אור ברסלב

נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין

דף ל.

דף כט.

א משנה, אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור עד שיטבול. ופירש"י לאו דוקא לעבודה דאין אדם נכנס לעזרה יעוי"ש. מבואר שיטת רש"י דהטבילה היא בשביל הכניסה לעזרה. אבל לפי"ז אינו מדויק מה ששנה התנא לעבודה, והתוס' הביאו בשם הירושלמי דקאמר לא סוף דבר לעבודה, ואפילו שלא לעבודה, אבל קשה מדוע שנה התנא לעבודה שהוא שלא לצורך, ובגבו"א הקשה בזה. וכתב לחדש דנפק"מ דגם באופן דיצוייר דלא בעי טבילה מטעם הכניסה לעזרה, ומ"מ בעי טבילה מטעם העבודה, וזהו באופן שטבל ע"ד ביאת מקדש ולא טבל ע"ד עבודה, דצריך טבילה מטעם העבודה ולא סגי בהטבילה ע"ד הכניסה למקדש, ואח"כ דחה זה מטעם המבואר בחגיגה דטבילה לחמור מהני לקל, והכניסה למקדש הוא חמור יותר מהעבודה מטעם דהכניסה למקדש בטומאה הוא עון כרת וטמא שעבד עבודה הוא עון מיתה שהוא קל מכרת יעוי"ש. ויש לדחות דהרי לפעמים יש חומרא בעבודה יותר דהיינו אם יעבוד בשבת בטומאה שיש בה גם חילול שבת שהוא עון סקילה עוד נראה דחמור וקל האמור שם בחגיגה לא הוי הכוונה מטעם העונש, אלא הכוונה מי שהוא חמור במעלה. וע"כ מעלת הקרבן יותר חמור ממעלת הכניסה לעזרה, מטעם דקדושת הקרבן יותר גדול מקדושת האדם הנכנס לעזרה. - ועוד דבהכניסה בטומאה אינו מחלל שום דבד, ובעבודה בטומאה מחלל הקרבן. - ולהכי מסתבר הדבד דהטבילה להכניסה מועלת גם לעבודה, וא"כ הדרא הקושיא למה שנה תנא לעבודה:

ב עוד חידש בגבו"א דנפק"מ לבמה דבשביל כניסה ליכא, ובשביל עבודה איכא, יעוי"ש. אבל גם בזה יש להעיר דאם נפרש כן כוונת התנא להורות דבעבודה בבמה מחויב גם איש טהור לטבול למטרת העבודה, דלפי"ז קשה בהא דבעי הש"ס מהו שיעשה סכין ארוכה וישחוט. דקשה הלא לא גרע זה מבמה ואם בבמה בעי טבילה, א"כ מדוע לא נבעי טבילה בעזרה כשעומד בחוץ ועובד בפנים, הלא לא גרע זה מבמה. אבל אתי שפיר לפי דברי התוסי"ש שפירשו דעל כניסה לחודיא בלא שום עבודה קצת לא אצרכו טבילה לאדם טהור, ורק באופן שכוונתו לעבוד איזה עבודה כל דהוא כמו שחיטה תנופה הגשה. אעפ"י שאין זה עבודה הטעונה כהונה, אבל כיון שעושה איזה שימוש קל מצרכינן טבילה:

ג גמרא שאלו את בן זומא טבילה זו למה אמר להם מה המשנה מקודש לקודש טעון טבילה וכו'. מבואר דלבן זומא הוי טבילה זו מדאורייתא הנלמד מדין קל וחומר. ורבי יהודה אומר סרך טבילה היא וכו' והיינו מדרבנן. ולפי"ז יש להבין בהא דקאמר הש"ס במאי קא מיפלגי וכו', וקשה מאי פריך במאי פליגי הא חזינן הפלוגתא אשר בן זומא סבר שהוא מדאורייתא, ורבי יהודה סבר שהוא מדרבנן, וכי לא ידע הש"ס ההבדל שבין דאורייתא לדרבנן:

ד ונראה לומר לפי מה שכתבו התוס' תימא לי איכא למיפרך מה להתם שכן רוצה לעבוד עבודה. אבל טהור הנכנס שלא לעבודה מניין, וי"ל דודאי הק"ו אינו אלא בטהור הנכנס כדי לעבוד, אלא דמדרבנן גזרו אפילו בנכנס שלא לעבודה גזירה שמא יעבוד, יעוי"ש, מבואר מזה דגם בן זומא סבר דיש בזה גם דין טבילה מדרבנן. אלא הנפק"מ בין בן זומא לרבי יהודה באופן שרוצה לעבוד עבודה דלבן זומא הוי טבילה זו מדאורייתא ולרבי יהודה הוא מדרבנן, אבל באופן שנכנס שלא לעבוד לכו"ע הוי הטבילה מדדבנן. דעל זה פריך הש"ס לענין הטבילה שהיא מדרבנן במאי קמיפלגי, והיינו דכיון דע"כ צריך טבילה קודם הכניסה לעזרה אפילו בשאינו רוצה לעבוד. ממילא הוא טבול גם לעבודה, דע"כ מהני הטבילה הלזו גם לעבודה, ולא יצוייר עבודה בלא טבילה, וא"כ מה הועיל בן זומא בהק"ו שדרש. ועל זה משני דלבן זומא כשעבד בלא טבילה עבודתו מחוללת:

א שם, ומה המשנה מקודש לקודש וכו', הקשו בתוס' הא שאני התם דהוי לעבודה. ופירשו דהק"ו הוי גם כן בנכנס כדי לעבודה, יעוי"ש, וקשה דלפי"ז לימא דא"ב בין ב"ז לר"י, דלב"ז דוקא בשיכנס לעבודה, ולר"י גם בשנכנס לעזרה בלא מטרת עבודה טעון טבילה. דכיון דכל עיקר מצריך ר' יהודה טבילה משום סרך טומאה, א"כ גם בכניסה ריקנית יש חשש זה, והוא איסור כרת, עוד תמוה לפי דברי הירושלמי הובא בתוס' לעיל דלאו דוקא נקט התנא עבודה, אלא אפילו שלא לעבודה יעוי"ש, וקשה דלמא המשנה כב"ז דיליף בק"ו מיוהכ"פ ודוקא בעבודה אז טעון טבילה. ובעיקר הקושיא דהתוס' אפשר ליישב דמדחזינן ביוהכ"פ שגם בהקרבת התמיד דישנו בכל יום ומכ"ז טעון טבילה, א"כ חזינן דהשינוי גורם. אבל עדיין יש להשיב דלמא תרווייהו בעינן דהיינו שינוי מקום וגם עבודה:

ב ונראה דסברי התוס' דב"ז ג"כ סבר גם כן האי דסרך טומאה דאמר ר' יהודה טעון טבילה מדרבנן. ודק בזה פליגי ב"ז ור"י, דר"י סבר דמשום סרך טומאה גרידא איכא בזה ותו לא וב"ז סבר דיש בזה גם דין התורה באופן שנכנס לעבודה. ובזה אתי שפיר דלא קאמר הש"ס נפק"מ בשנכנס לעזרה בלא עבודה. דע"כ גם בלא עבודה טעון טבילה מדרבנן גם לב"ז. ומיושב גם הא דהירושלמי דהמשנה ע"כ עבודה לאו בדוקא דאפילו אם סבר התנא כב"ז מ"מ מודה דטעון טבילה מדרבנן. וכן יש להוכיח גם מהסוגיא דלקמן דגם לב"ז טעון טבילה מדרבנן גם בלא עבודה. והוא מהא דאיתא לקמן דקאמר הש"ס נימא רבנן דר"י כב"ז סבירא להו. וקשה הא ב"ז אינו מחייב אלא בכה"ג הלובש בגדי קודש. וכן הקשו בתוסי"ש. וכמו כן יש להקשות דהתם איכא עבודה, ותירצו דב"ז מחייב גם מדרבנן יעוי"ש, וכן מבואר בתוסי"ש לקמן ל"א ד"ה מק"ו, יעוי"ש. ר וכפי מה שביארנו ע"כ מבואר דזהו גם שיטת התוס'. ואתי שפיר לנכון דברי התוס':

ג והנה בעיקר ק"ו דב"ז יש להשיב דלמא שאני התם דאיכא לבישה דבגדי קודש. ומצאתי בגבו"א שעמד בזה בקושיא יעוי"ש. אמנם לפי דברי התוס' דק"ו דב"ז הוא בשנכנס לעבודה א"כ איכא בזה גם לבישה דבגדי קודש. ובאופן עבודה דלא בעי בגדי קודש כמו שחיטה וכדומה. בזה ע"כ לא מצריך ב"ז טבילה מדאורייתא, אלא מדרבנן גרידא, וכמו"ש התוסי"ש דהכנסת הבחונית בפנים וגם לשחיטה אינו טעון טבילה לב"ז רק מדרבנן גרידא: ד שם, ומי אית לי' לר' יהודה האי סברא והתניא מצורע טובל ועומד בשער נקנור ר' יהודה אומר אינו צריך טבילה שכבר טבל מבערב ר' וקשה הא אפשר לומר דשאני מצורע דיש לומר הואיל והותר לצרעתו הותר לשארי טומאות ג"כ כדאמר עולא ביבמות ז' ע"ב. אבל זה ליתא דלא שייך לומר הותרה רק ביום השמיני שהוא יום הבאת קרבנותיו משא"כ להטומאה שמקודם, וכמו שקאמר הש"ס שם ח' מי לא מודה עולא בדאה קרי בליל שמיני יעוי"ש, ובזה יש לומר דמדברי ר' יהודה עצמו מוכח כן מדקאמר שכבר טבל מבערב, ולא אמרינן הואיל והותר לצרעתו, ומיושב בזה מה שהקשו בתוס' ועוד ראשונים מנין זה דמודה עולא בזה ה אבל נראה דעיקר הדבר בהא דפליגי רבי יהודה ורבנן היינו בעיקר החששא בלהבא דלאחר טהרתו בקרבנותיו שהותר לאכול קדשים, וחשו דרבנן שמא נטמא באיזה טומאה ושכוחה ממנו. ולזה צריך טבילה לרבנן, ודבי יהודה סבר דסגי בטבילה דמאתמול שטבל מבערב. והיינו דלא חיישינן לטומאה חדשה מטעם דטבל מבערב יודע אדם לשמור את עצמו עד לאחר הבאת קרבנותיו:

ו ובזה מיושב מה שהקשה בגבו"א מהא דרבי יהודה דסובר דבעי טבילה, והש"ס דמי בזה מר' יהודה א"ר יהודה, ומדוע לא משני הש"ס דלפעמים טעון טבילה קודם הקרבת הקרבנות באופן שאיחר הבאת הקרבנות איזה זמן, ואז חיישינן לטומאה, אבל ליתא דע"כ אין הבדל בזמן אלא כיון שהוחזק לטהור מפני הטבילה, וע"כ מיירי דלא הסיח דעתו כמבואר הכא בסוגיא, א"כ אין חשש טומאה כלל:

ז ומזה שרוצה לומר בזה מטעם הואיל והותר לצרעתו, נראה דע"כ הכוונה לטבילה זו לא הוי מפני חששא דהשתא אלא החששא דלכשיטהר לאחר הקרבת הקרבנות המתירו לאכול בקדשים, לזה חיישינן שמא היה טמא באיזה טומאה ושכוחה ממנו:

ח שם ורבנן מצורע דייש בטומאה, כל אדם לא דיישי בטומאה. והנה מבואר מסוגיא זו דלרבנן דוקא מצורע לא סגי בטבילה שמבערב מטעם הרגילות שהיה עד עכשיו רגיל להטמאות כדפירש"י. אבל כל אדם אם טבל מקודם לא בעי טבילה אחרת להיות נכנס למקדש. ומזה יש לתמוה על הרמב"ם שפסק בפר"ד ממחו"כ ה"א שכתב וז"ל ומפני מה טובל בשמיני אחר שטבל מאמש, מפני שהיה רגיל בטומאה בימי חלוטו, ואינו נזהר משום טומאה, ושמא נטמא אחר שטבל עכ"ל, וזהו כמסקנא בסוגיא דידן אליבא דרבנן. וא"כ תמוה מה שכתב בפר"ה מבי"מ ה"ד שכתב זה הכלל היה במקדש אין אדם נכנס לעזרה בעבודה אעפ"י שהוא טהור עד שהוא טובל עכ"ל, והלח"מ עמד בזה בקושיא שמזכה שטרא לבי תרי ט ונראה דהרמב"ם מפרש דהסוגיא אזלא הכא אליבא דמ"ד ביאה במקצת שמה ביאה וא"כ הכנסת הבהונות דמצורע הוי כניסה ממש למקדש וכיון דרבנן סברי לפי האוקימתא דרבינא שהוא בתרא דכי עיקר הא דמצרכו רבנן טבילה בשמיני הוא מפני דדייש בטומאה ממילא מובן דלא אזלא המשנה דאין אדם נכנס לעזרה לעבודה עד שיטבול אליבא דרבנן, דהרי דק במצורע משום דדייש בטומאה מחמרינן להצריך טבילה, וזה ליתא בכל אדם שהוא טהור מעיקרא למקדש אמנם להרמב"ם דסובר ביאה במקצת לא שמה ביאה כמבואר בפר"ג דביא"מ הי"א, וא"כ מן הדין אין צריך לטבילה בכדי להזכירו מטומאה ישנה כיון שאין זה כניסה למקדש, וע"כ לרבנן דמצרכו טבילה למצורע זהו מפני דדייש בטומאה, אמנם באופן שיש כניסה למקדש ממש לעבודה, בזה שפיר סברי רבנן דצריך טבילה אעפ"י דלא דייש בטומאה מפני שיש בזה כניסה למקדש ושפיר אתיא משנתנו גם אליבא דרבנן דרבי יהודה, ולפי"ז שפיר פסק הרמב"ם בפר"ד ממחו"כ דמצורע בשמיני טעון טבילה מפני שדייש בטומאה, ופסק ג"כ בפר"ה מבי"מ דכל אדם אפילו טהור שנכנס למקדש לעבודה טעון טבילה י ובזה מיושב מה שהקשה בגבו"א לקמן ל"א למ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה ואפילו מלקות ליכא, תקשה לי' הא דבהונות, ואפ"ה לרבנן צריך טבילה, ואפילו דבי יהודה לא פליג אלא משום זה שכבר טבל מבערב הא לא"ה היה טעון טבילה. וע"כ מוכח מזה דשמה ביאה, עכת"ד יעוי"ש אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר משום דשאני הא דבהונית משום דדייש בטומאה, וכמוש"נ יא והנה דבי יהודה דאמר אין צריך טבילה שכבר טבל מבערב. הנה ע"כ עיקר הטעם דלא סבר סרך טומאה, דאל"כ מה מחני הא דטבל מבערב, הלא טבילה שמבערב למילתי' אתיא לדין מצורע אחרי התגלחת ורבנן דמצרכו טבילה משום סרך טומאה, הכוונה דהמטרה של טבילה זו בכדי להזכירו מאיזה טומאה. ועל זה בעינן ע"כ טבילה מיוחדת ולא סגי בטבילה חיובית כמובן וא"כ לפי"ז יש להבין הא דקאמר דבי יהודה שכבר טבל מבערב, זה אינו מספיק מפני שטבילה שמבערב היתה חיובית וע"כ עיקר הכוונה בדברי רבי יהודה דלא סבר סרך טומאה, וזה תמוה דהלא סבר סרך טומאה, וכן בירושלמי יומא פר"ג ה"ג מבואר דסבר רבי יהודה סרך טומאה כמבואר שם. וא"כ תקשה הא דאמר רבי יהודה דמצורע אינו טעון טבילה שכבר טבל מבערב, והיינו דלא סבר הא דסרך טומאה. וע"כ צריך לומר דדוקא במצורע לא בעי טבילה משום דסבר ביאה במקצת לא שמה ביאה, וסברא דדייש בטומאה לא סבר, וא"כ לפי"ז ע"כ מוכח דרבי יהודה סבר ביאה במקצת לא שמה ביאה, וע"כ גם רבנן דפליגי עלי' סברי ג"כ דביאה במקצת לא שמה ביאה, ודק מצרכו טבילה משום דדייש בטומאה, ולפי"ז ע"כ משנתינו הא דתנן אין אדם נכנס לעזרה לעבודה עד שיטבול אתיא ככו"ע וזהו כשיטת הרמב"ם:

תוכן העניינים

נזר הקודש - יומא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה