אור ברסלב

נזר הקודש - מעילה· הרב משה רוזין

דף ג.

דף ב:

איתבי' ר' יוסף לרבה חדא מגו חדא וכו' וקתני כל שהי' פסולו בקודש אם עלו לא ירדו תיובתא דרבה תיובתא, - וקשה לשיטת התוס' זבחים כ"ה ושם ס"ח ד"ה מלק דבעוף מודה רבי יהודה דאם עלו לא ירדו יעוי"ש, וא"כ מאי פריך מהא דעוף לרבה דסבר אם עלו ירדו, - הלא אפשר דבזה גם רבה מודה כיון דגם רבי יהודה דסבר בנשחטה בלילה דתרד מ"מ מודה בעוף כיון דליתא למעט, וא"כ סבר רבה ג"כ דבעוף שאני, וא"כ היאך מסיק הש"ס לרבה בתיובתא, וצע"ג:

כג שם. גמ', והא דפליגי בה רבה ורב יוסף פשיטא לי' לר"א וכו' בעי ר"א עולת במת יחיד שהכניסה ונפסלה עלו מהו שירדו וכו', - וקשה דלמא בעי' דר"א אליבא דרבי יהודה, ורבה ורב יוסף אליבא דר"ש פליגי כמבואר לעיל, - ועוד קשה מדוע לא אמר ר"א דלא ירדו מעטם שכן כשר דרום בבמה, - אבל נראה שזהו סברת רבי יהודה בזבחים פ"ד, - אבל ר"ש לא סבר האי סברא כמבואר שם, וא"כ ע"כ מוכח דבעי' דר"א ע"כ אליבא דר"ש אזלא ולכן קאמר הש"ס דמילתא דרבה ורב יוסף פשיטא לי' לר"א:

א נספקתי בקרבן עכו"ם אם נוהג בו הדין דאם עלו לא ירדו, - ומקום הספק דכיון דמצינו דהציץ אינו מרצה על קרבן עכו"ם כמבואר בזבחים ט"ו ושם מ"ה ובמנחות כ"ה, אפשר שכן גם בדין אם עלו לא ירדו אינו נוהג בקרבן עכו"ם, או"ד דשאני ריצוי ציץ שהוא בתורת מרצה, אבל בהא דאם עלו לא ירדו שאין בזה משום מרצה משום דאעפ"י שלא ירדו אבל אין בזה משום ריצוי כמבואר ברש"י זבחים פ"ב במשנה ד"ה ואין יעוי"ש, וכיון שאין בזה משום ריצוי א"כ אין הבדל בין קרבן נכרי לקרבן ישראל, זהו מקום הספק, ולא ראיתי למי שהעיר בזה:

ב תניא בספרא ויקרא בדיבורא דנדבה פרשה ב' אדם לרבות את הגרים, - והנה קשה טובא הלא מיירי בקרבן עולת נדבה ובזה גם עכו"ם מביאין כדדרשינן איש איש לרבות עכו"ם שנודרין נדרים ונדבות כישראל ופשיטא שגר לא גרע, - ובקרבן אהרן הקשה זה. וכתב לתרץ וז"ל וי"ל דמשום דכתיב מכם להוציא, הו"א למעוטי גרים אתי משום דהשתא מקריבין בבחינת ישראל, ולא בבחינת עכו"ם לזה הוצרך קודם שיאמר מכם לרבות גרים עכ"ל. - ביאור דבריו דסבר דאעפ"י שמקבלין נו"נ מעכו"ם אבל קרבנו הוא בבחינת קרבן עכו"ם ולא בבחינת קרבן ישראל, ורבתה אותו תורה שיהי' קרבן הגר כקרבן ישראל ממש, - וע"כ למאי נפק"מ לדינא בזה. - להכי נראה שהנפק"מ לענין אם עלה לא ירד דבעכו"ם אם נפסל קרבן שלו אם עלה ירד, ובגר קרבנו דנפסל, אם עלה לא ירד. - אבל יש לדחות דדלמא הכוונה לענין ציץ אשר בעכו"ם אין הציץ מרצה, ובקרבן דגר יש ריצוי ציץ: ג איתא בזבחים ט"ו זר מנלן וכו' בני ישראל למעוטי מאי וכו' אלא למעוטי עכו"ם השתא ציץ לא מרצה דאמר מר ובעכו"ם בין בשוגג בין במזיד לא הורצה בטומאה קרב, - ולכאורה מה ראי' מטומאת בשר לטומאת גברא, דהלא בטומאת בשר לא מהני הציץ להקריב דבר טמא על המזבח, אבל הכא בכהן טמא ע"כ מיירי באופן שלא יטמא הדם והבשר וכמו שכתבו שם התוס', וא"כ לא יעלה על המזבח אלא דבר טהור, וא"כ שפיר יש לומר דהבני ישראל ממעט קרבן עכו"ם לומר שטמא יכול לעבוד עבודה בקרבן עכו"ם:

ד ונראה דהנה יש לעיין בעצם ריצוי הציץ לפעולתו, משום דיש בזה לפרש שתים, א' טהרה, ב' כפרה. טהרה כיצד, דע"י הציץ לא נחשב הטומאה לפסול מפני שהציץ מפריח הטומאה מהקרבן, - והרי הוא כטהור, כפרה כיצד, היינו שהטומאה נשארה בתקפה, אבל אינו מונע הכפרה מהבעלים, - ומזה יש להוכיח כאופן הראשון דהציץ עושה טהרה, והיינו מטעם דכיון דחזינן דהציץ מרצה על הטומאה בקרבן ישראל א"כ עושה הציץ כמאן דליתא טומאה, והטומאה הרי היא כטהרה ורק גבי קרבן עכו"ם אמרה תורה שאין הציץ מרצה ע"כ הכוונה שאעפ"י שאין כאן טומאה בעצם, דע"כ הציץ כשם שעושה מטמא טהור בקרבן ישראל ע"כ עושה פעולה זו גם בקרבן עכו"ם לומר שאין בקרבן עכו"ם עצמיות טומאה מטעם דהציץ מתיר טמא למזבח באופן שזורקין עליו את הדם, ורק בזה נבדל קרבן עכו"ם שאינו עושה הריצוי לכפר. - ומעתה יש לדון ק"ו מעליא, והיינו דכמו שאנו רואים שהציץ אינו מרצה בטומאת בשר, וזהו לא מטעם טומאה העצמיות, רק הוא מדין טומאה, וא"כ כש"כ שהכהן העובד בטומאה שע"כ יש כאן דין טומאה המעכב כפרה, - ומזה יש להוכיח דבקרבן עכו"ם כשנטמא אם עלה לא תרד, דאל"כ אלא אמרינן דתרד, וע"כ משום דטומאה עצמיות עליו, א"כ אין ללמוד מזה לכהן העובד בטומאה ואין כאן ק"ו, וע"כ צריך לומר דגם בקרבן עכו"ם כשנטמא אם עלה לא ירד מטעם דלא חשבינן לי' בטומאה עצמיות אלא דין טומאה עליו, וכמו שכתבנו:

ה אמנם נראה להוכיח מדברי התוס' מנחות ע"ג ד"ה איש איש לרבות הנכרים שנודרים נדרים כו', הקשו תימא תיפ"ל מדכתיב גבי בע"מ ומיד בן נכר לא תקריבו הא תמימים תקריבו וכו' יעוי"ש. ואם אמרינן דיש הבדל בין קרבן נכרי לקרבן ישראל לענין אם עלו לא ירדו אתי שפיר, והיינו דכיון דגם קרבן עכו"ם עכשיו גם לאחר שרבתה תורה דמקבלין קרבנות מעכו"ם דמ"מ אם עלו פסולין על המזבח ירדו א"כ לא הוסיף דרשא זו דאיש איש מאומה ושפיר הקשו התוס', אבל אם אמרינן דקרבן עכו"ם נ"כ הדין דאם עלו לא ירדו, א"כ שפיר בענין לדרשא זו שמוסיף הא דאם עלו לא ירדו, דאי משום הא דמיד בן נכר שדייקינן הא תמימים יקריבו, עדיין יש מקום לומר דעכ"פ גריעא קדושתי' בזה דאם עלו פסולין ירדו, ולהכי איצטריך קרא עוד לרבות קרבן עכו"ם לומר שדינו כקרבן ישראל בזה דאם עלו לא ירדו, וע"כ מזבח דסברי התוס' לדבר ברור שקרבן עכו"ם אם עלו ירדו גם עכשיו שרבתה תורה מהא דאיש איש, - וע"כ הטעם בזה דכיון שאמרה תורה דהציץ אינו מרצה על קרבן עכו"ם, ממילא אנו יודעין שהציץ אינו פועל מאומה על קרבן עכו"ם, והטומאה בתקפה, ומטעם זה אף אם עלה תרד, וממילא כן הדין בכל הפסולין גם לבד מטומאה, דאמרינן בקרבן עכו"ם אם עלה תרד: ו אמנם בעיקרא דמילתא הא דאין הציץ מרצה בקרבן עכו"ם לא הביא זה הרמב"ם בהלכה. - ולפלא על הנו"כ שלא עמדו בזה. - ובספר קרן אורה לזבחים מ"ה, כתב לא מצאתי להאי דינא בדברי הרמב"ם, ונראה דלשיטתו דבדם קדשים ליכא טומאה כלל, לא אשכחן ריצוי ציץ בעכו"ם, וכדאמרינן בפר"ק דפסחים, ובישראל אשכחן טומאת קמצים, אבל בעכו"ם אינו קרב אלא עולות עכת"ד יעוי"ש. אבל דבריו תמוהין דהלא קיי"ל כר' יהושע דבנטמא בשר ואימורין דלא יזרוק ואם זרק הורצה, מטעם דהציץ מרצה כמבואר בפסחים ע"ז, וא"כ נם בעכו"ם איכא נפק"מ לדין זה, - וביותר תקשה להלח"מ שכתב דעכו"ם מביא מנחת נסכים, וא"כ איכא נפק"מ גם למנחת נסכים, - והנה זה יש לתרץ דאם לא יהי' הציץ מרצה ע"כ מביא המנחת נסכים משל צבור, ודינו כישראל, - אבל עכ"פ תקשה מהא דנטמא בשר ואימורין דאיכא נפק"מ לענין דיעבד אם זרק דהורצה מטעם הציץ, וא"כ תמוה טובא שיטת הרמב"ם מדוע השמיט האי דינא שהיא ברייתא ערוכה בלא פלוגתא.- וגם מסוגיא דזבחים ט"ו שכתבנו לעיל דכל עיקר ההוכחה לדין טמא ששימש פוסל בקרבן עכו"ם נלמד מק"ו מהא דאין הציץ מרצה על טומאת בשר בקרבן עכו"ם, וע"כ דזהו דבר מוסכם, וכן משמע מדברי התוס' שם שהקשו מהא דתמורה ג', וכן הקשו התוס' בתמורה אשר מק"ו זה נלמוד שיש חיוב כרת לאוכל קדשי עכו"ם בטומאה יעוי"ש, ולא אמרינן דפליגי בזה תנאי בעצם האי דינא דריצוי ציץ בעכו"ם, והאי תנא סבר דהציץ מרצה גם בקרבן עכו"ם, וממילא ליכא ק"ו, וע"כ דסברי התוס' דדין זה מוסכם אליבא דכו"ע, וא"כ תמוה מדוע השמיט הרמב"ם, וצע"ג:

ז והנה ידידי הגאון ר' אברהם צבי אב"ד ור"מ דמיר שליט"א, כתב בדבר השמטת הרמב"ם להא דאין הציץ מרצה בקרבן ב"נ, משום דהרמב"ם לא מצריך להאי דינא, והוא, דשיטת הרמב"ם דבדבר דאיתא בעיניה כמו הא דנטמא הבשר והאימורין, ומונחים לפנינו לא בעינן ריצוי ציץ כלל, ולזה נחיח גם הגרח"ע שליט"א בספרו, וכל עיקר הריצוי ציץ הוא רק לאקבועי בפיגול ולהביא לידי מעילה בקדשים קלים, וא"כ לא הוצרך הרמב"ם להביא להאי דינא בקרבן עכו"ם שאין בו מעילה, וגם אין חייבין עליו משום פיגול, וממילא אין נפק"מ לדינא, ואם בשביל הקרא דלרצון להכי שממעט קרבן עכו"ם זה לא מידרש מייתורא עכת"ד, - אבל עצם היסוד דלא בעינן ריצוי ציץ בשאיתא בעיניה תמוה דלפי"ז קשה מדוע שונה התנא להאי דינא, כיון דמשנה שאינה צריכה היא, - איברא דיש לומר דזה תליא בפלוגתא אם הזריקה מועלת ליוצא, דע"כ למ"ד אין זריקה מועלת ליוצא, וצא, אעפ"י שאיתא בעיני', א"כ לא מהני הסברא דבעין מידי. - וא"כ בדם שנטמא או הבשר והאימורים שנטמאו לא מהני עליהם הזריקה אם לא בצירוף ריצוי ציץ, ולזה לא מהני בקרבן עכו"ם, והרמב"ם דסבר זריקה מועלת ליוצא כשיטת ר"ע לעיל ז', וא"כ תוכל הזריקה לפעול בדאיתא בעיני' גם ריצוי ציץ, ולהכי לא הביא האי דינא דלא מהני ריצוי ציץ בעכו"ם, והתנא סבר דאין זריקה מועלת ליוצא ולהכי שונה הא דאין ריצוי ציץ מהני בקרבן עכו"ם, אבל על עיקרא דמילתא עומדת סוגיא ערוכה לנגד זה, והוא: ח איתא בברייתא הובאה ביומא ז' דאמר לי' ר"ש לר' יהודה כהן גדול ביוהכ"פ יוכיח שאין הציץ על מצחו ומרצה, ואמר רבי יהודה הנה לכה"ג ביוהכ"פ שטומאה הותרה בצבור, - וקשה הא כל עיקרו שם על הטומאה ואיתא בעין ולא בעי ציץ לרצות לכו"ע, ואם לאקבועי בפיגול ולאפוקי מידי מעילא אין לנו להדחות עבודת יוהכ"פ שעיקרו לכפרה בא, - והנה לכאורה אפשר לומר דהסוגיא אזלא אליבא דר"א דסבר אין זריקה מועלת ליוצא ולדידי' לא מהני הא דבעין. - ובזה יש ליישב ג"כ שיטת הרמב"ם דפוסק טומאה דחוי' בציבור, ומ"מ פסק דהציץ מרצה רק בעודו על מצחו, וכמו שהקשה בזה הכס"מ, - ולפי מה שכתבנו בזה, אפשר לומר דר"י שהשיב לר"ש דטומאה הותרה בצבור הוא אליבא דר"א דסבר אין זריקה מועלת ליוצא, אבל הרמב"ם דפסק כר"ע דזריקה מועלת ליוצא והיינו מטעם דכיון דאיתא בעיני' שפיר מועלת זריקה לעשות ריצוי, אבל זה ליתא לפי מה שמבואר במנחות י"ב דכל היכא דאיתא בפנים גם ר"א מודה דזריקה מועלת. לפי"ז בטומאה והקרבן בעזרה אם אמרינן דזריקה מועלת לרצות בלא ציץ, הנה לכו"ע הוא, וע"כ מוכח מזה דאעפ"י דאיתא בעין, מ"מ בעינן דוקא ציץ לרצות וזהו כמו שכתבנו לעיל בשם הרמב"ם:

ט עוד סוגיא ערוכה עומדת לנגד, והוא בהא דאיתא בזבחים ט"ו בני ישראל למעוטי מאי וכו', אלא למעוטי עכו"ם השתא ציץ לא מרצה דאמר מר ובעכו"ם בין בשוגג בין במזיד לא הורצה בטומאה קרב, ע"כ מבואר מזה דכל עיקר הלימוד דאין קרבן עכו"ם קרב בטומאה נלמד מק"ו מהא דאין ריצוי ציץ בקרבן עכו"ם, ומשמע דזה הוי לכל האוקימתות דשם, וכן מבואר בתוס' תמורה ג' ד"ה ויליף, - ואם אמרינן דלהרמב"ם לא נצרך לזה לומר דאין ציץ מרצה בקרבן עכו"ם, וכיון שלא נצרך לזה ממילא אין לזה לימוד וא"כ אין ללמוד מעתה ק"ו להדין דאין קרבן עכו"ם קרב בטומאה, וזה ודאי דאין לומר דבקרבן עכו"ם קרב בטומאה להרמב"ם, וא"כ ע"כ צריך לומר דגם להרמב"ם נצרך ללימוד הזה דאין הציץ מרצה בכדי שנדע ללמוד דאין קרבן עכו"ם קרב בטומאה:

י וגם בעיקרא דמילתא מה שכתב דהלימוד דלהם ולא לעכו"ם לא הוי מייתורא דקרא, א"כ היאך נפרש סוגיא דזבחים מ"ה ע"ב דפריך שם אמרוהו רבנן קמי' דר"פ כמאן דלא כר' יוסי דאי ר' יוסי האמר בכולן אני רואה להחמיר, ומשני אפילו תימא ר' יוסי שאני התם דאמר קרא להם ולא לעכו"ם ע"כ, מבואר מזה דאי לאו קרא יתירא הוי אמרינן לר' יוסי דהציץ מרצה מטעם דלר' יוסי קרבן עכו"ם וקרבן ישראל שווים, - ואם אמרינן דלא הוי ייתור קרא א"כ אית לן לומר מצד הסברא דלר' יוסי מרצה ציץ בקרבן עכו"ם. - וגם תקשה מזה להרמב"ם דהרי ר' יוסי מבואר בפסחים ע"ח דיכול לסבור כר' יהושע, וא"כ זהו שיטת הרמב"ם ואם אמרינן דלהרמב"ם לא נצרך לימוד זה דאין הציץ מרצה, א"כ גם לר' יוסי כן, וא"כ היאך קאמר הש"ס דהדרשא איתא שם לרבי יוסי, ודוחק לומר דהנפק"מ לענין דם, ור' יוסי סבר דדם מקבל טומאה, - וביותר לפי דברי הצל"ח פסחים בסוגיא דרחסה"כ אות פ"ג דמאן דסבר משקין לטומאת עצמן דאורייתא דם קדשים ומים שמטבחיים טהורין לגמרי, - ורבי יוסי סבר דטומאת עצמן דאורייתא: יא והנה לכאורה דברי הרמב"ם מורים כמו"ש כת"ר שליט"א והגרח"ע שליט"א, והוא בהא דכתב בפר"א מפסוה"מ הל"א נפסל הבשר קודם זריקה או שיצא חוץ לעזרה לא יזרוק הדם ואם זרק הורצה עכ"ל, ומשמע מזה דנפסל הבשר לא בעי ריצוי ציץ כמו הא דיצא חוץ לעזרה דלא בעי ריצוי ציץ, ואילו שם בהלכה ל"ד כתב הרמב"ם כל הזבחים של יחיד וכו' נטמאו לא יזרוק ואם זרק הורצה שהציץ מרצה על הטומאה, כמבואר שם, הרי כתב דבעי ריצוי ציץ על הטומאה ותמוה ממה שכתב לעיל דנפסל הבשר לא בעי ריצוי ציץ, וכנראה שמזה יצא הגרח"ע שליט"א לומר דלא בעינן ריצוי ציץ על הרצאת הקרבן וכפרתו, ועיקר הריצוי למיקבעינהו בפיגול ולאפוקי מידי מעילה. אבל לדעתי נראה ומעודי אני מפרש דאין כוונת הרמב"ם בהלכה ל"א דנפסל הבשר היינו טומאה, והיינו דלטומאה בעינן דוקא ציץ לרצות, - ונפסל הבשר שכתב הרמב"ם הכוונה פסול אחר לבד מטומאה, והיינו פסול כזה שדומה לפסול דיוצא שהוא איסור אכילה וכדומה, כגון אם נגע הבשר בקדשים פסולים, או שנעשה אסור באכילה מאיזו סיבה, הנה לזה לא בעינן ריצוי ציץ, וזהו שמחלק הרמב"ם בין פסול טומאה לשארי פסולים, - ועכ"פ מבואר דשיטת הרמב"ם דלא מהני בטומאה הא דאיתא בעינא:

יב ובדבר השמטת הרמב"ם דבקרבן ב"נ לא מהני ריצוי הציץ, - נראה דסבר הרמב"ם דמהני לזה ריצוי ציץ כמו בקרבן ישראל, - והיינו שכן יש להוכיח מסוגיא דזבחים מ"ה ע"ב דפריך שם דלר' יוסי דסבר להחמיר בקרבן ב"ג דסבר דאין הבדל בין לקרבן ב"נ בין לקרבן ישראל דכן גם לענין ריצוי הציץ דליהני גם בקרבן ב"נ, ומשני דשאני הכא דכתיב קרא לרצון להם יעוי"ש, מבואר מזה דאם לא הוי הכרח מהקרא דאז הוי קרבן ב"נ שוה בזה לקרבן ישראל לענין ריצוי ציץ:

יג והנה מצינו שדרשו רבותינו ביבמות ס' ע"ב לרצון להם ולא לפורענות, ונפק"מ שם דלא משתמשין בציץ לעשות הבחנה בין בתולה לבעולה בבת ישראל, אבל מותר לעשות הבחנה כזו להאומות וכמו שעשו כן למדין, לדעת רשב"י, - וזה נלמד מדכתיב לרצון להם ולא להאומות, - ואעפ"י שאנן לא קי"ל בזה כרשב"י ואנו אוסרין גיורת לכהן אפילו בשנתגיירה פחותה מבת ג' שנים כמבואר ברמב"ם פרי"ח ובשו"ע אה"ע סי' ו', אמנם זהו בעצם הדין אם עשו במדין כן להתיר גיורת פחותה מבת ג' שנים, אבל בעצם הדין אם מותר לעשות כן לאיזו מטרה נחוצה שפיר מידרש מהא דלרצון להם שמותר להשתמש בהציץ לפורענות לעכו"ם, וכיון דיש מקום לדרוש הקרא דלרצון להם למילתא אחריתא, א"כ לפי"ז לא הוי ייתור קרא הא דלרצון להם, - וא"כ לרבי יוסי דסבר דקרבן ב"נ שוה לקרבן ישראל כשיטת רבי יוסי, הנה לפי"ז ע"כ סבר גם רבי יוסי דהציץ מרצה בקרבן עכו"ם כמו בקרבן ישראל, - והרמב"ם דפוסק כרבי יוסי ע"כ סבר ג"כ דהציץ מרצה בקרבן ב"נ, וכמוש"נ, ולא קשה ג"כ מנין אנו יודעין דקרבן עכו"ם אינו קרב בכהן טמא, - משום דלרבי יוסי דסבר דקרבן עכו"ם שוה לקרבן ישראל, ממילא אנו יודעין דטמא פסול להקריב קרבן עכו"ם גם מבלעדי הק"ו:

יד עוד מה שמדייק כת"ר וכתב במכתבו וז"ל ואי נימא דירדו הוי אתי שפיר בזה מה שיש לדקדק קצת במתני' דזבחים דף מ"ה, קדשי עכו"ם כו' והשוחטן בחוץ פטור דאמאי לא קתני נמי המעלן בחוץ, והרמב"ם לענין חיוב הביא גם המעלן, ואי נימא דלא גרסינן בהמשנה דזבחים אלא כגירסת המשניות ד' ר"מ הא אפ"ל דלא נקט המעלן משום דבפלוגתא לא מיירי, ולר' יוסי אליבא דראב"ש שם דף ק"ח, הא דמעלה בחוץ חייב אע"ג דנפסל דיוצא משום דהקדש מקבלו וא"כ בקרבן ב"נ אי נימא דאין הקדש מקבלו לא יתחייב על העלאה בחוץ בקרבן שלו, רק דלפי הגירסא ד' ר"ש אאל"כ כדמוכח מסוגיא דשם דף קי"א, עכ"ל. - אמנם נראה דאין מזה הוכחה גמורה מהא דלא נקט התנא הא דמעלן בחוץ פטור, - משום דמילתא דפשיטא היא, והוא דכיון דכל עיקר החיוב דהעלאה בחוץ איתרבאי מהא דכתיב ואליהם תאמר האמור בשחיטה דחוץ, ואם אין בקרבן ב"נ חיוב על השחיטה ממילא ממועט העלאה, והרמב"ם לענין חיוב בשחיטה בקרבן ב"נ שפיר איצטרך למימר דחייב גם על העלאה כדין שחו"ח דקרבן ישראל, והוי רבותא בזה דחייב גם על העלאה, אבל התנא דסבר פטור בשחו"ח פשיטא דפטור על העלאה:

תוכן העניינים

נזר הקודש - מעילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה