אור ברסלב

נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין

דף ב.

נזר הקודש על נדה הקדמה:

וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, (ויקרא י"ט), הה"ד עץ חיים היא למחזיקים בה. (מד"ר פ' קדושים):

ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת ואיך נהפכת לי סורי הגפן נכריה. (ירמיה ב'):

אשה כי תזריע וילדה זכר. הה"ד תן חלק לשבעה וגם לשמנה תן חלק לז' אלו ימי נדה, וגם לשמנה אלו ימי מילה, אמר הקב"ה אם שמרת ימי נדה אני נותן לך בן ואתה מולו לח' ימים. (מד"ר פ' כי תזריע):

י.תברך ה.בורא ו.יתעלה ה.יוצר:

אשר יצר את האדם בחומר וברוח, ואזהרה על הרוח שלא להכניע את עצמו לפני החומר, ואזהרה על החומר שלא יתנשא על הרוח להשתרר, ורק הרוח הטהרה יהי' המושל להורות את הדרך הישרה, - והוא הדרך התורה אשר דרכיה דרכי נועם:

הנה ידוע ומפורסם כי החינוך עומד בראש להיישיר לאדם את הדרך הישרה והנכונה, כמו שאמר החכם מכל אדם חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה, - ונשאלה לחכמים ולנבונים, מאימתי התחלת החינוך לבני הנעורים, זה אומר בכה וזה אומר בכה, והחכם האמתי אמר כי לכל הזמנים שקבעו כבר איחר המועד, - ואמר הוא כי התחלתו של החינוך נדרש גם קודם צאתו לאויר העולם, ותמהו, היתכן והשיב כי ההכשרה להחינוך נדרש להאם באיזה אופן מוכשרת לקבל צורת הולד:

וזהו האמת, וזה מתאים לתורתינו הקדושה מהריבוי אזהרות להאשה באופן טהרתה טרם הוכשרה לקבל צורת הולד, - והנה אף שכל דיני התורה גזרה היא, ואין לבקש אחרי טעמים, אבל עכ"פ רמז יש בה, - והיינו כי בזה שהרבתה התורה שתהי' האשה נקייה מנדה וזיבה, - ותבוא אח"כ במקוה כשרה בטהרת הטבילה, ומובן כי כל אלו ההכנות הוא מטעם כי נדרש הכנה גדולה עבור הלידה בהילד, שיולד בצורה נכבדה שיהי' מוכן לקבל חינוך טהור ונשגב:

בוא וראה מעלת הצדיקים חכמי התלמוד עד כמה השתדלו לנשי ישראל שיולידו בנים טובים במעלות נשגבות (עי' ברכות כ'), רב גידל הוי יתיב אשערי טבילה, אמר להו חכי טבילו, והכי טבילו, אמרו לו רבנן לא קא מסתפי מר מיצר הרע, אמר להו דמיין באפאי כי קאקי חיורי, ר' יוחנן הוי רגיל דהוי קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה, אמר כי סלקו בנות ישראל ואתיין מטבילה מסתכלון בי, וניהוי להו זרעא דשפירי כוותי (וגמירי אורייתא כוותי, ב"מ פ"ד), וזהו כי ראו חכמינו ז"ל כי הטבילה המכשרת הטהרה היותר חשובה לפי דת תורתנו הקדושה, היא היא המביאה להילד הנולד ביתר כשרון להיות צורה מוכנת לקבל החינוך הטוב, אדם המעלה, ומטעם זה מצאו רבותינו להשגיח על הטבילה שתהיה כדת של תורה, וזהו שעשה רב גידל שלא חס על כבודו להמציא עצמו בין הנשים בשעת הטבילה, וגמר להו הכי טבילו והכי טבילו, - ור' יוחנן המציא עצמו בין הנשים בכדי שישימו הנשים עיניהם עליו בכדי להכשיר את הדור יבוא באנשים נאים וגמירי אורייתא, - וזהו כי ברוב חכמתם הבינו כי מזה הזמן מתחיל החינוך הטוב, - ומרוב אהבתם לעם ישראל השליכו כבודם מנגד רק למען להרבות כבוד לעם ישראל באנשים ונשים שיהיו לתפארת לעמנו, - וגם למען שלא יולדו לעם ישראל אנשים פגומים אשר אינם מקבלים החינוך הטוב ומחללים שם שמים בפרהסיא ח"ו:

ודלא כחוקרי זמננו שאומרים שיספוק זה שמתחילין החינוך בבתי הספר, - וטעות הוא בידם כי החינוך הזה בא באיחור הזמן, - כי אם נולד בחסרון טהרה, הנה החינוך הטוב מהם והלאה, - מטעם כי נפשם לא מטוהרה, ואם נפשם פגומה הנה הם הם הדורשים רק הערב והנעים, וכל מה שעושים להנאת עצמן עושים, ותמיד יכריע החומר את הרוח:

ורבים חושבים כי הלימוד בנימוסי חוקרים חדשים אשר עשו להדריך את ילדי הנעורים, אשר הם נימוסים טובים, ובזה אומרים להתיצב האדם על דרך טוב ומועיל, - אבל הנסיון הורה כי מעלו בו מעל:

והנה החוקרים הנאמנים יודעים היטב עד כמה קשה הדבר שיהיה האדם על צד הטוב, ועד כמה כבד הדבר לעשת רסן להיצה"ר הטמון בלב האדם פנימה, או כמו שמכנים אחרים החיה שבאדם, אשר אין גבול לתשוקת החיה הלזו, - ולזה הועיל טהרת המשפחה, - ולזה הורה הנסיון מדור דור מאז היה ישראל לגוי:

וזהו כוונת המדרש בפסוק ונטעתם כל עץ מאכל, הה"ד עץ חיים היא למחזיקים בה, - וכוונת רבותינו לפרש כוונת התורה שלא רק לנטיעה דרשות דיבר הכתוב, דעל זה לא שייך בלשון ציווי, - דהנטיעה פשוטה היא רשות, אלא גם דהנטיעה של עץ מאכל הכוונה על הבנים, כמו שנאמר אשר בנינו כנטועים מגדלים בנעוריהם בנותינו כזויות מחטבות תכנית היכל, (תהלים קמ"ד). - וכההיא דר' יוסי בן חלפתא חמש חרישות חרש, וחמש נטיעות נטע, (ירושלמי יבמות פר"א ה"א), - ואמרה תורה ונטעתם כל עץ מאכל, היינו שתהיה הנטיעה של העץ, כי האדם עץ השדה מחויב לראות שתחיה הנטיעה לעץ מאכל להיות נולדים נטיעים כאלה אשר יהיו למאכל טוב, - וזה לא יתכן רק אם הם עץ חיים למחזיקים בה, היינו בהחזקת התורה:

וזהו גם הכוונה של הנביא ירמיה שאמר, "ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת", היינו שבראשית הנטיעה בעוד היצירה בבטן תהיה ביתר הכשר וביתר טהרה, אשר זה לנו לבטחון להיות זרע אמת, ונוי קדוש להיות עם סגולה מכל העמים:

וזהו כוונת המדרש אשה כי תזריע, הה"ד תן חלק לשבעה אלו ימי נדה, וגם לשמנה אלו ימי מילה, אמר הקב"ה אם שמרת ימי נדה אני נותן לך בן ואתה מולו לח' ימים, - ביאור הדברים כי בשימור ימי נדות והאשה מטוהרה, ואז הבן הנולד הוא שמור בטהרתו מכל זוהמת הטומאה, ואז המילה תפעול עליו פעולתה, ומכשרתו לאיש נאמן וישר הולך להיות תפארת לעמנו לעם ישראל, - ומובן הדבר כי בחסר כל זה חסר גם הפעולה הטובה של המילה להשלמת שלימות אדם, להיות מובחר באישיותו:

והנה רבותינו סדרו לנו מסכת רבתי הנקראת "נדה", להורות לעם ישראל להיות זהירים בטהרה בכל אופני שמירה בין בזה שנוגע לדם נדה וזיבה, בין בכתמים, וגם בהטבילה שתהיה על צד היותר הכשר, בכדי שיהיה עם ישראל נקיים בין בחומר ובין ברוח, - וביותר שתשאר הנשמה בטהרתה כמו שנמסרה לנו ביצירתה, - וכמו שאנו אומרים בכל יום קודם התפלה "נשמה שנתת בי טהורה היא", ומאז ומעת שעמדנו על הר סיני, שאז היינו לעם אחד בלי פירוד, מפני שאז היו כל הנשמות בלי פגם, וזהו היסוד של האחדות ישראל שלא תהי פרץ וצותה בקרב עמנו עם ישראל:

ובזה אני נותן שבח ותודה להבורא יתברך שזיכני ללמוד מסכת נדה בעיון רב כמעט בכל פרט ופרט בביאור הגפ"ת ובפסקי הרמב"ם והשו"ע כפי שידי יד כהה מגעת. - ואקוה אשר הלומדים מסכת נדה עם ספרי הנקוב בשם "נזר הקודש" ירוו רב נחת מפני שימצאו בזה ביאור רחב והחידוד על קו האמת והצדק:

ובזה אבקש מהשי"ת לראות בבנין בית מקדשנו עם משיח צדקנו בב"א: על הטוב תזכר עזרתי בקודש, אשר היא תמיד בעזרתי, מנשים באהל תבורך, היא רעיתי הרבנית הצנועה מרת הינדא תחי' בת הרב הגאון הגדול המפורסם כש"ת מו"ה הלל דוד הכהן טריווש זצ"ל. - יתן ד' אשר נזכה לראות נחת מצאצאינו שילכו בתורת ד' תמיד ולהתברך בעושר ואושר כאות נפשינו ולראות בבנין בית מקדשנו, אמן:

המחבר:

נזר הקודש על נדה דף ב/א

משנה שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן. - משמע מזה דמה שמטמאין אותה עכשיו מכאן ולהבא הוא גם כן חומרא, וקאמר שמאי שדי לנו בזה שנחמיר חומרא זו לטמא אותה מכאן ולהבא. - ותמוה טובא הלא זה פשיטא דמעכשיו טמאה היא מצד הדין ולא מצד חומרא דהרי דם לפניך, וא"כ מה שייך לומר דיין שעתן. - והנה הקשו בזה התוס' במנחות י"ט ד"ה כנגד, ופירשו משום דאתי לאפוקי מהלל ומחכמים יעוי"ש וכן פירש הרמב"ן בחידושיו לנדה יעוי"ש. - אבל אכתי תמוה דע"כ הלשון זה מורה שגם הא דדיין שעתן הוי גם כן חומרא. אלא שדי בחומרא זו, ולא יותר. - וזה תמוה דהלא מה חומרא יש בזה, שמטמאין אותה מכאן ולהבא, - והנה דרמב"ן בחידושיו מביא בשם יש מפרשים שפירשו דיין שעתן היינו שדי אם נחמיר עליהן לטמאו בשעתן למפרע בשיעור וסת שהכל מודים בזה יעוי"ש, והנה נראה דהיש מפרשים באו לבאר שע"כ יש בלשון זה דדיין שעתן שע"כ יש בזה חומרא, ולהכי פירשו דגם בהא דדיין שעתן יש חומרא שטמאה בשיעור וסת. - אבל יש להעיר דאין זה חומר אלא הוא גם כן מצד הדין מפני שזהו שיעור המצומצם, וכנראה שזהו כוונת הרמב"ן שכתב על פירושים של היש מפרשים שאינו נכון. - ב ונראה לפי פירש"י דהכא מיירי שמצאה הדם בבדיקת העד. והיינו דמיירי שלא ארגשה וכמו שמבואר בסוגיא לקמן, וא"כ מדאורייתא טהורה היא לגמרי ורק מדרבנן טמאה, ופשיטא שאין להחמיר בטומאה דרבנן בלמפרע, וא"כ מ"ט דהלל ומ"ט דחכמים דמטמאין במעל"ע. - ולזה פירש"י דמיירי שבדקה בעד, וא"כ יש להסתפק שמא ארגשה ולאו אדעתה מטעם דסבורה שהרגשת עד הוא, ועי' במהר"ם. ולזה קאמר שמאי דיין שעתן דכיון דלא היתה הרגשה בפועל, ורק ע"י עד מצאה. להכי די לנו אם נחמיר מכאן ולהבא כיון דע"כ יותר מספיקא לא הוי עפ"י דין התורה, וא"כ אין להחמיר בלמפרע. - והנה לכאורה יש להעיר מה שייך לומר די לנו בזה שנחמיר לטמאה במכאן ולהבא הלא ע"כ יש כאן ספיקא דאורייתא כבדיקת העד דהרי ע"כ מדי ספק הרגשה לא נפיק. - ג אמנם נראה לפי דברי הרמב"ם בפיה"מ דמפרש דאפילו לשמאי דסבר דדיין שעתן לענין טומאה דלמפרע. - מ"מ מודה לענין טומאת משכב ומושב דמטמא למפרע ולקמן יבואר בעזה"י שיטתו ומקור לדבריו. - ולדברי הרמב"ם דמודה שמאי בטומאת מו"מ. - אתי שפיר הא דקאמר שמאי דיין שעתן. היינו דכיון דעכ"פ מחמרינן לענין מו"מ בלמפרע, א"כ די לנו בחומרא זו לטמא מו"מ למפרע שהוא טומאה חמורה כאשר יבואר לקמן, אבל לענין טהרות דיין שעתו. - והנה הרמב"ם מדייק מלשון המשנה דלקמן, ולפי מה שביארנו מבואר כן גם מהלשון המשנה דדיין שעתן. - ובזה יש לבאר הא דאיתא בירושלמי ריש נדה דפריך שם מהו דיין שעתן, ומשני שאינן מטמאין טהרות למפרע יעוי"ש, ואין לזה ביאור לכאורה. - אמנם נראה דהכוונה לזה שביארנו דפריך מה זה הלשון דיין שעתן וכמו שהקשו הראשונים, ועל זה משני דהכוונה דרק לטהרות סבר כן שמאי, אבל לטומאת משכב ומושב מחמיר גם שמאי, וא"כ די בחומרא דמו"מ. ולטהרות לחודיא מיקל שמאי, וכמוש"נ. - ד וסברת שמאי דמיקל לטהרות יש לומר לשיטת רש"י דפירש דמיירי בבדיקת עד א"כ איכא ממנפ"ש לענין טומאה בלמפרע, - והיינו דאם בבדיקת עד לא היתה הרגשה א"כ אין כאן אלא טומאה דרבנן ופשיטא שאין להחמיר בלמפרע, ואם היתה הרגשה, א"כ פשיטא שאין לטמא בלמפרע דבאופן שהיתה הרגשה לכו"ע אין חששא בלמפרע: ה הלל אומר מפקידה לפקידה. - ביאור דבריו דסבר דמוקמינן אחזקה ורק לטהרות מחמיר כמבואר בסוגיא דלא אמר הלל אלא לתלות אבל לא לטרוף, וזהו כשיטת התוס' והראשונים דרק לחומר טהרות וקדשים מחמרינן, וזהו כי מעיקר הדין אין לחוש מטעם חזקה. - ו אעפ"י שאמרו מטמאה מעל"ע אינה מונה אלא משעה שראתה. - והנה לכאורה תמוה דלמה להתנא להשמיעינו זה דהלא פשיטא דכיון דכל עיקר הא דטומאה למפרע לא הוי אלא לחומר טהרות שהוא רק חששא ומעלה לחומר טהרות. א"כ פשיטא שאין זה ענין למספר ימי נדות וזיבות. דאל"כ הרי זה חומרא דאתי לידי קולא. - ונראה דכוונת התנא להורות לנו דגם לחומרא אין אנו חוששין למנות הימים בלמפרע כגון אם תראה ותפסוק מלראות אחרי ששה ימים לראייתה, דאז אם באנו להחמיר בלמפרע ולומר שפסקה ימי נדה ומתחילין ימי זיבה, ובשלשה ימים תעשה זבה לחומרא מדרבנן ואם תראה עוד יום תהי' זבה מדאורייתא. - וא"כ לפי"ז יש מקום לטעות שיש לנהוג בחומרא גם בדיני זיבה. - על זה משמיע לנו התנא שאין מונין כלל עפ"י החששא דלמפרע. מטעם דלענין מנין הימים מוקמינן אחזקה:

ז והנה בדבר קביעות הוסת גם כן נראה דהקביעות נעשה עפ"י הראי' ממש וגם אין אנו חוששין לזה אפילו לחומרא. - וכן נראה להוכיח מהתוספתא דתניא הרואה דם מטמאה מעל"ע אוכלין ומשקין, ומשכבות ומושבות וכלי חרס המוקף צמ"פ ואינה מקולקלת, ואינה מטמאה את בועלה, ואינה מונה אלא משעה שראתה יעוי"ש, וע"כ הביאור הא דתניא ואינה מקולקלת היינו לוסתות, דהיינו קביעות דהוסת הוא משעת ראי' ממש, - וכן משמע מפיה"מ להרמב"ם שמפרש שלא נתקלקלה בוסתה. - וע"כ המקור לזה מהתוספתא, ומבואר דאין לחוש בזה אפילו לחומרא בעלמא. - ח והנה בדבר משכב ומושב אם יש להם טומאה בלמפרע. - מבואר בפיה"מ להרמב"ם שנחית לזה וכתב וז"ל היתה יושבת במטה ולא אמר היתה עסוקה בטהרות להודיעך שאפילו למי שאמר דיה שעתה, אמנם יאמר זה לטהרות לבד. אבל לענין מו"מ הנה היא מטמאה מעל"ע, האות על זה אמרו היא טמאה וכולן טהורות, ולא אמרו והמטה טהורה יעוי"ש. - והנה מה שפסק בפר"ג מהל' מו"מ ה"ח דליתא טומאה למפרע במו"מ באשה שיש לה וסת יעוי"ש, ע"כ צריך לומר דדוקא באשה שיש לה וסת ליתא טומאה למפרע במו"מ, אבל אשה שאין לה וסת אפילו לשמאי דסבר דיה שעתה, אבל מו"מ מטמא למפרע. - וע"כ מפרש הרמב"ם הא דתנן במשנתינו כיצד דיה שעתה הכוונה למ"ד דיה שעתה, ואאשה שאין לה וסת קאי:

ט אבל קשה לפי"ז הסוגיא לקמן ה' ע"ב דפריך שם למ"ל למיתני היתה יושבת במטה ועסקה בטהרות ליתני היתה עוסקת בטהרות ופרשה וראתה, ומשני הא קמ"ל טעמא דדיה שעתה הא מעל"ע מטה נמי מטמיא יעוי"ש. - מבואר מזה דבאופן דדיה שעתה ליתא טומאת מו"מ בלמפרע. גם לשמאי אם נפרש דהמשנה בשאין לה וסת קאי, ובעיקר הפירכא דפריך הש"ס למ"ל היתה יושבת במטה. הלא לפירה"מ להרמב"ם שפיר יש לומר דבא לאשמיעינו דהמטה טמאה מטעם טומאת מו"מ:

י והנה אפשר לומר דטרם שידענו עיקר חידושא דזעירי דיש טומאת מו"מ בטומאה דמעל"ע, לא ידע המקשן לפרש חידושא דמטה לענין מו"מ. - אבל לאחר שחידש זעירי דיש טומאת מו"מ בטומאה דמעל"ע לחכמים דמטמאין טומאת מעל"ע בלמפרע. - ממילא יש מקום לומר דגם לשמאי דסובר דדיין שעתו. מ"מ מודה בטומאת מו"מ דהיינו דהמטה טמאה. - ואתיא המשנה הסתמית הא דכיצד דיה שעתה גם אליבא דשמאי. - ומיירי באשה שאין לה וסת. ולחכמים נקט התנא הא דמטה לדיוקא דבאופן שמטמאין בלמפרע מטה נמי טמאה, ולשמאי מודה במטה מטעם שלא היקל שמאי במו"מ בטומאה דלמפרע. - יא ויש הוכחה לפיה"מ משום דלפי אוקימתא דהש"ס דכל עיקר חידושא להודעינו דאשה דמטמא מעל"ע מטה נמי טמאה. - אכתי תקשה דלא ליתני אלא מטה לחודיא ולמה לו להתנא למיתני טהרות כלל, וכמו שהקשה כן בתוספי הרא"ש יע"ש. - אבל לפיה"מ אתי שפיר לדיוקא מדפתח התנא בשתים דהיינו מסה וטהרות. ומסיים בחדא בטהרות ושבק מטה, מזה ידענו דהמטה נשארה בטומאה גם בשאין לה וסת, והיינו לשמאי, וזהו דכוונת התנא דכיצד גם לשמאי, אבל אם לא הי' שונה אלא מסה לחודיא ע"כ הי' מסיים היא טמאה ולא הי' במה לסיים בטהרה כיון שגם המטה טמאה. להכי הוכרח התנא להיות שונה גם טהרות, ומסיים הטהרה בהטהרות, ומובן דהמטה טמאה. - ומוכח פירושו של הפיה"מ:

יב ויש לעיין מדוע באמת החמירו בטומאת מו"מ יותר מטומאה דהטהרות. והלא כיון דמעיקר הדין מוקמינן אחזקה לכו"ע ורק לענין טהרות החמירו ולא לחולין, וא"כ מה ראו להחמיר לענין מו"מ יותר, ועוד דלדברי הרמב"ם הוי היפך סברא לשמאי. - והיינו דלשיטת הרמב"ם אין טומאת מו"מ למפרע בטומאת מעל"ע באשה שיש לה וסת מטעם דדיה שעתה כמו שכתבנו לעיל, ולשמאי דסבר דגם באשה שאין לה וסת דדיה שעתה, מ"מ מודה לענין מו"מ. - וזה טעמא בעי דהלא כיון דסבר שמאי דמוקמינן אחזקה לענין טהרות, א"כ מדוע לא נוקמי אחזקה גם לענין מו"מ:

יג ונראה דדוקא בהדברים שאינם נעשים אב הטומאה לעולם בזה לא ראה שמאי להחמיר במעל"ע, וזהו לענין אוכלין ומשקין שאינם נעשים לעולם אב הטומאה. - אבל לענין טומאת מו"מ שהם נעשים אב הטומאה. - ובכוחם לטמא אדם וכלים. בזה לא טיהר שמאי גם בטומאה דלמפרע. - אבל לפי"ז יש להבין הא דקאמר הש"ס דהתנא קמ"ל דמעל"ע שבנדה מסה גמי טמאה. דהלא מה רבותא יש בזה דהלא כש"כ הוא מאוכלין ומשקין שטמאין למפרע אעפ"י שאין נעשין אב הטומאה. ומכש"כ מו"מ שיש בהם חומר טומאה עד שאף שמאי דסבר דיה שעתה, מ"מ מודה במו"מ. - אבל אפשר לומר דעיקר חידושא שהמו"מ בטומאת מעל"ע מסמא גם לטמא אדם וכלים. - ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' שם ד"ה מסייע ליה לזעירי תימא דממתניתין לא שמעינן לטמא אדם ובגדים יעוי"ש. - ולדברינו ע"כ עיקר חידושא דתנא להודיעני האי חידושא דמטמא אדם וכלים, דאילו לטומאת מו"מ לחודיא הלא גם שמאי מודה, וע"כ דבא להודיעינו דמטמא גם אדם וכלים:

יד ולפי פירושו של הרמב"ם בפירה"מ יש ליישב גם כן הא דהקשו התוס' לקמן בד"ה כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה, תימא למה הפסיק ושנה המשמשת בעדים. הי"ל למיתני מיד כיצד דיה שעתה יעוי"ש- אבל לפי דברי הרמב"ם שמפרש דהא דתנא בכיצד דיה שעתה הוי גם לשמאי באשה שאין לה וסת, וא"כ אם לא הפסיק התנא בהא דהמשמשת בעדים בינתים. דאז מתפרשא הא דכיצד דיה שעתה אאשה שיש לה וסת קאי דסמיך ליה. - אבל כשהפסיק התנא בהא דמשמשת בעדים בינתים. - בא להורות לנו דהא דכיצד דיה שעתה קאי גם לשמאי באשה שאין לה וסת, ובא להורות דהמטה טמאה טומאת מו"מ. ומזה יש הוכחה לפירושו של הרמב"ם בפיהמ"ש:

א גמרא. מאי טעמא דשמאי קסבר העמד אשה על חזקתה ואשה בחזקת טהורה עומדת. - הנה מבואר דלחולין כו"ע סברי להאי חזקה כמבואר בתוס' ובראשונים וכמו שכתבנו לעיל, ורק לטהרות ולקדשים פליגי דשמאי סבר דחזקה תקיפא טובא דאין להחמיר גם לטהרות ולקדשים, והלל סבר דיש להחמיר לטהרות. וכן סברי גם חכמים דמטמאין מעל"ע. - אבל יש להבין לשיטות הראשונים הובא בתוס' הכא לקמן ד"ה דאיכא, וכן בתוס' חולין י"א ע"א ד"ה אתיא מפרה דהחזקה שלא נתחברה בשעתה לא הוי חזקה יעוי"ש. וא"כ ניחזי אנן להחזקה דאשה שעומדת בחזקת טהרה הרי היא חזקה שלא נתבררה בשעתה, והוא מטעם דכל עיקר הבירור הוא ע"י בדיקת העד, וקודם לזה יש לחוש שמא עם סילוק ידיה ראתה. נמצא דהבירור נעשה אח"כ ולא הוי חזקה מבוררת בשעתה. וכבר הקשו גדולי האחרונים בזה. - אבל נראה דהכא לא שייך זה הא דחזקה שאינה מבוררת, דדוקא התם בפרה שנולדה דאין אנו יודעין אם לא נולדה טריפה עד לאחר יב"ח הוי חזקה שאינה מבוררת, והיינו שאין שם בירור. - אלא רק הוכחה גרידא. משום דאם נולדה טריפה שוב אין לה היתר, ולא שייך לומר דנעשה בה השתנות להיתר, והבירור דאח"כ מהא דחיתה יב"ח אין זה חזקה האמורה בתורה, מטעם שזה הוי רק הוכחה ולא בירור. - משא"כ בהא דאשה אינה עומדת להיות טמאה, דהרי הטבע באשה שאינה שופעת כל ימיה. וכמו שכתבו התוס' בגיטין ב' בהא דאמרינן שם אימור דאמרינן ע"א נאמן באיסורין וכו' דלא איתחזק איסורא כו', וכתבו שם התוס' בד"ה ע"א דהא דקיי"ל דהיכא דלא איתחזק איסורא ע"א נאמן ילפינן לה מנדה דכתיב וספרה לה לעצמה שהיא נאמנת, והקשו שם דא"כ אפילו איתחזק איסורא ותירצו דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וכשעברו שבעה טהורה ממילא וגם בידה לטבול יעוי"ש. נמצא דגבי אשה אין לדונה לטמאה גם טרם שנתבררה דטהורה היא, דע"כ אינה עומדת לעולם להיות מוחזקת לשופעת דם. - נמצא דזה הוי כמבורר לנו שאין דם יוצא ממנה, - וממילא כשנתברר לנו בבדיקה, אין זה דבר חדש לנו דהרי גם קודם הבדיקה ידענו בבירור שפסקה מלראות והרי"ז חזקה מעליא: ב התוס' בד"ה מעל"ע הקשו מדוע לא נטמא אף בחולין כדין ספק טומאה ברה"י דספיקו טמא ודאי. - ותירצו דלא ילפינן מסוטה לטמא למפרע יעוי"ש. ביאור הדברים דבסוטה הספק על ההווה אם נטמאת, משא"כ הכא באשה אין הספק על ההווה, דהרי עכשיו בודאי היא טמאה, ורק אנו מסופקים בלמפרע ואין בידנו להחליט טומאה בלמפרע כיון שלא מצינו כן בסוטה. - והנה לכאורה עדיין יש לדון. איברא דאין ללמוד מסוטה לעשות ספק כודאי, אבל אכתי מדי ספק לא יצאת בלמפרע, וא"כ צריך להיות עכ"פ ספק דאורייתא. ויש לנו לדון כדין ספד"א בכל מקום. וא"כ מדוע אמרינן דטומאה זו הוי רק מדרבנן בתור מעלה לטהרות, וגם מדוע בחולין לגמרי טהור. - והנה להמהרש"א שפירש בטעם דלמפרע לא אמרינן שהוא מטעם דמוקמינן אחזקת טהרה, ומטעם זה כתב דלקמן במקוה שנמצאת חסר מטמאינן גם למפרע, משום דאיכא שם חזקת טומאה יעוי"ש, אתי שפיר משום דאעפי דעכ"פ מדי ספק לא נפיק בלמפרע. אבל החזקה תכריע לטהרה, ולהכי בחולין טהור, ולטהרות הוא רק מצד מעלה ולחומרא לחודיא. - אמנם לשיטת המהר"ם שסובר דגם באופן דליכא חזקה לטהרה לא ילפינן מסוטה מטעם דלמפרע לא ילפינן מסוטה, והא דמקוה שאני משום דהוי תר"ל כמבואר שם, קשה טובא דבאופן דליכא חזקה. איברא דלא ילפינן מסוטה לטמא בתורת ודאי. אבל עכ"פ יש לטמא מטעם ספק. - והנה יש לומר דאה"נ דבאופן דליכא חזקה הוי ספק. - אבל תקשה לפי"ז הא דהקשו התוס' לקמן מהא דנגע באחד בלילה וכו' הא התם מיירי שלא הי' לו חזקת חי, דהרי מבואר בתוספתא דמודים חכמים לר"מ בראוהו שראוהו חי מבערב. וא"כ יש לומר דחכמים מטמאין מספיקא וכדין ספיקא דאורייתא, וא"כ מדוע כתבו התוס' שהוא מצד מעלה לקדשים. - ולשיטת המהר"ם אתי שפיר, - נמצא מבואר דלשיטת המהרש"א במקום דליכא חזקת טהרה ילפינן מסוטה לטמא בתורת ודאי ברה"י, וברה"ר בעינן תר"ל ולהכי במקוה שנמצאת חסר ברה"י טמא מטעם דילפינן מסוטה, וברה"ר טמא מטעם תר"ל, ולשיטת המהר"ם בהא דמקוה שמטמאין ברה"י הוי ג"כ מטעם תר"ל:

ג והנה בפלוגתא דהמהרש"א ומהר"ם מבואר דפליגי הראשונים בזה. דהרמב"ן בחידושין לנדה כתב דלהכי לא מטמאין בחולין משום דמוקמינן אחזקה דטהרות בחזקתן יעוי"ש, ולכאורה דבריו תמוהין דהרי איתרע חזקת טהרתן כיון דודאי נגעה כמבואר בחולין פ"ו ועתה שנדפסו חדושי הרמב"ן ראיתי להמגיה שהעיר בזה, אבל נראה שכונת הרמב"ן ג"כ חזקת טהרה דהאשה ואפשר שנשתבש מעט הלשון. - וזהו כמו שכתב המהרש"א שהוא מטעם חזקת טהרה דהאשה. - ומביא שם בשם יש מפרשים דאף בלא חזקה מיהו הו"ל ספק טומאה ומסוטה גמרינן מה התם מכאן ולהבא ולא למפרע אף כל ספק טומאה לא מטמאינן למפרע אלא הוא משום מעלה דקדשים יעוי"ש. הרי מבואר דפליגי הראשונים בפלוגתא דמהרש"א ומהר"ם. - והנה הרמב"ן שם הקשה לסברא זו דבחזקת טהרה, מ"ש מהא דתנן נגע באחד בלילה וכו' שחכמים מטמאין טומאת ודאי שכל הטומאות בשעת מציאתן וכאן נמי הרי דם לפניך. לא קשיא דשאני אשה דבחזקת טהרה עומדת שהרי בדוקה היא ואע"ג דשכיחי בה דמים מ"מ כל שהפסיקה בטהרה בחזקתה זו היא. אבל אדם זה אינו עומד בחזקת חי יעוי"ש, הנה אנו רואים דהרמב"ן סובר דהאשה בעצמותה בחזקת טהרה עומדת, ומזה מוכח בעליל דבדברי הרמב"ן דלעיל נשתבש מעט ועיקר כוונתו משום חזקת טהרה דהאשה וזהו כסברת המהרש"א. - אבל ע"כ אין להעמיס כוונה זו בדברי התוס' משום דלפי"ז לא תקשה מהא דנגע באחד וכו'. ומשמע דכוונת התוס' כשיטת המהר"ם, וכמוש"נ. ד והנה בעיקר היסוד שכתבו התוס' דלא ילפינן מסוטה לטומאה דלמפרע לטעם דלא מצינו בסוטה טומאה למפרע. - לכאורה יש להעיר הלא גם בסוטה משביעין אותה על לשעבר, וזהו דחיישינן גם למפרע שמא זינתה בעודה ארוסה דהרי מגלגלין בשבועה שלא שטיתי ארוסה. והריטב"א סובר שמעכב גם בדיעבד אם לא גילגילו בהשבועה גם אם לא זינתה בעודה ארוסה. - ואפילו להסוברים דאינו מעכב בדיעבד, אבל עכ"פ הרי חזינן דהתורה נחתה להסתפק בזה. וגם המים בודקין אותה בלמפרע. - אבל נראה דהתם בסוטה הספק אם היא טמאה או טהורה, ואין נפק"מ בזמן, דהרי גם אם זינתה בעודה ארוסה טמאה היא. - וממילא גם אם לא זינתה עתה אחרי הקינוי והסתירה, עדיין לא יצאת מדי ספק טומאה שמכבר. - ועל זה אמרה תורה שמגלגלין והוא מטעם דהספק הוא עתה אם היא טהורה. וגם על ספק זה אמרה תורה דהספק הוא כודאי, והמים בודקין אותה. - אמנם לא כן בהאשה הכא בנידון דידן אשר אין להסתפק בהטומאה דהרי דם לפניך. - ורק אנו באים לחוש לדם למפרע, - זה לא מצינו בסוטה. ואדרבה כל עיקר הספק בלמפרע הוא רק אם עכשיו דהיינו מהקינוי וסתירה דעתה טהורה היא אז טרם יצאת מהספק אם טהורה היא מזמן הקודם. - אבל אם היא טמאה מהקנוי וסתירה דעתה אם זינתה אין לנו שוב לחוש בלמפרע כי אין לנו נפק"מ מזה, מטעם דהעיקר לנו הידיעה אם טהורה היא לבעלה או לא ולהכי גם אם לא זינתה עתה מהקנוי וסתירה. עדיין לא יצאנו מספיקא אם טהורה היא מפני הזנות אם זינתה בעודה ארוסה. - ומטעם זה אין הגלגול שבועה בא לברר על הזמן, רק בא לברר על עצם הדבר אם היא טהורה עתה לבעלה. - משא"כ הכא באשה שאנו דנין רק על למפרע ולזה כתבו התוס' דלא ילפינן מסוטה למפרע, וכמוש"נ:

ה ובזה שכתבנו יש לבאר הא דהקשו המהרש"א ומהר"ם מדוע במקוה מטמאין גם הטהרות בלמפרע. - והיינו כי דין המקוה לענין אדם וכלים שטבלו בה דומה ממש לסוטה. - כי הלא אין דנין על עצם המקוה וטהרתה, ורק על האדם והכלים, אנו מסופקים אם טהורים הם. והספק דמקודם אם הטבילה היתה כהוגן, הרי היא ספק דעכשיו, אם טהורים הם ודומה ממש לסוטה אשר מסופקים אנחנו אם טהורה היא. ואין נפק"מ בזמן מתי נעשית המאורע ורק הספק אם טהורה, ובזה עשאה הכתוב ספק כודאי. - ואינו בדמיון לאשה שאין לנו ספק בעצם הטומאה דהרי דם לפניך, ורק הספק על הזמן הקודם זה לא מצינו בסוטה, וכמוש"נ:

ו כתב הרמב"ן בחידושיו וז"ל ואי קשיא לך מ"ש אשה מהא דתנן לקמן גבי נגע באחד בלילה וכו' שחכמים מטמאים טומאה ודאי שכל הטומאות כשעת מציאתן, וכאן נמי הרי דם לפניך. לא קשיא דשאני אשה דבחזקת טהרה עומדת שהרי בדוקה היא ואע"ג דשכיחי בה דמים. מ"מ כל שהפסיקה וטהרה בחזקתה זו היא, אבל אדם זה אינו עומד בחזקת חי תדע דתניא בתוספתא ומודים חכמים לר"מ כשראוהו חי אלמא דבכה"ג בחזקת חי הוא לא מפסקינן ליה מחזקתי' אעפ"י שנמצא מת בשעת מציאתן ובמקום מציאתן אבל אזי לומד כן גבי אשה כיון דספק ביאה היא ספק הוי ספק לא הוי תולין להקל עכ"ל, ויש לעיין דהרי הכא באשה היא ג"כ טמאה ודאי דהרי דם לפניך. והרי זה כמו ודאי נגע. והספק בלמפרע כמו בנגע באחד בלילה דחכמים מטמאין דהרי מת לפנינו. והכא באשה ג"כ עכשיו היא בטומאה ודאית. - ועוד מה שמדמה הא דאשה הכא לספק ביאה גם כן לכאורה תמוה דהרי גם בספק ביאה ברה"י פליגי ר"א ורבנן בפסחים י' וב"ב נ"ה וחכמים מטמאין:

ז אבל נראה כמו שביארנו. והיינו דהספק בנגע באחד בלילה שהוא ספק אם נטמא. - וזה הוי דומיא דספק סוטה שהספק אם נטמאת ואין לנו לדעת מתי היתה. ורק אם אנחנו מסופקים אם טהורה לבעלה, בזה עשאה התורה ספק כודאי, משא"כ בהא דאשה שאין אנחנו מסופקים אם האשה טמאה, דהרי ודאי טמאה היא, רק הספק אם היתה טמאה גם בזמן למפרע. וזה לא מצינו בסוטה. ולספק זה לא נחתה תורה להסתפק ולעשותו כודאי. ומזה יצא הדין כי אין לחוש לטומאה באופן שהספק דלמפרע. - ואעפ"י שיש ספק על הטהרות, ואצלם הספק אם נטמאו, אכל כיון שעיקר הספק בא מכח הסיבה. וכיון שבטלה הסיבה שהיא הטומאה דהאשה ממילא בטל המסובב להסתפק על הטהרות. וזהו כוונת הרמב"ן שכתב דגבי אשה הוי ספק ביאה, והביאור דהספק בהמסבב. - וכאן שהספק זה ליתא בתורה. הרי הוא כמאן דליתא:

ח ובזה יש ליישב הא דהקשה הר"ש בפר"ד דטהרות מ"ד לדברי התוס' דלמפרע לא ילפינן מסוטה מהא דנגע באחד בלילה דחכמים מטמאין, ומבואר בתוספתא דהא דר"מ מטהר הוא דוקא ברה"ר. אבל ברה"י גם ר"מ מטמא. הרי מבואר דגם למפרע מטמאינן ברה"י יעיי"ש. - אבל לפי מה שכתבנו יבואר לנכון דשאני התם דהספק אם נטמא, ובזה הוי ספק כודאי. משום דזה הוי דומיא לסוטה. וכמו שנתבאר לעיל:

ט והנה לכאורה יש להעיר מסוגיא דעירובין ל"ו דפריך שם בהא דתנן עירב בתרומה ונטמאת וכו' דסבר ר"מ דלא הוי עירוב מספיקא מהא דתנן נגע באחד בלילה וכו' ור"מ מטהר מטעם דמוקמינן אחזקה יעוי"ש. וקשה הא אפשר לומר דשאני ספק טומאה בתרומה. דהתם הוי טומאה למפרע. דהרי עתה בודאי התרומה טמאה. ורק הספק בלמפרע, ובזה אין ללמוד מסוטה. וא"כ אמאי מטמא ר"מ מספיקא אפילו ברה"ר, וגם בלא"ה תקשה מ"ט דר"מ. - וגם יש לומר דשאני בהא דנגע באחד בלילה דמיירי ברה"ר כמו"ש הר"ש והובא לעיל דכיון דע"כ האי דינא דנגע באחד בלילה הוי דומיא לסוטה כדלעיל, ולהכי מטהר ר"מ ברה"ר. ולכאורה מוכח מזה דהא דטהור ברה"ר ספק טומאה לא מסוטה אנו למידין אלא הוא מטעם חזקה. וזהו כשיטת התוס' נזיר נ"ז וזהו דלא כשיטת התוס' הכא ובחולין ט'. וצ"ע:

י והנה שיטה אחרת לרבינו הרא"ש בתוספי הרא"ש שהקשה גם כן מדוע פריך מהא דנגע באחד בלילה. ולא פריך מהא דמקוה דמטמאינן למפרע אע"פ שלא דמי לסוטה. ותירץ דבעינן דומיא דסוטה דאפשר לברר הספק בשעת המעשה, אבל ספיקא דמקוה. והא דנגע באחד בלילה לא אפשר לברר בשעת מעשה עכ"ל יעוי"ש. - ולכאורה מה זה ענין להא דאפשר לברר בשעת מעשה. - ונראה ביאור הדברים דסבר הרא"ש דהא דאמרה תורה ספק כודאי היינו באופן שיש מציאות לברר הדבר ולהיות ודאי בשעת לידת הספק. וכיון שיש באפשרות להיות ודאי דוקא באופן כזה עשאה הכתוב להיות ספק כודאי כיון שהמציאות לפעמים כן. - משא"כ באופן שאין מציאות להיות ודאי בשעת מעשה באופן זה לא אמרה תורה להיות הספק כודאי, דלא אמרה תורה יותר מאפשרות דהמציאות. - ולהכי בסוטה ובמקוה ובאדם שנגע בכולם יש אפשרות להמציאות להיות ודאי בשעת מעשה. - משא"כ בהא דאשה שאין באפשרות לודאי בחששא דלמפרע כמובן, כן נראה בכוונת דברי הרא"ש:

יא והנה בהא דתנן לקמן י"ד נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן נמצא על שלה אותיום טמאין וחייבין בקרבן, נמצא על שלה לאחר זמן טמאין מספק ופטורין מן הקרבן וחייבין באש"ת כמבואר בברייתא בגמ' יעוי"ש, ויש לעיין הא כיון דיש בזה חיוב אש"ת וא"כ ספיקא הוי, א"כ מדוע לא אמרינן בזה ספק טומאה ברה"י דספיקא כודאי טומאה להיות חייבין בחטאת. - ובשלמא לשיטת הראשונים דבטומאה למפרע לא גמרינן מסוטה אתי שפיר. - אבל לשיטת הראשונים דסברי דבאופן דליכא חזקה גמרינן מסוטה לעשות ספק כודאי תקשה. - והנה הש"ש שמעתתא א' פרי"ב הקשה מזה על המהרש"א. (והנה כתבנו לעיל דיש מן הראשונים דסברי כן). והש"ש מתרץ דהכא איכא חזקה דאינה טמאה ודאי, והיינו עפ"י דברי התוס' שהקשו היאך ילפינן מסוטה לטמא ברה"י אף במקום חזקה הא בסוטה איתרע חזקתה שהרי איכא קנוי וסתירה, ותירצו דאיכא חזקה שאינה טמאה ודאי, וה"נ איכא חזקה זו, ומטעם זה לא ילפינן מסוטה לטמא למפרע עכת"ד. וזה נדרש לביאור דהרי אעפ"י שאיכא חזקה שאינה טמאה ודאי, אבל הרי עכ"פ ספיקא איכא, וא"כ יש לנו לומר דהוי ספק כודאי. - איברא דגם דברי התוס' נדרש לביאור, דהרי איזה סברא יש בזה דכיון דאינה טמאה ודאי להכי הוי חזקה להיפך, ואינה דומה לחזקת טהרה דע"כ בשביל חזקה הרי זה כאילו אין לנו שום ספק אבל זה שאנו אומרים שאינה טמאה ודאי. אבל עכ"פ יש בזה טומאה דספק:

יב ונראה בכוונת התוס' דבענין לאסור אשה לבעלה אשר עי"ז יהי' מחויב להוציאה שתים יש בזה. א) מצד איסור. ב) מצד טומאה. והנה כמו כן שני זכותים יש לבעל באשתו. א) היתר תשמיש. שהוא קנין אישות. ב) קנין ממון בזה שהיא קנויה לו לשמשו בכל מה שאשה מחויבת לבעלה. והנה הא דקנוי וסתירה פועל מצד הטומאה דהתורה קוראה לזה ונטמאה ועשאה הכתוב ספק כודאי, וזהו מצד האישות, אמנם בהקנין ממון שיש לו בהאשה זה טרם נפקע, ומצד הקנין הזה עדיין לא נאסרה עליו בתורת ודאי, מטעם דזה הוי בגדר הפקעה דממונא, ולזה בעינן שני עדים, וזהו כמו חזקה מפני שמוחזק הוא באשתו. - אמנם כיון דחזינן שאמרה תודה ספק כודאי אשר הקנוי וסתירה פועל גם לאוסרה עליו שיש בזה גם הפקעאה דממונא. אשר על זה בעינן ודאי ממש והרי זה חזקה מעליא הא דאינה טמאה ודאי, מזה מוכח דאמרה תורה ספק כודאי גם במקום חזקה. כן נראה בביאור דברי התוס' וכוונתם בזה. - וא"כ פשיטא שאין זה שייכות להא דאשה שמצאה דם שלא להחזיקה בלמפרע מטעם החזקה שאינה ודאי טמאה בלמפרע. - ועל עיקר הקושיא מדוע אין אנו מטמאינן אותה למפרע ברה"י. - הנכון בזה כמי שכתבנו לעיל דכיון דהספק רק בלמפרע אין ללמוד מסוטה לעשותה בודאי טמאה. וגם לשיטת הרא"ש שכתבנו לעיל דמפרש דענין כזה שאינו יכול להיות מבורר בשעת הספק אין ללמוד מסוטה. ג"כ אתי שפיר:

יג והנה לפי מה שביארנו בספרנו דברי סופרים סי' י"ד דכל עיקר הא דספק כודאי בסוטה וכמו כן בספק טומאה ברה"י לא הוי בגדר בירור. - רק דין הוא מצד גזירה"כ. - ומעולם לא ירדה תורה בזה להיות בתור מברר בהדברים וענינים אחרים המסתעפים מזה. וא"כ הכא לחיוב חטאת אין הרה"י מברר מאומה. - עוד בזה לפי מה שביארנו שם עפ"י הירושלמי דפסחים דהא דספק טומאה ברה"י טמא. - לא הוי רק דין טומאה, אבל אינו מעיד שהוא טמא בטומאה זו ממש, כמו במי שנטמא בספק מת ברה"י אין הרה"י מכריע שהוא טמא מת ממש, אלא ההכרעה באה רק על טומאה. וא"כ חסר בזה ההכרעה לברר שהוא נטמא בטומאת נדה בודאי, לומר שחייבין חטאת, ולענין זה בספק הוא עומד ומטעם זה אינו אלא בחיוב אש"ת וכמוש"נ:

יד ובזה יש ליישב גם כן הא דהקשה שם בש"ש פרט"ז על מה שכתב הרמב"ם קטנה שהשיאה אביה וזינתה ברצונה נאסרה על בעלה, לפיכך מקנין לה לא להשקותה אלא לפוסלה מכתובתה עכ"ל, והקשה הא סוטה הוא ענין טומאה, ובעינן יש בה דעת לישאל וחש"ו אין בהם דעת לישאל כדתנן בטהרות פר"ג מ"ו עכת"ד, אמנם לפי מה שביארנו אתי שפיר. - איברא דמצד ההשקאה הוא ענין טומאה אבל מלבד ענין טומאה עוד יש בזה צד איסור מטעם הבגידה באישות וזה מביא להיות נאסרה לבעל. - וכיון ששיטת הרמב"ם דקטנה יש לה רצון ולהכי אעפ"י שלענין טומאה המביא לידי השקאה אין לה. - אבל בזה שנוגע לרצון יש לה, וממילא יש כאן צד איסור:

טו והנה בעיקר הקושיא שהקשו התוס' והראשונים מדוע הכא באשה לא נטמא למפרע ברה"י גם לחולין. - לכאורה יש לומר דלא דמי לסוטה מטעם דשם בסוטה יש מטמא ודאי דהיינו האיש שנסתרה עמו. - ובזה עשאה התורה ספק כודאי. - משא"כ הכא באשה בענין למפרע ספק אם יש המטמא והיינו שמספקא לן אם הי' דם או לא. - והנה אפשר לומר שזה נכלל בזה שכתבו התוס' דלא ילפינן מסוטה בלמפרע, והיינו מטעם כי בלמפרע יש ספק אם יש מטמא. - אבל זה ליתא דע"כ אין זה כוונת התוס' כאשר מבואר. - ועוד דהרי קיי"ל דגם בספק במטמא כמו ספק שרץ ספק צפרדע ברה"י ג"כ ספיקו טמא בודאי. - וקשה היאך ילפינן מסוטה דהלא שם אין ספק במטמא. - אח"כ ראיתי שהתוס' בסוטה כ"ח הקשו בזה וכתבו שהלכתא גמירי לה יעוי"ש. - מבואר מדבריהם דהללמ"מ דגם בספק במטמא אמרה תורה דטמא ברה"י והוי ספק כודאי, ולהכי נחתו הראשונים הכא באשה דלא מטמאינן טהרות מדאורייתא, ולחולין לגמרי טהור משום דלא ילפינן מסוטה לטמא למפרע: טז ויש לעיין לאחר שרבתה תורה מהלל"מ דגם בספק מטמא אמרינן ספיקו טמא ברה"י.- אפשר שכן הדין גם בסוטה בספק במטמא דהיינו הבועל שהוא בספק אם הוא בר קנוי כגון שספק הוא אם הוא בן תשע שנים, או בן י"ג להשיטות דסברי דבעינן בן י"ג. - אם נאסרה באותו קנוי אעפ"י שהוי ספק בהמטמא. - ואם בשביל דבעינן יש בו דעת לישאל הלא מבואר בסוטה כ"ט דלא בעינן דעת מגיע בספק טומאה ברה"י. - עוד יש לעיין דבהחלטה הלזו דכל הספיקות טמא. - היאך הדין בספק אם יש בו דעת לשאל אם ספיקו טמא וצ"ע:

יז והנה השיט"מ בכתובות ס' בסוגיא דפ"פ הקשה הא הוי ספק טומאה ברשות היחיד דגם ספק ספיקא טמא. - ותירץ דה"מ כשהוחזקה שם טומאה אבל אם לא הוחזקה שם טומאה כלל בספ"ס אין אוסרין עכ"ל, ותמוה טובא הלא גם בספק במטמא כמו ספק שרץ צפרדע ברה"י טמא. וכן גם אם יש עוד ספק לזה כמו בספק דשיעור ג"כ טמא כמבואר בכ"מ. - ונראה בסברת השימ"מ דזה לא נכנס לדין ספק טומאה מטעם דכל עיקר הא דנתנה תורה תורת טומאה לסוטה זהו דוקא אחרי קנוי וסתירה. אבל בלא קנוי וסתירה לא נכנס לגדרי טומאה, והרי זה בגדר איסור גרידא. וממילא מהני בזה ספ"ס:

יח והנה לכאורה יש לומר דהוי שם טומאה למפרע, כמו הכא באשה וזה לא גמרינן מסוטה לטעמא ברה"י. - ומדוע לא נחית לזה השיט"מ. - ולכאורה משמע מזה דסבר השיט"מ כשיטת הפוסקים דבמקום חזקה דטהרה מטהרינן למפרע ובאופן דליכא חזקה ילפינן מסוטה לטמא למפרע, והנה התם בסוגיא ליכא חזקה כמו שכתבו שם התוס'. - ומטעם זה לא נחית לפרש מטעם דהוי למפרע. - ויותר נכון כמו שביארנו לעיל דהכא לא שייך לדון בלמפרע, מטעם דהספק הוי בהווה אם היא מותרת לבעלה. והרי"ז כמו הא דמקוה. וכמו שכתבנו לעיל:

יט עוד כתבו התוס' לחלק מספק סוטה מטעם דלא גמרינן מסוטה אלא טומאת מגע ולא טומאת ראי' יעוי"ש. ולכאורה אין לזה ביאור, דמה לי טומאת מגע או טומאת ראי'. - והנה כמו כן כתבו התוס' לקמן י"ז ע"ב בהא דדם הנמצא בפרוזדור וכו' ואין שורפין את התרומה, והקשו התוס' מדוע לא ילפינן מסוטה להיות ספיקו טמא ברה"י מטעם ספק כודאי ותירצו דלא ילפינן מסוטה טומאה דאתיא ע"י ראיית גופה יעוי"ש. ושם תמוה טובא מ"ש מספק שרץ וכדומה. ואיזה מעלה יש בטומאה שע"י ראיית גופה. - והנה לכאורה יש לומר דיש בזה כעין חזקת הגוף. לומר שלא נשתנה גופה בראי' חדשה. - ואעפ"י שאמרה תורה ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא אף נגד חזקה, אבל יש לומר דחזקת הגוף הוי חזקה מעליא. דהרי מוציאין ממון בחזקת הגוף ועי' בש"ש פרט"ו שרוצה בסברא זו ליישב קושיות דתוס' מדוע לא ילפינן מסוטה יעוי"ש. - וא"כ אפשר לומר שזהו כוונת התוס' הכא בזה שכתבו דלא ילפינן טומאה שע"י ראי' מסוטה. - אבל דוחק לומר כן דהרי אנו רואים שאמרה תורה ספק כודאי בסוטה אשר מוציאין אשה מבעלה אשר זה הוי חזקה מעליא כעין חזקת ממונא דהרי בעינן לזה עדים מטעם דילפינן דבר דבר מממון, וחזקת ממונא עדיפא יותר מחזקת הגוף כמו שמוכיח הש"ש שם:

כ אבל נראה בביאור דברי התוס' דלא ילפינן מסוטה אלא לענין טומאת מגע כמו התם בסוטה שאמרה תורה שהאשה נטמאת מהבועל וזהו שקבלה טומאה, והרי"ז כטומאת מגע. - אבל אין ללמוד מזה לדין רואה שזהו לומר שהיא עצמה נעשית טמא וגם מטמא, דהיינו שהיא עצמה נעשית שרץ, זה לא מצינו בסוטה. - ואע"פ שבספק שרץ אמרה תורה ספק כודאי שהוא שרץ לומר שהוא מטמא, זהו מפני שע"כ הספק באה בתחילה אם הוא מטמא ולא על השרץ אנו דנין אלא על הדבר שנגע בו אם נטמא, על זה אמרה תורה שנטמא. אבל לא אמרה תורה הכרעה שהוא שרץ. - משא"כ באשה יש לנו לומר שהיא טמאה והיא נעשית שרץ, זה לא ידענו מסוטה וזה ודאי דאין לומר לחצאין שהטהרות נטמאו. והאשה בחזקתה עומדת דהרי ע"כ גם האשה בכלל הספק. ואין לדון בזה תורת חלוקה, מפני שגם היא בכלל הדין של טומאה, - ואופן זה לא מצינו בסוטה שתהי' טמאה, וגם מטמא. - וכשאנו באים לדון על דאייתה ע"כ אנו דנין אם נעשית מטמא בטומאת הנדה שהיא בעצמותה אם הטומאה זה אין ללמוד מסוטה, וכמוש"נ:

כא והנה בענין קטנה שנאסרה לבעלה בקנוי וסתירה שכתבנו לעיל. והש"ש הקשה דקטנה הלא אין בה דעת לישאל. - הנה מלבד מה שכתבנו לעיל דבמקום דליתא לדין קנוי וסתירה. ליתא להני כללי דדיני טומאה, אלא הוא בגדר איסור. - הנה מלבד זה, נראה עוד דשאני במקום שיש מעשה בגופה. דבזה גם בקטנה שייך יש בה דעת לישאל. - ואינו ענין להא דחש"ו דמס' טהרות. דהתם יש לישאול ע"ד העובדא בדבר הנגיעה שחוץ לגוף. דהיינו בדברים הנעשים חוץ. - משא"כ בדברים הנעשים בגופה ממש בזה שהרי יש לה דעת לישאל, דוגמא לזה הא דאמרו חכמים דיש להן מעשה חולין י"ג. - וראי' לזה מברייתא הובא בנדה מ"ה ת"ר מעשה באשה אחת שבאת לפני ר"ע אמרה לו נבעלתי בתוך ג' שנים וכו' יעוי"ש. ומדחזינן דיש לה לספר דברים בגדלותה בזה שנעשה לה בקטנותה בתוך ג' שנים. - מכש"כ שיודעת לספר דברים כאלה כשהיא יותר מבת ג' שנים, ובאופן זה סבר הרמב"ם דבדבר העובדא שנעשית בגופה יש לה דעת לישאל. ומפני זה נאסרה מטעם ספק כודאי:

כב כתב הרמב"ם פר"י דמקואות ה"ז ב' מקואות אחת כשרה ואחת פסולה וטבל באחת מהן מטומאה חמורה, ועשה טהרות הרי אלו תלויות יעוי"ש, ומקור הדין מתוספתא פר"ב. ותמוה טובא מדוע לא אמרינן הכא ספק טומאה ברה"י טמא ודאי דהרי משמע דהאי דינא בין ברה"ר ובין ברה"י. - גם תמוה מ"ש מהא דמקוה שנמדד ונמצא חסר דפסק הרמב"ם דטהרות טמאות ודאי בין ברה"י ובין ברה"ר כמבואר בה"ו. - והנה בזה יש לומר דשאני בהא דמקוה שנמדד ונמצא חסר שהוא מטעם תר"ל כמבואר, ומטעם זה טמא ודאי אף ברה"ר, אמנם תקשה מדוע לא אמרינן בהאי דינא דהתוספתא שטמא ודאי ברה"י כדין ספק טומאה דעלמא. עי' במל"מ ובשעה"מ תרומות פר"ה מה שדחקו בזה טובא: כג והנה אם אמרינן דהתוספתא סוברת דלא גמרינן טומאה למפרע מסוטה. (וגם סובר האי תנא דזה נחשב למפרע, וזהו דלא כמו שפירשנו להרבה ראשונים) אפשר לומר דהתוספתא מיירי שלא הי' ידוע המקוה הפסולה בחזקת פסולה. - והטמא סבל באחת מהן בשעה שהי' מוחזקות שתיהן בחזקת כשרות. - ועשה גם טהרות בחזקה זו. ונודע אח"כ שאחת פסולה, וזהו טומאה למפרע, ומדויק בזה שנקט התנא ועשה טהרות. דלכאורה מדוע לא נקט הספק לגבי הטמא בעצמו, אמנם שונה בזה האופן למען נדע שמדבר בדבר טומאה למפרע וכיון שטומאה זו לא נלמד מסוטה, וממילא הוי ספק גמור בין ברה"ר ובין ברה"י והטהרות תלויות, - וזהו פסקו של הרמב"ם גם כן. - וממילא מוכח לפי"ז הא דמטמא הרמב"ם במקוה שנמדד ונמצא חסר בין ברה"י ובין ברה"ר שזהו מטעם תר"ל, וכמו שהבין הרשב"א בחידושיו, ומטעם זה מקשה שפיר מדוע פסק במקוה טמא ודאי ובחבית פסק דספק הוי. אמנם האי דינא דהתוספתא אתי שפיר לפי"ז וכמו שביארנו. ובסתירת דברי הרמב"ם מהא דמקוה וחבית מבואר בספרנו נזר הקודש למסכת ערכין במלואים. - כד תוס' ד"ה מעל"ע. מפרש בגמ' דתולין לא אוכלין ולא שורפין, ודוקא לקדשים או לתרומה, אבל לחולין דיה שעתה דאוקמי לה בחזקת טהורה. - הנה כן מבואר בסוגיא הכא, ולקמן ו' ע"ב ובחולין שנעשו על טהרת הקודש פליגי שם בגמ'. - מבואר מזה דחזקה דשעת מציאתן כמו הכא דהרי דם לפניך לא הוי חזקה מדאורייתא מטעם דחזקה דמעיקרא עדיפא. - וחזקה דשעת מציאתן לא הוי אלא מדרבנן לחומר קדשים וטהרות:

כה שם. וא"ת מ"ש מכל ספק טומאה ברה"י דטמא ודאי וכו' משמע ולרבנן דאמרי ברה"י טמאות אתי שפיר יעוי"ש. - והנה לכאורה הלא במקוה דאיכא תר"ל ברה"ר הנה כמו כן איכא תר"ל גם ברה"י, וא"כ אינו מוכח דילפינן ספק טומאה ברה"י מסוטה. - ומהר"ם הקשה בזה ומפרש כוונת התוס' דאין כוונתם לרבנן דמקוה הכא, אלא לרבנן בכל מקום דסברי דספק טומאה ברה"ר טהור מטעם דילפינן מסוטה, וא"כ מדוע לא פריך הש"ס דלפי"ז מדוע ספק טומאה ברה"י טמא הוי ג"כ משום דילפינן מסוטה. וא"כ מדוע הוי ודאי טמא וע"כ ההכרח לומר כשאני סוטה דאיכא רגל"ד, וכמו שקאמר הש"ס הכא לר' שמעון. - ומוכח דע"כ סברי רבנן בכ"מ דספק טומאה ברה"י הוי ודאי טמא עכת"ד. - אבל יש להעיר דהלא שיטת התוס' בהרבה מקומות דהא דספק טומאה ברה"ר הוא מטעם חזקה ולא משום דילפינן מסוטה, א"כ היכי מוכח דרבנן סברי דספק טומאה ברה"י הוא מטעם ודאי. - וזהו כי שיטת התוס' ריש פר"ח דנזיר דספק טומאה ברה"ר הוא מטעם חזקה ולא מסוטה גמרינן לה. ובתוס' חולין ט' כתבו שמסוטה ילפינן. והנה לפי"ז כל עיקר ההוכחה דרבנן סברי דספק טומאה ברה"י טמא ודאי הוא אם אמרינן דספק טומאה ברה"ר מסוטה ילפינן:

כו ובעיקר הקושיא תמהני למה הוכרחו התוס' להוכיח מהא דטמא ודאי דאפילו אם טמא מספיקא ג"כ תקשה דהלא עכ"פ טמא מספיקא מדאורייתא, אף לחולין ומדוע הכא באשה טהור לגמרי בחולין אף ברה"י:

כז והנה יש לומר דאם אמרינן דכל ספק טומאה ברה"י לא הוי יותר מספק טומאה ולא ודאי, מטעם דלא דמי לסוטה שהוא מטעם דבסוטה איכא רגל"ד. - ממילא הכא דאיכא ספק במטמא בלמפרע, א"כ גריע ספק דהכא יותר מטעם דהוי ספק גם במטמא. - אבל אם אמרינן דספק טומאה ברה"י טמא מטעם ודאי, וע"כ שהוא הללמ"מ כמו שכתבו התוס' בסוטה כ"ח וממילא נאמרה ההלכה גם באופן זה דספק במטמא. - וממילא אין אנו מוכרחים לפירושו של המהר"ם דהקושיא תליא בהא דספק טומאה ברה"ר טהור דילפינן מסוטה. אלא גם אם אמרינן דספק טומאה ברה"ר טהור מצד חזקה, מ"מ זה עצמו הא דספק טומאה ברה"י אם הוא רק טמא מצד ספיקא ממילא מוכרחים לומר דלא דמי לסוטה מטעם דשם איתא רגל"ד. - ואנן חזינן דלא נחית הש"ס לזה רק לר"ש. - וממילא מוכח דהא דספק טומאה ברה"י טמא הוא מצד ההלכה, ולא אזלינן לחילוקים לחלק מהא דסוטה, וממילא אין לחלק גם בהא דאשה מצד דהוי ספק בהמטמא, וא"כ תקשה מדוע אינה מטמאה ברה"י בודאי טומאה. - ועל זה תירצו דלמפרע לא ילפינן מסוטה. - והיינו דעל זה לא נאמרה ההלכה, ולפי זה משמע דכוונת התוס' שכתבו דלמפרע לא ילפינן מסוטה לא הוי הטעם משום חזקה, וזהו כפירושו של המהר"ם דלעיל וכהיש מפרשים שהביא הרמב"ן:

כח שם. הקשו אמאי מחמרינן בתרומה וקדשים אפילו ברה"ר וכו' יעוי"ש, ותמוה הלא כתבו התוס' דלמפרע לא ילפינן מסוטה, ומה"ט ספיקו ברה"ר ג"כ טמא, - ובש"ש שם פר"י נחית לזה דלשיטת המהרש"א שהוא מטעם חזקה. אתי שפיר. והיינו דכיון דלא אזלינן בתר חזקה בתרומה וקדשים. - ממילא הרי"ז כאילו אין כאן חזקה והדרא לכללא דהלימוד מסוטה יעוי"ש, אבל תמוה דע"כ אין לומר דעל ידי החומרא תבוא לידי קולא דהלא מעיקר הדין יש כאן חזקה. - אבל נראה כוונת התוס'. דכיון דלמפרע לא ילפינן מסוטה. וזהו ע"כ מצד המעלה כיון דספק אם הי' המטמא א"כ אין סברא להחמיר בשביל זה בספק טומאה ברה"ר אשר בכל ספיקי טומאות טהור: כט שם, דבהדיא יש בירושלמי דמגעה ברה"ר מטמא במעל"ע יעוי"ש, ויש לעיין מדוע באמת החמירו במעל"ע יותר משארי טומאות דספיקו טהור ברה"ר. - ונראה לומר דבשארי טומאות אין הרשות סיבה להטומאה. - משא"כ מעל"ע שבנדה דתמיד הרשות סיבה להטומאה להיולד. והיינו שהמקום סתר שבאשה רשות היחיד הוא כמו"ש התוס' בסוטה כ"ח ד"ה ברה"ר, וכן כתב הרא"ש בפיה"מ לטהרות פר"ד מ"ו דגופו חשוב רה"י אפילו הוא עומד ברה"ר, ובפיה"מ להרמב"ם כתב דהגוף אינו כרה"ר יעוי"ש, וכיון שמציאותו של הספק תמיד ברה"י, להכי החמירו מדרבנן לתת חומרא דרה"י לתרומה וקדשים:

ל והנה הרמב"ן בחידושיו כתב דטומאת מעל"ע לא גזרו ברה"ר והוא מטעם דכמו שלא גזרו על דבר שאבד"ל, כן לא גזרו על רה"ר יעוי"ש אבל תמוה טובא היאך כתב היפך הירושלמי שכתב לדבר ברור שגם ברה"ר גזרו. - וביותר לפלא שמביא שם הי"א דסברי דגם ברה"ר יש טומאת מעל"ע מכח הירושלמי. ועל זה מסיים הרמב"ן ואין זה מחוור, יועי"ש. ואפשר דסבר הרמב"ן דשיטת הירושלמי גם בדשאבד"ל דספיקו טמא במעל"ע ולהכי מטמא גם ברה"ר. אבל ש"ס דילן דמטהר באבד"ל ע"כ רה"ר לא חמיר מיני': לא והנה זה לשון הירושלמי מעל"ע שאמרו מגעה ברה"ר מהו נשמעיני' מן הדא וכו' ושאר כל הנשים טהורות בביאה, ומטמאות במגע הדא אמרה ודאי מגעה ברה"ר טמא עכ"ל. ומפרש הפנ"מ דמפני דקתני ודאי מגעה, משמע דספק טהור, אבל דבריו תמוהין טובא. - דע"כ גם ודאי מגעה בתוך מעל"ע יותר מספק לא הוי, וא"כ כשאמר הירושלמי ודאי מגעה ביאורו ספק טומאה. וע"כ התוס' שהביאו ראי' מהירושלמי דטומאת מעל"ע טמא ברה"ר הכוונה טומאת ספק מפני שלעולם ספק הוי, ועוד דאין חילוק בין ספק אחד לשני ספיקות בין ברה"ר ובין ברה"י וע"כ הביאור בירושלמי דמתני ודאי מגעה, הכוונה ספק במעל"ע שהוא טמא. ומזה מוכיח הירושלמי דגזרו גם ברה"ר. וא"כ תמוהין טובא מאיזה טעם כתב הרמב"ן להדחות. - איברא דדברי הירושלמי יש להבין איזה הוכחה יש מזה דמיירי ברה"ר הלא שפיר מתפרשא הברייתא באופן שהי' ברה"י:

לב ונראה בביאור הירושלמי, - דהנה הא דעשו חז"ל מעלה וחומרה לתרומה וקדשים יש לפרש בשני אופנים. א) תורת מברר. ב) דין טומאה, תורת מברר כיצד היינו שהטילו חכמים טומאת מעל"ע עליה בתורת מברר לומר שטמאה היא לתרומה וקדשים בתורת הכרעה ובירור שטמאה היא. דין טומאה כיצד היינו שלא הכריעו חכמים על האשה מאומה. והיא בספיקה עומדת. ונפק"מ לענין רה"ר דאם אמרינן דתורת מברר נתנו בזה חכמים. א"כ אין לאחר בירור כלום. וגם ברה"ר תטמא טהרות, אבל אם רק דין טומאה נתנו בזה ע"כ על הטהרות הטילו הטומאה, והאשה בעצמה עומדת בספיקת. וממילא הנגיעה בטהרות ברה"ר טהור. - ומדתני בברייתא דאינה מטמאה בביאה שכוונה דבעלה אינו טמא משום בועל נדה. אבל ע"כ דין נוגע בטומאה יש עליו מדחזינן שלא הטילו על הבעל תורת בועל נדה להיות טמא נדה, ע"כ דין נוגע בטמאה דהיינו טומאת מגע נדה יש עליו. וכמו דמצינו גם בש"ס דילן הא דזעירי שטומאת מו"מ יש בזה. - ומזה מוכיח הירושלמי דסבר האי תנא דתורת מברר נתנו בזה. וא"כ מגעה ברה"ר גם כן טמא:

לג ונראה דמזה שכתבנו יש מקור לדברי הרמב"ם בפר"ג מהל' מו"מ ה"ח דאינה מטמאה את בועלה למפרע משום בועל נדה אלא משום נוגע בלבד יעוי"ש וכן מתפרש דברי הרמב"ם בפר"ט מא"ב ה"ג יעוי"ש, והיינו שכן מתפרש דברי התנא דאינה מטמאות בביאה משום בועל נדה. אבל טמא טומאת מגע טומאה:

לד אמנם הרמב"ן לא סבר לההוכחה דהירושלמי מטעם דמצינו בש"ס דילן שמוכיח הש"ס דמעל"ע שבנדה מטמא מו"מ, ומ"מ לחולין טהורה, הרי ע"כ דלא אמרו חכמים בזה תורת מברר, דאל"כ מדוע טהורה לחולין. - והרמב"ן סובר דשיטת הירושלמי דגם לחולין טמאה מפני שתורת מברר נתנו בזה. אבל לש"ס דילן הלא נתנו בזה תורת מברר, - א"כ הרי היא עומדת בספיקא גם לענין טהרות, וממילא מגעה ברה"ר טהור:

לה והנה דעת הרשב"א בחידושיו דבטומאת מעל"ע השוו בה הרשויות לתלות, ולא לשרוף, והוא משום דלא ליהוי מילי דרבנן כחוכא דברה"י טמא וברה"ר טהור וכו' יעוי"ש. - ביאור דבריו דע"כ תורת מברר נתנו חכמים בזה. - איברא דמה שכתב הרשב"א דהשוו בה הרשויות בכדי שלא ליהוו מילי דרבנן כחוכא, תמוה הלא מצינו גם בדאורייתא כן בהא דמסוכן בפר"ה דטהרות המסוכן ברה"י והוציאוהו ברה"ר והחזירוהו לרה"י כשהוא ברה"י ספיקו טמא כשהוא ברה"ר ספיקו טהור יעוי"ש. - וכיון שיש כזה גם בדין דאורייתא שוב לא שייך לומר גם במלתא דרבנן שהוא כחוחא. - ואפשר לומר דכל זה שייך אם הוא דומה לסוטה דהיינו בטומאה דלהבא, ולא בטומאה דלמפרע דלא נלמד מסוטה, דבאופן דלמפרע כיון דלא נלמד מסוטה שייך הכרעה שהיא כעין בירור, גם מה שמחלק הרשב"א בין השינוי בא מצד המקבל יעוי"ש נדרש לביאור. דמה לי אם בא מצד המקבל או מצד הרשויות, כיון דמצינו דהרשויות מחלקות וצ"ע. - לו שם, כתבו התוס' ומיהו בדבר שאבד"ל טהור במעל"ע וכו' משום דדשאבד"ל לא גמרינן מסוטה. אלא גמרינן לטהר מדר"ג וכו' יעוי"ש. - והנה לכאורה מאי פריך שם בסוטה למה איצטרך דר"ג ולא סגי הלימוד מסוטה יעוי"ש. הא יש לומר דאיצטרך דר"ג לענין למפרע דלא גמרינן מסוטה. - אבל לא קשה משום דלענין דין תורה ליתא כלל טומאה למפרע מטעם דמוקמינן אחזקה. ולא הוי האי דינא אלא לחומר טהרות לתרומה וקדשים:

לז שם, הקשו אך קשה לפי"ז מאי פריך להלל ממקוה נימא משום לבו נוקפו יעוי"ש. וקשה טובא, הלא ע"כ כל עיקר הסברא דלבו נוקפו לא שייך אלא אם הטומאה הוי דרבנן. אמנם לא שייך זה בטומאה דאורייתא וכשפריך הש"ס ממקוה. ע"כ הביאור דליהוי הכא באשה דין תורה למפרע כמו גבי מקוה שטמא למפרע מדאורייתא. וא"כ לא יספיק כלל הא דלבו נוקפו. וצ"ע:

תוכן העניינים

נזר הקודש - נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה