כפירש"י דהש"ס פריך בהא דחייבין בקרבן, והיינו דגם בנמצא על בשרה מטמאין אותה רק מספק. - ומשני הש"ס דאותו מקום בדוק, והיינו דגם ספק ליכא. - אבל הרשב"א סבר בזה כשיטת הרמב"ן דאפילו על בשרה בעינן כשיעור. ואתי שפיר הכא דמפרש דפירכת הש"ס דליטהר לגמרי והרי הרשב"א לשיטתו, וכמוש"נ:
ז והנה הרמב"ם השמיט הא דמשני הש"ס אותו מקום בדוק אצל מאכולת וכתב הה"מ בפר"ד מא"ב הי"ח משום דסבר הרמב"ם כיון דאיכא שתי לשונות וסבר לחומרא, והיינו דאפילו נמצא מאכולת רצופה על הכתם טמאה ולהכי סתם רבינו יעוי"ש, ומביא שכן כתב הרשב"א. ויש לעיין דלפי הנראה סברי דמאן דאמר בדוק הוא אצל המאכולת הוי חומרא. - וקשה הא איכא קולא להביא חוב"ע משום דלאידך לישנא דסבר דחוק הוא אכתי איכא לספוקי דלמא לאו מגופה. - וכמו כן קשה גם להרשב"א וריטב"א דסברי דיש לתפוס לחומרא כמ"ד בדוק מטעם לחומרא, והא הוי בזה קולא לענין חוב"ע אמנם להרשב"א שמפרש הפירכא דליחוש למאכולת להיות טהור לגמרי אתי שפיר, דכיון דאם אנו תופסין כמ"ד בדוק ע"כ אי אפשר לטהר לגמרי. - אבל לפי מה שכתבנו דהרמב"ם ע"כ מפרש כפירש"י דהש"ס פריך היאך מביאין קרבן מספיקא. - וא"כ מה שייך לומר לחומרא להביא קרבן כיון דספק הוי שמא האי דם מאכולת הוא, - וכמו כן תקשה להרשב"א דכיון דאכתי ספק הוי א"כ היאך מביאין קרבן חטאת, ח ונראה דסבר הרשב"א דאם רק ספק הוי בכל מקום באופן שלא בהרגשה, - ממילא הכא שהיתה הרגשה. - לכן ההרגשה מעידה שמגופה הוא:
ט אמנם הרמב"ם נראה דמפרש דהסוגיא הכא לא סברה דאיירי בהרגשה. - ולהכי פריך הש"ס וניחוש דלמא דם מאכולת הוא. - אבל לפי מה שמוקים הסוגיא לקמן דהמשנה מיירי בהרגשה. להכי אין לחוש לדם מאכולת, ולהכי לא כתב בשגגות שמביא האי משנה לדינא האוקימתא דבדוק הוא. - עוד נראה דהרמב"ם לשיטתו דסבר דכל הגוף בדוק הוא אצל מאכולת. - ממילא פשיטא דאותו מקום בודאי בדוק הוא. - ואע"פ שזהו לענין כתם שהוא מדרבנן. - אבל עכ"פ הכא דמיירי שהיתה הרגשה וגם סמוך לוסת. להכי חייבין חטאת: י שם, איבעא להו וכו' ולעת זקנתו טיהר מולא כלום. ויש לעיין הלא ע"כ מיירי שהיה כגריס ועוד, דאל"כ בלא"ה אין לטמאות גם משום כתם, ועוד מדמייתי ת"ש וכו' והתם מיירי שיש כגריס ועוד. - וע"כ דמיירי הכא ג"כ שיש כגריס ועוד. - ואם מיירי בהרגשה, ע"כ אין סברא לומר דרבי חייא טיהר לגמרי, וע"כ דמיירי בלא הרגשה, - וממילא ע"כ הת"ש דמביא הש"ס מיירי ג"כ בלא הרגשה. - וא"כ יש להוכיח מזה לדינא דבהרגשה לכו"ע טמאה אפילו בעד שאינו בדוק, וגם בפחות מכגריס, - ומצאתי חת"ס למס' נדה שמדייק ג"כ כן, וכתב שכן הורה הגאון בנוב"י. - ומסוגיא זו מוכח כן:
יא משום כתם פירש"י כלומר טומאת ספק. - כוונת רש"י בזה כמו שכתב הריטב"א דלא שייך הכא כתם אלא או הוא דם מהמקור, או דם צפור, אלא דין כתם שהוא טומאת ספק יעוי"ש. - והנה לפי"ז יש להבין בזה דאמר לו רבי חייא לרבי אי אתה מודה שצריכה כגריס ועוד. - וקשה הא האי שיעורא הוא בכדי לצאת מספק מאכולת. אבל הכא הרי גם כשיש יותר מזה השיעור יש לטהר מטעם דיש לספוקי בדם צפור וכדומה. - אמנם הכוונה בזה כיון שע"כ צריכין כגריס ועוד לצאת מחשש מאכולת, וממילא אין לדונו לעד בדוק, - וממילא יש לטהר גם בשיש יותר מכגריס ועוד מטעם ספק דם צפור וכדומה, - ולעולם הוי ספק טמאה. וזהו ע"כ כוונת רש"י שפירש כלומר טומאת ספק. - ורבי סבר דבאופן שיש כגריס ועוד שזה אינו שכיח, - הנה יותר יש לתלות במקור שמצוי בדם. - ועי' בריטב"א שמפרש כעין זה:
יב וזהו גם סברת הרשב"א שכתב דגם בעד הבדוק בעינן שיעור כגריס ועוד לאפוקי מדם מאכולת. והא דקאמר רבי חייא א"כ אף עשיתו כתם. דאלמא כל שמצריכו כגריס ועוד דינו ככתם, וא"כ היאך מטמאין אותה לנדה. וממילא כיון שמטמאין אותה לנדה, ע"כ לא בענין כגריס ועוד. - ומתרץ דתפסינן הא דהשיב רבי דבעינן כגריס ועוד לאפוקי מדם מאכולת וכיון דנפיק ליה מדם מאכולת, ודאי מגופא אתא יעוי"ש, ביאור הדברים דע"כ סברת רבי דבאופן שנפיק מדם מאכולת ואיכא ריבוי דמים תלינן דמגופה כיון דהמקור מצוי בו דמים:
יג אמנם שיטת הרמב"ם בפר"ד מא"ב הי"ט דבבדקה בעד הבדוק טמאה נדה גם בפחות מכשיעור גריס ועוד, ורק בבדקה בעד שאינו בדוק בעינן כגריס ועוד. וכתב הה"מ וכדברי רבינו ראוי להחמיר יעוי"ש: