אור ברסלב

נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין

דף קכט:

דף קכט.

אמר ר' יוחנן מ"ט דר"ש וכו' אוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים אינו קרוי אוכל, עי' לעיל ע"ג ע"ב בתוס' ד"ה הוכשרו, ולעיל ביארנו לנכון: שם במשנה האבר והבשר המדולדלין באדם טהורים. וקשה מדוע לא תנא ומקבלין טומאה כמו ששנה לעיל גבי בהמה בהמדולדלין, ובמשנה עוקצין פר"ג מ"ב תנן החותך מן האדם ומן הבהמה וכו' מבואר דמטמאין טו"א, וכן יש לדייק לעיל במשנה שנה התנא אבר ובשר המדולדלין בבהמה, מדוע דייק בבהמה, הלא גם באדם כן הדין דמטמאין טו"א במחשבה:

ונראה דשאני בין בהמה לאדם, דבבהמה מהני מחשבה לאוכלין אף במחובר עדיין להבהמה, אמנם באדם לא מהני מחשבה לאוכלין כל זמן שמחובר לאדם חי משום דבטלה דעתו אצל כל אדם, והיינו דלא מהני מחשבה לאוכלין את האבר ובשר המדולדלין לאדם חי שיתלשם ויאכלם, ושאני הא דעוקצין שהמחשבה באה לאחר שחתך, או לכל הפחות שהמחשבה באה עם החתך ביחד, וזה מדויק בלשון התנא במשנה דלעיל גבי ששנה דמטמאין טו"א במקומן, וזה ליתא גבי אדם:

ונראה דזהו גם שיטת הרמב"ם שהביא משנה זו להלכה בפר"ב מטומאת מת, ולא הביא זה להלכה בטו"א, וע"כ כמו שכתבנו דליתא באברים ובשר המדולדלין באדם בעודם מחוברים לאדם חי טומאת אוכלין:

וראיתי אח"כ ברש"ש שהעיר מדוע לא שנה התנא הכא שמטמאין טומאת אוכלין כמו גבי בהמה, וכתב דלא שנה זה בשביל הסיפא במת האדם דבזה ליכא טו"א משום דבטלה דעתו, להכי לא תנא גם ברישא, יעו"ש. מבואר דעתו דאדם ובהמה שניהם שווים שהמדולדלין באדם חי מטמאין טו"א. ולדעתי ליתא משום דגם בזה איכא משום בטלה דעתי' ולא מהני מחשבה לאוכלין כמו שכתבנו לדייק מלשון המשנה וגם מדברי הרמב"ם כמוש"נ:

ובעיקר הענין בהא דחותך מן האדם מבואר בספרנו נזר הקודש למסכת כריתות כ"א:

כתב הרמב"ם בפר"ב מטו"מ ה"ד אבר הפורש מן המת מטמא במגע ובמשא ובאהל כמת, והוא שיהיה שלם כברייתו בשר וגידים ועצמות חסר עצמו אם נשאר עליו בשר כזית וטמא כמת שלם עכ"ל. והטעם בזה פשוט דלא גרע כזית בשר זה שנשאר מהאבר כאילו נטלו כזית בשר מן המת עצמו. אמנם הראב"ד בהשגה כתב וז"ל, א"א טעה בזה שאם חסר העצם אינו כמת שלם, והמשנה הטעתו (כוונתו למשנה דאהלות פר"ב מ"ה) אבר מן החי שחסר העצם הוא סבר מדקאמר אבר מן החי מכלל האבר מן המת חסרון העצם לא כלום הוא, ולא היא, דאם חסרו טהורים לגמרי קאמר דוקא אבר מן החי, אבל אבר מן המת אעפ"י שחסר העצם מטמא במגע ובמשא עכ"ל. כוונתו דבאבר מן המת יש לו טומאת מגע ומשא, אבל אין לו טומאת אהל מפני שבטל ממנו תורת אבר. והנה דברי הראב"ד בזה מרפסין איגרי, והלא כיון דתנן בפר"ב דאהלות מ"א דכזית מן המת מטמא באהל, וא"כ מה בין כזית מן המת לכזית מן אבר מת, והלא הכזית מאבר מת הוא כזית מן המת, ומרן בכס"מ תמה בזה יעו"ש. והמשנה ג"כ מתפרשא דבחסרה העצם בטל תורת אבר, והיינו דדין אבר סגי גם בפחות מכזית בשר, אבל בשחסר עצם בטל תורת אבר, ועכשיו הטואמה טמעם הכזית בשר, אבל בדאיכא כזית בשר יש כאן טומאה שלימה גם לטומאת אהל:

ונראה להפך בזכותו של הראב"ד שלא יהיה ח"ו כטועה, והוא דמצינו בנזיר נ"ג ע"ב דתניא וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת על פני השדה זה המאהיל על פני המת בחלל זה אבר מן החי ויש לו להעלות ארוכה, או במת זה אבר הנתלש מן המת יעו"ש. וקשה כיון דמרבה התורה אבר מן החי והיינו שמדייק אבר מן החי ממשמעות מן בחלל שהביאור אבר שנפל מן הגוף החי ונחתך כמו שפירשו שם התוס', וא"כ למ"ל קרא לרבות אבר מן המת, וליכא למימר דאם לא כתבה התורה שני פסוקים הוי מוקמינן לאבר מן המת החמור כיון דמשמעות בחלל חרב היינו שנעשה עתה חלל, וזה ע"כ אבר מן החי ולמה לן קרא לאבר מן המת:

והנה מטעם זה יש לומר דהתורה חלקה להבשר שבמת בשתי טומאות, א' טומאת מת. ב' טומאת אברים במת, והיינו דהבשר שבמת עצמו כמו בשר אשר בהצלעות וכדומה יש להבשר טומאה מצד שהיא מת, וכזית בשר הוא כמת שלם. אבל הבשר שבאבר המת טומאתן מטעם האברים ולא מטעם המת עצמו. ונפק"מ לדינא דהבשר הפורש מן האבר שבמת טומאה זו לא מטעם מת, אלא הוא מטעם שהוא מהאבר של המת, זל ולוא יצוייר באופן שנתבטל תורת אבר כגון אם ניטל מהאבר העצמות והגידים ונשאר הבשר לבדו שאז הבשר הזה אין לו טומאת מת כמת שלם, אלא הרי הוא כבשר מן הנבלה לטמא במגע ובמשא, אבל אין מטמא באהל, וזהו דינו של הראב"ד דבחסר בהאבר העצם נתבטל תורת אבר ממנו, ואין להקשות מדוע יגרע מאילו נטל כזית בשר מן המת עצמו, זה ליתא דגם בשנוטלין כזית בשר מן המת היינו מהאבר של המת ג"כ טומאתו לא מטעם המת אלא טומאתו מפני שהוא בשר מהאבר של המת, וכיון שאין על הבשר תורת אבר לא הוי הטומאה אלא רק טומאת נבלה כמו"ש הרמב"ם ריש טו"מ דטומאת מגע ומשא במת מפני שהוא כמו טומאת נבלה, זהו לדעתי שיטת הראב"ד ומפני שיטתו מפרש המשנה כמו שהוא סובר:

ואין זה לפלא לומר שהבשר הפורש מן אבר המת אינו מטמא באהל, דהרי גדולה מזו מצינו להרמב"ם בפיה"מ במשנתנו בהא דפליגי ר"מ ור"ש בהא דתנן האבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן המת דברי ר"מ, ר' שמעון מטהר, כתב הרמב"ם שר"ש אומר שבשר הפורש מאבר מן המת ג"כ טהור וכן עצם כשערה הפורש ממנו ואין הלכה כר' שמעון עכ"ל. והנה לפי שיטת ר' שמעון תקשה מדוע יגרע מכזית בשר הנפרש מהמת דכל טומאת מת עליו לטמא גם באהל, ומה בין זה לאבר מן המת שהבשר הפורש ממנו טהור לגמרי, וע"כ צריך לומר ג"כ דר' שמעון סבר דגם בפורש כזית בשר מן האבר של המת גם טרם שפורש האבר מן המת ונטל כזית בשר מן האבר ג"כ ליכא עליו טומאה:

והנה ר"ש מטהר בזה לגמרי ופשיטא שאין הלכה כמותו, אבל הראב"ד סבר דרק מטומאת אבר ממועט דהיינו מטומאת אהל, אבל במגע ובמשא מטמא: והנה סברת ר' שמעון ג"כ יש לומר דמקורו מהסוגיא דנזיר שכתבנו, וזהו מדחידשה תורה טומאת אבר מן המת לומר דהאברים שבמת טומאת אברים עליו, ונפק"מ להבשר שבהאבר:

אבל שיטת הרמב"ם דהבשר שבהאברים דינם כבשר המת ממש, ואין בזה חידוש דין באבר מן המת, וזהו שכתב דאין הלכה כר' שמעון כלל, אלא דין בשר מהאבר של המת כבשר המת, ואדרבה הבשר שעל האבר הרי הוא כמת שלם, אם יש בו כזית:

איברא ברא דלפי"ז יש להקשות למה לן קרא לרבות אבר מן המת, והלא יש בכלל אבר מן החי גם אבר מן המת. ויש לומר דהרמב"ם סבר דבחלל חרב אינו מדויק על אבר מן החי, אלא אתי לדרשא דחרב הרי הוא כחלל, אבל עצם הקרא מתפרשא גם לאבר מן המת, ואי לא הוי אלא חד קרא הוי מוקמינן למסתברא לאבר מן המת, להכי איצטריך לתרי לימודים, וממילא נשאר הדין דבשר מן אבר מת דינו כבשר מת עצמו, זהו מה שנראה בביאור שיטת הרמב"ם והראב"ד בס"ד:

תוס' ד"ה כזית בשר וכו', לכאורה נראה דאבר האדם מן החי מבנין אב דשרצים ובהמה אתי וכו יעו"ש. וקשה למ"ל ללמוד מבנין אב הלא ברייתא ערוכה בנזיד נ"ג ע"ב, ובספרי במדבר פ' מ"ט, והובא ברמב"ם פר"ב מטו"מ דדרשו מקרא בחלל חרב זה אבר מן החי. ומצאתי ברש"ש שהקשה בזה, ובלב אריה קדמו בזה:

ונראה דכוונת התוס' לא על עצם הדין על אבר מן החי מאדם, דזה נלמד מקרא בהדיא, אבל כיון שיש ללמוד גם מבנין אב דשרצים ובהמה, ממילא יש לרבות או למעט כמו גבי שרצים ובהמה, וזה לגבי הפרטים היינו לגבי בשר של האבר או לגבי עצם ועל זה כתבו לכאורה, וסיימו דע"כ אין לומר כן משום דהתם גופי' בשר מן החי טהור, וע"כ כל הני מיעוטים לבשר ולעצם הוא מלימוד אחר, ולא מבנינא, עי' במהרש"ל שנראה שגם הוא הבין כן בכוונת התוס':

גמ'. שכן כתוב מגילת תענית פסחא זעירא דלא למיספד, מזה מוכח דלאחר שבטלה מגילת תענית מותר בהספד ובתענית בפסח שני, ומותר לומר תחנון ובקשה למהר הגאולה לעם ישראל:

בדין הכשר יש לעיין אם הכשר זרעים טעון שיעור כביצה או שיעור כזית: והנה בתוס' פסחים ל"ג מבואר דפליגי בזה הר"ת והר' ר' יוסף, דר"ת סבר דכמו דכל שהוא מקבל טומאה לשיטת רש"י כן מיתכשרי. והר' ר' יוסף סבר דלענין הכשר לכו"ע אין מקבל הכשר בפחות מכביצה יעו"ש:

ונראה דזה תליא בפלוגתא דרב ור' יוחנן לעיל קי"ח דאיתא שם, אמר רב חייא בר אשי אמר רב יש יד לטומאה ואין יד להכשר, ורבי יוחנן אמר יש יד לטומאה ולהכשר, ואיתא שם תניא כוותי' דר' יוחנן כשם שיש יד לטומאה כך יש יד להכשר. ואיתא שם עוד אמר רב אין יד לפחות מכזית ואין שומר לפחות מכפול ור' יוחנן אמר יש יד לפחות מכזית. ולפי"ז לר' יוחנן דסבר יש יד לפחות מכזית לטומאה, וכיון דסבר ר' יוחנן דכמו שיש יד לטומאה כך יש יד להכשר, וע"כ דהכשר וטומאה שניהן שווים לזה, וא"כ נשמע דיש יד להכשר לפחות מכזית, וא"כ מבואר דלא בעינן שיעור להכשר. וכן יש לדייק מלשון הרמב"ם בפר"ה מטומ"א ה"ג שכתב וז"ל, כשם שיש יד לטומאה כך יש יד להכשר שאם הוכשר היד הוכשר כל האוכל התלוי בו. ויש יד לפחות מכזית עכ"ל. וע"כ הכוונה שזה שכתב ויש יד לפחות מכזית, קאי גם אהכשר, הרי מבואר שע"כ סבר הרמב"ם דלא בעינן שיעור להכשר, (והמנח"ח מצוה ק"ס כתב שדעת התוס' פסחים דאף לרש"י דסובר האוכל מקבל טומאה בכל שהוא מ"מ אינו מקבל הכשר בפחות מכביצה), ובכ"מ אינו מבואר חילוק זה, יעו"ש. ולפי מה שכתבנו מבואר להדיא דסבר דהכשר וטומאה שניהן שווים:

והנה לשיטת התוס' בשיטת רש"י דאין אוכל הוכשר לקבל טומאה רק אם שיעורו כביצה, קשה לפי"ז לא יצוייר הכשר על הזרעים כמו חטים ושעורים וכל הזרעים שאין בהם שיעור כביצה, והנה יש לומר דבריה שאני, כמו שמשני הש"ס לעיל קי"ט דמקשה למ"ד דלענין שומר בעינן כפול ופריך שם מהא דעל כל זרע זרוע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה, ומשני בריה שאני, וא"כ איכא למימר דבבריה לא בעינן שיעור, אבל לא משמע כן מדברי הרב ר' יוסף שם בתוס' שכתב דכיון דכתיב אשר יבא עליהם מים לבתר אשר יאכל דמזה נפקא ליה לטמא אחרים בכביצה, וכיון דלענין לטמא אחרים לא מהני בריה, א"כ לדידי' לא מהני בריה להכשיר. ועוד דהתם בפסחים בהא דטמא מת שסחט זיתים וענבים הני הזגים שבפנים ג"כ ברי', ומכל זה ליתא לטומאה מטעם שהם פחות מכביצה, וא"כ לשיטה זו כל הזרעונים שהם בפחות מכביצה אינם בתורת הכשר, וזה דבר חדש:

והנה לכאורה איכא למימר דשאני בריה כמו שמשני הש"ס לעיל קי"ט דפריך שם מהא דתנא דבי ר' ישמעאל להוכיח דיש דין שומר לפחות מכפול, ומשני בריה שאני, וה"נ איכא למימר דלענין הכשר בהזרעונים שהם פחות מכביצה מהני בהו הכשר מטעם שהם בריה. אמנם שם בסוגיא לקמן בהא דבעי רב אושעיא בשני שומרים מהו שיצטרפו מביא הש"ס תא שמע דתנא דבי רבי ישמעאל וכו' ומשני בחטי דשמעון בן שטח ופירש"י שהוא כשתי כליות של שור הגדול, והא דלא משני בריה שאני פירש"י בד"ה חטין, דתירוצא דחיקא הוא יעו"ש. נמצא דלפי המסקנא לא קיימא האי תירוצא דבריה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' דלשיטה זו לא הוי הכשר לזרעונים שהם פחות מכביצה: עוד קשה בהא דתנן כלים פר"ח מ"י והובא בעירובין צ"ט, היה אוכל דבילה בידים מסואבות והכניס ידו לתוך פיו ליטול צרור ר"מ מטמא, ופירש"י שהרי הוכשרה התרומה ברוק שבפיו יעו"ש. והנה הדבילה אינה גדולה כביצה, ומכל זה הוכשרה לקבל טומאה, הרי חזינן דלא בעינן שיעור כביצה להכשר. ודוחק לומר שהוא מדרבנן. ועוד דאם ההכשר דרבנן לא היו גוזרין טומאה לתרומה בשביל טומאת ידים שהוא מדרבנן, והיינו דדבילה תרומה שלה הוא מדרבנן כמו"ש התוס' בר"ה י"ב ד"ה תנא דרבנן, וא"כ בעינן שיהיה ההכשר מדאורייתא:

וגם בהא דאיתא בסוכה ל"ה של תרומה לא יטול פליגי בה רבי אמי ורבי אסי חד אמר מפני שמכשירה וכו'. וקשה מה יענה לר"מ דסבר שיעור אתרוג כאגוז וא"כ לא שייך הכשר, והש"ס דקאמר מאי בינייהו, מדוע לא אמר דנפק"מ לר"מ דסבר כאגוז ליכא משום הכשר ואיכא משום הפסד. ומצאתי אח"כ בהגהות משנ"א שהעיר בזה בשם מי נפתוח:

לכן נראה דבריה שאני, ובזרעונים כברייתן כו"ע סברי דלא בעינן שיעור כביצה, וזהו כדאיתא לעיל שמשני הש"ס בריה שאני, והא דלא סבר כן הש"ס לקמן, שאני התם דלענין הצטרפות שני שומרים משני בריות אין חשיבות בריה הכא, וזהו סברת רש"י דשינויא דחיקא לומר דבשני בריות שייך יותר צירוף. אבל בריה כשהיא לעצמה יש לה חשיבות, והא דלא נחשב לבריה הני זגין שבענבים ע"כ משום דלא הוי כברייתן משום דכיון דברייתן להיות ענבים ובטלי חשיבותן דהזגין לגבי הענב כולו להכי כשסוחטין לענבים בזה בעינן שיעור כביצה:

והנה הא דאיתא לעיל ק"א דתנן טמא שאכל קודש וכו' אמרו לו אף טמא שאכל את הטהור כיון שנגע בו טמאהו, וקשה לשיטת הראשונים דבעינן כביצה לקבלת טומאה א"כ משכחת לה בשאכל כזית ואין בו כביצה דאינו מקבל טומאה. והגאון רבי יהונתן בספר יע"ד הקשה כן בצ"ע. אמנם מסתברא דאם חיבת הקודש דאורייתא לא בעינן כשיעור ביצה והוא מטעם דכיון לגם עצים נחשבים לאוכלין, וההכשר ג"כ מטעם חיבת הקודש:

אבל אם אמרינן דחיבת הקודש דרבנן, א"כ מה הקשו חכמים לר' יוסי דהטמא כיון שנגע בו טמאהו הא שפיר יצוייר באופן שלא הוכשר, וע"כ צריך לומר דהוכשר בפיו דהרוק מכשיר כדתנן במכשירין פר"ו וכדתנן בהא דדבילה בפיו דהוכשר מטעם הרוק שבפיו ומיירי גם בשלא הניח כשיעור ביצה והוי הכשר, וזהו שאמרו לו אף טמא שנגע בו טמאהו, והיינו דע"כ נוגע בפיו ובאה הטומאה וההכשר ביחד, ואין לומר דהכוונה שיעור כביצה, א"כ אכתי תקשה לוקמי' שלא היה כביצה ולא הוכשר וממילא לא נטמא, וע"כ דלא בעינן שיעור כביצה. נמצא דאם חיבה"ק דרבנן ע"כ סברי דלא בעינן כשיעור ביצה לקבלת טומאה וגם להכשר:

אבל זה לא אתי שפיר דהרי אמרו לו לר' יוסי ואיהו סבר דרוק כל זמן שהוא בפיו אינו מכשיר כדאיתא שם במשנה, וא"כ היה לר' יוסי להשיב דלדידיה ליכא בזה טומאה מטעם חסרון הכשר:

וע"כ מוכח מזה אחת משתים, או חיבת הקודש דאורייתא ולא בעי שיעור כביצה מטעם חיבה"ק או אם חיבת הקודש דרבנן, ורבנן דאמרו לו הוא ר' מאיר דסבר שהרוק שבפיו מכשיר בכל אופן, אבל תקשה מדוע לא השיב ר' יוסי דהוא סבר דיש בזה חסרון הכשר, ואפשר דר' יוסי בא להשיב אף לשיטת ר"מ, אבל ע"כ מוכח דלא בעינן שיעור:

והנה הרמב"ם בפרט"ו מטו"א ה"ז כתב מי שהיה אוכל תרומה בידים מסואבות כגון דבילה שלא הוכשרה והכניס לתוך פיו ליטול צרור אם הפך נטמאת הדבילה ברירו שהרי נטמא ביד מפני שעקרו וכו', וזהו כר' יהודה שם במשנה סוף פר"ח דכלים. והנה המגיה הקשה הלא קיי"ל ר' יהודה ור' יוסי, הלכה כר' יוסי, ור' יוסי מטהר יעו"ש. ונראה דהרמב"ם סבר חיבת הקודש דרבנן כמו"ש המל"מ בפר"ו מאי"מ ה"ח, וא"כ תקשה בהא דחולין הא דאמרו חכמים לר' יוסי דטמא שאכל קודש נטמא, והלא חסר הכשר וחיבת הקודש דרבנן, וא"כ יש לר' יוסי להשיב דמיירי שלא הוכשר, וע"כ משום דלא סגי בלא הכשר בשעה שהקודש בפיו של הטמא, והוכשר ברוק שבפיו. ולמד מזה הרמב"ם דמדלא השיב ר' יוסי לחכמים דלשיטתו אין זה הכשר, וע"כ דר' יוסי הדר ביה משיטתו, וסבר כר' יהודה, ומזה למד הרמב"ם לפסוק כר' יהודה:

וא"כ מבואר דלמ"ד חיבת הקודש דרבנן ע"כ סבר דלא בעינן שיעור להכשר, ולמ"ד חיבת הקודש דאורייתא, אפשר דשאני גבי קדשים, אבל בחולין בעינן שיעור:

והנה בתוספתא דמכשירין פר"ג תניא יהושע בן פרחיה אומר חטים הבאות מאלכסנדריא טימאו מפני אנטליא שלהן. ומה זה אנטליא פירש המפרש שהיא כלי שנוטלין לידים, ונראה כי הצדק אתו, מפני שהיו קורין להכלי שנוטלין מהם לידים אנטיל כמו"ש הט"ז באו"ח סימן ד' שמפני זה הוי נוסח הברכה נטילת על שם הכלי, יעו"ש. ועדותו של ר' יהושע בן פרחיה שהיו שופכין מהכלי של נטילה על החטים והוכשרו, וע"כ אין כאן שיעור כביצה דלא מיירי שהחטים היו ככליות כמו בימי שמעון בן שטח, והחטים הם פרודות, וגם לא מיירי שהיו בכלי שהכלי מצרפן, וע"כ או משום דלקבלת הכשר לא בעינן שיעור כביצה, או מטעם דהוי בריה, וכמו שכתבנו לעיל:

והנה שם בתוספתא איתא בראשונה היה של פול ושל טופח של צפורי מפני ששורין אותן במים בשעה שגורסין אותן יעו"ש. והנה גם המה אוכל פרוד ואין להם התחברות, וא"כ אין כאן שיעור כביצה, ומ"מ מוכשרין הן, והכא ליתא משום בריה כיון שגרוסות הן. אבל אפשר ששרו אותן במים מקודם שנעשין גרוסות. עוד איכא למימר שמפני ששרו אותן בכלי והכלי מצרפן, אבל מהא דתניא לעיל מהא דחטים שפיר מוכח או מטעם דלא בעינן שיעור או מטעם בריה, כמוש"נ:

לעיל ל"ו. האי בשר דאתכשר במאי וכו'. - וקשה הלא איכא לאוקמי' בבשר שלמים הנאכלין בכל העיר ושם הוכשרו. והפנ"י והצל"ח והאו"ח הקשו בזה, ובפסחים כ', פירש"י דיש לאוקמי באופן זה. וא"כ קשה הכל טעמא מאי לא מוקים הש"ס באופן זה מיירי הכתוב הא דוהבשר אשר יגע בכל טמא היינו בשר שלמים דהוכשר בעיר ירושלים, ואין זה משקה בית מטבחיא:

ונראה דלא רוצה הש"ס לאוקמי' הקרא דוהבשר רק לבשר קדשים קלים, דהלא מה נעשה הא דרבתה תורה טומאה לאימורים דע"כ הטומאה באה בעזרה משום דנפסלו ביוצא. וסבר הש"ס דגם ביצאו אימורים קודם זריקה ג"כ נפסלו ביוצא, עי' זבחים צ'. ולהכי מוקים הש"ס דאיתכשר בחיבת הקודש: ומזה יש לדייק דהאוקימתא קמייתא דמוקי הש"ס בפרה של זבחי שלמים, הוא לאו דוקא שלמים וזהו דלא כהקצה"ח בסימן ת"י, דמפרש דזבחי שלמים הוא בדוקא מטעם דהוי ההכשר לדעת בעלים מטעם דקדשים קלים ממון בעלים. ולפי מה שכתבנו אין לומר כן משום דע"כ הסוגיא לא ניחא לפרש בבשר שלמים לחודיא משום אימורין דהוא ממון גבוה וטומאתן ע"כ בעזרה: ויש לעיין מדוע לא מוקי הש"ס דהוכשר במים שהובא מחוץ לעזרה שאין זה מיקרי בית מטבחיא, וע"כ מוכח דגם מים ההובא מחוץ ג"כ אינו מכשיר בעזרה, והיינו דלאו דוקא מים קדושים שהוא מי כיור, אינו מכשיר אלא גם כשהובא מים מחוץ ג"כ אינו מכשיר, וכן מורה לשון הרמב"ם בפר"ו מטו"א הט"ז שכתב וז"ל, ואין לבשר קדשים הכשר אלא במשקין שיפלו על הבשר חוץ במשקה בית המטבחיים, וע"כ האי חוץ כוונתו חוץ לעזרה, וכן כתב המבי"ט בקרית ספר. והטעם בזה כיון דלא בעינן להדחת הקרביים מי כיור דוקא כמו שאיתא בתו"כ והובא בתוס' זבחים כ"ב יעו"ש. להכי אין הבדל בין מים למים ואם המים בעזרה אינם מכשירין:

ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' ד"ה עצים, אמאי משקי בית מטבחייא דכן ליתכשרו בחיבת הקודש יעו"ש. ונראה דחיבת הקודש שייך אם בעינן קדושה, אבל כיון דלא בעינן מים קדושים לא שייך חיבת הקודש. (ומטעם זה הגירסא בתוס' יין ושמן, ולא כהגה"ה הכתובה בצדה מים):

והא דלא מוקי הש"ס הא דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא, היינו שנטמא במשקין טמאין שטומאתן והכשרן באים כאחד כדתנן בפר"א דמכשירין משקין טמאין מטמאין לרצון ושלא לרצון, וזהו מפני דלא בעי הכשר, וכן פסק הרמב"ם בפר"ב מטו"א:

ונראה דלא קשה דהנה במשקין שנטמאו אין מטמאין אוכלין מדאורייתא, ורק יש לומר במשקה זב וזבה דמטמאין מדאורייתא ולא בעי הכשר ממקום אחר, ורבינו הגר"א מפרש הכא דמיירי במשקה זב וזבה, אבל אם אמרינן כן דבזה מיירי קרא דוהבשר, נמצא דלטומאת בשר בעינן תמיד משקה דזב וזבה שהוא אב הטומאה, ונעשה הבשר ראשון, אבל היאך יבוא לידי שני ושלישי ואנן מרבינן שלישי בקודש, כדאיתא בסוטה כ"ט, ולהכי מוכרח הש"ס לחדש דהוכשר בחיבה"ק:

כתב הרמב"ם בפר"ב מטו"א הכ"א כל משקה שנטמא ואחר שנטמא נפסד ונסרח הרי זה בטומאתו לעולם שאין המשקה יוצא על ידי הכלב לעולם, (פירוש דבזה שנפסד מאכילת אדם ועדיין ראוי לכלב לא נטהר מטומאתן), וכתב הראב"ד וז"ל, אמר אברהם ממדרש תורת כהנים נראה שאפילו לכתחילה מקבלין טומאה הואיל וראוים לשתות לבהמה וכן עיקר, ודוקא כשהיו ראוים מתחילה לאדם כמו שכתבתי למעלה עכ"ל. נמצא דפליגי הרמב"ם והראב"ד במשקין שנפסלו מאכילת אדם וראיין לכלב דשיטת הרמב"ם דאינן מקבלין טומאה, והראב"ד סבר דמקבלין טומאה:

והנה לכאורה נראה להעיר בזה, והוא במשנה פרה פר"ט והובא בפסחים י"ח פרה ששתתה מי חטאת בשרה טמא, ר' יהודה אומר בטלו במעיה. והנה מבואר שם בסוגיא במסקנא שאמר רב אשי דסברת ר' יהודה משום דהוי משקה סרוח, יעו"ש. והנה טומאת המי חטאת נתבטלה כשנעשית סרוחה, וע"כ רבנן דסברי בשרה טמא הוא משום דסברי דכיון דעדיין ראוי לכלב להכי תורת משקה עליהן, ועדיין הטומאה עליהן, אבל יש להבין סברת ר' יהודה דמטהר הלא בין להרמב"ם ובין להראב"ד לא פרחה הטומאה אם עדיין ראוים לכלב, וזה ודאי דוחק לומר דנפסל גם לכלב, דהרי ודאי שהכלב מלקק גם המים שעל גבי הפרש, עי' בראב"ד שם בהי"ד, ועוד דרבנן דר' יהודה דמטמאין להבשר ע"כ צריך לומר דהמשקה עדיין ראוי לכלב, וא"כ אין סברא לומר דפליגי במציאות. וביותר שהרמב"ם פוסק בפרט"ו מפרה כר' יהודה, ואעפ"י שכתב שם הרמב"ם מלתא בטעמא מטעם דבטלה השמירה ובטל דין מי חטאת, אבל זה לא יספיק רק לענין טומאה חמורה שלא יטמא, אבל עדיין תורת משקין עליהן לטומאת בשר, וכמו שפריך הש"ס שם בפסחים, ועל זה מתרץ רב אשי משום דהוי משקה סרוח, וא"כ עדיין תקשה כיון דהדין דאינו בטל מטומאה עד שתפסל מאכילת כלב וזה ליתא הכא:

ונראה דסבר הרמב"ם דהמשקין של מי חטאת שטומאתן מחמת הנגיעה במי חטאת, היינו נגיעה בעצמותן כמבואר שם ברש"י. הנה נגיעה זו לא הועילה בשעה שהבהמה בחיים, והוא מטעם שהיא טומאה בלועה, ולאחר שנשחטה הבהמה הנה הנגיעה זו כדין קבלת טומאה עכשיו, וכיון שנפסלו משתיית אדם אינן מקבלין טומאה, וזהו אליבא דרבי יהודה אבל הת"ק דר' יהודה סבר דלא בטלו המי חטאת במעיה, וא"כ אכתי איכא טומאה בקודמת עליהן, להכי בשרה טמא. וראיתי בפאר הלכה שנחית לזה:

ובזה אתי שפיר הא דתנן במשנה דעדיות והובא בפסחים כ' על מחט שנמצאת בבשר וכו' נמצא בפרש הכל טהור, ומבואר שם בסוגיא משום דהוי משקה סרוח יעו"ש. וע"כ דסתם משנה זו גם אליבא דרבנן דר' יהודה, והיינו משום דהתם בעינן שתקבל הפרש טומאה מהמחט, וכיון שאיפסל משתיית אדם שוב אינן בקבלת טומאה:

אמנם לפי"ז יש לדייק שזהו אליבא דשיטת הרמב"ם דמשקין שנפסלו משתיית אדם אינם מקבלים טומאה, משא"כ לשיטת הראב"ד דסבר דמשקין כאלה מקבלין טומאה גם בתחילה קשה משניהם היינו מהא דר' יהודה בהא דפרה ששתתה מי חטאת דע"כ מוכח דסבר דאינם בקבלת טומאה, וגם מהא דהמשנה דעדיות במחט שנמצאת בבשר דאין מקבלין טומאה מטעם דנפסלו משתיית אדם, וזה ראיה נכונה להרמב"ם:

הנה לפי מה דקיי"ל חרב הרי הוא כחלל, ולשיטת התוס' נזיר נ"ד ע"ב ד"ה ת"ש, ומזה וכו' דגם כלי מכלי צריכה הזאה יעו"ש. והנה לפי"ז יש לעיין בהא דאיתא בשבת מ"ח ת"ר מספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני חיבור לטומאה, ואין חיבור להזאה, ופירש"י שצריך להזות על כל אחד ואחד יעו"ש. וקשה היאך תועיל ההזאה הא תיכף נוגעים זה בזה ומקבלין טומאה זה מזה על ידי חיבורם, והוי נגיעה חדשה אחר ההזאה ונעשים אב הטומאה ויצטרכו להזות עליהם פעם שניה, וא"כ אין לדבר סוף, ובספר נר למאור הקשה בזה:

ונראה דמיירי בנגעו המספורת בכלים שהם שניים לטומאת מת ושניהם טמאים טומאת שבעה וצריכים הזאה. והנה לאחרי ההזאה הנגיעה שלה בהשניה שהיא נגיעה חדשה, הרי היא נעשית שלישי לטומאת מת, ולא הוי הטומאה הלזו אלא טומאת ערב כמבואר באהלות וברמב"ם פר"ה ה"ד. וזהו הביאור אינו חיבור להזאה, דהזאה של זו אינה מועילה להשניה ונשארה בטומאתה אבל הנגיעה בה אינה פועלת אלא לטומאת ערב בלבד, והרי היא כנגיעה בשרץ או בנבלה, ואין לומר דלא מהני הזאה בשנטמאת טומאה אחריתא, זה ליתא דהרי חזינן דמזין גם על נדה, והזאה פועלת לטהרה מטומאת מת כדאיתא בזבחים צ"ג, ובאופן זה מיירי הברייתא דשבת וכמוש"נ:

גרסינן בירושלמי יומא פר"א ה"ב, שכהן גדול מקריב בראש ונוטל חלק בראש, היך עבידה עור זה שלי חלה אחת משתי הלחם וכו' ופריך הכא הוא נסב כולה ודא הוא נסב פלגא אמר ר' זעירא כאן לקרבן יחיד, וכאן לקרבן צבור יעו"ש. מבואר דבקרבן יחיד נוטל הכל לעצמו אם ירצה, וקשה מדוע השמיט הרמב"ם להאי דינא דקרבן יחיד, ומשמע ג"כ דהרשות בידו ליטול הקרבנות מכל היחידים אם ירצה:

ונראה דאפשר לומר דזהו מה שכתב בפר"ה מכלי המקדש הי"ב וז"ל, ונוטל חלק בראש כיצד כשירצה אומר זו החטאת שלי וזה האשם שלי יעו"ש. והנה ע"כ זה מיירי בקרבן יחיד, והיינו בחטאת ואשם שבא על חטא, וזה האשם ליתא בצבור, ומזה נלמד לכל הקרבנות של יחידים. ובפר"ד מתמידין כתב דכהן גדול נוטל מחצה, והיינו בקרבנות צבור. ובזה מיושב מה שהקשה בשירי קרבן בסתירת דברי הרמב"ם:

תוכן העניינים

נזר הקודש - חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה