אור ברסלב

נזר הקודש - יומא· הרב משה רוזין

דף ח:

דף ח.

שזה פרישתו לקדושה ואחיו הכהנים נוגעין בו, וזה פרישתו לטהרה ואין אחיו הכהנים נוגעים בו, והטעם בזה כמו שפירש"י שהחמירו בכהן השורף את הפרה מפני קל שעושין בו לטמאו בידים להטבילו להוציא מלבן של צדוקים, לכך החמירו בטהרתו שלא יהא אדם נוגע בו יעוי"ש. וכוונת רש"י לפרש מדוע לא החמירו בזה בכהן גדול ליוהכ"פ. והנה בירושלמי ריש מכילתין איתא ג"כ האי ברייתא, ושם פריך והלא טמא הוא מחמת הזייתו ומשני אמר רבי בון משום מעלה הוא בפרה, והיינו דלאו טעמא משום טומאה אלא משום מעלה יעוי"ש, וזהו כמו שפירש"י. והנה התוי"ש הקשו הלא מאי פריך ואינו טמא מחמת הזייתו. הלא זה היתה בגמר היום, דהרי כל היום היה עובד עבודה. ופירשנו לעיל דשיטת הירושלמי דגם כהן השורף את הפרה היה עובד כל היום. וגם מברייתא זו מוכח כן מדלא חשיב ההבדל שביניהם לענין עבודה כל שבעה. ג והנה בתוסי"ש שם מביא גירסא אחריתי בירושלמי דמשני דלהכי אין אחיו הכהנים נוגעים בו בכדי שלא יטמאו ממנו אחיו הכהנים, יעוי"ש והביאור בזה דכהן נטמא מפני ההזאה ואחיו הכהנים נטמאים ממנו, ולפי גירסא זו ע"כ צריך לומר דסבר הירושלמי דהיו מזיו עליו בשחרית, וממילא לא היה עובד כל היום. והרי הוא בטומאתו, מפני ההזאה, וממילא לא היו נוגעין בו אחיו הכהנים, וזהו ההבדל לבין כהן גדול ליוהכ"פ, שעליו הי' מזין מבערב, וכל היום טהור, אבל קשה הכל טעמא מאי מדוע היו מזין עליו בשחרית ולא יגעו בו אחיו הכהנים, הלא כמו כן היה להזות עליו מבערב, והכהנים היו יכולים ליגע בו. - ואפשר דלהגירסא הלזו סבר הירושלמי דכהן השורף את הפרה לא היה עובד עבודה כלל כל ימי הפרישה, מטעם דמחזיקין אותו לטמא מת עד שאנו חוששין שלא יטמאו אחיו הכהנים ממנו, ומפרש הברייתא ההבדל שבין כהן גדול לכהן השורף את הפרה שיזה פורש לקדושה בלא חששא דטומאת מת. והוא מטעם דיש להקל בחששות דטו"מ מטעם דציבור הוא. משא"כ בכהן השורף את הגרה שאין זה קרבן צבור כמו"ש התוס' לעיל ד"ה רב אסי סבר יעוי"ש, נמצא דאנו חוששין הרבה, וממילא לא היו מניחין אותו לעבוד עבודה וזהו הביאור שזה הפרשתו לקדושה בלא חששא דטו"מ. וזה הפרשתו לטהרה. ואנו חוששין לטו"מ, ולהכי אין הכהנים נוגעין בו. ובזה מיושב היו דלא חשיב התנא ההבדל שביניהם דזה עובד עבודה כל שבעה, וזה אינו עובד, מפני שזה נכלל בזה ששנה התנא שבזה הכהנים נוגעין בו, ובזה אין הכהנים נוגעים בו. והרמב"ם ע"כ סבר כגירסא שלנו בירושלמי מדכתב ואין אחיו הכהנים נוגעים בו כדי להרבות בטהרתו, וזהו כגירסא שלנו, ורש"י דילן ג"כ: ד שם, והא קיי"ל הזאה שבות ואינה דוחה את השבת. והקשה בגבו"א הא יש להזות עליו בעזרה, וקיי"ל אין שבות במקדש. ולכאורה הלא אסור להכניס דבר טמא בעזרה, וכיון שמי חטאת מטמאין להנושא ולהנוגע. והעיר בזה בהגהות חשק שלמה יעוי"ש. אבל ביארנו בספרנו נזר הקודש לזבחים ס"ט דאין איסור הכנסה למי חטאת בעזרה כיון שהמי חטאת בעצמותן לא הוי דבר טמא ואדרבה הן מטהרים את הטמא, ורק דין הוא שמטמאין את הנושא והנוגע, ואין בזה איסור כניסה לעזרה שעל דבר טמא נאמרה, היינו שבעצמותו טמא. אמנם בגבו"א ז"ל לא היה הכרח לומר להכניס המי חטאת לעזרה בכדי להתיר את השבות, דע"כ גם בהר הבית הותר שבות כמבואר בעירובין ק"ד דדוקא שבות דמדינה אסור, ושם ק"ג ע"א מבואר דשבות מקדש הותר אף במדינה, וביותר הכא שהכהן גדול בלשכת פרהדרין, ובהגהות הובא להקשות כן בשם השעה"מ. ואפשר לומר דהכא הוי שני שבותים היינו ההזאה, ויש בזה גם תיקון גברא, ושני שבותים גזרו גם במקדש, כמוש"נ הגרע"א ז"ל בסימן קנ"ט ויסודו עפ"י דברי הרב מרטנורא שכתב דאף דלא גזר רבי על שבות ביהש"מ, מ"מ בשני שבותים גזר, וה"נ כן גם במקדש גזרו במקום דאיכא שני שבותים, וכתב שם דבעינן שהשני שבותים באים כאחד יעוי"ש, והכא השני שבותים באים כאחד. - איברא דאכתי יש להעיר בזה דבשלמא הזאה דשביעי שייך מתקן. אבל הזאה דשלישי הלא אין כאן תיקון עדיין כיון שעדיין טמא הוא וא"כ יש להתיר הזאה דהשלישי גם בשבת, והרמב"ם כתב בפרכ"ג משבת וז"ל אדם טמא אין מזין עליו בשבת, וע"כ כוונתו גם על הזאה דהשלישי, ואעפ"י דהגאון נוב"ת האו"ח סימן קט"ו כתב דרק הזאה דיום ז' אינו דוחה מפני שמטהרתן לגמרי, אבל הזאה דיום שלישי מותר בשבת משום דלא נתקן עדיין לגמרי. דבריו תמוהין דהרי כתב הרמב"ם להדיא בפר"א מעבודת יוהכ"פ דכהן גדול בשבעת ימי הפרישה דאין הזייתו דוחה שבת לא יום השלישי ולא השביעי יעוי"ש הרי כתב להדיא דגם הזאה דהשלישי אינו דוחה שבת, אעפ"י דלא שייך בזה תיקוני גברא, והנה אפשר לומר דגם בזה שייך תיקון גברא. ומצינו כזה פלוגתא דרב נחמן ורב ששת בשבת צ"ד ע"ב בתולש אחת משלש דר"נ אמר חיים מטעם דאהני מעשיו דאי משתקלא חדא אחריתי אזלא לה טומאה, ואעפ"י שהרמב"ם פסק כרב ששת דזה לא נקרא אהני מעשיו כמבואר בפר"י מטו"צ, אבל אפשר דזהו רק לענין חיוב מלקות, משא"כ לענין שבות שפיר נחשב גם זה לתיקון גברא: א שם. הנחתומין לא חייבו אותן חכמים להפריש אלא תרומת מעשר וחלה, פירש"י הנחתומין הלקוחין תבואה מעם הארץ למכור פת לשוק לא חייבו עליהן להעלות מעשר שני של דמאי לירושלים וכו', יעוי"ש והביאור בזה דעיקר חידושא דתנא לאשמעינן דלא חייבו להנחתום להפריש מעש"ש מהתבואה הלקוחה מע"ה. ויש לעיין לרש"י אם הלוקה ממנו גם כן פטור, או"ד שרק הנחתומין לא חייבו, אבל הלוקה מהנחתומין חייבין גם במעש"ש ולפי הנראה משמע שלגמרי פטרוהו מדפירש"י לקמן בד"ה לא אטרחינהו רבנן וסמכו לומר שרוב ע"ה מעשרין הם, יעוי"ש, הרי מבואר שדעת רש"י דפטרוהו לגמרי בזה מדסמכינן ארובא, דודאי אין סברא לומר דרק הנחתום המוכר סמכוהו ארובא ולא אצל הלוקח, דליתא דודאי כיון שכבר יצא בפטור כבר נפטר והלך לו. אבל יש לעיין לפי זה הא דאיתא במשנה פר"ה דדמאי מ"א הלוקח מן הנחתום, כיצד מעשר וכו' ומעש"ש וכו', הרי מבואר דהלוקח מחויב במעש"ש וא"כ יש להבין מדוע לא פטרו את הלוקח, ואם בשביל הטעם שמפרש להכי פטרו הנחתומין מפני שאומרין להם מכרו בזול, והלא אם הלוקח יפריש, ע"כ ינכה ממקחו בעד זה:

ב והנה בתוס' הביא הא דאיתא בירושלמי בפר"ב דדמאי שם דהכא תנן דהמוכר מפריש והתם תנן הלוקח מנחתום מפריש כו' ח"א כאן בעושה בטהרה, כאן בעושה בטומאה, ופירשו התוס' דהכא מיירי בנחתום ע"ה ושוכר לו גבל חבר שיעשנו בטהרה, ובזה אין הלוקח מעשר, דסמכינן אמוכר, דכיון דמהדר אטהרה בודאי תקנה, והתם מיירי בנחתום ע"ה שעושה בעצמו ולא סמכינן עלי' ולהכי הלוקח מעשר יעוי"ש, ונראה כוונת התוס' כך דבנחתום ע"ה אם מחזיק החבר לגבל ועושה בטהרה עבור קונים אוכלי טהרות, אית ליה להנחתום להוציא כעת דבר מתוקן גם בדבר ההפרשה דתרומה ומעשרות, וזה מוטל אגבל החבר, וממילא שאנו יודעין שזה מוטל על המוכר, ממילא אין והלוקח להפריש כלל עוד, וסמכינן אמוכר, ובשאין להנחתום גבלו חבר אז החיוב הפרשה על הלוקח רמיא, ואח"כ פריך בירושלמי אם בעושה בטהרה יפריש הכל היינו אפילו מעש"ש, היינו דס"ד דהירושלמי שם דהא דלא חייבו להנחתומין במעש"ש זהו מפני שאין סומכין עליו במעש"ש. ולהכי מחויב הלוקח במעש"ש, ומקשה אם באופן זה מיירי שהנחתום מחזיק חבר לגבל לעשותו בטהרה, א"כ מדוע לא נסמוך עליו במעש"ש, וממילא יהיה הדין אשר הנחתום יהיה מחויב להפריש גם מעש"ש ועל זה משני דשאני התם דמעיקרא לא חייבו חכמים בהפרשה דמעש"ש להנחתום אפילו הוא עצמו חבר, וזהו מפני הטירחא להעלותו לירושלים, וזה דוקא בנחתום חשו לטרחא זו, אבל לא בלוקח הבעה"ב, והוא מחויב בהפרשה דמעש"ש, והשתא מצי מיידי בנחתום חבר ממש, (ולא ידענא מדוע חזר הש"ס ומוקמי' בנחתום חבר, והלא בפשיטות גם בשמחזיק הבד לגבל גם כן הוי הכי), ובזה תקשה בהא דפירש"י והוא דלפי המסקנא דהירושלמי דשאני בין מוכר ללוקח, והיינו דרק משום טרחא חשו למוכר, והיינו דהטילו חכמים זה אלוקח, וא"כ ע"כ אין לומר הטעם משום דסמכו רבנן ארוב ע"ה מעשרין, אדרבה לא סמכו בזה כלל ארובא ורק חשו לטרחא דמוכר, והטילו החיוב אלוקח, וכן מבואר ברמב"ם פר"ט ממעשר הי"ב שכתב והלוקח מפריש מעש"ש יעוי"ש, וכן כתב הד"ש יעוי"ש, וא"כ חזינן דלא סמכו בזה ארובא דרוב ע"ה מעשרין, וא"כ דברי רש"י שפירש דסמכינן ארובא ומשמע מדבריו דלגמרי אין מפרישין מעש"ש צ"ע: ג גם יש להעיד אמאי פטור ממע"ש מטעם רובא והא הוי דשיל"מ להעלות לירושלים כמבואר ב"מ נ"ג דזה חשיב דשיל"מ, ולא מהני בזה רובא ד שם, וחלה. יש לעיין מאי רבותא דחייבין הנחתומין בחלה בתבואה דדמאי והלא אפילו בודאי מעושר יש חיוב חלה הנעשה ע"י גלגול העיסה, וחיוב זה לא נעשה ביד המוכר, אלא ביד נחתום ונראה לפרש דמיירי הכא בנחתום חבר העושה בטהרה כמבואר בירושלמי, וכמו שנתבאר לעיל, וא"כ רצו חכמים שיפריש תרומת מעשר וחלה בבבת אחת לאחר שנעשה חיוב חלה תהי' ההפרשה גם לתרומת מעשר, והדין מבואר כשמפרישין תרומה וחלה בבת אחת, דמפרישין תרומה על החלה וחלה על התרומה כמבואר בירושלמי פר"ה דמאי ה"א ובירושלמי חלה פר"א ה"ג וילפינן זה מקרא, וכן פסק הרמב"ם פר"ו מבכורים ה"ז יעוי"ש, וא"כ הכא דין זה איתא גם בתרומת מעשר שמפריש תרומת מעשר על החלה, וגם מפריש חלה על התרומת מעשר, והתנא משמיע לנו דרצו חכמים שהנחתום החבר יפריש תרומת מעשר וחלה בבת אחת בכדי שתהיה הכל בטהרה ובזה מבואר היטב הא דכתב הרמב"ם בפר"ט ממעשר הי"ב הנחתומין וכו' אלא תרומת מעשר בלבד כדי שיפרישנה בטהרה עם החלה יעוי"ש וזה תמוה מניין להרמב"ם עיקר דין זה שמשמע שזה גם כן הדין שלא יפרישה תרומת מעשר מתבואה, או מקמח, אלא שיפריש עם החלה לאחר שנעשה עיסה, והנה מדן הכס"מ מציין לדין זה בירושלמי, ולא מצאתי זה מפורש, ובדברינו אפשר לומר דכוונת מרן בזה שמשני בירושלמי לר' יוחנן דמיירי המשנה בעושה בטהרה, וא"כ למד הרמב"ם את דינו דמדנקט התנא גם לחיוב חלה אשר מילתא דפשיטא הוא, אמנם בא להורות לנו דיפריש תרומת מעשר וחלה הכל ביחיד והפירוש בזה שמפריש חלה גם על חלק התרומת מעשר שיש בזה:

ה והנה אח"כ מצאתי בגבו"א מקשה גם כן למה נקט התנא חלה, וכתב דאיצטרך לאשמעינן דחיוב חלה חל על טבל דאפילו למאן דפוטר עיסה של מעש"ש בסנהדרין קי"ב מטעם ממון גבוה, ומ"מ הכא בטבל חייב, ואח"כ הקשה דזה לא יתכן כיון שהוי הכא ספק טבל, וביותר אם רוב ע"ה מעשרין הוי רובא שאינו טבל וא"כ פשיטא שחייב בחלה יעוי"ש, הנה בעיקר הדבר שמספקא לי' אם טבל בר חיוב חלה הוא, הלא כתבנו שמפורש זה להדיא בש"ס ירושלמי וברמב"ם, ועיקר הדבר ששנה לנו התנא חלה ע"כ אתי להורות לנו הדין ההפרשה וסדרה, וכמוש"נ:

ו תוס', ובירושלמי פריך וחלה חייבת בדמאי וכו', וקשה מניין יודע התוס' לפרש הכא דהחלה חייבת בדמאי, הא הכא תנן דחייב בחלה, והיפך לא שמענו, ועמד בזה בגבו"א, ובדברינו אתי שפיר דכמו שהפירוש חייב בחלה היינו התרומת מעשר כן הפירוש תרומת מעשר חייב בחלה, וכן מצאתי בשנות אלי' להגר"א ז"ל מפרש כן, וא"כ שפיר מקשו התוס':

תוכן העניינים

נזר הקודש - יומא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה