נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין
דף ו:
אלא אי אמרת לקודש, קודש בימי רבי מי הואי, כדעולא דאמר עולא חבריא מדכן בגלילא, הכא נמי בימי רבי. - הרשב"א מפרש מדכן בגלילא היינו שהיו אוכלין חולין על טהרת הקודש. וכתב בשם הר"ח שג"כ מפרש מדכן בגלילא אוכלין חוליהן בטהרת הקודש יעוי"ש. - ולכאורה קשה טובא בהא דאיתא בחגיגה כ"ה ביהודה נאמנין על טהרת יין ושמן, ופריך ביהודה אין בגליל לא מ"ט אמר ר"ל מפני שרצועה של כותים מפסקת וכו' והאמר עולא חברייא מדכן בגלילא, ומשני מניחין, ולכשיבוא אליהו ויטהרם יעוי"ש ואם כדברי רבותינו דהא דגלילא מדכן. הכוונה דהיו אוכלין חוליהן בטהרה, א"כ מה זה ענין לזה דלא היו יכולין להביא בירושלים. - ויש ליישב לפי דברי הטו"א שם שכתב לפרש דהיו מדכן שעשו אותן על טהרת הקודש משום דשמא יבנה המקדש ויהי' להם יין ושמן טהור מזומן להקרבה. ומזה מוכיח דלא מהני צמ"פ אפילו קודם הקדישן בעודן חולין יעוי"ש. - ולזה אתי שפיר הא דקאמר הש"ס שרצועה של כותים מפסקת, וא"כ מה מועיל הא דהיו מדכן חוליהן על טהרת הקודש בכדי שיהי' להם מן המוכן להקרבה, כיון שע"כ יהיו נטמאין בהרצועה. - והנה מדברי הר"ח והרשב"א ראיה לדברי הטו"א, וכמוש"נ:
א שם, ת"ש רבי יהודה אומר אף בשעת עברתן מלאכול בתרומה, והוינן בה מאי דהוי הוי אמר ר"ח לא נצרכה אלא לתקן שירים שבפניה, ר"ה מתני לישרוף שירים שבידיה. שבדקה עצמה כשיעור וסת. - ולכאורה רבי יהודה אמר שמחויבת לבדוק. וא"כ בשלמא אם נפרש כדברי ר"ח אתי שפיר דמחייב רבי יהודה לבדוק את עצמה בכדי להציל את הטהרות האלו. - ואע"פ שיש לסמוך אחזקה, אבל כיון דחכמים גזרו לטמא עד שעת בדיקה, ממילא מחויבת להציל את התרומה המונחת לפניה ע"י בדיקה. - אבל לר"ה דלא מטמאין למפרע התרומה, למה מצריך רבי יהודה בדיקה בכדי לשרוף השירים, הלא מהיכי תיתי לחוש אשר תיכף אחרי אכלה את התרומה נטמאת. הלא כמו שלא חיישינן בשעת אכילתה לטומאה דאל"כ לא יצוייר אכילה דתרומה, וא"כ מדוע חייש רבי יהודה אחרי אכילתה לבדוק בכדי לשרוף השירים. - והנה מלשון הש"ס משמע דרק אם בדקה ומצאה טמאה וזהו מדנקט שבדקה כשיעור וסת. אבל אין זה במשמע בדברי רבי יהודה דאמר אף בשעת עברתן. וזה קאי על דברי רבנן דמחייב בדיקה והכי נמי מחייב רבי יהודה בשעת עברתן. וזה תמוה דכיון דטהור למפרע. למה לן לחוש לטומאה בכדי לקיים מצוה דשרפה:
ב והנה רש"י פירש דרבי יהודה מצריך בדיקה לתרומה כשיעור וסת כי היכי דלא תיכול תרומה טמאה לאחר זמן יעוי"ש. ותמוה למה נחית רש"י לפרש בשביל חששא שלא תאכל תרומה טמאה, והש"ס קאמר משום מצוה דשריפה: ג ונראה לפרש דכוונת הש"ס לומר דסבר רבי יהודה דכמו שהצריכו חכמים בדיקה לתרומה בשעה שהיא נכנסת לאכול תרומה. ולא סמכינן בזה אחזקה, משום חומרא דתרומה, וגם לא סמכינן אבדיקה דשחרית ג"כ, - הנה בזה בא רבי יהודה להוסיף דלא בלבד לאכילה דתרומה חשו אלא גם לנגיעה דתרומה יש להצריך בדיקה. - כגון לאחר העברתן מלאכול, והיא צריכה להטמין השירים כדין תרומה שצריכה שמירה מטעם השימור לקיים ושמרתם את תרומותי. - הנה בשעה זו צריכה ג"כ בדיקה. - והא דקאמר הש"ס הטעם מפני מצוה דשריפה, - זהו בכדי להטעים טעם נכון שתהי' הא דנגיעה דתרומה להטמין השירים בדמיון לאכילת התרומה וזהו דכמו שהצריכו חכמים בדיקה לאכילה דתרומה בכדי שלא תאכל תרומה בטומאת הגוף. וגם שלא תאכל תרומה טמאה. - ומטעם זה חשו והצריכו בדיקה. - הנה כמו כן לאחר אכילה בשעה שתלך להטמין השירים, יש גם כן לחוש שלא תאכל תרומה טמאה לאחר זמן. - אעפ"י שאין זה חששא מצד הדין בתרומה כיון שאין מטמאין למפרע, ממילא אין לחוש שהתרומה היא טמאה. וא"כ אין כאן חששא שמא תאכל תרומה טמאה לאחר זמן. אבל כשם שגדרו חכמים ועשו סייג מפני חומר תרומה קודם אכילה, הנה זה מפני חששא אעפ"י שאינה מצד הדין. רק גדר גדרו חכמים להצריך בדיקה קודם אכילה. הנה כמו כן יש לעשות גדר וסייג בשעה שהיא עוברת מאכילתן ותלך להטמין התרומה. והש"ס קאמר דהגבול יש לו שייכות מפני קיום מצוה דשריפה אם הבדיקה כשיעור וסת ורש"י הוסיף דיש בזה חששא דאכילת תרומה טמאה לאחר זמן. - וכוונת רש"י להוסיף דאף אם הבדיקה לא תהי' כשיעור וסת. - והיינו דשיעור וסת הוא דוקא בקינוח. וסתם בדיקה בחודין וסדקין הוי לאחר שיעור וסת שאז הדין לתלות ולא לשרוף. אבל אסור באכילה מצד ספק איסור תורה. ומפני זה שפיר שייך לעשות בזה סייג וגדר להצריך בדיקה, כמו שהצריכו חכמים בדיקה קודם אכילה. וכמוש"נ:
ת"ש מעשה בשפחתו של ר"ג וכו' באחרונה בדקה ומצאה טמאה ובאת ושאלה את ר"ג ואמר לה כולן טמאות. אמרה לו רבי והלא בדיקה היתה לי בין כל אחת ואחת. אמר לה א"כ היא טמאה וכולן טהורות. - והנה יש לעיין והלא גם לפום הס"ד שלא היתה בדיקה בין כל אחת ואחת. אבל ע"כ היתה בודקת שחרית וערבית. וא"כ מדוע לא תציל הבדיקה דשחרית, ועוד דע"כ היתה בודקת בראשונה כתיקון חכמים דמצרכו בדיקה לתרומה. - ונראה דר"ג סבר כרבי יהודה דבכל שעה ושעה שבאת להתעסק בתרומה צריכה בדיקה וכמו שכתבנו לעיל אליבא דרבי יהודה ולהכי לא טיהר ר"ג רק אח"כ ששמע שהיתה בודקת בין כל אחת ואחת. - ומטעם זה לא קשה היאך סמך ר"ג אבדיקה דבין כל אחת ואחת לשיטת המהר"ם דסבר דבדיקת שחרית הוי עיקר. - ועי' בחת"ס יו"ד סי' קפ"ז. - דע"כ בדיקה זו היתה. אבל זה לא סגי לתרומה לשיטת ר"ג - ועוד דקושיא מעיקרא ליתא דע"כ כל עיקר כוונת המהר"ם דהבדיקה הממעטת ממעל"ע הוא אם הבדיקה היתה מטעם תקנת חכמים. ובדיקה לתרומה הוי ג"כ מצד תקנת חכמים, אבל קושטא במלתא דע"כ היתה בודקת גם שחרית. אבל זה לא סגי לתרומה, כמו שכתבנו:
א שם, אחד שלא יטול פרוסה. - והנה מדלא קאמר הש"ס דזהו למצוה כמו דמשני אקושיא והא בעינן ארבעים. - משמע דזה הוי לעיכובא דהלה שלימה בעינן, וכן מורה לשון הרמב"ם בפר"ט ממעה"ק הכ"ב שכתב ולחמי תודה שאפה אותן ארבע חלות יצא לא נאמר ארבעים אלא למצוה, והוא שיפריש החלה שלהן אחת מכל קרבן כשהן בצק, שאין מפרישין פרוסה שנאמר אחד מכל קרבן שלא יטול פרוס עכ"ל, הרי מבואר דזה הוי לעיכובא, ומסוגיא דנא מוכח כדבריו. - והנה לכאורה הלא בקדשים בעינן שנה הכתוב לעכב, והכא דלא שנה הכתוב שלא יטול פרוסה, א"כ מנין לעיכובא, - והנה מדברי הרמב"ם משמע דמדכתיב אחד מכל קרבן משמעו עיכובא. - ונראה דיש בזה כעין שנה הכתוב. - והיינו כי משמעות אחד הוא שלם וגם משמעות של קרבן ג"כ משמעו קרבן שלם ולא חסר, ואם יטול פרוסה מהחלה, א"כ התרומה הוי פרוסה. וגם החלה היא פרוסה, וע"כ הרי זה עיכובא, וזהו כוונת הרמב"ם דמביא הקרא אחד מכל קרבן. דמשמע דמשניהם נלמד שלא יטול פרוסה, ובש"ס איתא הלימוד מאחד שלא יטול פרוס. - וע"כ כוונת הרמב"ם ללמדנו דמדכתיב אחד, וגם קרבן, הרי זה כשנה הכתוב לעכב: ב והנה הרמב"ם כתב שמפריש החלה כשהן בצק, והכוונה שאינו עושה עשר חלות כלל. - אבל רש"י מפרש בד"ה דאפרישינהו היינו שעשה עשר חלות. והפריש אחת לתרומה. ואח"כ עשה מהתשעה חלות חלה אחת, וכן פירשו הרא"ש והר"ן בנדרים י"ב, וכנראה שזהו כוונת המל"מ שמציין להרא"ש והר"ן בנדרים. - והא דמפרש הרמב"ם כן אשר לכאורה הפירוש השני יותר נכון, והוא מטעם דעושה הפרשה להתרומה אחת מעשרה בדיוק. - וכנראה יש הוכחה לפירושו של הרמב"ם דאם כדבריהם, א"כ הרי יש בהפרשה ארבעים חלות, וא"כ הרי לא חסר למצוה ארבעים. - אבל רש"י והרא"ש והר"ן סברי דכיון דע"כ אין לקרות שם טרם שנקרמו בתנור כמבואר במנחות והובא בתוס' הכא. - ומטעם זה מפרשו התוס' דע"כ לא נתקדשה החלה בלישה, ולא הוית אלא ייחוד בעלמא, וא"כ לא נתקיימה עתה המצוה דארבעים ומטעם זה טוב יותר להפריש החלה כאופן שעושה העשר חלות. - וכן כתב התוספי הרא"ש דלא קרא עליה שם קודם לקריאת התנור וקודם שחיטת הזבח. - ולפי"ז תמוהין דברי הרמב"ם שכתב דעושה החלה מן הבצק. - ואפשר שסברת הרמב"ם דכיון דע"כ מוכח מסוגיא דנדרים י"ב כחלת אהרן וכתרומתו דחל על החלה קדושה מדמדייק שם הא כחלת אהרן וכתרומתו אסור, וכמו שמדייקים הכא התוס' והוכיחו מזה דאיכא קדושה פה על החלה יעוי"ש, וביאור דבריהם. דלכאורה תמוה הלא מבואר דלא חל קדושה קודם קרימת התנור, וע"כ הביאור בזה דקדושת תרומה חל גם קודם. כמו תרומה דעלמא וזהו קדושת פה, אבל קדושת קרבן לא חל על קרימת התנור ושחיטת הזבח, והנה לסברא זו ע"כ גם הרמב"ם סבר כן, מפני שזה מוכרח מהסוגיא, ובכדי שלא ליסתרו הסוגיות מוכרחין אנחנו לזה. - והוקשה להרמב"ם דלפי"ז מדוע קאמר הש"ס דארבעים למצוה, ולא לעיכובא. - הלא יש לומר דהדין דארבעים נאמרה לקדושת הפה בזה שמקדיש החלה לתרומה, וע"כ סברה הסוגיא דגם לקדושת הפה לא בעינן ארבעים, ולהכי כתב דמפריש מהבצק. - ובזה פליגי רבותינו דרש"י והרא"ש והר"ן סברי דלקדושת הפה בעינן ארבעים. - והרמב"ם סבר דגם לקדושת הפה לא בעינן ארבעים, וכמוש"נ:
שם, אא"א אידי ואידי דקודש למ"ל למיהדר וכו' וכתב המהרש"א, ויש לדקדק דלמא קמא הוי בקודש גופיה כדאמר בתרומת לחמי תודה, ובתרא הוי בחולין שנעשו עטה"ק דלא הוי כקודש דליתא בה' אחרונות. ומשום הכי הדרא ושיילה יעוי"ש, אבל אפשר לומר דלפי"ז כיון דאמר לה גבי קודש גופיה דכולן טהורות, כש"כ בחולין שנעשו עטה"ק, ולמה לה למיהדר ולשיילי, והנה עתה שנדפס תוספי הרא"ש מבואר שהקשה ג"כ קושיא זו ומתרץ כמו שכתבנו יעוי"ש, - ובזה יש ליישב ג"כ הא דהקשה בעל"נ דלמא הך בתרייתא הא דגפה בחבית מיירי שלא נגעה ביין רק בחבית ובתחלה שאלה על החלות וטימאן ר"ג ומזה ידעה שיש לה דין ראשון לטומאה, לטמא אוכלין, אבל לטמא הכלי דבעינן אב הטומאה לא ידעה, ולכן שאלה שנית על דבר הנגיעה בהחבית יעוי"ש. אבל יש לומר דכיון דע"כ זה ידעה דבדיקה בין כל חדא וחדא מהני. - א"כ כמו שמהני להחלות כן ע"כ מהני גם להכלי, דהיינו דהבדיקה מבררת שלא היתה טמאה. - אמנם נראה דעיקר הקושיא ליתא דע"כ יש היסט להחבית בשעה שהיתה גפה דע"כ היתה איזה נענוע להחבית. וטומאת הסיט היא כמגע ממש כמבואר. וכן כתבו התוס' לעיל ה' ע"ב ד"ה ה"ג הניצול יעוי"ש. - וא"כ הרי"ז כאילו נגעה בהיין פנימה:
שם, לישנא אחרינא אמרי לה אמר ר"ה מעל"ע שבנדה מטמאה בין לקודש ובין לתרומה. - והביאור בזה דדין טומאה הטילן על המעל"ע שבנדה. והנה הרמב"ם פוסק כלישנא אחרינא כמבואר בפר"ג ממו"מ ה"ט יעוי"ש. ולכאורה הא עיקר הא דמעל"ע שבנדה הוי דרבנן. וא"כ מדוע פוסק לחומרא בדרבנן, הלא בכ"מ דאיכא שתי לשונות בדרבנן אזלינן להקל. ומרן כתב משום דללישנא קמא הקשה הש"ס כמה קושיות יעוי"ש, אבל זה לא יספיק דהא יש לומר דפשטות הברייתא בהא דר"ג מודה דחדא מיירי בקודש וחדא בתרומה. ואין לומר דהרמב"ם מפרש דהתרי לישנא פליגי אם תרומה בזמה"ז דאורייתא או דרבנן, והלישנא קמא סבר דתרומה בזה"ז דרבנן. דליתא חדא דר"ה ע"כ סבר כר' יוחנן רבו דסבר ביבמות פ"א דתרומה בזמה"ז הוי דאורייתא, ועוד הרמב"ם פוסק בפר"א מתרומות דתרומה בזמה"ז דרבנן כמבואר, וא"כ קשה טובא מדוע פוסק להחמיר במעל"ע שבנדה בתרומה. - ונראה דכיון דחולין שנעשו על טהרת הקודש גזרו במעל"ע שבנדה. - וזה מוכח מסוגיא דלעיל דמוקים הברייתא דעשה רבי. ומסקנא כדעולא דאמר חברייא מדכן בגלילא. - ופירשו הרמב"ן והרשב"א דהכוונה חולין שנעשו עטה"ק כמו שביארנו לעיל. - לכן כיון דהחמירו בחולין שנעשו עטה"ק. כש"כ בתרומה אעפ"י שהיא דרבנן, - ואעפ"י דהסוגיא דלעיל סוברת דהחמירו בחולין שנעשו עטה"ק ולא בתרומה. - אבל מהא דקבלה מיני' רב ושמואל בר רב יצחק לפרש הברייתא דתנא לקודש אבל לא לתרומה למעט דוקא חולין שנעשו עטה"ת. - וא"כ סבר דתרומה עצמה דינה כחולין שנעשו עטה"ק, להכי פסק הרמב"ם להחמיר בתרומה במעל"ע שבנדה:
א שם, תנן התם נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה. משגלגלה תעשה בטהרה, - עד שלא גלגלה תעשה בטומאה חולין נינהו ומותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל, משגלגלה תעשה בטהרה חולין הטבולין לחלה כחלה דמי, ואסור לגרום טומאה לחלה. - והנה יש לעיין בעד שלא גלגלה מדוע תעשה בטומאה, הלא יש עצה שלא לחייב בחלה, דהיינו שיעשה קבין קבין. ובטרם שנתחייבה בחלה יכול לעשות קבים כמו הא דתנן בפר"ב דחלה מ"ג דתנן שם מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין, ואל יעשנה בטומאה. רבי עקיבא אומר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבים. הרי מבואר דבאופן שאינו יכול לעשות בטהרה אעפ"י שעכשיו אין בזה אפילו ספק טומאה, מ"מ סברי רבנן דר"ע דיעשנה קבין ואל יעשנה בטומאה. וא"כ הכא בשנולד לה ספק טומאה דפשיטא שאינו יכול לעשות בטהרה, וא"כ פשיטא דיעשנה קבין עדיפא מלעשות בטומאה. - וע"כ צריך לומר דסתם משנה אזלא אליבא דר"ע. - והוי לפי"ז מחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם: ב והנה לפלא שלא הביא הרמב"ם להאי דינא דמשנה זו דפליגי ר"ע ורבנן, - אמנם לפי מה שביארנו דע"כ סתם משנה זו כוללת להאי דינא דמי שאינו יכול לעשות בטהרה. והיינו דאין לך מי שאינו יכול לעשות בטהרה יותר מזה בשנולד לה ספק טומאה. - ומדתנן דיעשה בטומאה ויתחייב בחלה אעפ"י שאינה נאכלת בלא"ה מפני הספק טומאה. והנה דינא דהאי משנה הביא הרמב"ם בפר"ה מבכורים ה"י. וזהו אליבא דר"ע. לכן לא הביא המשנה דפר"ב דחלה. - אבל תמוה דבפיה"מ בפר"ב דחלה כתב דאין הלכה כר"ע. - ולפי דבריו שבפיה"מ הי' לו להביא לדינא להמשנה דפר"ב דחלה, וגם הוי סתירה לפסקו שפסק בנולד לה ספק טומאה דיעשנה בטומאה:
ג והנה גם בזה שכתב הרמב"ם שם בפר"ח הי"א ח"ל לא יעשה אדם עיסתו בטומאה לכתחילה אלא יזהר וישתדל ויטהר הוא וכליו כדי להפריש חלה טהורה יעוי"ש. משמע דאם אינו יכול לקיים בטהרה שאז יעשה בטומאה. דאל"כ היה כותב הרמב"ם דיעשה קבים. וע"כ מוכח דסבר דטוב שיעשה בטומאה ושלא להפקיע במצוה דחלה. ומצאתי ברדב"ז שעל הרמב"ם שנחית ג"כ לדיוק זה. והקשה ג"כ מהא דפירה"מ. - והנה כתב ליישב דהאידנא שכולנו טמאי מתים אשר בלא"ה עושים בטומאה להכי הלכה כר"ע שיעשנה בטומאה יעוי"ש הנה אעפ"י שמצד הסברא יש לדון כן. אבל דוחק להעמיס זה בכוונת הרמב"ם שכותב פסקיו לתמיד, ואילו כן היה כותב בפירוש שזה רק לזמן הזה שאין לנו אפר פרה. - ואם באנו לחלק בין זמנים יש לחלק גם באופן אחר היינו בין חלה דאורייתא לחלה דרבנן, דחלה בזמן הזה מכיבוש עזרא הוי חלה דרבנן, ובזמן בית ראשון מכיבוש יהושע הוי חלה דאורייתא, ובכיבוש דלעתיד יהי' חלה דאורייתא, וא"כ יש לומר דהא דפסק הרמב"ם יעשנה בטומאה מיירי בחלה בזה"ז דרבנן, ופלוגתא דר"ע ורבנן בחלה דאורייתא מיירי, אבל ע"כ אין להעמיס זה בפסקי הרמב"ם. - והרמב"ם על עצם דין חלה קאי שהוא מדאורייתא. - ד ונראה ביישוב דברי הרמב"ם שלא יהיו סותרין לפי מה שפסק בפיה"מ דלא כר"ע. - היינו דסבר הרמב"ם בסברת ר"ע דסבר שם דיעשנו בטומאה משום דאזיל לשיטתו דסבר דאין לחלה שיעור, כהא דתנן שם בחלה פר"ד מ"ד הנוטל חלה מן הקב ר"ע אומר חלה וחכ"א אינה חלה, ופירש הרמב"ם בפיה"מ שם דר"ע סבר כשמאי דאין לחלה שיעור. ואעפ"י שדבריו תמוהין שהוא היפך המבואר בירושלמי שם שכוונת ר"ע באופן שמשלים אח"כ לכשיעור ועי' בשנו"א. - אבל עכ"פ לפי פירושו של הרמב"ם בדברי ר"ע דאין שיעור לחיוב חלה. - א"כ לשיטתו אין עצה לעשות קבים כיון שגם באופן שעושה קבים יש חיוב חלה. - והנה לפירוש זה ע"כ אין הלכה כר"ע בזה כיון דלא קיי"ל כשמאי. אבל בעצם הדין של חכמים בהא דעושה קבין ג"כ אין הלכה כמותן. והוא מטעם הסתם משנה שלנו בהא דנולד לה ספק טומאה וכמו שכתבנו לעיל:
ה והנה אח"כ ראיתי בירושלמי פר"ג דהלה ה"ב פריך בהא דתנן נולד לה ספק עד שלא גילגלה תיעשה בטומאה וכו' אמר רב ששת דר"ע היא דרבי עקיבא אמר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין. אמר רבי זעירא דברי הכל היא יעשנה קבין בספיקן. התיב רבי חייא בי רבי בון קומי רבי זעירא והתני אף בשאר המינין כן, אית לך מימר יעשנה קבין בספיקן וכו', רבי יוסי בשם רבי הילא בדין הי' שיטמא אדם טבלו דבר תורה דכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי תרומה צריכה שימור אין הטבל צריכה שימור, מה אני מקיים ונתתם ממנו את תרומת ד' לאהרן הכהן. עשה שינתן לו לאהרן הכהן בכהונתו, וכאן הואיל ואין את יכול ליתנו לכהן בכהונתו רשאי את לטמותו ע"כ. - מבואר מזה דמשנה זו אתיא ככו"ע מטעם הספק טומאה מפני דליכא הפסד כהן. - וא"כ הדרא הקושיא לדוכתי' מדוע לא הביא הרמב"ם להמשנה דמי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה דיעשנה קבין כיון דדין זה מוכרח דהלכה כרבנן. והיינו דרק בספק טומאה סברי דיעשנה בטומאה:
ו והנה יש לעיין דלפי דברי הירושלמי דכל עיקר הא דמוזהרים על הטבל שלא לעשות בטומאה משום הפסד כהן, ובזה יובדל האי דינא דהכא שנולד ספק טומאה בהעיסה. - אבל התם במי שאינו יכול לעשות עיסה בטהרה טוב שיעשנה קבין. - וקשה הלא אם יעשנה קבין ג"כ איכא הפסד דהרי מפקיע העיסה מדין חלה, ומפסיד הכהן יותר מאילו יעשנה בטומאה דעכ"פ יקבל חלה טמאה הראויה להסקה תחת תבשילו. - איברא דאין בזה תורת שימור. - אבל ע"כ אין לומר דמחויב לעשותה קבין, וא"כ היאך אמרו חכמים דיעשנה קבין דמשמע שכן הדין, ועוד דתנן בהדיא שאמרו ואל יעשנה בטומאה, ותמוה דהלא טוב יותר שיעשנה בטומאה ולא יפסיד את הכהן, וע"כ זהו סברת ר"ע דסבר דיעשנה בטומאה. - ונראה דסברת רבנן דסברי דליכא מצוה בנתינה דתרומה טמאה. וכמו שאמר רנב"י בשבת כ"ה ע"ב ויליף לה מדכתיב תתן לו, ולא לאורו. - וכיון דליכא שום מצוה בנתינה. להכי טוב שיעשה בטהרה, וזהו שאמרו יעשנה קבין:
ז והנה תצא מזה דבאופן שליכא הפסד כהן טוב יותר לעשות בטהרה ולא לעשות בטומאה. ותצא מזה נפק"מ לדינא בחולין מתוקנים דליכא מזה שום נתינה לכהן, דג"כ איכא חיוב לעשות העיסה בטהרה וזהו הפלוגתא שבין ר"ע וחכמים. - וכמובן שהלכה כחכמים. - וגם הרמב"ם כתב בפירה"מ דאין הלכה כר"ע (היינו אם לא נפרש כהפירוש שכתבנו לעיל). אבל תמוה דהרמב"ם פוסק בפרט"ז מטו"א ה"ט וז"ל ויש לו לטמא את החולין המתוקנין לכתחילה יעוי"ש. וזהו היפך דברי חכמים שכתבנו לעיל, והיינו דע"כ הטבל דשם אם עושה בטומאה ליכא הפסד כהן, והרי"ז כחולין מתוקנין. ומכל זה אמרו דיעשנה קבין. וע"כ צריך לומר דשאני טבל כיון דעכ"פ פתיכא בי' תרומה יש בזה חיוב שמירה, וזהו כמו שפירש רש"י בע"ז נ"ו בהא דאין בוצרין עם ישראל העושה פירותיו בטומאה. והובא הכא בתוס' ד"ה נולד, וסבר הרמב"ם דה"ה בחלה ולא סבר הרמב"ם לחלק כמו שחילקו התוס' דשאני בהא דטבול לחלה מפני שלא מהני גם בדיעבד קודם גילגול מטעם המפריש חלתי קמח דלא עשה ולא כלום, אלא סבר הרמב"ם דסברי רבנן דהתם ג"כ כיון דעכ"פ פתיך בזה תרומה יש בזה אזהרה דמשמרת, ובזה פליגי ר"ע ורבנן, ולהכי אין זה דומה לחולין מתוקנין. - ולהכי סבר הרמב"ם דבחולין מתוקנים גם רבנן מודה דיכול לעשות בטומאה לכתחילה. - ח אבל לפי"ז תקשה על הרמב"ם מדוע לא כתב האי דינא דחכמים דמי שאינו יכול לעשות כטהרה יעשנה קבין. וביותר לפי דברי הירושלמי שכתבנו דאין זה סתירה מהא דנולד ספק טומאה. וא"כ יש לפסוק כחכמים דר"ע דיעשנה קבין:
ט ונראה דהרמב"ם מפרש דכל עיקר הא דסברי רבנן דר"ע דיעשנה קבין. הוא רק לכתחילה בהשיעור ד' מילין שיטריח עצמו לעשות בטהרה. - אבל יותר מד' מילין לא הטריחוהו חכמים, וגם רבנן מודו לר"ע דיעשנה בטומאה. וכן איתא שם בירושלמי בפר"ב ה"ב דמפרש הירושלמי כן בסברת רבנן. - והנה לפי"ז לא קשה מהא דספק טומאה עד שלא גלגלה דתנן שיעשנה כטומאה דכיון דספק טומאה בהעיסה. פשיטא שזה גרע טובא מהא דיותר מארבעה מילין. וא"כ אתיא משנה זו ככו"ע. - ואין אנו מוכרחין לסברת הירושלמי דפר"ג דחלה שהוא מפני הפסד כהן, אלא הדבר כפשוטו שמפני שבלא"ה איכא ספק טומאה, הרי זה כמו שאינו יכול לעשות בטהרה, ממילא יש בזה הדין דיעשה בטומאה. - וזה הדין שכתב הרמב"ם בפר"ח מבכורים הי"א. - וזהו שמפרש שזהו שיטת החכמים דר"ע והיינו דסברי רבנן דכל עיקר הא דיעשנה קבין הוא רק אם הטרחא לא הוי יותר מארבעה מילין דאז יעשנה קבין. - והא דלא כתב הרמב"ם נראה דסבר הרמב"ם דכיון שאינו יכול לעשות בטהרה מפני שאין לו כלים טהורים, וא"כ גם אם יעשנה קבין, אבל אח"כ כשיגעו זה בזה, ע"י נשיכה, או שיבואו בסל לאחרי האפייה, בכלי שיש לו תוך דאז יצורפו לחיוב, ואפשר דרבנן דסברי דיעשנה קבין לא סברי להאי דינא דצירוף סל שהוא דינא דר"א שם במשנה. אבל הרמב"ם דפוסק בפר"ו דבכורים הי"ז דנשיכה מצרפת וגם הכלי מצרפן, להכי סבר הרמב"ם דזה נקרא אינו יכול לעשות בטהרה, ואם אינו יכול להשיג כלים טהורים עד ארבעה מילין טוב שיעשנה בטומאה, זהו שיטת הרמב"ם. - והנה יוצא מזה דליתא חיוב שמירה בעיסה של חולין אף בעודה טבל. ורק דין דלכתחילה ישנו בזה, וזהו כשיטת התוס' הכא ופירושם, ואפשר דשאני חלה משום דהוי קודם החיוב, ובאופן שגם בדיעבד לא מהני, וכמוש"נ: