אור ברסלב

נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין

דף ח.

דף ז:

ומאי אולמי' דהאי מהאי משום דקאי ר' אלעזר כוותי' דתנן מלמדין את הקטנה שתמאן בו וכו' אלא משום דקאי רבי יהודה בן בבא כוותי' וכו' מאי קטנות לאו חדא דרבי אלעזר וחדא דר' אליעזר וכו'. ע"כ הסוגיא, וכן פסק הרמב"ם להשתי הלכות היינו בדינא דר' אלעזר כתב בפר"ה מיבום וחליצה הלכה ל', ודינא דר' אליעזר בפר"ז הט"ו יעוי"ש, והיינו ע"כ מכח הא דרבי יהודה בן בבא דכולל השתים מדקאמר קטנות:

ב כתב הרמב"ם בפר"ה מהל' יו"ח הכ"ד היתה אחת חרשת ואחת קטנה אין ביאת אחת מהן פוטרת את צרתה. וכיצד תקנתן מלמדין הקטנה שתמאן וכונס את החרשת, ואם רצה לגרשה כותב לה גט אחר שיבא עליה ותותר לזר עכ"ל, וכתב הראב"ד וז"ל זה המחבר גמ' הוא עושה מדעתו כי בגמרא אמרו עד שתגדיל ותחלוץ ולא התירו למאן ביבם ולא אפילו בבעל אלא כדי לקיים מצות יבום של תורה עכ"ל. - והנה מה שהשיג הראב"ד מזה שמבואר בגמ' דקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ, כתב הה"מ כי זהו שלא אליבא דר"א. - ובהלכות מבואר דלר"א מלמדין את הקטנה שתמאן בו ומייבם לה לחרשת, וזהו שיטת רבינו. - וסברת הראב"ד אשר רק בקיום מצוה מן התורה כהא דאחת גדולה ואחת קטנה. בזה הלכתא כר"א דמלמדין הקטנה למאן בכדי לקיים מצוה דיבום בהגדולה שזהו מן התורה. אבל בהא דחרשת וקטנה ששניהם מדבריהם לא אמרינן בזה בקטנה שתמאן, יעוי"ש:

ג והנה לכאורה מסוגיא דדין יש להוכיח כשיטתו של הראב"ד דלא אמרינן להקטנה שתמאן דוקא במקום דאיכא קיום מצוה דיבום שהיא מן התורה. והוא מדמוכיח הש"ס מהא דרבי יהודה בן בבא מדקאמר קטנות דמשמעותו שתים דע"כ חדא דר"א ואידך דר' אליעזר. - וקשה דלמא כוונת רבי יהודה בן בבא חדא דר' אלעזר, ואידך האי דינא דחרשת וקטנה שגם בזה מלמדין הקטנה שתמאן, אבל אין הכרח דכוונתו של רבי יהודה בן בבא לדינא דר' אליעזר. - וביותר שיש סברא לומר דלא אמרינן בזה תורת מיאון בהקטנה מטעם דהגדולה היא אחות אשתו של הקטנה וכמו דקאמר הש"ס ביבמות קי"א ע"ב בהצריכותא. - וא"כ בהא דרבי יהודה בן בבא ג"כ יש לומר דאין כוונתו בהקטנות השתים חדא לדר' אליעזר, אלא כוונתו להא דר' אלעזר. וגם להא דחרשת וקטנה שכתב הרמב"ם דליתא בזה משום אחות אשה דשתיהן נכריות. - ומדחזינן דלא נחית הש"ס לזה ע"כ מוכח כשיטת הראב"ד דלא אמרינן להקטנה שתמאן רק במקום דאיכא מצוה דיבום דהוי מן התורה כמו בהא דגדולה וקטנה, דכשתמאן הקטנה יש קיום מצוה מן התורה בהגדולה. - וזהו כשיטתו של הראב"ד, וקושיא גדולה ותמיהה רבתי על הרמב"ם מסוגיא זו, וצ"עג. - ד והנה עוד כתב הרמב"ם שם בהלכה כ"ו וז"ל היו שתיהן קטנות הראויות למאן ובא היבם על אחת מהן, וחזר ובא או הוא או אחיו על השנייה לא פסל את הראשונה, אבל מלמדין את השנייה שתמאן ויקיים זה יבמתו הקטנה שנבעלה תחלה עכ"ל. - והנה הכא ג"כ לא הוי המיאן של הקטנה בכדי שיקוים מצוה דיבום מן התורה, דע"כ ליכא הכא אלא מצוה מדבריהן, והראב"ד לא השיג בזה, ודוחק לומר דסמיך על מה שכתב בהלכה כ"ד. - והה"מ כתב וז"ל וביאר רבינו שהשנייה צריכה למאן וכן עיקר עכ"ל. משמע מדבריו שגם הראב"ד מסכים לזה. ולכאורה תמוה טובא מדוע מסכים לזה. - ונראה דכיון דבא על שתיהן ועבר על איסור שני בתים מדבריהן, וע"י המיאון דהשנייה תבוטל האיסור דשני בתים בלמפרע, בזה מודה גם הראב"ד, וזהו ע"כ כוונת הה"מ. - ומטעם זה אין להקשות מסוגיא דידן דלמא כוונת רבי יהודה בן בבא בעדותו שהקטנות ממאנין היינו חדא דר"א בכדי שתקוים מצוה דייבום בהגדולה. וחדא האי דינא דהיו שתיהן קטנות. - משום דזדו מילתא דפשיטא מצד הסברא דאם יש עצה לבטל איסור דרבנן במיאון דנעקרה הביאה בלמפרע. - ועל זה לא בעינן לעדותו של רבי יהודה בן בבא. - וע"כ כוונתו של ר' יהודה בן בבא לדינא דר' אליעזר והוא במקום אחות אשה דגדולה וקטנה. - אבל זה לא יספיק בדינא דהרמב"ם בהלכה כ"ד דהתם איכא חידושא דיש מיאון גם במקום דליכא מצוה דיבום מן התורה. וגם ליכא בביטול איסור בלמפרע. - ומוכח מהסוגיא כשיטת הראב"ד, וכמו שכתבנו לעיל, ה כתב הרמב"ם שם בהלכה כ"ז וכן הדין בקטנה וחרשת שבא היבם תחלה על הקטנה וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת לא פסל את הקטנה, והחרשת צריכה גט, שביאת הקטנה מעולה מביאת החרשת, שהקטנה ראויה לאחר זמן לפיכך יקיים הקטנה שנבעלה תחלה עכ"ל. ויש להבין מדוע לא אמרינן שהקטנה תמאן. - והראב"ד לא העיר מזה, משום דהראב"ד לשיטתו דלא נאמרה מיאון רק במקום שיקיים מצוה דיבום מן התורה. אבל הרמב"ם דסבר מיאון בכל אופן מדוע לא אמר בזה שהקטנה תמאן. - ובזה יבוטל איסור דשני בתים ג"כ. - וע"כ צריך לומר דמודה הרמב"ם דבמקום דיש ביאה יותר מעולה כמו הכא שביאת הקטנה מעולה יותר כמו"ש הרמב"ם וגם החרשת לא פסלה הקטנה, בזה סבר הרמב"ם דלא אמרינן מיאון דקטנה. וזהו מפני עדיפות דהיבום לא משגיחין על זה דעבר באיסור שני בתים דרבנן. - ומה שהשיג הראב"ד דע"כ החרשת פוסלת על הקטנה מטעם האיסור דרבנן שאסרו שתיהן לייבם דלמא קדים ובעיל חרשת תחלה. - הנה שפיר כתב הה"מ דפסק הרמב"ם כהמשנה. - וגריס בהמשנה לא פסל הקטנה. - והטעם בזה משום דקנין הקטנה עדיפא משום דממנפ"ש שרי' כמבואר מטעם דקנייה ואינה קנייה. - והרמב"ם שכתב הטעם מפני שביאת הקטנה מעולה יותר מביאת החרשת כוונתו שיש בזה צד יבום יותר עדיף. והיינו שמפני זה שראויה לאחר זמן זהו הטעם דדנין בה תורת קנויה ואינה קנויה כמו"ש הרשב"א בתשובה סימן אלף קצ"ח. - ובזה לא אמרינן דתמאן הקטנה ותשאר החרשת מפני שעל ידי זה תבוטל המצוה דיבום דהקטנה שיש בזה חשיבות ביאה ותכנס במקומה החרשת שזהו מצוה גרועה לגבי הקטנה, ואעפ"י שלא תבוטל איסור שני בתים שעבר מטעם שבא על שתיהן. אבל זה עדיפא שלא תיפקע מצוה דיבום דהקטנה, ומיושב בזה הא דהקשה הלח"מ. - ו כתב הרמב"ם שם הלכה כ"ח וז"ל בא היבם תחלה על החרשת וחזר ובא הוא או אחיו על הקטנה פסל את החרשת, ומלמדין הקטנה שתמאן, והחרשת יוצאה בגט עכ"ל. - והראב"ד בהשגה כתב וז"ל לא אמרו זה אלא כדי שתתקיים מצות יבום שהוא מן התורה. ולעולם יתרחק אדם מן המיאונין, ועוד דהא איתא מ"ד ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו עכ"ל. - והנה בהקושיא הראשונה אזיל הראב"ד לשיטתו כמו שכתב בהלכה כ"ד. - אבל בהקושיא השנייה יש להבין מאי מקשה מהמ"ד ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו. כיון דאיפסק הלכתא דממאנת גם לזיקתו. וכן כתב הה"מ דאינה קושיא שכבר איפסק ההלכה כמ"ד דממאנת לזיקתו כמו"ש הרמב"ם בפרי"א מגירושין יעוי"ש, ותמוה טובא דברי הראב"ד. - אבל נראה להצדיק דברי הראב"ד וכוונתו דכיון דיש מ"ד דאינה ממאנת לזיקתו. אעפ"י שלא איפסק ההלכה כוותי'. אבל עכ"פ אין לומר בזה מלמדין שתמאן דכיון דיש להרחיק מן המיאונין. ממילא יש לנו להרחיק לכהפ"ח במקום שיש מ"ד דלא מהני מיאון. - ובזה מכוון דהראב"ד כתב הכא הא דיתרחק אדם מן המיאונין הכא, ולא כתב זה לעיל בהלכה כ"ד. והיינו דכוונתו בהקדמתו דיתרחק מן המיאונין הכא במקום דאיכא מ"ד דלא מהני מיאון לזיקה:

ז אמנם דברי הרמב"ם תמוה טובא בעצם הדין שכתב דהקטנה תמאן והחרשת יוצאה בגט. - דקשה דהלא אם הקטנה תמאן א"כ נעקרה הזיקה בלמפרע, וא"כ נפלה הפסול דהקטנה בהחרשת. וא"כ למה יוציאה והיא קושיות הרשב"א בחידושיו ליבמות והכס"מ הביאו בזה. יעוי"ש:

ח והנה על עצם המיאון אזיל הרמב"ם לשיטתו כמו שכתב בהלכה כ"ד. - דגם במקום דליכא מצוה דיבום מן התורה ג"כ אמרינן הא דמיאון קטנה, ואעפ"י דשם איכא הא דיבום בחרשת, והכא ליכא יבום כלל כיון שגם החרשת יוצאה בגט, אבל ירויח בהמיאון דינצל מאיסור שתי בתים, אבל קשה הכל טעמא מאי יוצאה דחרשת בגט לאחר שתמאן הקטנה:

ט ולולא דמסתפינא אמינא בכוונת הרמב"ם דסבר ג"כ דלא אמרינן בזה מיאון לזיקה. - והיינו כמו שסבר הראב"ד דאין מלמדין אותה למאן להזיקה כיון דאיכא מ"ד דסבר דלא מהני מיאון להזיקה, להכי אין מלמדין אותה למאן להזיקה. - אבל מלמדין אותה למאן לביאתו כיון שאסורה עליו משום שני בתים, כיון דבעל להחרשת תחילה, וא"כ נאסרה עליו הקטנה, להכי תמאן בו ותצא. - ונפטרה גם מהזיקה על ידי הביאה של עצמה עם הביאה של החרשת, דהיינו על ידי שתי ביאות גרועות. - וכיון שלא נעקרה הזיקה למפרע. ממילא לא נפקע הפסול של החרשת שהקטנה פסלה, וממילא אסור גם בהחרשת, ולהכי יוציאה בגט, ואתי שפיר דברי הרמב"ם בזה, וסבר ג"כ כשיטת הראב"ד. ואין מיאון זה כמיאון דש"ס. - וגם אין זה ענין להא דגדולה וקטנה דעל ידי המיאון דהקטנה יקיים הגדולה שהביא זה הרשב"א להקשות על הרמב"ם מדוע יגרע הכא בהא דחרשת וקטנה. - דשאני התם דהוי מיאון גמור להזיקה. - משום דהתם לכו"ע ממאנין בשביל קיום מצוה דיבום מן התורה. משא"כ הכא דלא הוי מיאון גמור להזיקה, ולהכי החרשת באיסורה קיימא. וכמוש"נ:

תוכן העניינים

נזר הקודש - נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה