נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף קכח.
רב פפא אמר בהכשר קודם מחשבה פליגי, והיינו דהשחיטה שהיא ההכשר היתה קודם שחשב להאכילו לבן נח, וכן פירש רש"י. וקשה הלא בשחיטה נעשית המדולדל אוכל גמור כיון דשחיטה אינה עושה ניפול, ואינו צריך מחשבה להאכילו לב"נ כיון דגם לישראל מותר, ואם בשביל שאסור מדרבנן הלא כתבו התוס' לעיל ד"ה ומר סבר, דאיסור דרבנן אינו מונע מהכשר, וכן סברי כולהו אמוראי לבר מר' אחא, יעו"ש:
ועוד מדוע לא נימא דההכשר והמחשבה באים כאחד, דהיינו שהיא מתרת באכילה נעשה אוכל עם ההכשר ביחד:
לכן נראה דסבר רב פפא דהאברים והבשר המדולדלין אף לאחר שחיטה אסור באכילה לישראל, ורק לב"נ מותר. וסבר רב פפא דכיון דלישראל אסור בעי מחשבה להאכיל לב"נ והיינו דלב"נ דבמיתה תליא מילתא אין השחיטה מתירתו, ורב פפא לשיטתו דסבר דלא אמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור כמו שסבר לעיל ל"ג. ועוד דהכא לא שייך מי איכא מידי וכו' אם אמרינן דסבר דגם לישראל איכא איסור מן התורה, ומטעם זה הוי ההכשר קודם מחשבה, דהיינו המחשבה בעוד מפרכסת כדאיתא לעיל קכ"א: והנה לכאורה קשה לשיטת הרמב"ם דסבר דלא בעי מחשבה לטומאת אוכלין כמו שכתבנו לעיל, והכא חזינן דרב פפא סבר דפליגי בהכשר קודם מחשבה, הרי מבואר דבעינן מחשבה. וביותר שגם הרמב"ם סבר דהמדולדלין אסורים גם לאחר שחיטה, וגם הרמב"ם סבר דלא אמרינן מי איכא מידי כמבואר בפר"ט ממלכים:
ונראה דהרמב"ם בלא"ה לא סבר כרב פפא והיינו דרב פפא סבר דמלבד השחיטה עוד בעינן מחשבה לשווי' אוכל, וזהו כשיטת רבי אסי לעיל קכ"א. אבל הרמב"ם הא סבר בפר"ג מטו"א דלא בעי מחשבה מטעם דהשחיטה בעצמותה אין לך מחשבה גדולה מזו. וביארנו לעיל שיטתו. וע"כ סבר דכולהו הני אמוראי מדמוקמיה באוקימתא אחריתי לא סברי בזה כרב פפא, וכיון דהשחיטה היא במקום מחשבה, להכי סבר דגם קודם שחיטה שעומדת בספק לשחיטה הרי זה כמחשבה וספק מחשבה ג"כ סגי להיות נקרא אוכל כמו שכתבנו לעיל:
ובזה אתי שפיר מה שקשה לכאורה דהנה הרמב"ם פסק הכא בנשחטה דהוכשרו בדמיה, ולא בעינן הכשר שני, ואילו בהא דעולשין סבר כר' יהודה דבעי הכשר שני כדאיתא בפר"ג מטו"א, וע"כ משום דשאני הכא דלא בעינן מחשבה כלל:
ובעיקר הענין אם מהני הכשר קודם מחשבה דלאכילה, מבואר בספרנו נזר הקודש למס' זבחים, דף פ"ח דף הספר:
שם. אמר אביי הרי אמרו קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאת חוץ לעציץ טהורה, ופירש"י בעציץ שאינו נקוב כתלושה דמיא ומקבלת טומאה כשאר אוכלין או אם היתה טמאה הרי היא בטומאתה ואם הגדילה ויצאה נופה לחוץ וכו' כמחובר דמיא וטיהרה כל הקישות שבעציץ יעו"ש. והוכרח רש"י לפרש כן משום דבנקוב ליתא בקבלת טומאה. מבואר דרבנן סברי דכשם שעציץ נקוב דינו כמחובר בין מה שבתוך העציץ בין מה שבחוץ להעציץ, הנה כן גם בשאינו נקוב, אבל יש בכח הענפים שמבחוץ שיונקים מהאויר שזה הוי כקרקע לטהר גם מה שבתוך העציץ, וזהו מפני שכל מחובר כחו גדול לעשות הכל מחובר, זהו סברת רבנן. אמר ר' שמעון וכי מה טיבה לטהר, אלא הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו, והיינו שסבר דאין בכח גידולי הנופים שדינם כמחובר לטהר מה שבתוך העציץ כיון שדינו כתלוש, ואעפ"י שמודה ר"ש דעציץ נקוב דינו כמחובר לענין הכשר זרעים וע"כ הוא הדין גם לענין טומאה כדאיתא בשבת צ"ה, והיינו שע"כ באופן זה ליכא טומאה. וא"כ יש לומר דהגידול שמבחוץ תטהר גם מה שבתוך העציץ, הקשו בזה התוס' ותירצו דאין בכח מה ש שבחוץ לטהר מה שבפנים ולעשותו כמחובר יעו"ש. מבואר מזה דבזה פליגי רבנן ור"ש דרבנן סברי דהגידולין שמבחוץ היונקים מהאויר דינם שוה לעציץ נקוב, ור"ש סבר דעציץ נקוב כחו יותר גדול בהיניקה מהגידולין שיונקים מהאויר, והיינו שהיניקה מקרקע עדיף יותר: ושם בעי אביי מה שתעשה יד לחברת, וזהו לר"ש וכפירש"י משום דאליבא דרבנן ליכא טומאה כלל מפני שדין שניהם כמחובר, וקשה לכאורה כיון דלא קיי"ל כר' שמעון וא"כ ליכא נפק"מ לדינא:
והנה הרמב"ם בפר"ב מטו"א ה"ט כתב וז"ל, קישות שנטעה בעציץ והגדילה אעפ"י שיצאת חוץ לעציץ אינה מקבלת טומאה עכ"ל. וזהו אליבא דרבנן, והיינו באופן שהעציץ אינו נקוב והגידול שמבחוץ מטהר את מה שבפנים, אבל תמוה מה שכתב אעפ"י שיצאת חוץ לעציץ, הלא אדרבה עיקר הטהרה מפני הגידולין שיצאו לחוץ ויונקים מהאויר שג"כ דיניהם כמחובר והם מטהרים מה שבפנים, וזו היא כוונת הראב"ד בהשגה יעו"ש:
ומרן בכס"מ כתב דהרמב"ם מפרש המשנה בעציץ נקוב ודינא דרבנן להודיענו שהגידולין שיצאו לחוץ אינם מקבלים טומאה, ורבנן ור"ש פליגי בזה, דר' שמעון סבר דהגידולין שמבחוץ מקבלין טומאה, והעציץ הנקוב אין בכחו לטהר הגידולין שמבחוץ. ורבנן סברי דהגידולין שמבחוץ ג"כ אינם מקבלים טומאה, מפני כחו של הפנים שהוא נקוב עכת"ד יעו"ש. וזהו הביאור ברמב"ם שכתב אעפ"י שיצאת חוץ לעציץ אינה מקבלת טומאה, וע"כ לפי"ז הא דאיתא בשבת דמודה ר"ש בעציץ נקוב שדינו כמחובר להכשר זרעים שע"כ כן הדין לענין טומאה, זהו רק לגבי עצמו אבל לא למה שמבחוץ לעציץ: והנה לפי"ז תצא לדינא לרבנן בקישות שנטע בעציץ שאינו נקוב שדינו כתלוש לקבלת טומאה דע"כ הגידולין שמבחוץ אינם מטהרין מה שבפנים וגם הם בעצמן מקבלין טומאה, וזהו הנפק"מ לדינא בין רש"י והרמב"ם, דלרש"י לרבנן הגידולין שמבחוץ מטהרין מה שבפנים, וזהו גם שיטת הראב"ד, ולהרמב"ם אין כאן טהרה כלל וכולם מקבלין טומאה היינו מה שבפנים עם מה שמבחוץ, ואביי דבעי מהו לענין יד ליכא למיבעי' לרבנן גם כן והיינו דבעציץ נקוב שניהם אינם בקבלת טומאה, ובעציץ שאינו נקוב שניהם מקבלים טומאה, וליכא למיבעי אם נעשה יד לחברתה, ולר"ש עיקר הבעי' בנקוב דבזה מודה ר"ש דהוי כמחובר היינו לגבי עצמו, אבל מה שמבחוץ מקבל טומאה, ולזה בעי אם נעשה מה שמבחוץ יד לחברתה משום דבאינו נקוב שניהם מקבלין טומאה לר"ש:
אבל לפי"ז קשה טובא כיון דלר"ש בעציץ נקוב דינו כמחובר ממש ואינו מקבל טומאה כלל, וא"כ היאך שייך לומר דהגידולין שמבחוץ תהיה יד למה שבפנים כיון דמה שבפנים דינו כקרקע וליתא בקבלת טומאה כלל, ולפי"ז קשה טובא לפירושו של הרמב"ם דלשיטתו ולפירושו אין מקום לבעי' דאביי, וצע"ג:
ויש לעיין היאך הדין בעציץ העומד בארץ והגידולין נוטים חוץ לארץ, דהגידולין הנוטים לחוץ מקבלין טומאה בדין ארץ העמים שגזרו גם על גושה אם הגידולין המה בתורת יד להביא טומאה על מה שבתוך העציץ, ויש להעמיס בעי' דאביי באופן זה, וזה יש לבעי בין לרבנן ובין לר"ש. אבל לפי"ז תקשה מדוע השמיט הרמב"ם לבעי' זו. אבל יש להעיר לפי מה שפירש"י לקמן דבטומאה דרבנן לא אמרינן דין יד, וכן כתב הר"ן בחידושיו, אבל רש"י לקמן במשתחוה לחצי דלעת פירש בלשון שני דלענין טומאת ע"ז בעי, אעפ"י שהיא טומאה דרבנן, נמצא דלענין טומאת ארץ העמים תליא בפלוגתא, ובכל זה צ"ע:
שם. אמר רבי ירמיה הרי אמרו המשתחוה לחצי דלעת אסרה, ופירש"י משום איסור ע"ז אסורה בהנאה, ולר"ש דבעי אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים אין בו טומאת אוכלין, ועל זה בעי ר' ירמיה מהו שתעשה יד לחברתה. ופירש"י שתי לשונות, ללשון ראשון הבעי' לטומאה דאורייתא, והספק כיון דאיסוה"נ לאו אוכל הוא לר"ש אפשר דגם יד לא הוי, ולשון שני הוי הבעי' לטומאת ע"ז, והספק אם החצי השניה הוי לה יד כנוגע בע"ז עצמה, יעו"ש. והנפק"מ בין הלשונות אם יש יד לטומאה דרבנן, ולשיטה זו דיש יד לטומאה דרבנן אתי שפיר הבעי' לכו"ע, ואיכא ג"כ נפק"מ לענין טומאת העמים כדלעיל:
והנה הרמב"ם בפ"ח מהל' ע"ז ה"ה, הביא בעי' זו וז"ל, השתחוה לחצי דלעת וחצי האחר מעורה בו הרי"ז אסור מספק שמא זה החצי כמו יד לחצי הנעבד, עכ"ל. והשיג הראב"ד וז"ל, א"א לא אמרו זה היד אלא לענין טומאת ע"ז בלבד, אבל לענין איסור לא אמרו שאין אסור משום יד עכ"ל. ומרן כתב שיש מקום לפירוש רבינו יעו"ש. אבל תמוה טובא היכן מצינו יד לאיסור. ואפשר דכוונת מרן משום דאם אמרינן יד לטומאה ממילא יש כאן ע"ז ג"כ וממילא יש כאן איסור ע"ז. אבל קשה כיון דטומאת ע"ז דרבנן, וא"כ האיסור הנולד מפני הטומאה לא הוי יותר חמור מהטומאה ולא הוי לפי"ז אלא איסור דרבנן, וממילא בספק הוי ספק דרבנן, ומדוע פסק הרמב"ם לחומרא:
וע"כ צריך לומר דהרמב"ם סבר דהא דיד לע"ז יש לאסור מצד עצמה גם אם לא הוי יד לטומאה והיינו בשביל זה עצמה מפני שהיא יד לע"ז והרי היא כמו משמש לע"ז ויש בזה איסור מפני ע"ז עצמה. ולענין טומאה לא מיבעי הש"ס מטעם דסבר הרמב"ם דכיון דטומאה דרבנן אין דנין בה דין יד, ועיקר הבעי' אם יש בזה תורת יד, והיינו יד לע"ז, ובזה הוי ספד"א ופסק לחומרא: