נזר הקודש - מעילה· הרב משה רוזין
דף כב.
א רב פפא אמר כיסין אלוגין רמא לי' דתנן הלוקח יין וכו', רבי יהודה ורבי יוסי ור"ש אוסרים, ופירש"י דקסברי אין ברירה ואכל כוס וכוס יש לומר שהוא תרומה יעוי"ש. והנה מבואר מפירש"י דאעפ"י שאין ברירה מ"מ אין זה עיכוב לחלות התרומה, והוי תרומה מעליא רק אסור לזרים מטעם התערובות תרומה, אבל שיטת התוס' בעירובין ל"ז יש שני שיטות דדעת התוס' שם דכיון דאין ברירה אין שם גם חלות התרומה והוי טבל. - ודעת מהר"י שם כשיטת רש"י הכא:
ב והנה נראה דהכא בסוגיא ע"כ מוכח דחל הקדש גם בתערובות מהא דאמר פרוטה בכיס זה יהי' הקדש דהרי תנן מודה ר"ע דמוציא והולך עד פרוטה האחרונה ועל זה פריך הש"ס דאין ברירה, ואסור להשתמש בכולן מטעם ספק הקדש. וע"כ מוכח דחל הקדש בתערובות דאל"כ אין כאן איסור כלל, ולא דמי לתרומה דאם אין חלות התרומה אסור משום טבל, וכיון דע"כ סבר ר"ע דיש חלות הקדש בתערובות, וממילא ע"כ גם גבי תרומה יש חלות תרומה בתערובות ג"כ. - ועל זה משני הש"ס בהא דמודה ר"ע מיירי שאמר לא יפטר כים זה מן ההקדש דהכוונה על פרוטה האחרונה ואין זה שייכות לברירה, ואין זה דמיון להא דשני לוגין:
ג והנה על שיטת התוס' בעירובין דסברי דליתא חלות התרומה בתערובות קשה טובא מדוע סבר האי תנא דיש חלות הקדש גם בתערובות. - ונראה דאפשר לומר דשאני הקדש דהתערובות אינו מונע ההקדש מלחול, מטעם דיש עצה לברר ע"י חילול, משא"כ בתרומה דליתא בחילול, והוי תערובות בלא בירור, משא"כ הקדש דיש עצה לברר, ולהכי יש בזה חלות ההקדש, מטעם דע"י החילול הרי זה כמבורר:
ד וכן פסק הרמב"ם כמשנתינו דיש חלות ההקדש בתערובות שמביא דין המשנה בפרוטה של הקדש שנתערבה בכיס, או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש, ומסיים ואם הוציא ולא חילל לא מעל עד שיוציא את כל הכיס יעוי"ש:
ה והנה מבואר דסבר הרמב"ם דהוי מעילה מדאורייתא, וע"כ דסבר דלא שייך בזה ביטול. ויש להבין טעמא מאי דהנה התוס' כתבו מטעם דשיל"מ או משום דמטבע חשוב. - וכן כתב מרן בכס"מ. - אבל תמוה הא כל אלו לא הוי אלא מדרבנן, והיאך תהי' מעילה מדאורייתא להביא קרבן, ועי' במל"מ, שמצדד לומר שהוא דאורייתא, ועי' בשאילות יעב"ץ ח"א סי' קנ"ח והביא סמך מהא דלא תענה על רב דילפינן מזה שלא יאמר המופלא שבסנהדרין דעתו בתחילה כדי שלא יחלוקו עליו מפני שהוא דבר חשוב יעוי"ש. - ובעיקר דבריו יש להעיר דלא דמי להא דמופלא שבסנהדרין דהוא החשוב שבהם, משא"כ בכל מקום שהמבטל הוא ג"כ דבר חשוב, וא"כ הוי חשוב בחשוב ולא שייך ביטול. ומאי אולמי' חשיבות האיסור מחשיבות ההיתר, וכיון דאיכא רוב היתר שפיר יש כאן ביטול ברוב, ומן התורה ע"כ יש כאן ביטול ברובא: ו ואפשר לומר דסברת התוס' דאזלינן בתר האיכות, והיינו מפני החשיבות דהקדש, דוגמא לזה כמו דפליגי רבי יהודה ורבנן בהא דמב"מ דרבנן אזלי בתר האיכות כמבואר בר"ן נדרים נ"ב. - וה"נ סברי התוס' דהחשיבות דמטבע שהוא הקדש וחשיבותי' דידי' אילימא טובא:
ז אבל נראה לומר כמו שכתבנו לעיל בסברת התוס' דעירובין דזהו ג"כ סברת הרמב"ם והוא דכיון דיש תקנה לברר האיסור ע"י חילול, להכי הרי"ז כאילו הוכר האיסור, וידוע דלא שייך ביטול באופן דהאיסור הוכר לפנינו. - ובספרנו נזר הקודש למנחות דף קי"א דף הספר ביארנו שזהו שיטת הרמב"ם, וזהו נם בדאורייתא:
ח ויש לעיין בסוגיא דב"מ נ"ג דמעש"ש לא בטל באופן שיל"מ. - וקשה דבלא"ה לא שייך ביטול מטעם דכיון דיש לתקן ע"י פדיון הוי כהוכר האיסור, ולא נגרע ע"י התערובות. ולא שייך ביטול גם מן התורה, והוא מן הטעם הזה עצמו דכיון דאפשר בפדיון, הרי"ז כאילו אפשר לברר האיסור מתוך התערובות, והרי"ז כהוכר האיסור לפנינו. - ומדויק בזה לשון הרמב"ם בפר"ו ממעש"ש הי"ד וז"ל, פירות מעשר שנתערבו בפירות חולין יאכל הכל בטהרה במקום, או יפדה את המעשר, לפיכך אם נתערבו בירושלים אסורין בכל שהן במינן, הואיל והוא בירושלים הרי הנא כדשיל"מ עכ"ל. - ולכאורה דבריו תמוהין טובא בזה שמחלק בין אם התערובות בירושלים לחוצה לה, הלא דין אחד להם דאין כאן ביטול ברובא, ומדוע מחלקן הרמב"ם לשתי הלכות. - ועוד דמה הוסיף במה דהוי דשיל"מ בירושלים, כיון דגם בשנתערבו בחוץ לירושלים אינם בטלים והדין דמחייב להביא במקום:
ט אמנם הביאור בזה דבשנתערבו המעש"ש בחולין חוץ לירושלים דהיינו בריחוק מקום אעפ"י שאין זה ענין לדשיל"מ מטעם טורח הדרך כמבואר בגמ', אמנם כיון דאפשר בפדיון, הנה דינם כאילו לא נתערבו כלל, וממילא יש חיוב הבאה עליהם כדין מעש"ש דעלמא. - ובזה כתב הרמב"ם, יאכל הכל בטהרה במקום, - והיינו מצד הדין משום דאין כאן דין ביטול ברובא. - אבל בשנתערבו בירושלים, דבזה שייך תערובות מפני שאין פודין מעש"ש בירושלים, ובזה שפיר שייך ביטול. - אמנם כיון דהוי כדבר שיש לו מתירין, להכי לא בטל. - וזהו שכתב הרמב"ם לפיכך, לומר שבזה יובדל תערובות מעש"ש בירושלים דשייך בזה תורת ביטול מן התורה, ורק מטעם דשיל"מ לא בטל. - וכזה אתי שפיר שם בהט"ז:
י ומצאתי און לי בספר קרית ספר להגאון המבי"ט שכתב בהדיא בפר"ו ממעש"ש וז"ל, מעות חולין ומעות מעשר שנתפזרו או נתערבו, אע"ג דרובא חולין ואזלינן בתר רובא מדאורייתא אפילו הכי נראה דצריך לחלל מן התורה כיון דאית בהו פדיון כל היכא דהוו, דבמידי דאיסורא דלית בהו חילול אמרינן דבטל מדאורייתא, אבל הכא כיון דאפשר בחילול לא בטל וצריך לחללן מן התורה כדאמרן, עכ"ל, ויען שהספר קרית ספר מבאר תמיד דעת הרמב"ם ע"כ צ"ל שלמד זה מדברי הרמב"ם, לכן נראה שע"כ למד דברי הרמב"ם מדיוק לשונו בהלכה זו. וכמו שכתבנו:
יא ויש להעיר דלפי"ז מדוע הקשו דליבטל ברובא פרוטה דהקדש, דהתם נ"כ כיון דשייך חילול הרי"ז כאילו לא נתערב כלל. - אמנם בזה נראה לפי מה שהסתפקתי היאך הדין בהקדש מטבע אם נם המטבע בעצמותה קדושה, ונפק"מ לענין שארי הנאות מלבד השיווי כגון לסתום פי צלוחית וכדומה. - ולדעתי נראה דזה תליא בפלוגתא דרש"י ותוס' בהא דהקדש מפקיע מידי שעבוד, דרש"י פירש דרק קונמות מפקיע מידי שעבוד, ולא הקדש דמים, ולדעתי ביאור שיטת רש"י דהקדש דמים הוא רק על השיווי, ולא על העצם, ואם אמרינן דקדושת דמים מפקיע נ"כ מידי שעבוד, ע"כ משום דגם העצם הוא קודש, והרי"ז כמו קונמות בקדושת חפצא, ובשיטה זו היא שיטת התוס' דמעילה. - ובזה שפיר שייך ביטול, היינו ביטול איסור דהמטבע היינו העצמותה שלה, וזה נתבטל גם קודם החילול, וממילא שייך ביטול למטבע של הקדש:
יב ובמה שביארנו יש לומר דשייך ביטול לפירות מטעם דנתבטלה מצות אכילה, דבזה לא שייך ביטול, דכיון דע"י פדיון תשוב המצות אכילה גם כן, לכן הרי היא כמאן דאיתא בעין גם בתערובות. והיינו דע"כ המצוה זו עצמה שעל הפירות תשוב על הפדיון, משא"כ במטבע דלא שייך דהאיסור של המטבע הנתערבה תשוב על המטבע הבאה במקומה, כמובן, וראי' לדברינו מדברי הרמב"ם שכתב פירות מעשר שנתערבו בפירות חולין יאכל הכל בטהרה, וביארנו שזהו מן התורה, והיינו דלא שייך הכא ביטול, והיינו דלא נתבטל נם ממצות אכילה, וכמוש"נ:
יג והנה לפי"ז תמוה טובא הא דקאמרה הסוגיא דלא בטל מטעם דשיל"מ. - נראה דכיון דמיירי במעש"ש שאין בו שו"פ, ואינו בר פדיון, להכי שייך בזה ביטול ברובא אם לא מטעם דשיל"מ, והוא רק מדרבנן. - והיינו דסבר הרמב"ם דכל עיקר הפדיון על מעות הראשונות דינא דחזקי' לא הוי אלא מדרבנן, ומדאורייתא לאו בר פדיון הוא. - וכן מבואר בשיט"מ בשם הריטב"א דעיקר דינא דחזקי' הוא דרבנן, יעוי"ש. ואפשר שכן דעת הרמב"ם ג"כ. - איברא דיש פוסקים דסברי דדינא דחזקי' הוא דאורייתא. - וכן יש להוכיח גם מדברי רש"י דפירש בגמ' בהא אמרינן דאורייתא ודרבנן שהוא מטעם ביטול ברוב, וע"כ מפרשים הא דממעטין ממעשרו ולא כל מעשרו פרט למעש"ש שאין בו שו"פ, היינו שאין צריך פדיון, אבל כשפודהו הוי על מה"ר הוי פדיון גמור מן התורה. - אמנם ע"כ כל זה כשהוא בעין, אבל כשנתערב ברובא לא שייך לומר דאין כאן ביטול מטעם דהוי כהוכר האיסור, והיינו דכיון דלא הוי בר פדיון כשהוא בפני עצמו, ורק נתפס על ידי מעות הראשונות דגם כן בתערובות הוא, ואין לו הכרה בפני עצמו, רק נטפל הוא במעות הראשונות, להכי אין עליו חשיבות כזה בכדי שנאמר עליו שאין לו ביטול:
יד עוד נראה ועיקר לפי מה שכתב השיט"מ דלשיטה זו גם כן מדאורייתא אינו מחויב בפדיון, ומדאורייתא מניחו עד שירקב, יעוי"ש. - להכי יש לומר דבנתערב ברובא הרי"ז כאבוד וכנרקב. - ואין כאן שום ענין פדי' מן התורה, היינו שאינו נתפס בפדיון כיון שבנאבד נחשב. - ורק מפני שאמרו חכמים חיוב פדיון על מעות הראשונות כמו"ש השיט"מ שם, להכי מפני חיוב זה לא בטל מטעם דשיל"מ ומדרבנן, והיינו דהחיוב פדיי' מדרבנן על מעות הראשונות אין להניחו להיות נרקב, רק אמרו חכמים שיבואו לתכלית מעש"ש, וממילא כשנתערב לא בטל מטעם דשיל"מ, כמובן: א כתב הרמב"ם בפר"ו מה' מעילה הי"ג וז"ל, המפריש שקלו והוציאו בשאר צרכיו בין הוא בין חבירו מעל עכ"ל. ופשטות הדברים מורים דהחבירו היינו שקבל השקל עבור איזה צרכים שנתן עבור השקל ג"כ מעל, וזהו כמו שכתב הרמב"ם בה"ז וז"ל, אמרו חכמים שהנוטל אבן או קורה של הקדש ונתנה לחבירו שניהם מעלו, ולא קשה דהלא תיכף בשהוציא יצא לחולין. - והיינו דמיירי שהוציא בזדון, וכמו שכתב שם הרמב"ם, ובאופן זה מיירי הכא ג"כ. - וזהו כוונת הכס"מ שכתב דאזדא רבינו לטעמי':
ב והנה כתב הכס"מ שמקורו של הרמב"ם הוא מהתוספתא דמעילה פר"א, והנה זה לשון התוספתא שם המפריש שקלו והוציאו הרי זה מעל, המפריש שקלו לחבירו הרי"ז מעל יעוי"ש. וכפי הנראה הפירוש בזה דשנה התנא דאין הבדל בין אם הוציא השקל שלו, לבין אם הוציא השקל ששקל לחבירו דגם כן מעל. - והנה לכאורה יש להבין מה משמיענו התנא בסיפא שהוציא השקל ששקל לחבירו איזה חידוש דין איכא בזה, דהלא סו"ס הוא שקל של הקדש: ג ונראה לפרש דהכוונה שנתן שקלו שלו ושילם להקדש לפטור את חבירו משקל, ובזה ג"כ מעל מטעם דנהנה מהקדש בזה שהחבירו יחזיק לו טובה בעבור זה, והרי"ז כדין נותן שקלו ממעות הקדש. - ודין זה מבואר במעילה י"ט ובתוספתא שקלים פר"א. - ומשמיע לנו התנא דלאו דוקא בשלקח שקל מהקדש ממש, אלא נם באופן זה ששקל שקלו שלו ונתן עבור חבירו שג"כ דינו כמו שלקח מהקדש ממש. אבל לפי"ז אין מזה מקור לדינו של הרמב"ם במה שכתב בין הוא בין חבירו מעל כיון שזה ליתא כלל בתוספתא זו: ד והנה בתוספתא דשקלים פר"א איתא המפריש שקלו והוציאו הרי"ז מעל, המוציא שקלו של חבירו הרי"ז מעל יעוי"ש. - והנה גם זה תמוה דמאי קמ"ל בסיפא, דפשיטא דכשם שהמפריש שקלו מעל כשהוציא, פשיטא שגם אחר המוציא מעל. - אבל דינו של הרמב"ם ליתא גם בתוספתא זו, וא"כ תמוה על מרן שכתב שהרמב"ם מקורו מהתוספתא אשר אין מזה שום הוכחה לדינו של הרמב"ם שכתב בין הוא ובין חבירו מעל. ולפי"ז מה שטען מרן על הראב"ד מה שכתב שזה טעות כיון שמבואר הדין בהתוספתא, הנה לפי מה שביארנו ליתא זה בתוספתא. ה וראיתי לחכם אחד שמפרש דמקורו של הרמב"ם מהא דהתוספתא דשקלים, ומפרש דהתוספתא מחדש הדין דגם בשהוציא אחד שקל של חבירו טרם נתנו להקדש דעדיין הוי ממונו לפטור בו את עצמו, והו"א דבשוגג אינו יוצא לחולין קמ"ל שהמוציא שקלו של חבירו נמי מעל. - ומפרש שזהו ג"כ כוונת הרמב"ם שכתב בין הוא בין חבירו היינו שהחבירו הוציא שקלו שלו עכת"ד. - והנה אם כי לכאורה יפה העיר, אבל נראה שע"כ לא הוי הפירוש בהתוספתא כמו שפירש, והיינו דאם נפרש דכוונת התוספתא באופן שנטל חבירו את שקלו והוציאו, דלפי"ז למה שנה התנא הא דהוציא, דהלא אם אחד נוטל מרשות שאינו שלו הנה בהוצאה שמרשות לרשות יש בו מעילה, כמו שכתבו התוס' בקדושין נ"ה, וא"כ מדוע מדייק התנא והוציא. - גם מה שכתב שכן מתפרשא התוספתא דמעילה ליתא כלל דהלא שם שנה התנא דבר חדש, ואין זה שייכות לדינא דהתוספתא דשקלים, כמו שכתבנו לעיל, וגם אין להעמיס בדברי הרמב"ם שכוונתו להתוספתא דשקלים, דע"כ אין לומר כן דהלא שם בתוספתא איתא דמעל חבירו לכשיוציא, ולשון הרמב"ם שכתב סתם בין הוא ובין חברו מעל, לא כתב הוצאה בחבירו, וע"כ מורה שכוונת הרמב"ם דחבירו היינו שקבל השקל מעל בקבלה זו, והרי זה ממש לזה שכתב הרמב"ם לעיל בה"ז, וזהו מפני שמפרש כוונת הש"ס דפריך מ"ש הוא ומ"ש חבירו, דהכוונה דשניהם ימעלו, והיינו במזיד, וזהו ג"כ דינו הכא בהא דשקלים. - אמנם הראב"ד אינו מפרש כן בהסוגיא, ולכן השיג גם בהלכה זו, ואין לזה מקור מהתוספתא שכתב מרן וכמוש"נ:
ו והנה התוספתא דשקלים תמוה טובא דמאי קמ"ל בהא דמוציא שקלו של אחר דמעל, דהלא פשיטא שהקדש הוא תיכף בהפרשתו. - ונראה דע"כ מיירי בשוגג, והיינו שהי' שוגג בשתים מלבד שלא ידע שהוא הקדש הנה לא ידע ג"כ שהוא של חבירו, וא"כ הו"א דאעפ"י שרבתה תורה לחיוב מעילה לחייב אף על מעשה שהוא בטעות, אבל יש לומר דכיון דחידוש הוא לחייב אדם על מעשה שוגג, וא"כ אין לך בו אלא חידושו, שהטעות הוא רק בזה שלא ידע שהוא הקדש. - אבל באופן שהיתה הטעות בשתים, והיינו שלא ידע שהוא של חבירו, הוי אמינא דבטעות כזה לא חייבה תורה, על זה משמיענו התנא דיש חיוב מעילה גם בהרבה טעיות כמו הכא:
שיר מי שבורא הרים ויוצר רוח, שמש וירח וכל צבאם. המאירים בכל עבר ורוח, ולא ישנו את תפקידם לבלי לנטות לכל רוח. הסוערים מצפון ומים ומשמרתם נכון על כנם. כן נתן לנו את התורה, באזהרה בשמירת קדושתה. ושינוי רשות פוגמת. והנאת הדיוט מחללת. והמה כהררין התלוים בשערה, לבלי לנטנת הצדח, ושלא להוציא חוצה. כן אני נותן תהלה להבורא יתברך ויתעלה. שזיכני לעשות עטרה ונזר למסכת מעילה. בביאור הפשט והלכה, בדברי רבותינו זכרונם לברכה. דברי המצפה לראות במהרה, בית הבחירה בנוי לתלפיות:
מלואים סימן א
א תניא בתו"כ פ' ויקרא פרשתא ג', ולקח המשיח אין לי אלא המשיח בשמן המשחה, המרובה בבגדים מניין ת"ל הכהן, אם סופנו לרבות כהן אחר מה ת"ל ולקח המשיח אלא מצוה שיקבל כהן משיח, ואם יקבל כהן אחר עבודתו כשרה, ע"כ. - ויש להבין היאך יצוייר כהן מרובה בגדים במקום שיש כהן משיח, דהלא כל זמן שהי' שמן המשחה דהיינו קודם שנגנז שמן המשחה, דהיינו קודם שגנזו יאשיהו לא נתמנה כהן גדול רק בשמן המשחה, ורק אח"כ שלא הי' שמן המשחה נתמנה כהן גדול במרובה בגדים כמבואר בפר"ק דיומא, וא"כ היאך קאמר התנא דיקבל כהן המרובה בבגדים במקום שיש כהן משיח:
ב והנה לכאורה אפשר לומר דיצוייר באופן שהי' כהן משוח בזמן יאשיהו, ואח"כ כשגנזו אירע פסול בכהן משוח ונתמנה כהן אחר תחתיו במרובה בגדים, והתוס' בנזיר מ"ז כתבו זה האופן שיצוייר כהן משוח וגם מרובה בגדים יעוי"ש, וא"כ יש לפרש גם בהספרא שכוונת התנא לאופן זה, ואח"כ ראיתי בהתוה"מ שמרמז להתוס' דנזיר, וכתב שדוחק לפרש כן דרשת הקראי. - אבל נראה לבאר באופן נאות כאשר יבואר:
ג גרסינן בירושלמי יומא פר"א מתקינן לו כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול מה מייחדין עימי' אמר ר' חניי משום דאין מייחדין ליה עימיה דו קטל ליה. - אותו אחד מושחין ואין מושחין שנים אמר ר' יוחנן משום איבה יעוי"ש, והביאור בזה דילפינן מקרא דמדכתבה תורה גבי עשירית האיפה ומשחת אותו ללמד דאין מושחין שנים. - ומפרש ר' יוחנן דכוונת התורה היתה בזה משום איבה, וע"כ כוונת ר' יוחנן ללמדנו דחששא דאיבה הוי חחשא דאורייתא, ולהכי גם כשנגנזה השמן המשחה ומתמנה כהן גדול במרובה בגדים ג"כ יש לחוש לאיבה. - ומטעם זה אין מייחדין הכהן שמתקינין עם הכהן המשמש משום איבה, מפני שהוא חששא דאורייתא. - ועכ"פ יוצא מזה דאין ממנין שני כהנים גדולים במשיחת שמן המשחה, ולא מבעי' שאין ממנין אותן בבת אחת, אלא גם באופן שמתקינין ג"כ אין מתקינין הכהן בשמן המשחה, וזהו מטעם דכתיב אותו:
ד והנה גם בתו"כ פ' צו פרשתא ג תניא אותו, אין מושחין שני כהנים גדולים כאחד, יעוי"ש, הנה התו"כ מלמדנו שאין מושחין שנים כאחד, משמע דזהו דוקא בבת אחת, ומשמע אבל אם יש להתקין בערב יום הכפורים מושחין גם הכהן המתקינין, אבל מדברי הירושלמי מדברי ר' יוחנן שאמר בכוונת התורה שהוא משום איבה, והנה זה שייך נם אם מושחין את השני בשעה שמתקינין, וע"כ אין כוונת התו"כ בכאחד לפרש בבת אחת, אלא הכוונה שהם במשיחה דשנים:
ה נמצא לפי"ז דגם בשעה שיש השמן המשחה ויש כהן גדול המשוח בשמן המשחה, הנה בערב יוהכ"פ שמתקינין כהן אחר, אינו בא במשיחה אלא במרובה בגדים. - ובזה מתפרשא דברי התו"כ כפשוטו בענין פר העלם דבר של פר כהן המשיח, ויש גם כהן גדול אחר שהוא במרובה בבגדים, והיינו שהי' משמש ביוהכ"פ מטעם הפסול בכהן המשוח, רבתה אותו התורה דכשר לעבודת הפר של כהן המשוח. - והנה כשרבתה תורה לכהן הדיוט ג"כ והתורה כתבה לכהן המשיח מטעם המצוה דלכתחילה, הנה מסתברא דכשם שמצוה בלכתחילה בכהן משוח כן יש מצוה בלכתחילה במרובה בבגדים, והיינו שהוא קודם לכהן הדיוט, וזהו כוונת התנא ששנה מקודם לרבות מרובה בבגדים ואח"כ מרבה לכהן הדיוט:
ו והנה בקדושין ל"ו ע"ב הזאה דהיכא וכו' אי דפנים הכהן המשיח כתיב בה, ופירש"י הזאה דפנים כגון הפרוכת ומזבח הזהב האמורין בפר כהן משיח ופר העלם דבר של צבור הכהן המשיח כתיב בהן, למעוטי הדיוטים וכש"כ נשים יעוי"ש. - ותמוה טובא דהלא בתו"כ דרשו דכהן הדיוט כשר בפר העלם דבר של פר כהן משיח, ועי' שם בתוס' ד"ה אי דפנים, ובתוס' יומא נ"ז ד"ה אני וכו' כתבו שם בשם הר"י דפר העלם דבר של צבור אפילו כהן הדיוט מצי לאקרובי' כדאיתא בתו"כ יעוי"ש. - והנה המהרש"א בקדושין שם כתב דלא מצא להאי דרשא יעוי"ש, ודבריו תמוהין דהלא איתא בהדיא להאי דרשא בפר העלם דבר של כהן משיח. - ודוחק לומר דלא מצא להאי דרשא בפר העלם דבר של צבור, משום דבתו"כ לא דרשו רק בפר העלם דבר של פר כהן משיח, ולא דרשו כן בפר העלם דבר של צבור, אבל זה דוחק לומר דהאי דרשא מידרש שפיר גם בפר העלם דבר של צבור דבשניהם כתיב בה"ה הכהן המשיח, ודרשו חז"ל כן בפר כהן משיח משום דכתיב בראשונה, אבל ממילא מידרש כן גם בפר העלם דבר של צבור. - וגם דברי רש"י בקדושין שם תמוה טובא:
ז ונראה ליישב דכוונת רש"י דע"כ מדכתיב הכהן המשיח יש בזה גם מיעוט לכהן הדיוט, היינו למצוה, וכמו שדרשו בתו"כ שם דאיכא מצוה בלכתחילה שהכהן המשיח יעבוד. - והנה אעפ"י שרבתה תורה אח"כ גם לכהן הדיוט אבל עכ"פ חיסר מצוה, וא"כ פשיטא שיש למעט נשים לגמרי, וזהו כי במקום שאמרה תורה למצוה שיעשה כהן משיח, א"כ אין מקום עוד לומר שנשים יתכשרו להזאה:
ח כתב הרמב"ם בפר"ה ממעה"ק הט"ו פר כהן משיח הבא על כל המצות כהן המשיח עצמו מקבל דמו ומזה ממנו בפנים, ואם קבל והזה כהן הדיוט כשר עכ"ל, וזהו הדין דהתו"כ. - אבל תמוה מדוע כתב כן רק בפר העלם דבר של כהן המשיח, ולא כתב שכן הדין גם בפר העלם דבר של צבור וע"כ שכן הדין גם בפר העלם דבר של צבור, ועי' במל"מ שם:
ט אבל יש לומר שנים. א' דהרמב"ם כתב בפר העלם דבר של משיח משום דכתיב ביה בהדיא, וגם בתו"כ דרשו בזה. - ודרכו של הרמב"ם לכתוב מה שאיתא בהדיא. ב' משום דזה נלמד מכח כש"כ, דאם בפר של עצמו יש מצוה עליו לעבוד עבודת הפר, א"כ כש"כ שיש חשיבות מצוה כשיעבוד בפר העלם של צבור מטעם יבוא זכאי ויכפר על החייב. ויש סמוכין לזה מסוגיא דמנחות ע"ד דמצריך קראי להכשיר שיקריב החוטא בעצמו יעוי"ש, וכיון שאמרה תורה בקרבן פר העלם דבר של עצמו שיש מצוה שהכהן המשיח יקריב אעפ"י שהוא עצמו החייב, והיינו מפני חשיבותו א"כ כש"כ בפר העלם דבר של צבור בודאי יש חשיבות לכהן המשיח להיות המצוה בתחילה שהוא עצמו יקריב הפר, ולהכי לא נחית הרמב"ם לכתוב בזה גם בלשון ויראה לי שכן גם הדין בפר העלם דבר של צבור:
י גרסינן ביומא י"ב ומתקינין לו כהן אחר, פשיטא אירע בו פסול קודם תמיד של שחר מחנכין אותו בתמיד של שחר, אלא אירע בו פסול אחר תמיד של שחר במה מחנכין אותו. - והקשו בתוסי"ש מדוע אין מחנכין אותו בשמן המשחה, ותירצו דמיירי בבית שני שלא היה שמן המשחה דהרי יאשיהו גנזו, יעוי"ש, וכן כתבו התוס' בנזיר נ"ז. - וקשה דהרי אפילו בזמן שהי' שמן המשחה אין לחנכו בזה מטעם דאין מושחין שני כהנים גדולים, וכדאיתא בספרא שאין מושחין שני כהנים גדולים כאחד, וע"כ מפרשים התוס' דדברי הספרא אמורים דדוקא בבת אחת אין מושחין, ומפרשין כאחד היינו בבת אחת. אמנם לפי מה שביארנו מהירושלמי מוכח דגם כשמתקינן כהן בערב יוהכ"פ ג"כ אין מושחין, והספרא שאמר כאחד אין הכוונה בבת אחת, אלא הכוונה שלא יהא שני כהנים גדולים נמשחין, וא"כ אתי שפיר הסוגיא דפריה במה מחנכין, והיינו דאין לחנכו בשמן המשחה משום שלא יהא שני כהנים גדולים נמשחין. יהא שני כהנים גדולים נמשחין:
יא איברא דהקרבן אהרן מפרש דהכוונה הא דכאחד היינו ביום אחד יעוי"ש. - והיינו שמדייק הא דשנה התנא כאחד, אבל הלא לפי מה שביארנו בהירושלמי מוכח להדיא דאפילו לאחר זמן. - אח"כ ראיתי בתוספת העזרה שמביא להקר"א ומשיג מהירושלמי דמגילה פר"ק ה"י יעוי"ש, וזהו דברי הירושלמי יומא שכתבנו. - אמנם לא נחית שם דע"כ התוסי"ש ביומא י"ב ותוס' בנזיר מ"ז ע"כ מפרשים ג"כ בהתו"כ כהקר"א:
יב אמנם הרמב"ם בפר"ד מכלה"מ הי"ד כתב אין ממנין שני כהנים גדולים כאחת עכ"ל. וכתב מרן למקור להאי דינא בתו"כ פ' צו ומפיק לה מדכתיב אותו יעוי"ש. - והנה מדכתב סתם אין ממנין שני כהנים גדולים כאחת ולא כתב אין מושחין, משמע מדבריו שמפרש התו"כ דלא הוי זה בדין משיחה רק הוא בדין המינוי. - עוד משמע מדכתב כאחת משמע שמפרש דהכוונה דוקא בפעם אחת אין ממנין, אבל למחר וליומא אוחרא ממנין, ועוד דע"כ מדמפרש דהכוונה לענין מינוי, א"כ ע"כ אין לפרש על לעולם דהרי חזינן דמתקינין כהן אחר בערב יוהכ"פ, א"כ הרי חזינן דממנין כהן אחר וכשיארע פסול בכהן גדול, וא"כ הדי איכא שני כהנים במינוי, וא"כ ע"כ מפרש הרמב"ם כאחד השנוי בתו"כ הכוונה כאחת:
יג אמנם לפלא מדוע מפרש הרמב"ם התו"כ דלא כמו שמפרשים בירושלמי דהכוונה על המשיחה. יד ונראה דהנה איתא בהוריות י"ב ת"ר משיח יכול מלך ת"ל כהן אי כהן יכול מרובה בגדים ת"ל משיח יכול משוח מלחמה ת"ל והכהן המשיח שאינו משוח על גביו מאי משמע כדאמר רבא הירך המיומנת שבירך ה"נ המשיח המיומן שבמשיחים יעוי"ש. - וא"כ מוכח מזה דע"כ ליכא אלא כהן משיח אלא אחד דאם איכא שנים ליכא בזה המיומן שבמשיחים, וא"כ למה לי הא דכתבה תורה אותו, למעט שאין מושחין שנים, להכי מפרש הרמב"ם דאותו ממעט למינוי שאין ממנין שנים כאחת, וממילא יש בכלל זה נ"כ הא דאין מושחין כאחת, דהרי גם זה בכלל המינוי כמובן. - ואפשר ג"כ שזהו גם שיטת התוי"ש ביומא ותוס' בנזיר מ"ז שע"כ מפרשים ג"כ האי כאחד דהתו"כ שהכוונה כאחת, וכמוש"נ:
מלואים סימן ב' ויצא יעקב מבאר שבע וגו' ובמד"ר פ' ס"ח אות ח' ר"ה אמר מבארה של בכורה, אמר שלא יעמוד עלי עשו ויערער על הבכורה ויאמר לי כך היית מרמה בי ונוטל את בכורתי ונמצאתי מאבד אותה שבועה שנא' (בראשית כ"ה) השבעה לי כיום, מבאר שבע ר' ברכי' אמר מבארה של ברכות וכו', ע"כ:
א כתב הרמב"ם בפר"ו מערכין הל"א וז"ל יראה לי שאעפ"י שאין אדם מקדיש דשלבל"ע אם אמר הרי עלי להקדישו הרי"ז חייב להקדישו כשיבוא לעולם משום נדרו, ואם לא הקדישו הרי"ז עובר משום בל תאחר, ולא יחל דברו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה כשאר הנדרים. ושם בהלכה ל"ג כתב ראי' לדבר זה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרני לך ונאמר אשר נדרת לי נדר וכו', יעוי"ש, והראב"ד בהשגה כתב א"א ראי' מיעקב ראי' היא, יעוי"ש:
ב והנה כסברא זו כתבו גם התוס' בב"ק ל"ו ע"ב דאמר ההוא גברא ניתבי' לעניים והדר אמר ניתבי' נהלי אמר רב יוסף כבר זכו בי' עניים ואע"ג דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן. - ופירש"י רב יוסף הוי גבאי, יעוי"ש. ומבואר דבלא יד עניים לא הי' מתחייב. - וע"כ כמו שכתבו התוס' דליכא בזה משום נדר מפני דהוי דשלבל"ע. - ומסקו שם ונהי שאם הי' אומר חוב זה לכשיבוא לידי אתנהו להקדש או לצדקה דומה שמתחייב מטעם נדר, אבל זה לא אמר כן אלא אמר תנהו לעניים ולא נדר, יעוי"ש, מבואר דגם התוס' נחתי לזה לדון כן מצד הסברא. וכן כתב הראב"ד בפרכ"ב מה' מכירה הט"ו וז"ל, ואני אומר שאם חייב עצמו בכך שאמר אתן לעניים קנו עניים לדברי הרב, עכ"ל. - והביאור בזה בין כיוצא בזה הרי"ז חייב עצמו ויתן. - אבל אם אמר ינתן לעניים כך וכך מפירות שלא באו לעולם לא קנו עניים לדברי הכל, עכ"ל. - והביאור בזה בין שאמר אתן לבין שאמר ינתן, היינו דכשאמר אתן התחייב עצמו בזה, וזהו חיוב גברא, ולא שייך בזה דשלבל"ע דהרי הגוף הוא בעולם ודמיא להא דכתב הרמב"ם והובא בחו"מ סימן ס' דאע"ג דאין אדם מקנה דבשלבל"ע אבל יכול אדם לשעבד עצמו לדשלבל"ע, וזהו כי השעבוד חל על גופו, וגופו ישנו בעולם, וזהו ענין נדר. - וזה הי' אצל יעקב אבינו, אבל כשאמר ליתן, ליתא בזה שום התחייבות על עצמו, ואין בזה משום נדר, ולא מהני בדבשלבל"ע - אפילו בהקדש וצדקה. - וזהו שכתב הרמב"ם יראה לי שדן כן מצד הסברא, וזהו ג"כ כוונת התוס' ב"ק שם שדנו בזה מצד הסברא לחודיא, ולפלא שלא נחתי התוס' להביא ראי' מיעקב אבינו:
ג והנה הריב"ש הובא בקצה"ח סי' ר"ט אות א' ובסי' רע"ח אות י"ג, כתב בסימן שכ"ח דקודם מתן תורה מהני גם לדשלבל"ע. - ולזה המכירה דבכורה היתה כדין אעפ"י שהוא דשלבל"ע יעוי"ש. - אמנם לדבריו אין להביא ראי' מיעקב אבינו, כיון דקודם מתן תורה מהני גם דשלבל"ע להיות גם בקנין, ואפשר שמטעם זה לא נחתו התוס' להביא ראי' מיעקב אבינו. אבל הרמב"ם והראב"ד ע"כ לא סברי כהריב"ש. - אבל תקשה לפי"ז במה זכה יעקב אבינו בהבכורה. - ויש לכאורה לומר דעיקר הקנין הוא מטעם השבועה, אבל הלא קיי"ל דשבועה אינה עושה קנין כמבואר ברמ"א חו"מ סי' ר"ט ס"ד, רק צריך לקיים שבועתו כל זמן שהוא בחיים אבל אם מת אין כופין, אין הקנין כלום, יעוי"ש. - ואין זה ענין לזה שכתב המהריב"ל הובא במל"מ בפר"א ממכירה דהיכא דנשבע הוי כפריש שיקנה בכסף יעוי"ש, דשאני התם כיון דכסף הוי ג"כ קנין, ובעינן שטרא רק משום סמיכות דעת ובפריש שיקנה בכסף, ממילא הוי השבועה כפריש, אבל זה ודאי דהשבועה אינה עושה קנין, וא"כ במה זכה יעקב אבינו בהבכורה:
ד והנה הקצה"ח בסי' רע"ח כתב דזכה יעקב מטעם דעשו סילק עצמו מן הבכורה שאמר ולמה זה לי בכורה, ומבאר שם דסילוק מהני בבכורה בין בחיי האב ובין לאחר מיתה דאב, מטעם דמתנה קרי' רחמנא יעוי"ש. - אבל יש לומר דכל זה דוקא להשיטה דסברי דסילוק מהני גם בדשלבל"ע וזהו שיטת המרדכי הובא ברמ"א חו"מ סי' ר"ט סע"ח. אבל הלא הרבה מן הראשונים סברי דלא מהני סילוק בדבר שלבד"ע אם הזכי' בזה הוא מדאורייתא, ועי' בזה בקצה"ח שם, והבואר הרבה מאחרונים. - אמנם נראה דאפילו להסוברים דלא מהני סילוק בדשלבל"ע, אבל בשבועה לכו"ע מהני דדוקא קנין לא הוי ע"י השבועה, דשבועה לאו קנין האו, ואיסור חזרה ע"י השבועה אין בכחה לעשות קינן כיון דאין בזה חלות הקנין, אבל בסילוק עצמו מהנכסים שיבואו לעולם, בהכוונה שיסלק עצמו מזה, והוא ישנו בעולם, ורק מצד אחר יש לומר דיכול לחזור כל זמן שלא בא לעולם, ועי' בנתנה"מ שם. - אמנם כשנשבע דאיכא איסור חזרה שפיר הוי סילוק מעליא, וזהו שאמר יעקב אבינו לעשו השבעה לי. - וזה מהני גם בדשלבל"ע:
ה אבל דא עקא דהרי יכול לישאל על שבועתו כמבואר ברמ"א שם סימן ר"ט סע"ד. - אבל במכירה דהבכורה שנעשה השבועה ע"י חברו ומבואר ביו"ד סי' רכ"ח ס"כ דכל שנשבע ע"ד חברו אין מתירין אלא מדעתו ורצונו, וא"כ אם יעקב אינו מסכים להתיר השבועה אין מתירין לו:
ו ובזה יש לבאר המד"ר שכתבנו בראש, והיינו שהביאור בזה שהי' יעקב אבינו מתירא שלא יעמוד עליו עשו, היינו שיהי' כופה אותו להסכים על ביטול השבועה להתירו ע"י שאלה לחכם, ולזה מצא עצמו מחויב לצאת מבאר שבע, והכוונה שבע לרמז בזה על דבר השבועה. - וממילא נתבטל הסילוק מהבכורה, ומאבד בזה גם הברכות, דהכוונה של יצחק לברך את הבכור, ובזה יתפרש הא דאיתא שם במד"ר מבאר שבע ר' ברכיה אומר מבארה של ברכות. - וזהו בלאחר שחידש ר"ה שיש אופן לבטל הבכורה מיעקב אבינו ממילא יש ביטול גם להברכות, ולכן היציאה מבאר שבע היתה הכרחית כמוש"נ: מילואים סימן ג:
א פ' ויצא ויקח מאבני המקום וגו', בגמ' חולין צ"א ע"ב פריך כתיב מאבני המקום וכתיב ויקח את האבן אמר ר' יצחק מלמד שנתקבצו כל אותן האבנים למקום אחד וכל אחת ואחת אומרת עלי יניח צדיק זה ראשי, תנא וכולן נבלעו באחד. - ופירשו התוס' ד"ה כתיב ויקח את האבן, לפי פשוטו יש לפרש שלקח אבן אחת מאבני המקום עכ"ל. - ודברי התוס' תמוה טובא דהלא מה הועילו בזה שפשטי' דקרא משמע כן. ועוד דלדבריהם תקשה מדוע כתבה תורה מאבני ולא כתבה תורה ויקח אבן, מה לנו איזה מקום לקח, וע"כ דלדרשא בא. ועוד אם כוונתו ליישב מדוע כתבה תורה מאבני הי' להם להתחיל הדבור בפסוק ויקח מאבני, והם התחילו דבריהם על הפסוק ויקח את האבן, הלא דבר הוא:
ב ונראה דהוקשה להתוס' היאך לקח יעקב האבן אשר שם מראשותיו לעשות מזבח הלא קיי"ל כל דבר שנעשה להדיוט אסור לגבוה כדאיתא במנחות כ"ב והטור בפירוש התורה הקשה בזה ותירץ דבמה שאני. - ודבריו תמוהין דהלא שם במנחות מבואר דגם בבמה בעינן חדתי. - והמנח"ח בקומץ למנחה הקשה בזה על הטור בצ"ע יעוי"ש:
ג אמנם נראה דדוקא אם נעשה להדיוט ע"י מעשה אז נאסר לגבוה, אבל שימוש בלא מעשה לא נעשה איסור לגבוה, וביותר בדבר שאינו שלו פשיטא דבלא מעשה לית בה ממש, כמו שכתב הראב"ד בפר"ד מאי"מ ה"ו בנעבד דא"א אוסר דשא"ש רק בשעשה מעשה, ובספרנו נזר הקודש לתמורה דף נ"ד ע"ב דף הספר מבואר בזה שיטת הרמב"ם והראב"ד. - והנה גם בנידון זה דהשתמשות להדיוט ג"כ יש לומר דזה דוקא אם נעשה בזה מעשה דלהדיוט, וביותר בדבר שא"ש כמו הכא דאבנים דיעקב דהי' הפקר, ולא רצה יעקב לזכות בהן בכדי לישן עליהם, ואפילו לשיטת הרמב"ם דלא בעינן מעשה בנעבד, זהו משום דשאני נעבד שהוא ע"ז, אבל בהאי דינא דהשתמשות להדיוט פשיטא דבעינן מעשה תיקון שהוא להדיוט, ובלא מעשה לאו כלום הוא. - וכן מורה לשון התוספתא פר"ב דמגילה והובא ברמב"ם סופר"א מה' ביה"ח וז"ל, ואם נעשו מתחילתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה יעוי"ש, והיינו שנעשה בתור כלי להדיוט. אבל בשימוש לחודיא פשיטא שלא נאסר לגבוה:
ד והנה לפי"ז ביעקב אם אמרינן דלא נעשה בהאי אבן שום מעשה רק זה לחודיא ששכב עליו, אין בזה איסור לעשות אותו אבן למזבח, אם אמרינן דהותקן האבן במעשה בכדי שיהי' ראוי לשכיבה דאז נאסר האבן לגבוה: ה והנה בהא דדרש רבי יצחק ומביא דתנא וכולן נבלעו באחד, א"כ נעשה מעשה בהאבן להדיוט, וא"כ אסור לגבוה. - ועל זה באו התוס' לפרש דפשטי' דקרא שלקח אבן אחת מאבני המקום והיינו דיעקב נטל רק אבן אחת לשכב עליו, והוא לא עשה שום מעשה לשימוש דההדיוט, ומה שנעשה אבן אחת על ידי נס, הוא דבר שבא בממילא, וגם יש לומר דכיון דהבליעה היתה ע"י נס הנה לא נתעבה האבן מהאבנים שנבלעו, וכמו שהיתה בבליעה דמטה אהרן דהממה לא נתעבה כמו שפירש"י בחומש, וה"נ האי אבן לא נתעבה מאומה, וא"כ לא נחשב זה למעשה להיות נקרא מעשה להדיוט, וזהו לדעתי כוונת התוס':
ו ואפילו לדרשת רבותנו במדרש שלקח הרבה אבנים ועשאן כמין מרזב ונתנן תחת ראשו יעוי"ש. והנה לפי"ז עשה יעקב מעשה להדיוט, דהיינו עשייה כעין מרזב שהוא כלי, וא"כ תקשה היאך עשה יעקב מצבה מהאבן הזה. - אבל נראה כמו שפירש המהרש"א שיעקב עשאן כמין מרזב דהיינו שלש דפנות, אבל כשהיו אבנים מרובות זו עם זו נבלעו כולן תחת ראשו יעוי"ש, וא"כ נבטלה מעשה ידיו לגמרי, והרי"ז כמו שהיו, וממילא אין כאן מעשה דלההדיוט, והשימוש לחודיא אין זה מעשה לאסור לגבוה, אם לא נעשה להדיוט כמוש"נ:
סוף הספר