אור ברסלב

נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין

דף לג.

דף לב.

א שנאמר והקטיר עליה חלבי השלמים. עליה השלם כל הקרבנות כולן והקשה בגבו"א הא שם בפסחים קאמר הש"ס מאי תלמודא אמר אביי עליה שלמים ולא על חבירו שלמים, ופריך שם רבא אימא שלמים הוא דלא נקריב הא עולות נקריב אלא אמר רבא השלמים עליה השלם כל הקרבנות כולן. ולפי"ז אביי דדריש שלמים כמשמעו מדוע דריש הכא כדרשת רבא ועוד באמת מנלן להוציא קרא ממשמעותי', יעוי"ש. ונראה דאם נדרוש כמשמעותי' דדוקא שלמים אין להקריב אחר תמיד של בין הערביים א"כ מותר להקריב פסח ג"כ אחרי התמיד, דלפי"ז למה כתבה תורה בפסח בערב ובין הערבים שיאוחר פסח אחרי התמיד כיון שבלא"ה מותר להקריב כל הקרבנות לבד משלמים. ואין לומר דהתורה באה ללמדנו שמצד הדין יאוחר פסח, והיינו שהתמיד יוקרב מקודם, דלזה לא איצטרך קרא דבלא"ה יש להקריב התמיד קודם מטעם תדיר כמו"ש התוס' שם שכתבו וז"ל אע"ג דתמיד תדיר איצטרך למיכתב דהו"א שהפסח קדים משום עליה השלם עכ"ל, - אבל אם נפרש השלמים כמשמעותי' א"כ ממילא התמיד קודם, מטעם שהוא תדיר, וא"כ למה כתבה תורה בערב ובין הערבים, ומוכח מזה דהשלמים ביאודו השלם, ומטעם זה קבל אביי מרבא למידרש הכי מכח הברייתא דקבעה תורה זמן לפסח אחר התמיד:

ב והנה בעיקר הא דעשה דהשלמה אם האיסור תליא בשחיטה וזריקה, או דתליא בהקטרה, פליגי תנאי בפסחים נ"ט דתניא שם ואין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים אלא קטורת ונרות ופסח ומחוס"כ בערה"פ שטובל שנית ואוכל את פסחו לערב רבי ישמעאל בנו של ריב"ב אומר אף מחוס"כ בשאר ימות השנה שטובל ואוכל בקדשים לערב. ופריך שם הש"ס בשלמא לת"ק יבוא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דהשלמה, אלא לד' ישמעאל בנו של ריב"ב מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה, אמר רבינא אמר רב חסדא הכא בחטאה"ע עסקינן שאין למזבח אלא דמה ד"פ אמר אפילו תימא חטאת בהמה מעלה ומלינה בראשו של מזבח, יעוי"ש. והנה מוכח מזה דלר' ישמעאל בנו של ריב"ב עיקר עשה דהשלמה הוא בהקטרה, ולא בהשחיטה וזריקה, ויש להבין מ"ט דת"ק דאמר דוקא מחוס"כ בערה"פ מביא כפרתו לאחר תמיד משום דפסח חמיר ומדחה עשה דהשלמה, וקשה הא גם בשאר ימות השנה יכול מחוס"כ להביא קרבנו משום דאין כאן עשה דהשלמה לר"פ דאמר מעלה ומלינה בראשו של מזבח. ועוד דבער"פ גופי' הלא יכול להביא קרבנו ולא יקטירנו אלא מעלהו לראשו של מזבח. וא"כ אפשר לקיים את שניהם, ומצאתי בטו"א לר"ה דף ל' שהקשה וכתב עוד דדוחק לומר דפליגי תנאי בפלוגתא דאמוראי אי לינה מועלת על גבי מזבח, יעוי"ש. והנה מוכח מזה דלת"ק גם בשחיטה וזריקה גם בלא הקטרה איכא איסור עשה דהשלמה:

ג ונראה עוד דמה דמספקא לי' להטו"א בשיטת הת"ק הנה יש סוגיא ערוכה בפסחים ע"ג ע"ב דע"כ מוכח דסברת הת"ק דאיכא עשה דהשלמה גם בשחיטה והוא דאיתא שם שחטו ונודע שמשכו בעלים את ידם כו' ותני עלה בחול כי האי גוונא ישרף מיד וכו' אלא אי אמרת לא בעי עקירה מרישא הוי ליה שלמים פסולו משום מאי משום דבר אחר דקא שחיט ליה אחר תמיד של בין הערבים עיבור צורה בעי, יעוי"ש, הרי מבואר מזה דלא מהני הכא להלין על ראש המזבח אלא עיבור צורה ושריפה. וע"כ זהו דלא כר' ישמעאל בנו של ריב"ב ולפי אוקימתא דר"פ. וע"כ אליבא דת"ק אזלא וא"כ מוכח דבשחיטה וזריקה איפסלא מטעם עשה דהשלמה, ואיפשט הספיקא דהגאון בעל טו"א מסוגיא זו. נמצא מבואר דפליגי תנאי אם עשה דהשלמה תליא בהקטרה או שתליא בהשחיטה וזריקה:

ד התוסי"ש הקשו וז"ל לכאורה משמע דלמצוה הוא דהוי הכי כדדרשינן נמי לקמן העולה עולה ראשונה, ואמרינן במנחות מ"ט דלמצוה, וקשה לרבי מדתנן בפסחים בסוף אלו דברים שחטו ונודע שמשכו בעלים את ידיהם וכו' ותני עלה בחול ישרף מיד וכו' ודייק פסולו מחמת מאי הוי מחמת ששחטו אחר תמיד של בין הערבים פסולו מחמת דבר אחר וטעון עיבור צורה, אלמא אינו ראוי להקרבה מדקרי לה פסול וטעון עיבור צורה, ויש לדחות דעליה השלם איכא פסול שעבר על עשה דהשלמה ואינו ראוי עוד להקרבה באותו יום, אבל לא יהא דבר קודם לתמיד של שחר הוי למצוה בעלמא שביום זה לאחר התמיד מיד ראוי להקרבה ולכך לא מיפסל בהכי עכ"ל, יעוי"ש. ביאור הדברים דסברי התוס' דצריך להיות שוה הא דעליה השלם להדין דהעולה עולה ראשונה. ואם זה למצוה גם זה למצוה, ואם זה לפסול גם זה לפסול. וכיון שמצינו דעליה השלם הוא לפסול, ע"כ הא דהעולה עולה ראשונה דתמיד של שחר ג"כ לפסול:

ה והנה אם אמרינן דעליה השלם הוא לפסול ע"כ דהאיסור דהשלמה הוא בשחיטה כי ע"כ כן סבר הסוגיא זו כמו שהוכחנו לעיל, ומזה הקשו התוס' כי כן צריך להיות גם בתמיד של שחר הפסול בהשחיטה, וממילא לא מהני עוד הקטרה. ולפי"ז יש להבין הא דתירצו התוסי"ש דשאני תמיד של שחר דהיום חזי להקטרה, והתם בעלי' השלם אינו ראוי להקטרה בזה היום. אבל תמוה דכיון דסברה הסוגיא זו שמזה הקשו התוס' דנפסל בשחיטה, ולא מהני הקטרה, וא"כ מה מועיל הא דיכול להקטיר כל היום, כיון שכבר נפסל בשחיטה. ועוד אם בשביל ההקטרה הלא גם בעלי' השלם יש לקיים ההקטרה על ידי הלנה בראש המזבח וכמו שאמר ד"פ בפסחים נ"ט שם, אבל כיון שהתוס' הקשו מסוגיא דאלו דברים שע"כ לא סבר הא דהלנה בראש המזבח, והיינו דסבר האי תנא דבשחיטה איפסלו, ואם כשיטת התוס' דעלי' השלם חד דינא אית להו עם הא דהעולה עולה ראשונה דתמיד של שחר, א"כ צריך להיות פסול בשניהם, וא"כ דברי התוסי"ש צע"ג:

ו והנה אפשר דסברי התוסי"ש דאם ההקטרה אינה יכולה להיות באותו יום, דאז השחיטה פועלת פסול, והיינו דכיון דהשחיטה אינה פועלת על ההקטרה שתהי' ביום הזביחה, הרי"ז כעין דיחוי מהקטרה, אמנם אם ההקטרה תוכל להיות באותו יום עצמו ביום הזביחה אז אין הזביחה גורמת פסול, כיון שלא נדחה מהקטרה באותו יום עצמו, והביאור בזה דהלנה בראש המזבח אין זה ההקטרה האמורה בתודה. ואם השחיטה באה על אופן זה, הוי שחיטה פסולה. והוי ההקטרה כעין תנאי בהשחיטה. - כן נראה בביאור דברי התוסי"ש:

ז עוד כתבו שם התוסי"ש שהקשו מהתוספתא דפסחים פר"ד דתניא כל הקדשים שהקריבו קודם לתמיד השחר פסולין, משמע שלא היו קריבין כלל, וי"ל דבקרבנות יחיד מיירי כגון נדרים ונדבות, יעוי"ש. ותמוה מה הבדל יש בין קרבנות יחיד לקרבנות צבור, ומשמע מדבריהם דוקא נדרים ונדבות, ולא אדע שום הבדל ביניהם לשארי קרבנות כמו חטאות ואשמות וכדומה ואדרבה קרבנות הבאות על חטא חמירא טובא, וצ"ע:

ח ונראה בכוונת דברי התוסי"ש דמפרשי בכוונת התוספתא דסבר האי תנא דכיון דכתבה תורה השלמים אעפ"י שהפירוש השלם. אמנם מפני שכתבה תורה השלמים, ע"כ כוונת התורה גם על שלמים ודומה לשלמים וזהו לקרבן יחיד שהוא שלמים (ואין זה שייכות לשלמי צבור) וסבר התנא דהתוספתא דיש לפרש הקרא השלמים שמורה על קרבן יחיד, וגם השלם, דהכוונה לכל הקרבנות. וישונה דיניהם, דמאי דכתיב בקרא בהדיא דהיינו קרבן יחיד פסול גם בדיעבד, וכל הקרבנות הנלמד מהשלם דרק מדרשא נלמד הוי זה בלכתחילה ולמצוה, וזה מתאים עם הסוגיא דסו"פ אלו דברים בפסח שמשכו הבעלים את ידיהם דנעקר מפסח ונעשה שלמים, דבזה פסול גם בדיעבד:

ט והנה הרמב"ם בפר"א מתו"מ ה"ג כתב וז"ל לפי שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר ולא שוחטין קרבן אחד תמיד של בין הערבים, עכ"ל. הנה דקדק וכתב דקודם תמיד של שחר אסור להקריב, ולאחר תמיד של בין הערבים כתב דאסור לשחוט. ונראה דסבר כת"ק דר' ישמעאל בנו של ריב"ב דסברי דאסור לשחוט, והכוונה בהשלם על השחיטה נאמרה, ולא מהני עוד מה שיעלה על המזבח כיון דנפסל בהשחיטה שהיתה בפסול. וע"כ הטעם כמו שכתבנו דהשחיטה לא הוי שחיטה ראויה להקטרה בזה היום וזהו כהסוגיא דסו"פ אלו דברים, אבל בתמיד של שחר לא נאסרה השחיטה, מטעם דהוי שחיטה ראויה להקרבה בזה היום, וזהו כסברת התוסי"ש כמו שביארנו לעיל. אבל לפלא מדוע לא כתב הרמב"ם דאיכא גם פסול בהקרבן שנשחט אחר התמיד של בין הערבים. - ומצאתי במל"מ שם שכתב וז"ל ודע דרבינו ז"ל לא כתב פסול כלל לא בקודם תמיד של שחר. ולא באחר תמיד הערב. וגם הוקשה לו מסוגיא דסו"פ אלו דברים שמבואר דפסול ממש הוא בשחט לאחר תמיד הערב, וכתב דמפרש הרמב"ם דנפסל מטעם דכיון דאסור לזרוק ולהקטיר, ואם זרק והקטיר לא נפסל עכת"ד, יעוי"ש. אבל זה לא יספיק לפי מה שביארנו לעיל דע"כ ת"ק דר' ישמעאל בנו של ריב"ב סבר דנפסל בשחיטה וההיא סוגיא אזלא אליבייהו, והרמב"ם דאזיל ע"כ בשיטה זו מדכתב דאזהרה זו על השחיטה נאמרה ומטעם זה לא מהני ג"כ הלנה בראשו של מזבח כמו שכתבנו לעיל. וא"כ התמיה רבתי מדוע לא כתב הרמב"ם דהקרבן נפסל בנשחט אחרי תמיד של הערבים:

י עוד קשה מדוע לא כתב הרמב"ם דאסור לזרוק וגם להקטיר כהסוגיא דסו"פ אלו דברים, והיינו דלפי דברי המל"מ דהרמב"ם סבר כההיא סוגיא באיסור זריקה והקטרה, ומדוע לא כתב זה הרמב"ם. וע"כ מסתבר שדעת הרמב"ם דרק איסור שחיטה איכא בזה, אבל ליכא איסור זריקה והקטרה אח"כ. ולא נפסל הקרבן בשביל איסור שחיטה, כיון שפסולו מחמת דבר אחר, ולא הוי איסור מצד עצמו, אבל טעמא בעי מדוע מדחה הסוגיא ערוכה דסו"פ אלו דברים: יא ונראה דסבר הרמב"ם דההיא סוגיא דסו"פ אלו דברים אזלא אליבא דהתנא דהתוספתא. והביאור בזה כמו שכתבו התוסי"ש דסבר האי תנא דדין זה דעליה השלמים בקרבן יחידים איירי דומיא דשלמים, וכמו שביארנו לעיל בכוונתם, והיינו דסבר האי תנא דבקרבן יחידים לפסול נאמרה, וזהו מדכתבה תורה בשם שלמים, ולא כתבה תורה בהדיא השלם, הרי"ז כמו לעיכובא דבקרבן יחידים הדין כמו ששנה עליו הכתוב לעכב, ולהכי בסו"פ אלו דברים דמיירי בשלמים הוי עיכובא ולפסול ג"כ, אבל כיון דכולהו תנאי לא סברי לה. ויש גם הוכחה לזה מהא דאמרה תורה יאוחר פסח אחר תמיד של בין הערבים, ואם לא כתבה תורה לזה הוי אמרינן דאסור לשחוט פסח אחר התמיד של הערב, וזהו מטעם השלם. וכמו"ש התוס', וא"כ מוכח מזה דגם קרבן פסח בכלל השלם לוא לא כתבה תורה בערב ובין הערבים בק"פ. והקרבן פסח לא הוי דומיא דשלמים שהוא קרבן יחיד ובא בנדר ובנדבה, דהרי קר"פ הוא חובה, וגם דומה לקרבן צבור מפני שהוא בא בכנופיא א וא"כ מוכח מזה דהעיקר סמכינן על הא דהשלם, וא"כ אין לנו שום דרשא לומר דקרבן יחיד הוי עיכובא להיות נפסל בשחיטה. ולהכי דחה הרמב"ם האי דינא דתוספתא אעפ"י שהסוגיא דסו"פ אלו דברים אזלא אליבא דהתוספתא, וזה נראה בס"ד:

יב שם, ודישון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות, מאי טעמא אמר אביי גמרא גמירנא, רבא אמר כרשב"ל דאמר ריש לקיש אין מעבירין על המצות וכי עייל להיכל במזבח פגע ברישא. והקשה בגבו"א הלא לאביי אע"ג דלא שמיע לי' הא דאמר ר"ל אין מעבירין על המצות, אפ"ה הא ממתניתין נמי איכא למישמע להא דאין מעבירין כדדייק הש"ס בפסחים ס"ד בהא דתנן התם שחט ישראל וקבל הכהן נותנו לחבירו וחבירו לחבירו מקבל את המלא ומחזיר את הריקן אבל איפכא לא מסייע לר"ל דאמר אין מעבירין על המצות, יעוי"ש. ונראה דלא קשה דשאני התם דהרי ע"כ המצוה איכא בהא דקבלת המלא, והחזרה בריקן ליכא מצוה, אלא תשמישי מצוה, ומאחר שבא לידו מצוה שהושיטו לו את המזרק אינו יכול להשהות המלא מפני החזרת הריקן, וע"כ הפירוש שם אין מעבירין על המצות הוא מכח כש"כ מה התם בדר"ל שאין להעביר מצוה הסמוכה לו מפני מצוה הרחוקה ממנו, וא"כ כש"כ באופן שאין להניח מצוה מפני תשמישי מצוה. נמצא דגם בלא דברי ר"ל אתי שפיר המשנה דמקבל את המלא מקודם מפני המצוה שבא לידו שאסור להשהות מפני תשמישי מצוה:

יג וגם מה שהקשה מהא דתנן לקמן הרואה כהן גדול קורא, אינו רואה פרים הנשרפים, אלא הולך לאיזה מקום שירצה, וליתא בזה משום אין מעבירין על המצוה כמבואר שם, וא"כ מוכח דיש דין דאין מעבירין על המצוה, וזהו מפני שאין עסוק בה כדפי' רש"י, וא"כ מבואר דהיכא דעסוק בה ישנו לדין דאין מעבירין על המצוה, וא"כ היאך לא ידע מזה אביי, יעוי"ש. - נראה דג"כ לא קשה דשאני התם דע"כ מצוה אחת נדחת לגמרי, דהרי קאמר התנא הרואה כהן גדול כשהוא קורא, אינו רואה פר ושעיר הנשרפין, והרואה פר ושעיר הנשרפין אינו רואה כהן גדול הקורא. וע"כ דשניהם יש מצוה דברוב עם הדרת מלך, וכשמעביר ממצוה זו מדחה אותה לגמרי. וא"כ אין זה דמיון להא דר"ל דהכוונה שיקיים שתי המצות, והעברה אינה אלא לאקדומי. - וע"כ הא דקאמר הש"ס להא דר"ל היינו ג"כ מכח כש"כ וכמו"ש לעיל בסוגיא דפסחים דכוונת הש"ס להא דר"ל מכח כש"כ. והא דמותר שם להעביר הוא מפני שלא עסוק בה. אבל באופן שעסוק בה פשיטא דאסור להעביר באופן שמדחה אחת לגמרי. אבל אין זה דמיון לנידון דידן דע"כ יקויים שניהם דישון מזבח הפנימי וגם הא דהטבת חמש נרות, ודק השאלה לענין אקדומי בזה לא סבר אביי הא דאין מעבירין כיון שאין ללמוד מהמשנה דלקמן, ולא מהמשנה דפסחים ג"כ כמו שכתבנו לעיל, וכיון דאביי לא שמע הא דד"ל לענין אקדומי, להכי אמר גמרא גמירנא, ורבא אמר הא דר"ל דגם בזה איכא משום אין מעבירין על המצות:

יד והנה בעיקר הענין בהא דאין מעבירין וכו', מבואר אצלנו בספרנו נזר הקודש לזבחים דף כ"ה דף הספר, בדברים ברורים גם להלכה ולמעשה. א א דף ל"ד העולה עולה ראשונה. והקשו בתוסי"ש למ"ל קרא דשלמם ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין תיפ"ל ששחטן קודם התמיד, יעוי"ש. ונראה לומר דהלימוד דקודם פתיחת ההיכל זהו דין מיוחד בשחיטת הזבח. והיינו דזהו מה שהזבח דורש, אמנם קודם שחיטת התמיד זהו דין במזבח. ונפק"מ לדינא לענין שחו"ח דאם דין הוא בזבח, א"כ הרי"ז חסרון בגופו של זבח, משא"כ אם דין הוא במזבח, א"כ אין זה חסרון בגופו של זבח, ומבואר לקמן ס"ב דבאופן שהחסרון במעשה הקרבן כמו התם הגרלה, הרי זה מעוכב לביאת אהל מועד, ופטור משום שחו"ח. משא"כ אם לא חסר מעשה בגוף הזבח רק סיבה מצד אחר מונעו לבוא בפנים שפיר נקרא ראוי לפתח אוהל מועד, ולא הוי מחוסר מעשה, וחייב משום שחו"ח. ובחידוש התורה בשלמים ששחטן קודם פתיחת ההיכל חידוש דין הוא בשלמים. והיינו שדין הוא בזבח, ומטעם זה פטור משום שחו"ח בזה:

ב ונסכים למוספים זבח ונסכים. היינו שלא להפסיק בקרבן אחר ביניהם. וקשה דהא במנחות מ"ד מידרש מזה לדינא דזעירי דאמר שם דאין הנסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח. וא"כ אין לדרוש מזה שאין להפסיק בקרבן אחר בין זבח לנסכים ומצאתי בגבו"א שנחית לזה. והנה בספרנו נזר הקודש למנחות דף ס"ט דף הספר מבואר הני שתי סוגיות היינו סוגיא דהכא ודהתם ושתי הדרשות מתאימות כמבואר שם:

א שם ת"ד ונסכו דביעית ההין ילמד של שחרית משל ערבית רבי אומר ערבית משל שחרית, וכתבו התוס' נ"ל דאיכא בינייהו צבור שלא היו להם נסכים אלא לאחד מהן למ"ד דגמר ערבית משל שחרית א"כ שחרית עיקר וכו', יעוי"ש, מבואר מזה דדבר הכתוב בפירוש יש להם תודת קדימה, וכן כתבו התוס' לקמן מ"ד ד"ה מאי לאו. ונראה דיש יסוד לזה הא דתנן זבחים פ"ט חטאת קודמת לאשם מפני שדמה ניתן וכו' ועל היסוד. ופירש"י מפני שלא מצינו באשם שנאמר בו. וע"כ הביאור בזה שלא נאמר בפירוש באשם, וכמו שביאר בתוסיו"ט. ורמז לזה הא דסבר הרמב"ם דדבר הנלמד מדרשת חכמים נקרא דברי סופרים, וע"כ נפק"מ לענין לאקדומי:

ב והנה בעיקר דברי התוס' קשה טובא הא בקרא כתיב בהדיא ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבוקר וכנסכו תעשה, הרי אמדה תודה בהדיא דיעשה בשל ערבית כמו שעושה בשל שחרית, הרי מבואר דשחרית עיקר, ועיקר נסכים בשחרית כתיבא. והנה בשו"ת חת"ס האו"ח סימן ט' מביא קושיא זו, יעוי"ש. והנה בתוספות ישנים ד"ה אמר קרא לכבש האחד כתבו וז"ל וקצת נ"ל משום דרין הוא יותר שילמוד ערבית משחרית, וגם מצינו שמגלה בשחרית ללמד על ערבית במקום אחר לעיל כמנחת הבוקר וכנסכו תעשה יעוי"ש. והרי לדברי התוס' תקשה ביותר דלפי"ז במאי פליגי תנאי. ולפלא שלא הביא החת"ס דברי התוסי"ש האלו שהיה להם לדבר פשוט דערבית נלמד משל שחרית מטעם דכן כתיב בקרא להדיא. והנה בהגהות מצפה איתן כתב דהכוונה דנלמד שחרית מערבית לשארי דינים הנלמד מערבית כגון לענין יין מזוג, ולענין דניסובו בקודש יעוי"ש. מלבד דזה דוחק דהלא ע"כ אין זה כוונת התוס' לומר דבשביל זה של ערבית קודם אם אין לו נסכים על שניהם, והיינו דע"כ עיקר הנסכים האמורה יותר עיקר. וגם נעלם ממנו דברי התוסי"ש שכתבנו לעיל דכתבו דהשחרית מגלה על של ערבית מהא דבמנחת הבקר וכנסכו:

ג ונראה דהפסוק הזה האמור ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכו, לא בא כלל ללמד על בין הערבים, דהרי כתיב מקודם את הכבש האחד תעשה בבקר. ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. וכל הפסוק הזה האמור בסוף הוא למותר, וכאשר אמרו בספרי שם למה נאמר לפי שהוא אומר את הכבש האחד הרי שלא הקריב של שחד, שומע אני שלא יקריב בין הערבים ת"ל השני תעשה בין הערבים, מגיד שאם לא הקריב בתמיד של שחר מקריב בתמיד של בין הערבים, יעוי"ש. מבואר דפסוק זה לא בא ללמד סדר ההקרבה של תמיד בין הערבים, דזה כבר ידענו מפסוק הקודם, והא דאמרה תורה כמנחת הבקר וכנסכו אין הכוונה ללמוד ערבית משל שחרית. אלא הכוונה ללמדנו דאם לא הקריבו תמיד של שחר, אמרה תורה להקריב תמיד של בין הערבים כדין התמיד של שחר שלא בא בהקרבה בשחד. שלא תאמר דישונה התמיד הזה הבא בין הערבים באופן שלא בא התמיד בשחד. לזה אמרה תורה דהתמיד של בין הערבים הזה לא ישונה מהתמיד של שחר שלא בא בהקרבה, וא"כ אין זה בא בתורת לימוד אלא בתורת סימן לסמן התמיד של בין הערבים הזה שתהיה דינו כהתמיד של שחר. והא דלא אמרה תורה לסמן כהתמיד של בין הערבים דבכל יום, על זה כתבו התוסי"ש דמזה דאיה דבכל מקום שאמר הכתוב לגלות על איזה דבר, ויש לגלות משל שחרית, או משל ערבית, הדגילות לסמן משל שחרית. וכיון שכן אין להקשות דחזינן דהתורה למדה ערבית משל שחרית, דזה ליתא דהתורה לא דברה מזה. ותנאי פליגי אם שחרית עיקר או ערבית עיקר, זה מהפסוקים הקודמים, מטעם דדרשינן סמוכים דהפסוק ועשירית האיפה סלת למנחה בלולה בשמן כתית רביעית ההין כתיב סמוך לתיבת הערבים, זהו סברת מ"ד דערבית עיקר, וכמו שפירש"י הכא, ומ"ד שחרית עיקר הוא מטעם דכתיב לכבש האחד, וזהו תמיד של שחד. אבל הפסוקים של אחריו שהוא בא לדרשא, ורק לסמן בסימן אין זה אלא בגדר סימן בעלמא, ולא בתורת לימוד, כיון שזה לא נצרך דהרי כתיב מקודם בהדיא, וזה נראה בצדקת רבותינו ז"ל:

ד שם מאי אחד מיוחד שבעדרו. הנה הרמב"ם לא הביא האי דרשא, איברא דלקמן ע' ע"ב מבואר דמאן דסבר שני אילים הם. ולמ"ד איל האמור כאן הוא האמור בחומש הפקודים לא דריש אחד למיוחד אבל יש לומר דזהו התם באיל יוהכ"פ, אבל גבי תמיד מדוע לא נדרוש אחד המיוחד:

א עי"ב. והלא מצרף אמר דב ביבי שלא הגיע לצירוף, אביי אמר אפילו תימא שהגיע לצירוף דבר שאינו מתכוון מותר. והנה קשה מה שייך אינו מתכוון והלא הוי פס"ר דלכו"ע אסור. ואין לומר דלא הוי פס"ר. דלפי"ז מאי פריך לאביי מהא דבהרת דדבר שאינו מתכוון אסור דשאני התם דהוי פס"ר. וע"כ דסבר הש"ס דהמצרף דהכא הוי ג"כ פס"ד, ומ"מ משני אביי דמותר מטעם אינו מתכוון, ועוד דבשבת קאמר שם הש"ס דהקרא מלמדנו דמותר אפילו בפס"ר דהוי כמתכוון וחייב גם לר' שמעון - ואם הכא לא הוי פס"ר, א"כ מאי פריך הש"ס, וע"כ דהמצרף דהכא הוי ג"כ פס"ר, וא"כ היאך קאמר אביי הכא דמותר מטעם אינו מתכוון, וע"כ צריך לומר דאביי גם מעיקרא סבר דהצירוף דהכא הוי רק איסור דרבנן כמו שמסיק. ומוכח מזה דבאיסור דרבנן מותר אינו מתכוון אפילו בפס"ר. וזה הפירוש לפירש"י דלא גריס הכא מטעם אין שבות במקדש, אלא גם במדינה מותר מטעם אינו מתכוון ומותר אפילו בפס"ר. ובתוס' הקשו בזה מהא דשבת מ"א בהא דמיחם שפינה מים לא יתן לתוכו כל עיקר מפני שמצרף אליבא דרבי יהודה דאמר דבר שאינו מתכוון אסור. ומזה חידשו התוס' דבכלי הוי מצרף דאורייתא, ובעששיות של ברזל הוי דרבנן מפני שאין בזה גמר מלאכה: ב אמנם התוס' דחו פירוש זה, ומפרש הר"י באופן אחר ומיישב הגירסא אין שבות במקדש. והיינו דמצרף הוי מלאכה גמורה, אמנם באינו מכוון ליכא איסור דאורייתא בשבת דבעינן מלאכת מחשבת, ובלא מכוון אין כאן מלאכת מחשבת, והוי רק איסור דרבנן, ובמקדש מותר מטעם אין שבות במקדש, - אבל כל זה באופן דלא הוי פס"ר, אבל בפס"ר נחשב כמכוון, והוי ג"כ מלאכת מחשבת, וזה מוכח מסוגיא דכריתות כ', והנה לפי"ז הא דשבת מ"א בהא דמיחם וכו' הוי דאורייתא גם באינו מכוון מטעם דהוי פס"ר שמצרף. אבל לפי"ז יש לעיין מדוע הכא הוי דרבנן כיון דע"כ הוי פס"ד. והקשו בזה התוס' שם. וכתבו דצירוף עששיות לא הוי פס"ר, יעוי"ש. והביאור בזה כמו שנתבאר לעיל לחלק בין עששיות להמיחם שהוא כלי, דבזה איכא משום מצרף, והוי גם כן פס"ד, אבל בעששיות לא הוי פס"ר. ויש להבין מדוע לא יהיה פס"ר הלא ע"כ המים מצרף את הברזל. ובתוסי"ש פירשו כגון דלא הוי פס"ר. והכוונה שלא היו העששיות חום כל כך עד שיפעול המים עליהם לחזקו ולחסמן, כי זה תלוי בחיזוק החום מכח האש. אבל התוס' כתבו סתם דצירוף העששיות לא הוי פס"ר יש להבין מדוע לא, וגם דברי התוסי"ש אינם מיושבים דהרי התוס' דברו השתא דמיירי בשהגיע לצירוף, וא"כ מדוע לא הוי פס"ר. וראיתי בריטב"א שכתב וז"ל וי"ל דהא לא חשיב פס"ר ולא ימות כי אעפ"י שהעששיות הגיעו לצירוף אפשר שלא יצטרפו במים אלו מפני שלא ישהו שם אלא מעט, ועוד שאין כל המתנות מצטרפות בכניסה למים, וכל דאפשר בשום צד בלא מלאכה לא חשיב פס"ר עכ"ל, וע"כ דזהו גם כוונת התוס'. וע"כ הא דנקטו עששיות דלא הוי פס"ר, ומשמע דבכלי הוי פס"ר. נראה דבכלי אדם מכוון לתת במים בכדי שתבוא לידי צירוף, משא"כ בעששיות שנותן לתוך המים בכדי שתפוג צינתן, ואינו מכוון לצרף ממילא לא הוי פס"ר לומר שיש צירוף. ומזה יש להוכיח דספק פס"ר לא נחשב לפס"ד. והיינו דאעפ"י שיש מציאות להיות מצרף, אמנם כיון שאינו ברור לא הוי פס"ד. ג והנה בשם הערוך כתבו התוס' דלא אמרינן פס"ד באופן שאינו מכוון וגם אינו נהנה. ובזה ניחא הכא דלא הוי פס"ר מטעם שאינו נהנה מאומה מהצירוף העששיות, אמנם התוס' הרבו להקשות על הערוך. והנה כשיטת הערוך הוי ג"כ שיטת רב האי גאון הובא ברשב"א בחידושיו לשבת מ"ב, וזהו גם כן דעת בעלי התוס' בתוסי"ש שכתבו ואפילו הוי פס"ר מיתוקמא כגון שאין הכלי שלו וכדאמרינן בהבונה לא צריכה דקעביד בארעא דחברי', יעוי"ש. וזהו כדעת הערוך דכיון שאינו נהנה מותר באינו מכוון אעפ"י דהוי פס"ר ד והנה מה שהקשו התוס' מהא דהמפיס מורסא דלא התירו רק משום צער, ומדוע לא התירו משום דלא ניחא לי' יעוי"ש, הנה אפשר לומר דבאמת אינו מבואר להדיא בגמ' דמשום צער התירו, והפנ"י בכתובות ה' הקשה על התוס' אנה מצאו בש"ס דהטעם משום צער מותר, יעוי"ש. וא"כ הערוך יפרש דמשום דלא ניחא לי' מותר. ובזה יש ליישב גם שיטת הרמב"ם דפסק משאצ"ל חייב, ואפ"ה פסק בהא דמפיס מורסא מותר, והה"מ הקשה בזה בפר"י משבת הי"ז, יעוי"ש. אבל אפשר דהרמב"ם סבר כהערוך דבלא ניחא לי' מותר, ואעפ"י שזה היפך הסוגיא דשבת ק"ז. אבל הרמב"ם פסק כן מכח הני ראיות שהביא הערוך:

ה גם מה שהקשו התוס' מסנהדרין פ"ד דקאמר שם דפטור לר"ש מטעם מלשאצ"ל פטור, ולא קאמר מטעם אינו מתכוון, וגם בפס"ד פטור מטעם דלא נהנה, יעוי"ש- אפשר לומר דאם אמרינן מקלקל בחבורה חייב, וזהו לר"ש דמיירי שם דבזה גם אינו מכוון חייב בפס"ר אעפ"י שלא נהנה, כמו שכתבו התוס' בכתובות ה' ד"ה אם תמצא לומר דלמ"ד מקלקל בחבורה חייב גם במתעסק חייב, וביותר אתי שפיר לשיטת הרא"ש והר"ן בשבת דאף הערוך לא התיר אלא בשבת מטעם דבעינן מלאכת מחשבת. ולפי"ז שם בסנהדרין לר"ש דמקלקל בחבורה חייב, וא"כ לא בעינן בחבורה מלאכת מחשבת, וא"כ גם באינו מכוון בפס"ר חייב, ולהכי מוכרח הש"ס לומר דפטור לר"ש מלאכה שאצ"ל. והנה מרן בחידושי רע"א מערכה י' מחזק שיטת הערוך. - ובספרנו נזר הקודש לזבחים דף ע"ט דף הספר כתבנו שזהו גם דעת הרמב"ם. - ולפי המבואר זה שיטת רב האי גאון והתוסי"ש במכילתין, וא"כ יש סיוע גדול לסמוך לעת הצורך:

ו והנה יש לדייק כשיטת הערוך מהירושלמי יומא פר"ג ה"ו דפריך שם בהא דמטילין עששיות לתוך המים והלא מכבה וכו'. ויש לעיין מדוע לא פריך והא מצרף כמו שפריך בש"ס דילן. ולשיטת הערוך ניחא דבמצרף מלבד שאינו מכוון אינו נהנה ג"כ מהצירוף. משא"כ מהא דהכיבוי איכא הנאה, מפני שעל ידי הכיבוי נתחממו המים. וא"כ אף אם אינו מכוון לזה אבל עכ"פ איכא פס"ר. ולזה פריך והא מכבה. והוכרח לומר דתולדות אש ליכא משום מכבה:

ז והנה התוסי"ש הקשה ריב"א משבת כ"ב מכבין גחלת של מתכת ברה"ר. ומשמע הא ברה"י אסור מדרבנן. והכא שרינן להטיל עששיות חמות, ותירץ דאין שבות במקדש, ואין זו נראה דהתם מיירי בגחלת שיוצא מתחת יד הנפח, אבל הכא אינו חם כל כך והרי הוא כמו מיחם שפינהו דפרק כירה מ"א, דלא אסרינן לי' משום כיבוי עכ"ל התוסי"ש. והנה מה שכתבו דמיירי שאינו חם כל כך. תמוה דהלא המסקנא דמיירי שהגיע לצירוף. וזה חם מאד. וגם מהירושלמי שכתבנו לעיל מוכח דשייך בזה כיבוי למ"ד תולדות אש כאש, ולדידי' אסור מדאורייתא, הרי מבואר דהירושלמי סובר דשייך בזה כיבוי, וממילא אפילו אם אמרינן תולדות אש לא הוי כאש, ואין בזה כיבוי מדאורייתא, אבל ע"כ מדרבנן יש בזה כיבוי. ותירץ הריב"א שמתרץ מטעם דאין שבות במקדש. הנה זה ניחא הכא, בהא דעששיות. - אבל עדיין תקשה בהא דמיהם שפינה מים דחיישינן לצירוף, מדוע לא חיישינן לכיבוי. ואפשר לומר לפי מה שכתבו התוס' דהצירוף בהכלי הוי דאורייתא. ובמקום שיש איסור דאורייתא לא חש לומר דיש איסור דרבנן שהוא הכיבוי. ועוד דהכיבוי דהתם הוי מלאכה שאצ"ל, ואפילו לר' יהודה דמחייב במלאכה שאצ"ל, אבל כל זה במלאכה דאורייתא, אבל בכיבוי מתכת שהוא דרבנן אפשר דאין כאן איסור, להכי לא חשו לכיבוי שם בהא דמיחם. ובזה אתי שפיר גם הכא דע"כ הכיבוי הוי מלאכה שאצ"ל, יען שאינו צריך להכיבוי בעצמותו, וכיון שהוא רק איסור דרבנן להכי לא חשו לזה הכא בכהן גדול מפני עבודת יוהכ"פ, ורק התם בשבת דאסור לכבות גחלת של מתכת ברשות היחיד הוא מפני שאין צורך לזה. וברה"ר התירו לכתחילה מפני שלא יזיקו בה רבים, וברה"י אסרוהו חכמים, וכן כתב הרמב"ם מהל' שבת ה"ב דהמכבה גחלת של מתכת פטור. דמשמעו פטור אבל אסור, וכתב אח"כ ומותר לכבות גחלת של מתכת ברה"ר בשביל שלא יזיקו בה רבים, וזהו דלצורך מותר לכתחילה, יעוי"ש. והכא בכהן גדול שהוא צורך עבודה מותר לכתחילה: ח כתב הרמב"ם בפרי"ב מהל' שבת ה"ב וז"ל המכבה כל שהוא חייב. אחד המכבה את הנר ואחד המכבה את הגחלת של עץ, אבל המכבה גחלת של מתכת פטור, ואם נתכוון לצרף חייב שכן לוטשי הברזל עושים מחמים את הברזל עד שיעשה גחלת ומכבין אותו במים כדי לחסמו, וזהו לצרף שהעושה אותו חייב והוא תולדות מכבה עכ"ל, וכתב הראב"ד ואם הוא מכבה למה אינו חייב אעפ"י שאינו מתכוון ופס"ר ולא ימות הוא, ואפילו לא יהיו צריך לצרופן והא איהו כר' יהודה ס"ל, ועוד מה בין גחלת של מתכת לגחלת של עץ, והלא בשתיהן לדבריו יש בהן משום מבעיר ומשום מכבה עכ"ל, יעוי"ש. והנה לכאורה דברי הראב"ד צודקים מאד דכיון דסבר הרמב"ם מלאכה שאצ"ל חייב, אם כן כמו שמחייב במכבה גחלת של עץ אעפ"י שאינו צריך לעצם הכיבוי, הנה כמו כן יש לחייב גם במכבה גחלת של מתכת:

ט ונראה דשאני בכיבוי גחלת של עץ מכיבוי גחלת של מתכת. והוא עפ"י הירושלמי שכתבנו לעיל דלא שייך כיבוי בתשמיש אור, אלא באור עצמו. וזהו דהגחלת של עץ זהו האש עצמו, וגחלת של מתכת לא הוי אלא תולדות אש, וא"כ לא הוי הכיבוי בגחלת של מתכת מלאכה כלל, ולהכי אין לחייבו בהאי כיבוי מטעם מלאכה שאצ"ל מטעם דלא הוי מלאכה, וזהו סברת הירושלמי יומא שכתבנו לעיל. אמנם במכוון לצירוף הרי זה בדמיון מלאכה שהיתה במשכן דהיו מכבין לעשות פחמים כמו"ש התוס' שבת ל"א ד"ה וסותר, וזהו שכתב הרמב"ם, ואם נתכוון לצרף חייב והוא תולדות מכבה, מפני שזה דומה להכיבוי שהיה במשכן לעשות פחמין, והכא על ידי הכיבוי נעשה הברזל חתום. ולא שייך לחייבו באינו מכוון מטעם פס"ר כמו שהקשה הראב"ד משום דכל זה שייך במלאכה, אבל הכא באינו מכוון לצירוף לא הוי הכיבוי מלאכה כלל:

י והנה סיוע לדברינו מה שראיתי אח"כ בספר מעשה רוקח שעל הרמב"ם מה שמביא חידושים מהרמב"ם בכתיבת יד, וכתב שם משם הרמב"ם וז"ל והטעם דחייב על כיבוי גחלת של עץ ופטור על של מתכת, עיקר טעם דבר זה, כי כל דבר שתחילתו אש וכשיכבה ישתנה להעשות פחם, זהו הכיבוי האסור מדאורייתא, אבל גחלת של מתכת שתחילתה מתכת וכשתכבה עוד היא מתכת, אין כיבויה מן התורה, לפי שאין זה כיבוי, שאין גוף האש נתלית בברזל, אלא הברזל חם היה, ועכשיו אחר הכיבוי הוא ברזל צונן עכ"ל:

יא ובזה יש לפרש הסוגיא דידן דמשני הש"ס דמיירי אפילו בהגיע לצירוף, ומותר מטעם אינו מתכוון, והיינו דבאינו מתכוון לא הוי מלאכה כלל, ולא מהני גם בפס"ר, ומיושב קושיות התוס' בהא דהקשו דהוי פס"ר. ודק מדרבנן אסור, ואתי שפיו הא דשבת מ"א דהא דמיחם שפנהו לא יתן לתוכו מים מטעם דלר' יהודה דבר שאינו מתכוון אסור כדמוקים שם הש"ס, ע"כ הוא מדרבנן. ומדויק בזה לשון הרמב"ם בפיה"מ שכתב וענין חימום המים הוא שיהא מחממין עששיות של ברזל מערב יוהכ"פ ומניחין אותו באש עד למחרת, ומכבין אותו במים שיהיה טובל בהם והיו נפשרין המים, וזו אינה מלאכה כי אין כוונתן הקושיות הברזל לחזקו כמנהג הלוטשין. אבל כוונתו חימום המים, והעיקר אצלינו מלאכת מחשבת אסרה תורה עכ"ל, הרי מדייק הרמב"ם וכתב שזה אינה מלאכה, ומה שסיים דבעינן מלאכת מחשבת, הכוונה דעל ידי המחשבה נעשית מלאכה. ובלעדי המחשבה הלזו אינה כלל בגדר מלאכה, ואינו דומה לכיבוי גחלת של עץ דאעפ"י דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, אבל עכ"פ מלאכה היא בזה גופא שמכוון לכבות. דוגמא לזה מצינו גם דשארי מלאכות והוא בהא דכתבו התוס' שבת ע"ג ד"ה שם וצריך לעצים נראה דאפילו לר' יהודה דמחייב במלאכה שאצ"ל בעינן צריך לעצים דלא מקרי בעצים קוצר אלא בענין זה וכו' יעוי"ש. וה"נ הביאור דהכא המלאכת מחשבת עושה למלאכה, וכמו שנתבאר:

א שם, במשנה בשחר היה לובש פלוסין של שנים עשר מנה, בין הערביים הנדויין של שמנה מאות זוז דברי ד"מ וחכ"א בשחר היה לובש של שמונה עשר מנה ובין הערביים של שנים עשר מנה הכל שלשים מנה, ואיתא בגמ' ותנא מניינא אתא לאשמעינן, הא קמ"ל דבציר מהני לא נעביד הא אי בציר מהני וטפי אהני לית לן בה. ופירש"י ד"ה הא אי בציר מהני דשחרית משמנה עשר, וטפי אהני דעדבית משנים עשר לית לן בה יעוי"ש. מבואר מדברי רש"י דהבציר והטפייה לא יהיה דערבית יותר מדשחרית. והוכרח רש"י לזה דאל"כ למה לו להתנא לקצוב הסך דשחרית והעדבית. וע"כ הכוונה דלעולם יראה שתהי' דשחרית יותר מדערבית, וכן מוכח גם מזה דפריך הש"ס לקמן דכו"ע מיהא דשחר עדיפי וכו', ומזה מוכח דחיוב איכא בזה לעשות בגדי שחרית יותר מעולים ויקרים:

ב והנה מזה יש לתמוה בדברי הרמב"ם שכתב בפר"ח מכלי המקדש ה"ג וז"ל ושתי כתנות אחרות היו לו לכהן גדול ביוהכ"פ אחת לובשה בשחר ואחת בין הערביים, ושתיהם בשלשים מנה משל הקדש, ואם רצה להוסיף מוסיף משלו ומקדיש התוספות ואח"כ עושה בה הכתנת עכ"ל, והנה תמוה טובא מדוע השמיט הרמב"ם כל עיקר האי דינא דשחרית עדיפי מבין הערביים. ומצאתי במל"מ בפר"ח מכלי המקדש שעמד בזה בתמי' יעוי"ש:

ג ונראה בטעמו של הרמב"ם דסבר דדין זה דתנן הכא בהמשנה דשל שחרית עדיפא תליא בפלוגתא דתנאי דלעיל דפליגי בהא ונסכו דביעית ההין אם ילמד של שחרית משל ערבית או דילמד ערבית משל שחרית. דפליגי בזה רבי ורבנן. וכמובן שהמלמד יותר עדיף מהלמד, וכמו שכתבו התוס' לעיל דהנפק"מ לדינא שאם אין לצבור נסכים אלא לאחד מהן למ"ד דגמר של ערבית משל שחרית, א"כ שחרית עיקר ויקריבום שחרית, ולמ"ד גמר שחרית מערבית יקריבום ערבית יעוי"ש. וה"נ לדין זה דהבגדים סבר האי תנא דמשנתינו דגמר ערבית משחרית, וא"כ שחרית יותר עדיף להכי בעינן בגד יותר חשוב בשל שחרית. אמנם לרבנן דפליגי עלי' דרבי וסברי דגמר שחרית מערבית, א"כ ערבית עדיף. וסבר דליתא הכרעה לזה, וא"כ ספיקא הוי איזה עדיף אם של שחרית או של ערבית, וממילא נפל האי דינא בבירא:

ד ויש להביא ראיה לזה מהתוספתא דתניא בפר"א דמכילתין הכל שלשים מנה אלא נוטל מן ההקדש אם רצה להוסיף מוסיף משלו. הרי לא תנא הדין דשחרית וערבית לומר דבגד של שחרית עדיף. ומדוע לא שנה התנא דהתוספתא את הדין דשנה התנא בהמשנה הלא אדרבה התנא דברייתא דדרכו לפרש יותר מהתנא דהמשנה. ומזה יש לדון דהתנא דהתוספתא אין לו הכרעה איזה יותר עדיף אם דשחרית או דערבית, וממילא שניהם שווים, להכי תנא סתם שהס"ה בא מן ההקדש שלשים מנה. וזהו שיטת הרמב'ם אליבא דהתוספתא:

ה ומה שכתב הרמב"ם ומקדיש התוספת, כתב מדן כן משמע בגמרא דף ל"ה. וכתב במל"מ וכעת לא מצאתי שום רמז לזה, יעוי"ש. והנה הרמב"ם בפיה"מ כתב לפרש שזהו כוונת התנא ששנה אם רצה להוסיף מוסיף משלו ובתנאי שיתנו אותו התוספת להקדש יעוי"ש. הרי מפורש דההוספה תהיה כמו העיקר, והיינו דכשם שהעיקר קודש כן תהיה ההוספה, ע"כ מפרש הרמב"ם הא דאיתא בש"ס ובלבד שימסרם לצבור, היינו ע"י הקדש, וזהו כוונת מדן: ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' מהא דב"מ קי"ח דפליגי תנאי בשומרי ספיחים, בשביעית דסברי רבנן דלא מהני נדבת השמירה מטעם דיש לחוש שמא לא ימסרו יפה, יעוי"ש. ולדברי הרמב"ם אתי שפיר, משום דשאני הכא שהרי מקדיש את ההוספה. משא"כ התם בהתנדב להיות שומר חנם דלא שייך לומר דמקדיש השמירה, שהוא דבר שאין בו ממש ואין להקדש על מה לחול, ורק מסירה איכא בזה, ובזה יש לחוש שמא לא ימסור בלב שלם. וזה לא שייך במקדיש מה שהוא מוסר הקדש:

ז ובעיקר קושיות התוס' יש לחלק דשאני בין קרבן עצמו לתשמישי קרבן. והיינו דהכא הכתנת הוא רק תשמיש קדושה לצורך קרבן, משא"כ שומרי ספיחים לצורך העומר שהוא בעצמו קרבן, בזה יש לחוש יותר. וכן איתא בירושלמי שקלים פר"ד ה"א רבי יוסי בשם רבי אילא דברי הכל הוא מה פליגין בגופו של קרבן, אבל במכשירי קרבן כל עמא מודיי שהוא משתנה קרבן יחיד לקרבן צבור. עוד איתא שם בירושלמי תני אשה שעשתה כתנת לבנה כשרה ובלבד שתמסרנה לצבור. אמר רבי אסא ברבי יוסי דרבי יוסי אומד אף הרוצה מתנדב שומר חנם, רבי יוסי בשם רבי אילא דברי הכל היא וכו', יעוי"ש. מבואר להדיא בירושלמי דבתחילה היו סוברים דזה תליא בפלוגתא דרבי יוסי ורבנן. אבל במסקנא במכשיר קרבן כו"ע מודו דלא חיישינן. וזהו פסקו של הרמב"ם כמסקנת הירושלמי, וזהו גם סברת הש"ס דלא נחתו בזה לפלוגתא וכמו שנתבאר, אח"כ מצאתי במל"מ בפד"ד משקלים בהמגיה שנחית להירושלמי:

א תוסי"ש ד"ה ובלבד שימסרנה לצבור, שצריך שיהא משל צבור כדתניא בתו"כ וכו' אבל בעבודת צבור אינו יכול לעשות אעפ"י שמוסרה לצבור, ולא ידע רבינו יהודה מאי שנא מקטורת שיכולין להקטיר אם עשאה יחיד ומסרה לצבור עכ"ל. ונראה דשאני קטורת דלא חיישינן שמא לא מסר יפה. והוא לפי מה שאיתא במנחות נ' ע"א והתניא יכול יהא יחיד מתנדב ומביא כיוצא בה נדבה וכו' ת"ל לא תעלו עליו קטרת זרה וכו' יעוי"ש, הרי מבואר דנדבת יחיד נקרא אש זרה. וזה חמיד לאינשי מאד. ובזה יש לסמוך דהתנדב בלב שלם. וזהו כוונת התוס' שם ד"ה יכול וכו' והא דאמרינן במעילה ט' הנהנה מבשר קדשי קדשים קודם זריקה וכו' יביא קטרת שכולה למזבח, היינו למוסרה לצבור, יעוי"ש. ולא נחתו התוס' לשמא לא ימסרם יפה, וע"כ משום חומר הענין בכדי שלא תהיה אש זרה שעל זה נענשו בני אהרן להכי לא חיישינן לכו"ע:

ב עוד נראה לפי מה שכתבנו לעיל בסברת הרמב"ם דבאופן שמקדיש להדיא להקדש לא חיישינן לשמא לא הקדיש בלב שלם. ורק במסירה גרידא כמו הא דשומרי ספיחים בשביעית פליגי רבנן, משא"כ במקדיש לא חשו. ולזה ניחא שם במעילה בהא דמביא קטרת ומסרם לצבור היינו מפני שע"כ מקדיש להו להיות הקדש גמור, ולזה לא חיישינן כמוש"נ:

תוכן העניינים

נזר הקודש - יומא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה