אור ברסלב

נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין

דף סג:

דף סג.

י אי קרבן שומע אני וכו' כל הראוי לפתח אוהל מועד. הנה מה שהקשו התוס' לפירש"י, עי' בספרנו נזר הקודש לזבחים נ"ט:

יא ובעיקר ביאור הסוגיא מבואר בספרנו נזר הקודש לתמורה ז'. א דף ס"ד דחייתו לצוק זו היא שחיטתו ויש לעיין אם הדחייה בעצמותה הרי היא כשחיטה אף אם לא מת מהדחיי', או"ד דדוקא אם מת מאותה דחייה אז תורת שחיטה עליו, ונפק"מ אם לא מת וברח, ולמ"ד דהאברים מותרין בהנאה. א"כ אם הוא בחיים ג"כ מותר בהנאה, וגם מותר באכילה כמו"ש הפר"ח, הובא בגבו"א בחידושים של בן המחבר, אבל יש לעיין אם טעון שחיטה והנה אפשר לומר דטעון שחיטה מטעם דכיון דכל ההיתר של האברים למאן דמתיר בהנאה הוא משום דלא אמרה תורה שלח לתקרה ואצל שחיטה ל"ש זה דהכל יודעין דאסור לאכול בלא שחיטה. אבל אפשר לומר דאעפ"י שעיקר ההיתר הוי משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה, אבל בעיקרא דמילתא יש על זה היתר ממש, ואפילו אם יודע שזה בא משעיר המשתלח ג"כ מותר ולפי"ז אם ברח השעיר ונשאר חי והשיגו איש אחד ויודע כי זהו השעיר המשתלח, ג"כ הותר לו, וא"כ יש להסתפק אם טעון שחיטה כי אפשר שהדחייה מצד עצמותה היא בתורת שחיטה או"ד כיון דאיכא דין דצריך להמיתו אם לא מת מהדחייה, אם כן הדחייה והמיתה במקום שחיטה וצ"ע:

ב והנה אם אמדינן דהדחייה היא שחיטתו ולא המיתה. יש ליישב הא דלא אמרינן דעריפה הוי כשחיטה. משום דלא הכירה התורה מעשה הריגה לשחיטה, והכא בשעיר המשתלח לא הוי המיתה תורת שחיטה עליה אלא הדחייה. וגם השחיטה בעצמותה חשיבותה מצד השחיטה ולא מצד המיתה, דהרי קיי"ל מפרכסת הרי היא כחיה, והשחיטה מתרת אעפ"י שהיא חיה. וה"נ הדחייה לצוק היא כשחיטה מצר עצמה. ולא מצד המיתה, ולהכי בעריפה שהיא הריגה ממש בזה לא אמרינן דהוי כשחיטה, ומיושב בזה הא דהקשו התוס' מדוע קאמר הש"ס בחולין דעגלה ערופה אינה משנה ולא אמרינן דעריפתה זו היא שחיטתה. - והא דעריפה מטהרתה מדי נבלה, זהו מטעם דכפרה כתיב בה כקדשים, וזה מבואר בזבחים ע' ע"ב שהוא מטעם כפרה. ואפשר דזהו הביאור בזה שכתבו התוי"ש דעריפה אינו דומה דחיי' לומד דעריפתו זוהי שחיטתו. ולא כתבו טעם לזה, ואפשר דכוונתם כמו שכתבנו:

ג מ"ש דרב יליף ממחו"ז וכו' מי דמי התם לא איתחזי כלל הכא נראה ונדחה, והקשה הריטב"א וא"ת והא השוחט את האם דהוי לי' בניו מחו"ז שנראה ונדחה היום ואפילו הכי חוזר ונראה למחר וכדתנן התם בזבחים גבי מחוסר זמן דאותו ואת בנו ר' שמעון אומר כל הראוי לבא לאחר זמן הרי הוא בל"ת וי"ל דלא חלקה תורה. וכיון דמחו"ז דעלמא שהי' דחוי מעיקרו כשר, אף זה כשר אעפ"י שנראה ונדחה דכיון שאין דחוי אלא לבו ביום עשאו הכתוב כבעל מום עובר עכ"ל, ודבריו תמוהין טובא. א) מה שייך לומר דלא חלקה תורה בין מחו"ז דלא חזי מעיקרא למחו"ז דנראה ונדחה, דלפי"ז מאי פריך הש"ס הכא התם לא איתחזי כלל, הכא נראה ונדחה, כיון דמצינו דלא חלקה תורה במחו"ז. ב) דהלא כיון שמצינו דגם נראה ונדחה לא הוי דחוי בבעלי חיים א"כ שפיר קאמר רב דיליף ממחו"ז. ג) הא דקאמר הריטב"א דמחו"ז דינו כמום עובר קשה הא השתא לא ידע הש"ס מהא דמום עובר דהרי עכשיו קאמר הש"ס דרב סבר דהלימוד הוא ממחו"ז. ד) ולקמן קאמר הש"ס דאין ללמוד ממום עובר מטעם דאמרה תורה בהם. דדוקא בהם במום גילתה תורה דמום עובר חוזר ונראה. וזהו סברת ר' יוחנן דסבר בעלי חיים נדחים וקשה מדוע לא יליף ממחו"ז דחוזר ונראה. אעפ"י שנראה ונדחה הוא, ובעיקר הקושיא מהא דאותו ואת בנו דזבחים שם אפשר דמיירי באופן שהי' דחוי מעיקרא דהיינו שהקדישו בשעה שהוא לאחר שנשחטה אמו. ואפשר דאזיל הריטב"א בשיטת התוס' דאסור להקדיש מחו"ז, כמו"ש התוס' זבחים קי"ד. אבל תקשה הא דלעיל. ה) דלפי דברי הריטב"א דגם רב סבר הא דמום עובד ודן למחו"ז, למום עובד. א"כ מדוע לא דחי הש"ס דשאני מחוסר זמן דהוי מום עובר, והיינו דכל מחו"ז הרי הוא מום עובר. ו) מה שכתב דלא חלקה התורה במחו"ז מדהתירה תורה מחו"ז דלא איתחזאי כלל. הלא יש לומר דהתם במחו"ז דשבעת ימים איכא תרתי לטיבותא, חדא דלא איתחזאי כלל, ועוד דהוי מום עובר. ז) מדוע נחית הריטב"א לשתים, חדא דלא חלקה תורה, ועוד דהוי מום עובר. דקשה דהלא זה הטעם דמום עובר יספיק: ד ונראה דכוונת הריטב"א ופירושו כך הוא, דהנה מצינו בתורה שני מחוסרי זמן היינו, א) מחו"ז דשבעת ימים. ב) מחו"ז דאו"ב שג"כ התירה התורה לד' שמעון דדריש מואל פתח אוהל מועד לא הביאו דיש בזה ג"כ הא דראוי לאחר זמן. וע"כ נכלל בזה כל שראוי לאחר זמן בלא מעשה וגם אין חסרון בגוף הקרבן דהיינו דנשלל מזה מום עובד מפני שהוא חסרון בגוף, וזהו מפני כי יש לנו לדרוש ולתפוס היותר מסתבר, וזהו רק באופן שלא הוי מחוסר מעשה, וגם לא הוי חסרון בגוף הקרבן, אבל יש בזה מחו"ז גם באופן שהוא או"ב. והוקשה להריטב"א הכל טעמא מאי דד' שמעון שמרבה גם מחו"ז דאו"ב דלמא כוונת התורה דוקא הא דקודם שבעת ימים דלא איתחזאי כלל. אבל זה ליתא דמעלה זו דלא איתחזאי כלל שייך לאחר שיצא ממחו"ז, אבל ר' שמעון מיירי שעדיין הוא בתוך זמנו ומכל זה חייבה תורה על שחו"ח מפני שעתיד להיות נותר אח"כ וזהו מפני המעלה שהמום דחסרון זמן יעבור. וא"כ שוב אין לחלק בין המחוסר זמן, כיון דעיקר ריבוי התורה מפני זה שהוא חסרון העובר. והא דכתב הריטב"א והרי הוא מום עובר אין הכוונה מום עובר בדיוק אלא הוא שם המושאל, והביאור חסרון העובר ואין זה שייכות למום עובר. וזה בדור בכוונת הריטב"א בס"ה ה והנה בתוסי"ש הקשו לר' שמעון דסבר בע"ה נדחין א"כ או"ב כששחטו את אמו יהי' נדחה. וקשה מהא דזבחים שם דנקרא ראוי למזבח מפני שראוי לבוא לאחר זמן, ותירצו וז"ל ואומר רבי דהואיל דאית לי' לרבי יוחנן כל הדחויין שבתורה הואיל ונדחו ידחו והוי אפילו דיהוי מעיקרא בכללם. ומ"מ מחו"ז לא היו בכללם וכן בעל מום אעפ"י שנראה ונדחה יכול לחזור ולראות, או"ב נמי לא ממעטינן דהוי בכלל מחוס"ז והוא כמו בעל מום עובר עכ"ל, ביאור דבריהם דכיון דרבי יוחנן סבר דגם דיחוי מעיקרא תורת דחוי עליא וא"כ לדידי' שוה דחוי מעיקרא עם נראה ונדחה וכיון שמצינו בדחוי מעיקרא דכשר דהיינו מחו"ז מיום הלידה עד יום השמיני, ולהכי גם מחו"ז דאו"ב אף שהוא נראה ונדחה ג"כ בכלל ההכשר:

ו אמנם מה שכתבו התוס' שזה הוי כמו מום עובד, לכאורה תמוה טובא, דהרי ר"י סבר דדוקא בשביל חסרון מום התירה תורה ולא שארי פסולים אעפ"י שהם עובדים. וא"כ אין ללמוד מחי"ז שזה אינו בחסרון מום. אבל נראה דכוונת התוס' בהא שכתבו מום עובר הוא לדמיין ולמשל, כלומר דכמו שמצינו שחידשה תורה דין מחודש דלא אמרינן דהוי בחסרון מום אעפ"י שכלל הוא בקדשים דגם דחוי מעיקרא הוי דחוי לעולם, ומ"מ חידשה תורה דשאני בחסרון מום דמום עובר חוזר ונראה. הנה כן חידשה תורה דין מחודש בחסרון זמן דלא מהני דחוי להיות נדחה לעולם, וזהו כוונתם דהוי. כמום עובר לענין חידוש התורה:

ז והנה לכאורה יש להעיר לפירושם של התוי"ש כמו שכתבנו דלפי"ז הוי שני כתובים הבאים כאחד דלא הוי דחוי בבע"ח היינו במום עובר ובמחוסר זמן. וא"כ למ"ד שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין, וא"כ למה כתבה תורה "בהם" לר' יוחנן לומר דדוקא בבע"מ עובר חידשה תורה דלא נדחה, הלא בלא"ה הוי ידעינן ז בשארי דיחויין אמרינן דחוי בבע"ח. וע"כ דסבר ר' יוחנן דב' כתובים הבאים כאחד מלמדין. עוד יש לומר כמו"ש התוס' בשבת ע' דלא הוי ב' כתובים הבאים כאחד רק אם הם בסגנון אחד או כולהו בלאו או כולהו בעשה, והכא במחו"ז כתיבא בעשה, ובבע"מ כתיבא בל"ת: ח עוד נראה דהכא לא שייך שני כתובים הבאים כאחד דע"כ הא דמחוסר זמן איצטרך להורות לנו זמן הראוי לקרבן שהוא מיום השמיני, ולא קודם, ובע"מ עובר לא נלמד ממחו"ז, דשאני זמן שהוא דבר חיצוני חוץ לגוף, משא"כ מום עובר שהוא פסול בגופו, והוא דכין שנדחה ידחה, ועל זה בעינן קרא דנתכשר לקרבן כשעבר המום:

ט שם והתם מנלן דכתיב כי משחתם בהם מום בם מום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומן ירצו. וקשה דלמא מיירי באופן דהוי דחוי מעיקרא דהיינו שהקדישו בשעה שהיה בו המום והוי דחוי מעיקרא. אבל טרם ידענו באופן שהוקדש בלא מום ונדחה מפני המום עובר. - אם חוזר ונראה, ונראה מזה לדון דיש איסור להקדיש בעל מום עובר ג"כ, וכן יש לדייק מדברי הרמב"ם פר"א מא"מ ה"ד שאין הבדל בין בעל מום קבוע לבע"מ עובר לדין זה. - וכיון שאסור להקדיש בע"מ עובר, א"כ אין לומר דהקרא איירי באופן דהוי דחוי מעיקרא דהיינו שהקדישוהו הבעלים בשעה שהיה במום עובר. דלפי"ז הוי דאי להיתרא לומר דמשמיע הכתוב דלאחר שעבר המום ירצו, וזה לא כתב קרא כמבואר ביבמות ע"ה דאי לאיסורא כתבי' קרא דאי להיתרא לא כתבי' קרא. וע"כ מיירי שהוקדש בלא מום והמום עובר בא אח"כ ומשמיע הקרא דלא נדחה כשעבר המום:

א שם, ורב ההוא בהם בעינייהו הוא דלא ירצו הא ע"י תערובות מרצו, כדתנן איברים תמימים באיברים בעלי מומין ר"א אומר אם קרב הראש של אחד מהן יקריבו כל הראשון כולן. וחכ"א אפילו קרבו כולן חוץ מאחד מהן יצא לבית השרפה, והנה יש לעיין. א) מה זה רבותא דע"י תערובות מרצו אטו לא אמרינן בקדשים ביטול ברוב מדאורייתא, והלא מבואר בזבחים ע"א דפריך שם וניבטלו ברובא ומשני בע"ח לא בטלי, וזהו מדרבנן כמבואר שם, אבל ע"כ מדאורייתא בטל ברובא, וא"כ מה זה חידוש דין אליבא דרב דע"י תערובות מרצו ולמה בעינן לזה קרא אטו לא ידענא דיש דין ביטול ברוב מן התורה ב) יש להבין בפלוגתא דר"א ורבנן דר"א אמר אם קרב הראש של אחד מהן יקריבו כל הראשון משמע דאם עדיין לא קרב הראש של אחד מהן לא יקריבו כלל, וקשה הא ע"כ יש כאן ביטול ברובא, וגם מה טעמייהו דרבנן דמחמירין כולי האי דאפילו קרבן כולן חוץ מאחד מהך יצא זה לבית השרפה, מדוע לא אמרינן דאיסורא ברובא איתא, וזה הנשאר כשר הוא. ג) הנה בזבחים ע"ז איתא דלא התיר ר"א אלא בבעלי מומין שנתערבו אבל ברובו ונרבע לא יעוי"ש, וקשה מדוע לא אמרינן ביטול ברובא גם בשארי איסורי מזבח:

ב ונראה דהא דקאמר רב דדבתה תורה דעל ידי תערובות מרצי, וכן איתא בזבחים ע"ז ע"ב לר' אליעזר דדריש מקרא זה דאמרה תודה דתערובות בע"מ מרצו. הכוונה באופן דליתא רובא, אלא תערובות חד בחד, דליתא בזה תורת ביטול מן התורה, ואסור להקריב שתיהן מטעם ספיקא דאורייתא, או מטעם דסבר רב וכן ר"א דספיקא דאורייתא אסור מן התורה, לדעת רב נחמן בכריתות י"ח אליבא דרב סבר רב ספד"א מה"ת לחומרא. או מטעם איקבע איסורא בחתיכה משתי חתיכות הוי לחומרא מן התורה. ומסתמא כן סובר גם ר"א. וא"כ אסור להקריב שתיהן. ועל זה רבתה תודה דע"י תערובות מרצו. ואח"כ ראיתי בתוס' זבחים שם דהקרא לחד בחד אתי, וע"כ הביאור כמו שכתבנו. - והיינו כי יש להעלותן על המזבח שתיהן ביחד כמו שהן בתערובות. ובזה יבואר לנכון הא דאיתא בזבחים ע"ד דאמר ר"א לא התיר ר' אליעזר אלא שנים שנים אבל אחד אחד לא. וזהו כי מפני שכל ההיתר הוא כשהוא בתערובות דוקא. אמנם כיון שאמדו חכמים דדברים החשובים אין להם ביטול, וא"כ כשנתערבו אברי בע"מ באברי תמימים והיינו אברים חשובים כמו הראש וכדומה, בזה פליגי ר"א ורבנן אם האיסור חל על התערובות כולן וכולם אסורים, והרי הם ככולו איסור, וממילא אפילו אם קרבו כל הראשון כולן ולא נשאר אלא חד, יצא לבית השרפה. וזהו מטעם כי האיסור שאסרו חכמים וגזרו דלא מהני ביטול, וכולם אסורים, וזהו סברת רבנן, ור"א סבר דלא אסרו חכמים כל התערובות, לעשותם ככולו איסור. ג והנה התוס' הכא ד"ה הא ע"י תערובות רוצים לומר דרב אמר גם אליבא דרבנן דר"א דרבתה תורה דעל ידי תערובות מרצו, היינו דאם עלו לא ירדו, ורבנן דאמרי דליתא תורת ביטול היינו רק לכתחילה להקריב ע"ג המזבח, אבל עכ"פ בדיעבד אם ערו מרצה ג"כ יעוי"ש, - אמנם כל זה ע"כ בבע"מ, אבר ברובע ונרבע אין ללמוד מבע"מ מטעם דמאיסי, ובזה רא אמרינן דאם עלו לא ירדו, וליתא בזה תורת ריצוי מדאורייתא אף כשהם בתערובות חד בחד, וממילא גם כשנתערבו ברובא, ולא אמרינן בזה ביטול מדרבנן גם ר"א מודה בזה לרבנן דאסורים כולן ואפילו קרבו כל הראשין כולן יצא לבית השרפה, כיון דליתא בזה ענין ריצוי מדאורייתא, ולהכי ברובע ונרבע כו"ע סברי כן:

ד ובזה יש ליישב מה שהקשו בתוסי"ש בהא דאמר רב בזבחים ע"ד טבעת של ע"ז שנתערבה באלף ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן מפני שסבר כד' אליעזד דאמר אם קרב הראש של אחד מהן יקרבו כל הראשין כולן, וקשה הא ר"א לא אמר אלא בבעלי מומין מטעם גזירת הכתוב, אבל לא ילפינן מזה לרובע ונרבע, וא"כ אין ללמוד גם לע"ז יעוי"ש. ולפי מה שפירשנו אתי שפיר דשאני הא דרובע ונרבע למזבח דכיון דלא אמרינן בזה תורת ריצוי בתערובות, וגם בדיעבד אם עלו ירדו, בזה מודה ר"א לרבנן דלא מהני ביטול כלל מדרבנן, והדין בזה דכולן אסורין, ודוקא באופן שיש ריצוי בדיעבד סבר ר"א דלא נאסרו כולן אף מדרבנן, והאיסור בזה כשארי איסורים דלא בטלי. אבל באופן דלא רבתה תורה ריצוי בתערובות סבר גם ר"א דכולן נאסרו, וזהו הטעם ברובע ונרבע דלא מהני שום ביטול. משא"כ דאיסור ע"ז שנתערב ברובא אעפ"י דחמיר איסורי' טובא, אבל אין להחמיר יותר לר' אליעזר מתערובות אברי בע"מ, וכמו שאמר שם אם קרב הראש ש לאחד מהן יקרבו כל הראשין כולן. הנה כן גם בע"ז הדין בשנפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן, והיינו דדוקא ברובע ונרבע כיון שהוא למזבח ואין בהם ריצוי אפילו בתערובות, בזה סבר גם ר"א דהוי כולי איסור, ומסתברא דלא בעינן בהנפילה לים הגדול שתים שתים כמו שאמר ר"א דהקרבה דאברי בע"מ בתמימין. והרמב"ם מצריך שנים שנים. הטעם בזה מבואר בספרנו נזר הקודש לזבחים שם:

ה והנה בזה שכתבו התוס' דרב אפילו כרבנן, ולכאורה זהו נגד הש"ס זבחים שם דקאמר ורב כר"א, אבל אפשר דהכוונה לפלוגתא דר"א ורבנן ע"ב יעמד חי ולא שחבירו מת, מאי משמע יעמד חי ולא שכבר עמד, עי' בפירש"י:

א כתב הרמב"ם בפר"ה מעבודת יוהכ"פ הי"ח היה טרפה פסול שנאמר יעמד חי והקשה הלח"מ הלא בפר"ק דחולין לא אמרו דפסול טרפה גבי שעיר המשתלח אלא משום דאין הגורל קובע עזאזל אלא בדבר הראוי לשם, והא דקאמר מקרא דיעמד חי לא ידענא מנא לי' ע"כ יעוי"ש, מבואר דקשה בשתים א) מדוע לא אמר הרמב"ם הטעם האמור בש"ס. ב) הלא אין דרכו של הרמב"ם לכתוב אלא דבר המבואר בש"ס, ודרשה זו אינה בש"ס. והנה המל"מ מפרש דכוונת הרמב"ם בשנעשה טרפה לאחר הגרלה יעוי"ש, אבל אכתי אינו מיושב דמנין לרבינו לחדש מדעתו דבר שאינו מבואר בש"ס בהדיא:

ב ונראה דמקורו של הרמב"ם מכח סוגיא זו ברייתא כוותי' דר' יוחנן דקתני שני אינו יידע אם שני שבזוג ראשון אם שני שבזוג שני כשהוא אומר יעמד חי ולא שחבירו מת מאי משמע יעמד חי ולא שכבר עמד, ופירש"י ונדחה ע"י מיתת חבירו, ועכשיו הוא בא לחזור ולעמוד יעמד חי עמידה אחת ולא שתי עמידות יעוי"ש. - והקשו התוס' לעיל כי קאמר דטעמא דר' יוחנן משום דכתיב בהם, לא הוי מצי למימר דטעמא משום דכתיב יעמד חי יעוי"ש, ביאור הדברים דהתוס' מקשה מדוע איצטריך תרי קראי דבע"ח נדחין. והנה לכאורה תמוה מאי מקשו התוס' הלא האי קרא דיעמד חי מלמדנו דאף שהדחוי בא לא מחמת עצמו אלא מחבירי שמת, ומ"מ פועל דחוי גם על של עזאזל. - וזה לא נלמד מהא דכתיב בהם דמיירי על דחוי בשל עצמו בשביל עצמו. וע"כ דכוונת התוס' דלכתוב האי קרא דיעמד חי דזה מלמדנו על דחוי בשביל חבירו. ומכ"ז בע"ח נדחין, וכש"כ כשדחוי בשביל עצמו דהוי פסול הגוף ממש. - ואין לומר דהוי אמרינן דקרא דיעמד חי הוי מוקמינן לפסול מחמת עצמו. דזה ליתא דאיזה פסול שייך בשעיה"מ דשייך בו ענין דחוי, כזה שנדחה וחוזר ונראה, ופסול רק משום דבע"ח נדחין. דאין לומר שהי' בו מום עובד ועבר המום ביוהכ"פ, דליתא דא"כ תקשה למה כתבה תורה דמום פוסל בשעיה"מ כמבואר לעיל ס"ג ע"ב דע"כ היה נלמד מדין זה דמום עובד. - ובע"כ אית לן לאוקמי שהדהוי בא ע"י חברו ומת. וזהו כוונת התוס':

ג והנה לכאורה קשה מדוע לא נמעט מהא דיעמד חי למעט טרפה וכשיטת הרמב"ם וע"כ סבר הש"ס הכא דר' יוחנן לשיטתו בנדה כ"ד דסבר טרפה חיה כמבואר שם וברש"י ד"ה בין אמנם כל זה אם אמרינן דר"י סבר טרפה חיה. אבל לפי האמת סבר ד' יוחנן טרפה אינה חיה. וכמו שמוכיח הש"ך בספר הארוך סימן ק"ב דר"י סבר טרפה אינה חיה, א"כ שפיר לא קאמר הש"ס לעיל להוכיח מזה דבע"ח נדחין משום דדריש יעמד חי למעט טרפה. ויש לומר דמזה למד הרמב"ם דינו למעט טרפה מהא דיעמד חי כיון שזה מוכח מהסוגיא מדלא למד מזה ר' יוחנן הדין דבע"ח נדחין, וכמוש"נ:

ד והנה ראב"י בחולין י"א דקאמר שם דטרפה פסול בשעיה"מ מטעם אין הגורל קובע וכו' ולא קאמר משום דנלמד מהא דיעמד חי למעט טרפה. והיינו משום דסבר ראב"י דטרפה חיה, ולא נלמד מיעמד חי. אבל הרמב"ם הוכיח מסוגיא דהכא לעיל ע"א דע"כ ר' יוחנן דסבר טריפה אינה חיה ממעט טרפה מהא דיעמד חי, כמוש"נ:

ה והנה יש להעיר מדוע לא קאמרה הסוגיא שם בחולין דטרפות פוסל בשעיה"מ משום דמכפר וכמו בעגלה ערופה טריפות פוסל מטעם דכתיב בה כפרה. ומכש"כ שעיה"מ שמכפר, וטעם זה שייך גם לאחרי הוידוי דלא גרע מע"ע וטעם זה יספיק גם למ"ד טרפה חיה. וגם הרמב"ם דדריש זה מהא דיעמד חי, ומדוע לא כתב מטעם כפרה דזה יספיק גם לאחר ההגרלה וקודם הוידוי, וצ"ע:

ו והנה גם בסוגיא דלעיל ס"ג ע"ב וצריכא דאי כתב רחמנא מחוסר זמן משום דלא מטי זמני', אבל בעל מום דמטי זימני' אימא לא. והקשר בתוי"ש וא"ת אפילו לא כתיב בע"מ הוי אמינא דפסיל בי' מומא דהא לא ידעינן במאי לאוקמי' מחו"ז אלא בהומם וחיללו על אחר, דאי במחו"ז ממש הא אין הגורל קובע וכו' יעוי"ש. ומרן הגרע"א ז"ל מתרץ דיש לאוקמי' בשנעשה מטריפה ופסול משום דבעינן יעמד חי ולא טרפה כמו שכתב הרמב"ם יעוי"ש, והנה לדבדי מרן יש סיוע חזקה לדברי הרמב"ם. והתוי"ש לא נחתי לזה. ואפשר לומר לפי מה שכתבנו לעיל דדרשא זו דיעמד חי למעט טרפה תליא בפלוגתא אם טרפה חיה. ולהכי אפשר לומר דלא נחתי לזה התוסי"ש כיון דתליא בפלוגתא:

ז אמנם עיקרא דמילתא יש לעיין אם יכולים לפדות ולהלל על חסרון טרפה בלא מום ולומר דטרפות הרי"ז כמום לפדות עליו. והנה ברש"ש הקשה מהא דכתבו התוס' בתמורה ל"ג ד"ה תמימים דתמימים שמתו יקברו מטעם דאין לפדות בלא מום, יעי"ש. אבל זה לא דייקא להוכיח דכמו שמיתה לא הוי מום הנה כמו כן טריפות לא הוי מום דשאני מיתה דלא נחשב למום כמו"ש התוס' ב"ק ע"ו דבעינן מום שהוא בא מחיים. וא"כ טרפות אפשר דשפיר נחשב למום:

ה איברא דיש לדייק מהא דאמר שמואל תמורה י"ז המקדיש את הטרפה צריכה מום קבוע לפדות עליו, יעוי"ש. והנה אם במקדיש טרפה לכתחילה בעינן מום קבוע, והטרפות מצד עצמו לא נחשב למום, א"כ כש"כ במקדיש שלימה ונעשית טריפה פשיטא דבעינן מום קבוע להיות לו פדיון. הרי מבואר דטרפה מצד עצמה לא נחשב למום:

ט אמנם דברי מרן בלא"ה תמוה טובא דהלא כיון דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, וא"כ ע"כ האי שעיה"מ דנעשה טריפה לאחרי הגרלה ליתא בפדיון ולא בחילול, וצע"ג:

י ואפשר לומר דשעיה"מ דין קדשי בדה"ב עליו לאחר שהוגרל עליו. והיינו דהגרלה מבררת שרק תורת בדה"ב עליו וקדושתו קדושת דמים. וליתא בדין אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. וזה קיל יותר מהא דקדם הקדשו את מומו בבכורות י"ד. - וזהו כי מתחילה ע"מ כן הוקדש דכשיתברר לשילוח מחולל על אחר. אמנם יש לדייק לאידך גיסא מהא דתנן תמורה ל' כל הקדשים שנעשו טרפה אין פודין אותו לפי שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. משמע הא אי לאו האי טעמא דאין פודין וכו' שפיר פודין מטעם הטריפות בעצמן משום דוה נחשב למום לפדות עליו. ואין לומר דכוונת התנא להודיענו דגם במום אין פודין את הטריפה מפני שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. משום דאם נפרש כן קשה בהא דתמורה י"ז שם דפריך לשמואל ממשנה זו טעמא שנעשו הא מעיקרא פודין. ואם נפרש דמיירי במום ג"כ, א"כ לא קשה לשמואל מהא דאמר דטרפה צריכה מום קבוע לפדות עליו. וע"כ סבר הש"ס דהמשנה מיירי בלא מום ומ"מ שנה התנא דאין פודין מטעם שאין פודין להאכילן לכלבים, וע"כ הא דשעיה"מ משום דרק קדושת בדה"ב עליה וביותר כאשר יבואר להלן דכן הוא הדבר שרק דין קדושת בדה"ב עליו. ואעפ"י שמבואר בפסחים דאף בקדושת דמים ממש אין פודין, הנה כתבו שם התוס' שהוא מדרבנן:

תוכן העניינים

נזר הקודש - יומא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה