נזר הקודש - מעילה· הרב משה רוזין
דף ב.
הקדמה:
לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלקים את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים. (קהלת ז') רבי הושעיה רבה פתח ואהיה אצלו אמון וגו' ד"א אמון אומן התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה, בנוהג שבעולם מלך ב"ו בונה פלטין אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות ופנקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין, כך הי' הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם, והתורה אמרה בראשית ברא אלקים, ואין ראשית אלא תורה המד"א ד' קנני ראשית דרכו. (מד"ר בראשית):
יתברך הבורא וישתבח היוצר בבריאת האדם בחומר וצורה וכל אחד מוזהר על קיומו וצביונו לבלי לשנות את תפקידו, וגם לדאג על קיומו באופן שכל אחד ואחד יעמוד על מעמדו, ושלא ירעו ולא ישחיתו זה את זה. וממילא מובן שנדרש חשבון צדק על כל המעשים:
והנה החוקרים האחרונים העמידו בדבריהם כי אינו נחוץ תורת ד' להנימוס האנושיות, ורק לימוד הנימוסיות בעצמו צריך להעמיד את האדם על דרך הטובה, אבל הנסיון הורה לדעת כי אין בזה ממש, והוא כי מפני שיודעים כי הנתינת חשבון על מעשיהם הוא לעצמם, וכמובן שמפני שאדם קרוב לעצמו, ואין אדם רואה חובה לעצמו, והכלל בזה אם רק יודע שאין לו לתת דין וחשבון לגבוה ממנו, אשר בידו להענישו על רוע מעשיו, הנה כל הלימוד שלו בהנימוסיות האנושיות עולה בתוהו. - והוא יען כי אם נמסרו לו לעצמו לבחור בטוב, הנה הוא בוחר לפי משגו של עצמו:
ומפני שמצד הטבע של החומר שדורש ומתאוה רק להערב והנעים, והתאוה הלזו משתררת אצל האדם כל ימי חייו, ויודע כי במותו לא ירד אחריו מאומה מהחיים האלה, הרי הוא נותן חשבון לעצמו כי למה לו להיות מצער את עצמו מזה. - ואדרבה רעיון זה מביא לו חשק נמרץ להיות חטוף ואכול. - ומה יועיל לו הלימוד של הפילוסופים האומרים כי יש לכבוש התאוה החומרית, בחשבו שהוא רק כעין עצה טובה להיות שומע לעצתם ולדיבורם, ומי לא יבין כי התאוה החומרית תונעם לו ביותר מלהיות בעל נימוס לשמוע לעצתם, וגם הוא לא יאמין לדבריהם כי הם הכבישו יצרם בשעה שהתאוה בערה בהם:
אמנם הנתיב הישר המורה דרך הנכון היא התורה הקדושה המסורה לנו מן השמים על ידי משה רבינו, ומתאמת היא עם בריאת האדם בכל הרמ"ח אברים ושס"ה גידין שלו. - ודרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. - וזהו כי דרך התורה והנתיב שלה היא מביאה שלימות הן בהחומר, הן בהצורה, והיא הנותנת קיום לשני היצורים האלה, לבלי לגרוע ולחסר מכל אחת אפילו כמלא נימא, והן הנה כאחיות האוהבות זו את זו, ומדובקות הן כאחיות תואמות:
והנה גם כשנביט בחכמת הרפואה אשר הולכת קדימה בדורות אחרונים, אשר אין תכנה בדרישות וחקירות שונות, וגם אין בשכל יסודה רק גם כשהיא לעצמה עפ"י בנין גו האדם, היא עצמה מובלת לחקים על הנהגת האדם, אשר מתאמת היא עם חקי תורתינו הקדושה, מפני שהטבע של הבריאה יסודה עפ"י חקי התורה. - וכשנתבונן אנו רואים כי כל חטא וחטא עושה רושם, ופוגם בבנין גו האדם, ואנו רואים שכר ועונש גם בהאי עלמא, מלבד עונש הנשמה, ומזה יש לנו להכיר ולהוקיר את תורתינו הקדושה עבור החקים המגבילים את הנהגת האדם עפ"י בנינו החומרי והנפשי, אשר על ידי זה זוכה להיות חי בחיים בריאים ונעימים לפי הסדר ומשטר, אשר מובילו להיות חי לעולם, בזה ובבא:
והנה כל ענין דין מעילה אות הוא לשמירת כל התורה כולה, כמו שכתב הרמב"ם שלהי ה' מעילה, עיין שם בדבריו הנעימים. - והנה כל ענין מעילה הוא שינוי כמבואר במעילה י"ט. - והנה לפי"ז בשנהנה אדם במה שלא הורשה הרי הוא כמועל בקדשי שמים, וכמו שאמרו בברכות ל"ה דהאוכל בלא ברכה מעל דהוי כאילו נהנה מקדשי שמים. - ומכש"כ אם נהנה אדם במה שלא הורשה כלל, יהי' מאיזה צד שיהי' הרי זה בגדר מעילה, מפני שמשנה הדבר ממעמדו ממה שלא הוכן להשימוש הזה. - והגאון בהקדמתו בספרו ים התלמוד מבאר ענין חטא עץ הדעת דכיון שנאסר באכילה ממילא יש כאן חטא דמעילה, כאילו נהנה מקדשי שמים:
והנה יוצא מזה תוצאה חדשה כי כאשר יטה אדם מן המסילה הישרה אשר סללה לנו התורה, בהגבלות לפי חקי טבע הבריאה בכלל, וחקי הבריאה של האדם בפרט, הנה יש בזה דין מועל במה שפוגם ונהנה בהדברים שלא הורשה לו. - ומטעם זה השינוי, גורם שינויים רבים בעולם ואין סדר וסדרים, ובאו מהומות רבות ר"ל. - על זה רמזו באבות פר"ה גמרו שלא לעשר וכו' ושלא ליטול את החלה וכו' וזהו מפני שיש בזה עון מעילה ואסור ליהנות במה שלא הורשה. הקדמה לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלקים את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים. (קהלת ז') רבי הושעיה רבה פתח ואהיה אצלו אמון וגו' ד"א אמון אומן התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה, בנוהג שבעולם מלך ב"ו בונה פלטין אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות ופנקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין, כך הי' הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם, והתורה אמרה בראשית ברא אלקים, ואין ראשית אלא תורה המד"א ד' קנני ראשית דרכו. (מד"ר בראשית). יתברך הבורא וישתבח היוצר בבריאת האדם בחומר וצורה וכל אחד מוזהר על קיומו וצביונו לבלי לשנות את תפקידו, וגם לדאג על קיומו באופן שכל אחד ואחד יעמוד על מעמדו, ושלא ירעו ולא ישחיתו זה את זה. וממילא מובן שנדרש חשבון צדק על כל המעשים. והנה החוקרים האחרונים העמידו בדבריהם כי אינו נחוץ תורת ד' להנימוס האנושיות, ורק לימוד הנימוסיות בעצמו צריך להעמיד את האדם על דרך הטובה, אבל הנסיון הורה לדעת כי אין בזה ממש, והוא כי מפני שיודעים כי הנתינת חשבון על מעשיהם הוא לעצמם, וכמובן שמפני שאדם קרוב לעצמו, ואין אדם רואה חובה לעצמו, והכלל בזה אם רק יודע שאין לו לתת דין וחשבון לגבוה ממנו, אשר בידו להענישו על רוע מעשיו, הנה כל הלימוד שלו בהנימוסיות האנושיות עולה בתוהו. - והוא יען כי אם נמסרו לו לעצמו לבחור בטוב, הנה הוא בוחר לפי משנו של עצמו:
ומפני שמצד הטבע של החומר שדורש ומתאוה רק להערב והנעים, והתאוה הלזו משתררת אצל האדם כל ימי חייו, ויודע כי במותו לא ירד אחריו מאומה מהחיים האלה, הרי הוא נותן חשבון לעצמו כי למה לו להיות מצער את עצמו מזה. - ואדרבה רעיון זה מביא לו חשק נמרץ להיות חטוף ואכול. - ומה יועיל לו הלימוד של הפילוסופים האומרים כי יש לכבוש התאוה החומרית, בחשבו שהוא רק כעין עצה טובה להיות שומע לעצתם ולדיבורם, ומי לא יבין כי התאוה החומרית תונעם לו ביותר מלהיות בעל, נימוס לשמוע לעצתם, וגם הוא לא יאמין לדבריהם כי הם הכבישו יצרם בשעה שהתאוה בערה בהם:
אמנם הנתיב הישר המורה דרך הנכון היא התורה הקדושה המסורה לנו מן השמים על ידי משה רבינו, ומתאמת היא עם בריאת האדם בכל הרמ"ח אברים ושס"ה גידין שלו. - ודרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. - וזהו כי דרך התורה והנתיב שלה היא מביאה שלימות הן בהחומר, הן בהצורה, והיא הנותנת קיום לשני היצורים האלה, לבלי לגרוע ולחסר מכל אחת אפילו כמלא נימא, והן הנה כאחיות האוהבות זו את זו, ומדובקות הן כאחיות תואמות. והנה גם כשנביט בחכמת הרפואה אשר הולכת קדימה בדורות אחרונים, אשר אין תכנה בדרישות וחקירות שונות, וגם אין בשכל יסודה רק גם כשהיא לעצמה עפ"י בנין גו האדם, היא עצמה מובלת לחקים על הנהגת האדם, אשר מתאמת היא עם חקי תורתינו הקדושה, מפני שהטבע של הבריאה יסודה עפ"י חקי התורה. - וכשנתבונן אנו רואים כי כל חטא וחטא עושה רושם, ופוגם בבנין גו האדם, ואנו רואים שכר ועונש גם בהאי עלמא, מלבד עונש הנשמה, ומזה יש לנו להכיר ולהוקיר את תורתינו הקדושה עבור החקים המגבילים את הנהגת האדם עפ"י בנינו החומרי והנפשי, אשר על ידי זה זוכה להיות חי בחיים בריאים ונעימים לפי הסדר ומשטר, אשר מובילו להיות חי לעולם, בזה ובבא. והנה כל ענין דין מעילה אות הוא לשמירת כל התורה כולה, כמו שכתב הרמב"ם שלהי ה' מעילה, עיין שם בדבריו הנעימים. והנה כל ענין מעילה הוא שינוי כמבואר במעילה י"ט. - והנה לפי"ז בשנהנה אדם במה שלא הורשה הרי הוא כמועל בקדשי שמים, וכמו שאמרו בברכות ל"ה דהאוכל בלא ברכה מעל דהוי כאילו נהנה מקדשי שמים. - ומכש"כ אם נהנה אדם במה שלא הורשה כלל, יהי' מאיזה צד שיהי' הרי זה בגדר מעילה, מפני שמשנה הדבר ממעמדו ממה שלא הוכן להשימוש הזה. - והגאון בהקדמתו בספרו ים התלמוד מבאר ענין חטא עץ הדעת דכיון שנאסר באכילה ממילא יש כאן חטא דמעילה, כאילו נהנה מקדשי שמים והנה יוצא מזה תוצאה חדשה כי כאשר יטה אדם מן המסילה הישרה אשר סללה לנו התורה, בהגבלות לפי חקי טבע הבריאה בכלל, וחקי הבריאה של האדם בפרט, הנה יש בזה דין מועל במה שפוגם ונהנה בהדברים שלא הורשה לו. - ומטעם זה השינוי, גורם שינויים רבים בעולם ואין סדר וסדרים, ובאו מהומות רבות ר"ל. - על זה רמזו באבות פר"ה גמרו שלא לעשר וכו' ושלא ליטול את החלה וכו' וזהו מפני שיש בזה עון מעילה ואסור ליהנות במה שלא הורשה ואפשר שגם זה מרומז בדברי התנא במשנה חגיגה י' דחשיב גם מעילות שהם כהררים התלוין בשערה:
- והכוונה כי השינוי הקטן כשערה גורם להררים גדולים שיתנועעו. - וכמו כן כשאדם נהנה מעבירה חנה מלבד עצם העבירה, הנה יש בזה גם ענין מעילה:
וכמו שאין לנו רשות לשנות מקודש לחול, ויש בזה ענין מעילה, כן אסור לשנות גם מקדושה לקדושה, ויש בזה ענין מעילה להרבה מן הראשונים במכילתין. - וזהו גם הענין בדבר האיסור שאסרה תורה לעשות תמורה בקדשים, וזהו כי ענין התמורה והחליפין הוא בדברים כאלה אשר נרגשים בחוש, אבל לא כן בדבר נבדל שאין לו התקשרות ושייכות עם הדברים הפושטים צורה ולובשים צורה, ובאלה לא יתואר תואר תמורה וחליפין, מפני כי הוא למעלה, במקום שאין יד אדם שולטת עליו, וזהו שרמזה לנו תורתנו הקדושה בקדושת הקרבן שהוא בלא יחליפנו ובלא ימיר, וזהו שאין הקדושה יכולה להיות בחליפין ובתמורה ע"י מעשה בן אדם, ואין הוא הבעלים על זה, ואין בכח שוכני בתי חומר להדחות דבר נבדל שהוא ממנו והלאה, ומי שהוא יהין לחשוב מחשבות כאלו ליטול השררות על דברים קדושים לזוז אותה ממקומה ולהדיחה, הנה מלבד שזה בלא יועיל, והקדושה במקומה עומדת, עוד לוקה בגופו, וזה מה שרמזה לנו התורה בדבר התמורה של הקרבן, שאמרה לא יחליפנו ולא ימיר ואם המר ימיר והיה הוא ותמורתו יהיה קודש, וזהו כי הקדושה במקומה עומדת ולוקה ג"כ מפני הרצון הזה, ושאינו בעל דבר להיות שליט על דברים קדושים להסיעם:
והנה שתים שמענו בדבר התמורה, שאין בידינו לעשות איזה גרעון בהקדושה אפילו ע"י חליפין ותמורה, אפילו במחשבה, ואין בזה התנצלות של שוגג וטעות, ובכל אופן ואופן אם רק בא לגרוע להקדושה, אפילו מקל לחמור והיינו שבא להוסיף הקדושה על מקום אחר, וגם עוד ביתר העודף, הכל הוא באזהרה חמורה ובעונש כפול:
ועל דרך זה רמזה לנו התורה שאסור בין לכלל ובין לפרט לעשות שינויים באיזה דבר קודש אף באופן. ובטענה שהשינוי הזה יגרום הוספת קדושה, בין לכלל ובין לפרט, אבל אם הכוונה באמצעים של תמורה והליפין להמיר ולהחליף קדושה בקדושה, והיינו שאומר שעושה זאת למטרת דבר, שהוא היותר קודש בדת תורתנו הקדושה, גם זה לא ירצה, וזהו כי אין מחליפין קודש, כי לא יוכל להבנות דבר טוב ומועיל ע"י סיבת מחשבת ביטול וגרעון באיזה דבר מן הקדושה, וכמו שאנו רואים בעתותנו אלה אשר קמו רבים ומהם הדואגים בעד קיום האומה, ולמען אשר בני הנעורים לא יעזבו את אבותיהם מתקנים הם תיקונים חדשים לא שערום אבותינו, בכדי להמשיך את הצעירים, ולמטרה זו בונים להם במות, ועוזבים את הבתי כנסיות ובתי מדרשות אשר הורישו לנו אבותינו, ובשאט נפש עושים תמורה כזו על חשבון עצמם. ועל זה אמר הכתוב (ירמי' ג') ההמיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודי בלא יועיל, והביאור בזה כי כל העמים יכולים לעשות תמורה, אבל אנחנו אין בידינו להמיר, וזהו כי העמים אינם בקדושה, אמנם לא כן אנחנו עם ישראל שנתקדשו בקדושה יתירה כמו שאמרה תורה קדושים תהיו, וגם הנביא אמר קודש ישראל לד', וכל שהוא קודש בקדושה עצמיות אינו בתמורה ואינו בחליפין, וממילא כי אין בהתמורה ממש, וזהו שאמר הנביא שהוא "בלא יועיל", והקדושה הראשונה במקומה עומדת: והנה הנסיון הורה כי כן הדברים כי כל אלה המתקנים החדשים אף שאומרים שכוונתם רצויה בדבר חיזוק הקדושה ולמען הרבות קדושה, ומכ"ז פשטו את הרגל ולא אהנו מעשיהם מאומה, אלא עוד הורידו את העם עשר מעלות אחורנית:
והנה הנביא ירמיהו בנבואתו אמר "מה תזלי מאד לשנות את דרכך גם ממצרים תבשי כאשר בושת מאשור" (ירמי' ב'), והפירוש לשנות פירש"י לשון שינוי, והיינו כי עמנו עם ישראל נצטוו לשמור את הסדרים סדר הישר, הסדר אשר מסר לנו הקב"ה במסירת התורה, ושלא להתחקות בחקי העמים, ובשמירת הסדרים כפי חקי תורתנו הקדושה יסודר כל העולם בהשקט ובבטחה, ומחויבים להעמיד הסדרים על מכונם בקיום התורה והמצוה: ובזה באתי בקידה על אפים להודות ולהשתחוות לד' על אשר שם חלקי מיושבי ביהמ"ד, ועזרני בלימוד את המסכת מעילה אשר היא כהררים התלוין בשערה, וב"ה כי יגעתי ומצאתי כפי יד שכלי יד כהה מגעת לבאר ולברר גם איזה הלכות ובזה אבקש מד' שיזכני לראות את בית הבחירה בנוי לתלפיות עם משיח צדקנו בב"א:
על הטוב תזכר עזרתי בקודש, אשר היא תמיד בעזרתי מנשים באהל תבורך, היא רעיתי הרבנית הצנועה מרת הינדא תחי' בת הרב הגאון הגדול המפורסם כש"ת מו"ה הלל דוד הכהן טריווש זצ"ל, יתן ד' אשר נזכה לראות נחת מצאצאינו שילכו בתורת ד' תמיד ולהתברך בעושר ואושר כאות נפשינו ולראות בבנין בית מקדשנו, אמן:
משנה. קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהן וכו'. - והנה יש לדייק מדוע תנא הא דשחטן בדרום בפני עצמו, ולא כלל זה בהדי הני דתנא אח"כ דמסיים התנא בסוף מועלין בהן, ומדוע פלגינהו התנא, ושנה שחטן בדרום מועלין בהן בפני עצמו, דמשמע מזה דיש בזה דין מחודש מה שליתא בהני דתנא התנא אח"כ:
א והנה יש הבדל בהא דרישא דלא תנא אלא חדא לריעותא וזהו הא דשחיטה בדרום, משא"כ בכולה הני דתנא בסיפא יש חדא לריעותא וחדא למעליותא, דהיינו דהשחיטה היתה בדרום והקבלה בצפון וכמו כן להיפוך. - ולכאורה יש בזה רבותא דאעפ"י שאין בזה למעליותא כלל, ומ"מ מועלין בהן, ולפי"ז מיירי שלא עשה עוד עבודה אחרי השחיטה בדרום, ואח"כ נקט התנא האופנים דהוי חדא לריעותא וחדא למעליותא דמועלין בהן, ואפשר דלהכי פלגינהו התנא. - אבל תקשה דלפי"ז הוי המשנה בדרך זו ואין צריך לומר זו בראשונה, ואח"כ בסיפא תנא בלא זו אף זו, ואין זה מדרך התנאים, וכמו שהקשו התוס' בד"ה ששחטן:
ב והנה פירשו דהרישא מיירי ג"כ ששחטן בדרום וקבל דמן בצפון, והתנא ששנה ברישא שחטן בדרום מועלין בהן, הוא באופן הזה שהקבלה היתה בצפון וכיצד קתני דהסיפא הוי פירושא דהרישא, יעוי"ש. - ולדבריהם אתי שפיר הא דקתני מועלין ברישא, היינו דנקט עצם הדין, ואח"כ בא לפרש על איזה אופן, והיינו באופנים האלו דהוי חדא למעליותא וחדא לריעותא. - והנה יוצא מדבריהם דבתרתי לריעותא היינו השחיטה בדרום וקבלה בדרום, באופן זה אין מועלין בהן, וע"כ שהוא כקדשים שמתו:
ג אמנם לפי"ז ע"כ מפרשי התוס' דהאי מעילה הוי מדאורייתא, דאין לומר מעילה מדרבנן דזה ישנו גם בקדשים שמתו ותרתי לריעותא, ע"כ לא גרע מקדשים שמתו דכולה ריעותא. - אבל לפי"ז תקשה למ"ד בגמ' דכוונת התנא מעילה דרבנן, א"כ היאך יפרש הא דשחטן בדרום:
ד והרבינו פרץ הובא בתוס' מפרש דכוונת התנא הא דשחטן בדרום דגם הקבלת הדם היתה בדרום, ובתרתי לריעותא גם כן לא נפיק מדי מעילה והא דלא תני במתניתין אע"ג דהוי רבותא טפי כן דרך משנה יעוי"ש, והנה עדיין תקשה דאם אשמעינן בתרתי לריעותא דיש מעילה א"כ כש"כ בחדא לריעותא, וא"כ אין זה בדרך לא זו אף זו כמו בסיפא. - ואפשר דכיון דלא תנא בהדיא שהיתה גם הקבלה בדרום, ממילא אורחי' דמשנה לשנות גם באופן זה. - אבל לפירוש זה עדיין תקשה כמו שכתבנו לעיל מדוע פליג התנא לרישא מסיפא ותנא מועלין בהן ברישא בפני עצמו. - ואפשר דמפני שמיירי הרישא בתרתי לריעותא דהיינו שגם הקבלה היתה בדרום להכי שנה זה בפני עצמו:
ה והנה לולא דמסתפינא אמינא דברישא מיירי ששחטן בדרום, ותו לא עביד שום עבודה, והוי רבותא דאעפי"כ יש בזה מעילה, אעפ"י ששחטן חוץ למקומן, אבל עכ"פ זה עדיף מהא דסיפא דשחטן בדרום וקבל דמן בצפון. - והיינו דזה גרע בשעושה עבודה ממש כדין, בקרבן שהוא פסול, מטעם דההוספה בקדושה בקרבן שנפסל הוי גרעון יותר. - ובזה אתי שפיר המשנה דגם הרישא מתפרשא בדרך לא זו אף זו, ואתי שפיר גם כן הא דפלגינהו התנא, משום דרישא איירי שלא נעשה עבודה בפסול כלל, דהרי שחיטה לאו עבודה היא וכשר גם בזר. - ובזה מסתבר יותר דיש בהן מעילה, ואח"כ שונה התנא אלו שנעשה גם עבודה בקרבן שנפסל דזה הוי ריעותא יותר גדולה, ובכל זה מועלין בהן:
ו והנה לשיטת התוס' דבאופן שעשה שני שינויים אין מועלין בהן, קשה לפי מה שכתב המקנה בקדושין כ"ג דהא דאמרינן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, ולא אמרינן דתפסול מטעם דשינה מדעת הבעלים (ושחיטת קדשים בעי שליחות, פסחים ז', ע"ב, ד"ה פסח וקדשים), משום דזה לא נקרא שינוי בשליחות, כיון דהשינוי רק במחשבה ולא במעשה, יעוי"ש. - וא"כ הכא בשחטן בדרום דהוי שינוי במעשה הרי יש כאן חסרון בשליחות, וא"כ גם אם נפרש דברישא מיירי שהיתה הקבלת הדם בצפון ג"כ איכא תרתי לריעותא. - ונראה דדוקא כשיש שני שינויים בשני דברים נפרדים כמו שחיטה וקבלה משא"כ בשיש שני שינויים בחדא עבודה, דבזה סברי גם התוס' דאין הבדל בין חדא ריעותא לשתי ריעותות, כיון ששתיהם בחדא מלתא, כמו הכא דהשחיטה בדרום זה עצמו הוי ריעותא בהשליחות זה נחשב לריעותא חדא:
ז והנה הרמב"ם בפר"ג דמעילה, ה"א, כתב ששחטן בדרום אעפ"י שקבל בצפון, יעוי"ש, מבואר דסבר כפירוש התוס' דהסיפא פירושא דהרישא, והיינו דרק בחדא לריעותא מועלין, משמע דבשני ריעותות דהיינו שהשחיטה בדרום וקבלה בדרום ליתא במעילה. - אבל קשה הא לכהפ"ח צריך להיות במעילה דרבנן דע"כ לא גרע זה מקדשים שמתו שכתב בפר"ג דמעילה דיש בהן מעילה מדברי סופרים. - וביותר אם נפרש דדעת הרמב"ם בכל אלו הפסולין דיש בהן מעילה מדרבנן, א"כ מדוע לא שנה לן הדין דגם בתרתי לריעותא יש בהן מעילה, והיינו לפרש המשנה באופן דהוי תר"ל וכשיטת הרבינו פרץ. - לכן נראה לפרש דהרמב"ם מפרש המשנה כמו שכתבנו דהפירוש שחטן בדרום הוא שהשחיטה היתה בדרום ותו לא הוי שום עבודה, והתנא לא זו אף זו קתני, וכיון שכתב הרמב"ם דבשחטן בדרום וקבל בצפון יש מעילה, א"כ כש"כ בששחטן בדרום לחודיא בלא קבלת הדם פשיטא שיש בזה מעילה, ולא שנה הרמב"ם הא דתר"ל דיש בהן מעילה, משום דהרמב"ם אין דרכו לכתוב מה שאינו מפורש במשנה, וביותר לענין מעילה דרבנן הוי זה מילתא דפשיטא מקדשים שמתו. - ועוד לפי מה שכתבנו הוי רבותא יותר גדולה באופן שנעשית עבודה חשובה בקרבן שנפסל, וממילא כיון דכתב שחטן בדרום וקבל בצפון, ממילא נשמע הדין דשחטן בדרום וקבל בדרום דפשיטא דיש בהן מעילה וכמוש"נ:
ח שם במשנה או ששחטן חוץ לזמנו וחוץ למקומן מועלין בהן. - והביאור בזה ששחט במחשבה דחוין לזמנו או חוץ למקומו כדפירש"י, וקשה האי מאי קמ"ל פשיטא דהרי בזה לכו"ע אם עלה לא ירדו כדתנן בזבחים פ"ד, וגם רבי יהודה מודה בזה. - וא"כ הוי זה בזו ואצ"ל זו, עי' בתוסיו"ט. - ומה שכתב בשם התוס', הנה זה ניחא לחוץ לזמנו דבעינן כהרצאת כשר, אבל בהא דחוץ למקומו ליתא להאי דינא, וכמו שביארנו בספרנו נזר הקודש לזבחים, ל"א, ובספרנו למנחות, ע"ט, ולענין אם עלה לא ירד בחוץ למקומו עי' תוס' זבחים פ"ד, ד"ה וחוץ למקומו, ואם אמרינן דחוץ למקומו לרבי יהודה תרד מטעם דדינו כשחטן בדרום אתי שפיר טפי המשנה, וחוץ לזמנו נקט מטעם חוץ למקומו מטעם דמחד קרא נפקא וכדפירש"י: תוס' ד"ה שחטן בדרום וכו' ולהכי שביק קבלה גבי לילה ונקט זריקה משום דא"א לצמצם שתהא שחיטה ממש בסוף הלילה והקבלה מיד ביום, יעו"ש. אמנם הרמב"ם העתיק כגירסתנו, יעוי"ש בפר"ג ה"א, ותמוה. - ואפשר לומר דהרמב"ם סבר אפשר לצמצם, וכמו שפסק בכ"מ דבידי אדם אפשר לצמצם, והכא הוי ג"כ בידי אדם כשיודע לכוון גמר הלילה אימתי, וכן מוכח מהתוספתא דזבחים לפי מה שביארנו בספרנו נזר הקודש לזבחים במילואים, סימן א', כמבואר שם:
ט שם במשנה כלל אמר רבי יהושע כל שהי' לה שעת היתר וכו' ואיזו היא שלא הי' לה שעת היתר לכהנים שנשחטה חוץ לזמנה חוץ למקומה ושקבלו פסולין וזרקו את דמה. - והנה לכאורה משמע דרבי יהושע פליג וסבר דרק הני יש בהן מעילה משום דבהני אם עלו לא ירדו - משא"כ בהא דלעיל שהוא בשינוי מקום, וסבר דבהני אם עלו ירדו, וזהו כשיטת רבה לקמן בגמ', או דסבר ברבי יהודה, - אבל רש"י פריש דרבי יהושע סובר דהוא הדין בהני דלעיל. והיינו טעמא דנקט הני תרין דחוץ לזמנו וחוץ למקומו טפי מכל הני דתני ברישא דמועילין בהן דהני תרי איתקשי אהדדי ומחד קרא נפקא יעוי"ש. - ותמוה מה ענין זה לזה דבשביל דהני תרי מחד קרא נפקא להכי לא חשיב הני דלעיל זה אינו מובן בסברא. ועוד מדוע לא נקט לכהפ"ח חד מהני דתני ברישא, ועוד הרי חזינן דנקט גם הני דלא הוי מחד קרא, וזהו הא דקבלו פסולין וזרקן את דמה. - והנה אפשר לפרש כוונת רש"י דודאי לא קשה מדוע לא חשיב לכולהו, וזה ודאי דסני בחדא, ורק תקשה מדוע נקט שתים הא דחוץ לזמנו וחוץ למקומו. על זה השיב רש"י דנקט תרווייהו משום דמחד קרא נפקא - והא דנקט קבלו פסולין וזרקו את דמה, זהו מטעם דבא להוסיף מה שלא חשיב התנא לעיל. - והנה גם לעיל פירש"י כן בהא דחוץ לזמנו וחוץ למקומו - והיינו דשם ג"כ הוקשה לרש"י כיון דנקט חוץ למקומו דיש בה מעילה אעפ"י שאין כרת באכילתו, ומכש"כ חוץ לזמנו - ופירש"י דנקט לתרווייהו משום דמחד קרא נפקא:
י שם במשנה ושקבלו פסולין וזרקו את דמה, הנה מלשון זה משמע שהזריקה היתה ג"כ בפסולין, וא"כ איכא תרתי לריעותא, ומ"מ יש בזה מעילה, וא"כ לכאורה תקשה מזה לשיטת התו"ס דסברי דבתר"ל אין בהן מעילה. - איברא דיש לפרש בשתי אנפין היינו דאם הקבלה היתה בפסולין, דאז היתה הזריקה בכשרים, ואם הקבלה בכשרים היתה הזריקה בפסולין, וכן פירש הברטנורא - וע"כ דסבר כשיטת התוס'. - והנה הרמב"ם בפר"ג ממעילה כתב ג"כ בשני אופנים, ומשמע ג"כ דשיטת הרמב"ם כשיטת התוס' כמו שכתבנו לעיל - אבל תמוה דכיון דהרמב"ם מיירי במעילה מדרבנן, א"כ לא גרע תר"ל מהא דקדשים שמתו שג"כ יש מעילה מדרבנן וכמו שכתבנו לעיל: יא והנה הרמב"ם בפיה"מ כתב וז"ל ומה שאמר ושקבלו פסולין וזרקו את דמה, רוצה לומר השני דברים ביחד יעוי"ש. ולכאורה משמע דכוונתו שתהי' הקבלה והזריקה בפסולין - אבל זה תמוה לפי מה שכתב בהדיא בפר"ג דמעילה - ונראה דכוונתו ביחד, היינו שנעשית הזריקה בכשרים בהדם הנפסל בהקבלה דהפסולין, משא"כ בשנעשית הזריקה בהדם הנשאר בהצואר בקבלת הכשר, וכמו שכתב שם הרמב"ם אח"כ, והפירוש ביחד היינו דהזריקה נעשית ביחד עם קבלת הפסול. - וזהו מדלא שנה התנא פסולין גבי זריקה ע"כ הכוונה שכשרים זרקוהו. - ועל זה כתב הרמב"ם דכוונת התנא "ביחד" שהזריקה דהכשר היתה בהדם הנפסל בהקבלה דהפסולין ואם כי דחוק קצת בהלשון, אבל ע"כ כן כוונתו:
יב והנה זה ודאי דגם לאחרי קבלת הפסול הדם אם עדיין נשאר דם בצואר, והקרבן ראוי להיות כשר כשיקבל כשר ויזרוק כשר, דמסתבר דגם קודם לזה לא יצא הקרבן מלהיות נקרא קדשי ה', וכן כתב התוסיו"ט ומסיים אלא שמלשון הרמב"ם בפר"ג מה"מ לא נראה כן עכ"ל. ולדעתי לא מצאתי ברמב"ם משמעות לזה, ואם בשביל שלא כתב זה, כמובן סמך על המובן בסברא דכיון דאיכא דם בצואר לקיים הקבלה והזריקה בהכשר הרי זה קרבן ד' ממש, ויש בו מעילה כדין קדשי קדשים. - ועוד מדכתב שם בה"ב דאם קבלו כשרים אח"כ הדם הנפש וזרקוה שיצא מדי מעילה יעוי"ש. וכן כתב בפיה"מ ממילא מובן דקודם לזה יש בו מעילה, דהרי ע"ב מחויבים הכהנים הכשרים לעשות כן, וא"כ עומד הזבח לזה:
יג וכן מוכח מהסוגיא לקמן ה' דקאמר הש"ס ה"ד אילימא דקבלוהו פסולים וזרקו פסולים, הא קבלו וזרקו כשרים דמה טעון כיבוס קרי כאן וכו' יעוי"ש ביאור הדברים דלפי"ז מאי איריא דזרקוהו טמאים, הא אפילו אם זרקוהו טהורים אין דמה טעון כיבוס, ומשני דקמ"ל דפסול עושה שיריים, ולכך קאמר דזרקוהו טמאים יעוי"ש. ואם אמרינן דבקבלה לחודיא עושה שיריים אכתי תקשה למה נקט התנא דזרקוהו טמאים כיון דגם דבקבלה דטמאים נעשה שיריים, והוי דם פסול, ואין דמה טעון כיבוס אפילו חזר הכשר וקבל וזרק, - ומוכח מזה דבקבלה לחודיא לא נעשה שיריים. - והנה לפי"ז אם מיירי המשנה דלאחר שזרקו הכשרים בהדם שנפסל בקבלה ויש עוד דם הנפש בהצואר, - דאכתי הקרבן כשר הוא ועומד לזריקה, ויש בו מעילה, - וע"כ לפירוש הרמב"ם מיירי המשנה דקבלו פסולים לכל דם הנפש, והזריקה נעשית בהדם הפסול הזה. - וזהו כוונתו שכתב השני דברים ביחד והיינו דהכוונה ביחד שהזריקה נעשית בהדם הנפסל בקבלת הפסולים וכמו שכתבנו לעיל:
יד והנה בהא דשחטן בצפון וקבל בדרום, - ונשאר עוד דם הנפש בצואר אם כשר יקבל הדם הנשאר אם יוכשר הקרבן. - נראה דכיון דקיי"ל דאין פסול עושה שיריים מלבד טמא - הנה כן גם בשהפסול נעשה במקום, ג"כ הדין דלא נפסל הדם שבצואר, אם יקבל הדם בצפון:
טו ג"מ קתני קדשק"ד ששחטן בדרום מועלין בהן פשיטא סד"א הואיל ואמר עולא אמר רבי יוחנן קדשים שמתו יצאו מדי מעילה דבר תורה וכו. קמ"ל קדשים שמתו לא חזי כלל אבל דרום נהי דלא חזי לקדשי קדשים, אבל ראוי הוא לקדשים קלים ע"כ הסוגיא. - והנה הביאור בהא דראוי לקדשים קלים מהני גם לקדק"ד הוא מטעם דמפני זה הוי פסולו בקודש, ואם עלה לא ירד, כמו שמבואר בשיט"מ בשם מהר"פ יעוי"ש. - ובזה ניחא מדוע יש מעילה בנותר כמבואר במשנה כריתות כ"ג, ואין אנו דנין בזה תורת קדשים שמתו, וזהו ג"כ מטעם דאם עלה לא ירד וכמו שפירש"י שם. - והנה להתוס' בכריתות י"ד דכתבו בנותר הטעם שהוא קדושת הגוף יעוי"ש.- הנה גם כן לא דמי לקדשים שמתו אעפ"י שהוא ג"כ קדושה"נ, אבל חילוק יש ביניהם דנותר וכל פסולי קדשים שהעלן ע"ג המזבח נעשו לחמו של מזבח לאחר שמשלה בהן האור כמבואר ביומא מ"ו - משא"כ קדשים שמתו דלא שייך זה: טז ויש לעיין בהא דקדשים שמתו שיצאו מדי מעילה מאיזה טעם הוא משום דיש לפרש בשני אופנים א' שהוא מפני שהמיתה בעצמותה מוציאה מקדושתה, ב' שהוא מטעם כיון שאין הקדש צורך בה. - ונפק"מ אם יש בזה איסור אכילה הנוהג בקדשים מלבד איסור מעילה, דאם אמרינן שהמיתה מוציאה מקדושתה פשיטא שאין בזה גם איסור אכילה, אבל אם אמרינן להטעם שאין בזה מעילה שהוא מטעם דאין להקדש צורך בה, כי זה יספיק לסלק איסור מעילה. אבל אכתי נשאר איסור אכילה. - והנה מלשון הסוגיא הכא דקאמר בקדשים שמתו לא חזי כלל, משמע שהטעם מפני שאין להקדש צורך בו וכפירש"י דלא חזי לא לגבוה ולא להדיוט דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים יעוי"ש. - וא"כ שפיר יש לומר דאכתי איסור אכילה נשאר בזה, - ונפק"מ גם כן לשחו"ח שזהו ג"כ כדין קדשים שמתו, אבל השחיטה ע"כ מתרת לאכילה מצד איסור אבמה"ח ואיסור אינה זבוחה. אבל אכתי נשאר איסור אכילה מטעם קדשים - אמנם התוס' בקדושין נ"ז כתבו שם דשחו"ח דמי לקדשים שמתו ומותרים באכילה מדאורייתא יעוי"ש, ומשמע דסברי התוס' דהמיתה בעצמותא מוציאה מדי הקדש לגמרי. - אבל יש להעיר דלפי"ז מדוע בעי קבורה כדתנן תמורה ל"ב קדשי מזבח שמתו יקברו - ואפשר שהוא מדרבנן - אבל שיטת רש"י התם שהוא מטעם שאין להקדש צורך בהן מטעם דלא מהני פדיון כמבואר שם, ולשיטה זו וע"כ מדי הקדש לא יצאו ע"י המיתה, ורק מתורת מעילה יצאו מטעם דלא נקרא קדשי ד' בהמובן שיש לגבוה צורך בהן:
יז והא דאיתא בחולין פ"ה השוחט קדשים בחוץ הוי ששא"ר - ואם בשביל שאסור מדרבנן הא כתבו התוס' ב"ק ע"א ד"ה אלא דבשביל איסור דרבנן לא נקרא ששא"ר - וע"כ מדאורייתא אסור באכילה. - אבל נראה דזה תליא אם שחיטת חולין בעזרה הוי מן התורה או דרבנן דאם חשב"ע דאורייתא ילפינן בהקישא מה שלך בשלי אסור כן שלי בשלך אסור, יעוי"ש בסוגא בקדושין והתוס' כתבו כן אם אמרינן חושב"ע לאו דאורייתא. ומצאתי בעו"ש שנחית לזה: