נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף קכו.
אם יש בצוארו פותח טפח. הנה התוס' מסתפקים אי צוארו של כלב חשיב דבר שאין מקבל טומאה יעו"ש. וקשה למה לן אם מקבל טומאה הלא הוא עצמו נבלה כדין נבלת בהמה טמאה, וכל דבר שהוא טמא אינו חוצץ בפני הטומאה כדתנן בפרי"ג דאהלות מ"ו אלו שאין ממעטין וכו' ולא כזית מן המת ולא כזית מן הנבלה. וברש"ש כתב דהסוגיא אזלא אליבא דרבי יהודה בתוספתא הובא שם בר"ש ובאליהו רבה דסבר דאפילו המטמא באהל אם אינו ממין הטומאה דבבית ממעט יעו"ש. אבל דבריו תמוהים דלפי"ז מה מהני אם צוארו של כלב מקבל טומאה הלא לר' יהודה אם אינו אותו הטומאה דבבית ממעט, וגם חוצץ. והרי זה כאילו סתום, וא"כ היאך כתבו התוס' דאם הצואר מקבל טומאה דהרי זה כאילו פתוח להבית, והלא לר' יהודה אף אם מקבל טומאה אבל אין זה הטומאה עצמה וממעט, והכא הוי כסתום, וע"כ דהסוגיא הוי דלא כר' יהודה וא"כ הדרא הקושיא לדוכתי':
עוד קשה מה מקום להסתפק אם צואר כלב מת מקבל טומאה, הלא הוא טומאה בעצמה, ואם כוונת התוס' לקבל טומאה מטומאת מת הלא זה תליא אם אמרינן שבע לה טומאה דבעי רבא במנחות כ"ד היינו אם חלה טומאה על טומאה, ומסקנא שם אליבא דר' יוסי דבבת אחת לא אמרינן שבע לה טומאה ובזה אחר זה הוי בעי' דלא איפשטא. עוד נראה דטומאה שהיא מחמת עצמה לכו"ע אמרינן שבע לה טומאה, עי' תוס' לעיל ע"ב ע"ב ד"ה אלא, והכא שהצואר טמא בטומאת נבלה מסתברא דלא חיילה טומאה אחרת על טומאתה, וא"כ מה מספקא להתוס' בזה אם הצואר של הכלב מת מקבל טומאה מהמת, ובעיקרא דמילתא תמוה כמו שכתבנו לעיל דנבלה בעצמה אינה חייצה כדתנן במשנה דנבלה אינה ממעטת בפותח טפח, וצע"ג:
ומפני חומר הענין נראה דסברי התוס' דבשביל טומאת נבלה אין בזה חסרון למעט השיעור, מטעם דהוי סתימה דמעיקרא שהוא מתולדה, ואינו דומה להמשנה דאהלות שממעט מטפח, מפני שבא למעט ולסתום ובדבר שהוא טמא אינו ממעט, אבל כל זה כשסותם בהנבלה שבא מעלמא, אבל שאני הכא דהוי סתימה דמעיקרא הוי סתימה מעליא והרי זה כאילו אין כאן חלל, והיינו דכיון דזה הוי מקום רביתא כמו שמצינו כזה בטריפות הריאה לעיל מ"ח, והכא הוי סתימה דהצואר שהוא סתימה דמעיקרא במקום רביתא לא נחשב לפתוח, וממעט ג"כ אעפ"י שהוא דבר טמא:
אמנם אם מקבל טומאה מהמת בזה יש לומר דלא חייץ בפני הטומאה דהיאך שייך חציצה בפני טומאת מת כיון שזה הדבר בעצמו מקבל טומאה מהמת, וכמו שכתב כן הר"י מיג"ש ז"ל הובא בשיט"מ ב"ב דלא חייץ בפני הטומאה אלא מאי דלא עיילא ליה טומאה בגופיה דהוי ליה סותם בפני הטומאה, אבל מידי דעייל לי הטומאה כיון דאיהו גופיה הא איטמי ליה הוי ליה ככל הכלים שנטמאו בבית יעו"ש. וה"נ אם הצואר מקבל טומאה מהמת אינו חוצץ בפני הטומאה, אבל זה תליא אם אמרינן שבע לה טומאה או לא, והיינו דמספקא להתוס' אם הצואר מקבל טומאת מת אעפ"י שטמא משום נבלה, אבל אם אמרינן דנטמא מטומאת מת דחלה טומאת מת על טומאת נבלות אינו חוצץ מפני טומאת מת כיון שהוא גם כן נטמא בטומאה זו, ומספקא להתוס' דאפילו אם אמרינן דחיילא טומאה על טומאה, אבל אפשר דנבלה שאני מטעם טומאת עצמה, או דלמא לא שנא. זהו מה שנראה בביאור דברי התוס':
והנה המהרש"א הקשה דלדברי המקשה דהוי ס"ד דרואין קאי על הטומאה, וא"כ כשהטומאה מכנגד המשקוף ולפנים אי חשיב דבר המקבל טומאה הא אינו יכול לחוץ והרי הוא כפתוח לבית, ואם כן מהיכא מוכח לי' דרבי יוסי סבר ליה טומאה טמונה בוקעת, וצ"ע יעו"ש:
ונראה דהש"ס סובר דיותר טוב לומר דסבר רבי יוסי טומאה טמונה בוקעת, מלומר דהצואר מקבל טומאת מת, משום דלפי"ז מוכרחין אנחנו לומר דסבר רבי יוחנן דלא אמרינן שבע לה טומאה וחלה טומאת מת על טומאת נבלות גם כן, וזהו נגד הסוגיא דמנחות שם דרוצה לומר דרבי יוסי סבר דשבע לה טומאה באופן שבא זה אחר זה:
איברא ברא דהכא בהאי כלב שבלע כזית מהמת הטומאה דהנבלה וטומאת מת בא בבת אחת, והיינו דבשעה זו שמת הכלב נעשה נבלה ובשעה זו נטמא במת משום דבחיי הכלב הוי טומאה בלועה, והסוגיא שם מוכח דבבת אחת סבר רבי יוסי דיש חלות טומאה על טומאה, ואם כן הכא לרבי יוסי שפיר מקבל הצואר טומאה מהמת, ואין כאן חציצה, ובזה שפיר יש מקום לקושיות המהרש"א. וביותר קשה לרבא דאמר דר' יוסי אמר רואין את חלל הטומאה, ומיישב בזה דברי רבי יוסי בכדי לאוקמי' דברי רבי יוסי דסבר דטומאה אינה בוקעת, והלא רבא לשיטתו דסבר דרבי יוסי סבר דטומאה דבת אחת דחיילא טומאה על טומאה, ואם כן הצואר מקבל טומאת מת ואינו חוצץ בפני הטומאה, ואין זה ענין לטומאה טמונה:
ואפשר דכיון דרב אחא בריה דרבא מתני לה בהדיא דר' יוסי אומר רואין את חלל הטומאה, ומסתמא ידע רבא ג"כ מהאי ברייתא ולא מיירי ר' יוסי בהא דאין בצואר טפח:
אבל לפי"ז קשה לרש"י שפירש בד"ה אמר רבא דבאין בצוארו טפח דהתם אפילו טומאה בפנים הבית טהור מטעם דטומאה טעונה אינה בוקעת יעו"ש. וקשה הא יש לומר דחיילא טומאת מת על טומאת נבלה, וא"כ אין זה טומאה טמונה כלל, וע"כ צריך לומר דסבר רש"י דהצואר אינו מקבל טומאת מת ואין טומאת מת חלה על טומאת נבלה, אפילו בבת אחת. ובזה אפילו ר' יוסי מודה מטעם דנבלה הוי טומאה בעצמותה ולא באה על ידי קבלת טומאה, ומה דמספקא להו להתוס', לרש"י פשיטא ליה:
אמנם בעיקר סברת התוס' דאם אין בחלל טפח, והסתימה בדבר טמא הרי הוא כפתוח לבית ואין זה ענין לטומאה רצוצה, מפני שכיון שלא חייץ אין זה טומאה טמונה, הנה לא כן שיטת הראב"ד הובא בהשגה ריש פרי"ב דאהלות שכתב שם הטומאה בעצמה ממעטת מחלל טפח יעו"ש. ביאור דבריו, שאם הכזית ממת מונח בהטפח החלל הרי זה מיעוט מטפח ואינו מביא טומאה ואינה חוצצת, ויש לה דין טומאה רצוצה, וכן כתב התוס' יו"ט בפר"ג דאהלות מ"ז, והכס"מ שם כתב שבאמת כן הוא גם דעת הרמב"ם, יעו"ש:
ולפי"ז הכא אם אין בחללה טפח אינו מביא טומאה מטעם דאינו נחשב לפתוח לבית, כיון דגם מת עצמו אעפ"י שאינו ממעט מטפח אבל עכ"פ דינו כסתום, ויש לזה דין טומאה רצוצה ובוקעת ועולה. ולשיטה זו אתי שפיר גם כן הא דלעיל הא דקולית המת דקאמר הש"ס דבוקעת ועולה בדין טומאה רצוצה, ולא שייך בזה לדון דהוי כפתוח מטעם דלא חייץ, והוי משום דדינו כסתום, וכמוש"נ:
שייך לנזר הקודש על חולין דף קכו עמוד א
בדין טומאת מת סימן א:
כתב הרמב"ם בפר"א מטו"מ ה"א, המת מטמא במגע ובמשא ובאהל טומאת שבעה, וטומאת מגע ובאהל מפורשין בתורה וכו' וטומאת משא מפי השמועה, וק"ו הדברים וכו'. והקשה הכס"מ הלא אין עונשין מן הדין כדאיתא כן בספרי דאין ללמוד טומאת מגע מק"ו מפני שאין עונשין מן הדין, ולהכי כתיב בהדיא טומאת מגע, וא"כ היאך למידין משא מק"ו הלא גם בזה אין עונשין מן הדין, יעו"ש:
ונראה דלאחר שרבתה תורה טומאת מגע שפיר יש ללמוד משא מן הדין, והיינו דכמו שכתב הה"מ בפר"ב ממ"א דבאופן דאיכא איסור עשה עונשין מן הדין, הנה כן יש לומר הכא כיון דאמרה תורה טומאת מגע במת, שפיר יש ללמוד גם משא מן הדין. וזה הדבר, דאם לא אמרה תורה טומאת מגע לא הוי ילפינן טומאת מגע, וגם טומאת משא בטומאת מת, והא דמטמא באהל הוי אמרינן דזהו חידוש דין במת. אבל שארי טומאות אין בו, כמו בטומאת נבלת עוף טהור שאינו מטמא אלא בביה"ב, ואין בו לא טומאת מגע ולא טומאת משא. ואין זה שייכות לטומאת נבלת בהמה, כן הוי אמרינן גם בטומאת מת שאין בו רק טומאת אהל, ולא הוי ילפינן טומאת מגע מק"ו מטומאת אהל, מטעם אין עונשין מן הדין. אמנם כשרבתה תורה טומאת מגע, וא"כ אמרה תורה דנבלת המת דינו שוה לנבלת בהמה למגע. וא"כ חזינן דמת אדם שוה למת בהמה, עתה שפיר יש לדון ק"ו גם לטומאת משא מק"ו ואין בזה משום אין עונשין מן הדין, כיון שמצינו שהתורה שוותה נבלות להדדי:
אמנם עיקר דברי התנא בהספרי יש להבין הא דקאמר דאם לא רבתה תורה טומאת מגע לא הוי דנין מק"ו מטעם אין עונשין מן הדין, הלא כתיב בפסוק עוד פעם כל הנוגע במת בנפש האדם וגו' ונכרתה הנפש ההוא, הרי כתיב עונש מפורש בקרא. איברא דזה בא ללמד דבן שמונה מטמא, כדאיתא שם בספרי, אבל עכ"פ גם נגיעה במת גדול בזה דלא גרע מבן שמונה, וא"כ כיון דכתיב מפורש וא"כ אין כאן עונשין מן הדין:
ונראה בביאור דרשת הספרי, משום דאם לא כתבה תורה אלא חד קרא למגע הוי מוקמינן למסתברא לסתם מת, ולא הוי ידעינן להביא בן שמונה, ורק עכשיו כיון דכתיב קרא למגע להכי יש לרבות מקרא השני בן שמונה. ועל זה דרשו דהלא גם בחד קרא הוי מוקמינן להביא בן שמונה, משום דלסתם מת לא בעינן קרא משום דיש ללמוד מק"ו מטומאת אהל. ועל זה השיבו דלא הוי דנין ק"ו מטעם שאין עונשין מן הדין, אבל כיון דכתיב חד קרא למגע מת, ולהכי מוקמינן קרא השני להביא בן שמונה:
ובזה יש ליישב הא דהקשה מרן היאך ילפינן טומאת משא מק"ו, הא אין עונשין מן הדין, דלא קשה יען דכיון דכתיב עונש גבי טומאת מגע אשר זה מלמדנו דמת ונבלת בהמה שווין לטומאת מגע גם לעונש, ממילא כיון דמשא נלמד מק"ו ששוה טומאת משא למגע דומיא לנבלת בהמה, ממילא ישנו לטומאת משא לעונש גם כן:
והנה רבינו הגר"א ז"ל מוחק הא דאין עונשין מן הדין כמו שכתב מלבי"ם, יעו"ש. אבל קשה, דלפי"ז כיון דאיכא ק"ו א"כ למה כתבה תורה הא דהנוגע כמו שהקשה בספרי, והרי זה כפירכא בלא פירוקא:
ונראה דלגירסת הגר"א ז"ל הכוונה בדרשת הספרי דבעינן הק"ו בכדי ללמדנו דכוונת התורה נגיעה ממש, והיינו דיש לפרש נגיעה היינו טומאת אהל, דטומאת אהל נקרא גם כן נגיעה כדאיתא בסוגיין דקרינן לאהל מגע והיינו דהאהל נחשב כמאן דמליא טומאה, ויש בזה נגיעה. וע"כ דכן מתפרש הקרא השני דכתיב כל הנוגע במת בנפש האדם, שבא לרבות בן שמונה, שע"כ בא הריבוי גם לטומאת אהל, וכן כתב הרמב"ם בפר"ב מטו"מ ה"א, יעו"ש. ואם כן יש לפרש גם הא דכתיב הנוגע במת לכל נפש אדם שהכוונה טומאת אהל, אבל כיון דאיכא ק"ו לטומאת מגע מנבלה, והיינו כיון דכבר אנו יודעין לטומאת אהל ממילא יש ק"ו לטומאת מגע, להכי ע"כ מתפרשא נוגע, היינו נגיעה בלא טומאת אהל, וזהו נגיעה ממש, והרי זה כאילו אמר התנא דאין לפרש נוגע הכא טומאת אהל, כיון דכתיבה מקודם דמת מטמא באהל, ובא ללמדנו שלא נפרש בקרא זה נגיעה טומאת אהל, וכיון דלא בעינן לטומאת אהל לסתם מת, ממילא יש לדרוש מקרא זה לרבות בן שמונה, וא"כ תקשה למה כתבה תורה הקרא השני כל הנוגע לרבות בן שמונה. על זה דרשו שהיה בדין לרבות מק"ו מטומאת אהל לרבות נוגע ממש בלא אהל, ולהכי מידרש קרא קמא לטומאת נגיעה ממש בלא אהל, ומטעם זה בעינן עוד קרא ללמד לרבות בן שמונה:
והנה אין להקשות דלפי"ז מנין לרבות בן שמונה למגע בלא טומאת אהל, דהלא יש לפרש כל הנוגע שזהו טומאת אהל כיון דשפיר מתפרשא נגיעה שזהו טומאת אהל. אמנם זה יש ללמוד מק"ו דאם מטמא באהל ק"ו שמטמא במגע מק"ו מנבלה. ואין להשיב אין עונשין מן הדין לשיטת הגר"א ז"ל דסבר דלא שייך בזה אין עונשין מן הדין:
ואדרבה רבה לפי הגירסא בהספרי שמסיים שאין עונשין מן הדין, קשה דהלא כיון דיש לפרש כל הנוגע שהוא טומאת אהל, א"כ אכתי לא ידענו דבן שמונה מטמא במגע, ואין ללמוד מק"ו מפני שאין עונשין מן הדין, אבל לפי גירסת הגר"א אתי שפיר:
ובזה מדויק לשון הרמב"ם בפר"ב ה"א וז"ל, הנפל אעפ"י שעדיין לא נתקשרו אבריו בגידין מטמא במגע ובמשא ובאהל, כאדם גדול שמת, שנאמר הנוגע במת לכל נפש אדם, עכ"ל. והיינו שמפרש דבפסוק זה מפורש כל הטומאות גם אהל ומגע:
רק זה יש לתמוה מדוע מביא הפסוק הראשון דמיירי במת גדול, ומדוע לא הביא הפסוק השני דמזה מרבה לבן שמונה. אמנם לפי מה שביארנו אתי שפיר, והיינו משום דהפסוק השני דמרבה בן שמונה יש לפרש נגיעה שהיא טומאת אהל, שזהו מסתברא יותר לרבות בטומאת מת, וזהו מפני שטומאת אהל יש בה שתים נגיעה ג"כ, ונגיעה ממש בלא טומאת אהל לא ידעינן אלא מק"ו, וכמו שדרשו בספרי מקרא קמא להק"ו שמזה ע"כ מוכח דמטמא מת בנגיעה ממש, וק"ו זה נדרש בין למת סתם בין לבן שמונה, כמוש"נ: סימן ב:
כתב הרמב"ם שם בהל' י"א וז"ל, וטומאת אהל האמורה בכל מקום הוא שתטמא אותה טומאת האדם או הכלים באחת משלש דרכים אלו, אחד הבא כולו לאהל המת או הבא מקצתו הרי זה נטמא באהל, אפילו הכניס ידו או ראשי אצבעותיו או חוטמו לאהל המת הרי זה נטמא כולו, עכ"ל. וקשה הא שיטת הרמב"ם דביאה במקצת לא שמה ביאה, כמבואר בפרק ט"ז מטו"צ, וא"כ היאך כתב הכא דבהכניס ראשי אצבעותיו נטמא כולו, עי' במל"מ שם ה"ו שהקשה בזה. אבל נראה דשני דינים הם, והיינו דאעפ"י דביאה במקצת לא שמה ביאה, ולא קרינן בזה בא אל הבית, אבל טומאת אהל איכא בזה, והיינו דבמקום דבעינן ביאה לא הוי ביאה במקצת שמה ביאה, אבל עכ"פ איכא בזה טומאת אהל בזה, שע"כ הבית מאהיל עליו:
והנה תצא מזה דבכהן שאזהרתו שלא יבוא לבית שהמת שם, הנה באופן זה לא עבר על הלאו דלא יבוא, מטעם דאין זה נקרא ביאה, רק עובר משום לא יטמא והרי זה כנגיעה במת:
עוד כתב שם בהלכה זו וז"ל, נגע במשקוף וצירף ידו עם המשקוף נטמא כאילו בא במקצתו, עכ"ל. ביאור דבריו, דלא נטמא מטעם נגיעה במשקוף, והיינו דהטומאה שבבית לא נטמא הבית בעצמו, מטעם דאין טומאה במחובר. אבל מפני שצירף ידו עם המשקוף הרי זה כאילו הכניס ידו לתוך הבית, והרי זה ביאה במקצת, ומשמיע לנו הרמב"ם דהצירוף ידו עם המשקוף ג"כ דינו כאילו הכניס ידו לתוך הבית, וע"כ דמפרש הרמב"ם דהא דתנן בפרי"ב דאהלות הנוגע במשקוף, היינו לא מצד נגיעה הוא טמא, דע"כ הבית אינו מטמא בנגיעה, מפני שאינו כקבר אטום או קבר סתום דתנן בפר"ז מ"א דאם היה שם טפח על טפח מטמא כל סביביו, יעו"ש. משום דלא מיירי בבית סתום, עי' רמב"ם ריש פר"ז. דזה לא שייך הכא, שהטומאה בבית, ולהכי מפרש הרמב"ם דע"כ כוונת התנא במשקוף טמא היינו מפני טומאת אהל, שמטמא גם במקצת. ומטעם זה תמהני על מרן בכס"מ שמתמה על הרמב"ם שכתב צירף ידו, כיון שבנגיעה טמא, יעו"ש. וקשה הלא מבואר דע"כ סבר הרמב"ם דלא נטמא בנגיעה בהמשקוף רק מטומא תאהל, ולהכי בעינן צירף ידו: והנה רבינו הגר"א ז"ל שם במשנה בפרי"ב מפרש הנוגע במשקוף טמא, מפרש שעל עצמו מושך הטומאה מן הבית בכל שהוא כדאמרינן בשפוד רפ"ק וכו'. ומשמע שהוקשה לרבינו מדלא תנא דבעינן טפח על טפח, אבל מה זה שייכות להא דכל המטלטלין דמביאין טומאה על עצמן בכל שהוא, דע"כ זהו רק במטלטל, משא"כ הכא דהמשקוף מחובר לבית ודינו כמחובר, וצ"ע: ובעיקר הא דכתב הרמב"ם הא דצירף ידו, והיינו דבאופן זה איכא משום טומאה וליכא משום ביאה ובא אל הבית מבואר בנזיר מ"ג דאייתא שם אלא אמר ר"א צירף ידו משום טומאה איכא, משום ביאה ליכא, ולפלא על מרן הכס"מ שלא הראה מקור זה:
סימן ג
בפר"ב ה"א והנצל בבשר מטמא בכזית, איזהו נצל זה הבשר שנמוח ונעשה ליחה סרוחה וכו' שאם קרשה בידוע שהוא מבשרו, ואם לא קרשה אינה מטמאה שמא כיחו וניעו הוא עכ"ל. - ויש לדייק שדבריו סותרין זה את זה, דברישא כתב שאם קרשה בידוע שהיא מבשרו, משמע דאם לא קרשה בודאי שאינה מבשרו, ואח"כ מסיים דספק הוי מדכתב שמא כיחו ניעו. עוד קשה דאם באמת ספק הוי מדוע לא כתב דהוי ספק טומאה, ומדכתב אינה מטמאה, משמע דגם ספק טומאה ליכא, וע' במל"מ:
והמאירי שם בנזיר מפרש מאחר שנתקרשה בידוע שהיא מבשרו, אבל כל שלא קרש אין דנין עליו שהוא כבשר אלא כיחו וניעו הוא יעו"ש, מבואר דסבר שאין כאן ספק כלל. - איברא דבנזיר ג', איתא בזה הלשון אמר ר' ירמיה בסתם אי קריש מוהל הוא, לא קריש דלמא כיחו וניעו הוא, יעו"ש. הרי דאיתא דלמא שזה מורה דבספק הוי עדיין, ולכאורה זהו דלא כהמאירי, ואתי שפיר דברי הרמב"ם שכתב שמא כיון שבש"ס איתא בלשון דלמא שהוא מורה דספק הוי. איברא דמצינו לפעמים דלשון דלמא הוא לאו דוקא כמו שכתבו התוס' בפסחים קי"ד, ד"ה זאת, יעו"ש. וע"כ דכן מפרש המאירי הכא. אבל ע"כ הרמב"ם מפרש דדלמא הכא מורה דאכתי ספק הוי, אבל קשה מדוע לא כתב דהוי ספק טומאה:
ונראה דסבר הרמב"ם דגם באופן שבא מבשרו גם כן בעינן שתהיה קרוש, ואם נמוח אינו מטמא מטעם דכל עיקר הטומאה הוא כשהוא בשר, וכשנמוח יצא מתורת בשר לתורת משקה, כמו שאיתא לעיל ק"כ, בהא דהמחהו וגמעו, יעוין שם. והכא כיון דעיקר הטומאה משום בשר, בעינן קרישה, ואם לא הוי קרוש יצא מתורת בשר, ודינו כמשקין, ומשקין היוצאין מן המת אין להן טומאה כדאיתא בתוספתא פר"ד דאהלות, והובא לעיל פ"ז ע"ב, וכן פירש"י שם בנזיר, וכן איתא ברמב"ם בפר"ג מטו"מ הי"ג. וסבר הרמב"ם דכמו שהמשקין אינן בטומאת מת, הנה כמו כן גם כשנעשה מהבשר משקה אינן בטומאת מת. ולזה בעינן קרישה בפועל ממש, וכשאינן בקרישה אין בו טומאה, מטעם דחסר בזה התנאי הא דבעינן כזית בשר, ובאופן שלא נקרש אין עליו תורת בשר, ורק בליחה קרושה יש עליו תורת בשר:
והנה כן מורה לשון המאירי שם שכתב וז"ל, ועל כזית נצל, ר"ל בשר שנימוח ונעשה ליחה סרוחה ונתקרשה שמאחר שנתקרשה בידוע שהיא מבשרו. אבל כל שלא קרש אין דנין עליו שהוא כבשר אלא כיחו וניעו עכ"ל. - והנה מדכתב אין דנין עליו שהוא כבשר, ולא כתב שאין זה בשר, משמע דאף אם בא מבשר אין דנין עליו תורת בשר, אלא דנין אותו לכיחו וניעו, וכן משמע גם מדברי הקרית ספר, וע"כ דזהו שיטת הרמב"ם דאפילו אם באה הליחה מהבשר בעינן קרישה בכדי שתהיה עליו תורת כזית בשר. - ובזה מדויק לשון המשנה ג"כ דתנא כזית בשר, וכזית נצל ובצלול לא שייך כזית, וע"כ בעינן קרישה דבזה שייך כזית, ובפר"ז מנזירות ה"ב כתב הרמב"ם סתם כזית נצל:
והנה ע"כ הא דאיתא שם בנזיר ומוהל שהרתיח ופירשו בתוס' שמעלה רתיחות, ומשמע אעפ"י שלא קרש. אמנם בפירש"י שם מפרש קרש לפי גירסת הב"ח, וזהו כמו שכתבנו, דע"כ בעינן קרישה בכדי שתהיה עליו תורת בשר: אבל לפי"ז קשה, מדוע מסיים הש"ס שם דלמא כיחו וניעו הוא, וכן מסיים הרמב"ם, והלא כיון דבעינן קרישה בלא"ה, וכל זמן שלא נקרש אין בו טומאה, ומדוע הוסיפו הספק שמא כוחו וניעו הוא כיון דבלאו הכי אין בו טומאה, כיון שלא הוי עליו תורת בשר:
ועוד דמבואר בהדיא בסוגיא דלא בעינן קרישה אם אנו יודעין דבא מבשרו, כמבואר שם בסוגיא דפריך אי דידיה אע"ג דלא קריש. עוד קשה, הלא עדיין יש לברר אם נקרש על ידי רתיחה כמבואר שם בסוגיא:
לכן נראה דסבר הרמב"ם דלאחר שחידש ר' ירמיה דיש לספוקי בכוחו וניעו אם לא חזינן דנקרש, והיינו דבעינן בשר בודאי, אבל בספק בשר לא מטמא, ולא בעינן לברר, כיון דספק הוי אם בא מבשר, או מכיחו וניעו לא הוי בזה טומאה כלל:
אבל קשה הלא מבואר בסוגיא דיש לברר על ידי רתיחה, וליכא ספק, ומדוע לא כתב הרמב"ם דיש לברר על ידי רתיחה:
לכן נראה לומר דמפרש הרמב"ם דסבר הש"ס דאם נשתנה הבשר עד שנעשה נימוח הרי זה כפנים חדשות, וליכא בזה תורת בשר, אלא תורת משקה המת שהוא טהור. ומחדש רבי ירמיה דאם דומה לכיחו וניעו זהו השיעור שקרינן בזה שינוי מבשר למשקה, ונתבטל טומאת בשר, והא דקאמר דלמא כיחו וניעו לא הוי הספק שמא היא באמת כיחו וניעו, אלא אם בא לידי מדרגה זו שיש להסתפק לכיחו וניעו, הרי זה פנים חדשות ויצא מתורת בשר, וע"כ הא דקאמר הש"ס לעיל אי דידיה אפילו לא קדיש נמי, ע"כ מיירי טרם שיש להסתפק לכיחו וניעו, היינו שעדיין לא בא למדרגה זו, או שהש"ס לעיל לא סבר הא דפנים חדשות, אבל ר' ירמיה מחדש אם יש לומר דלמא כיחו וניעו הוא שוב ליכא בזה טומאת בשר, וזהו שיטת הרמב"ם שכתב שמא כיחו וניעו הוא, ובשביל "השמא" הזה ליכא טומאת בשר:
גרסינן בירושלמי פר"ז דנזיר ה"ב, איזהו נצל בשר המת שנתוק, והמוהל שקרש, ופריך הא מחוי לא לא כן אמר ר' חנינה בשם רבי חלבו המת שהתיכו הרי זה טמא חתכו והתיכו הרי זה טהור, יעו"ש בהמפרשים שהפירכא מדחזינן דהתיכו טמא דהרי זה מחוי, והנה גם במסקנא כן קיימא, והיינו דאיתא שם שמשני ר' יודן ורבי יוסי דח"א דבא למעט מי בשר, וח"א דבא למעט אם אין בו כזית לאחרי הקרישה. אבל עכ"פ מחוי טמא. ולכאורה הרי זה דלא כמו שפסק הרמב"ם. ואפשר לומר דסבר הרמב"ם דש"ס דילן פליג, ופוסק כש"ס דילן לפי הכלל בכ"מ דפליגי ש"ס דילן עם הירושלמי אזלינן בתר ש"ס דילן:
אבל אפשר לומר לפי מה שכתבנו דש"ס דילן דמטהר מחוי מיירי באופן שדומה לכיחו וניעו, ובאופן זה יצא מתורת בשר. והירושלמי מיירי באופן שניכר שבא מבשר, ואין זה בדמיון לכיחו וניעו אפילו להיות ספק: ואין להקשות מדוע לא כתב הרמב"ם באופן שהמחוי ניכר שבא מהבשר שטמא ונראה דזה לא קשה, והיינו דכיון שכתב דטהור רק באופן שיש להסתפק בכיחו וניעו, אבל לא באופן שניכר שבא מבשר:
והנה מבואר דכזית נצל דינו כבשר המת ומטמא באהל, וכמו ששנה התנא באהלות פר"ב, וכש"כ ומטמא במשא ובאהל, וכן ע"כ סבר הרמב"ם מדכתב סתם. וקשה, הא כיון דטומאת משא ילפינן מק"ו מנבלה, ואילו גבי נבלה מיבעי הש"ס בנזיר אם יש לה דין נצל, וכן פסק הרמב"ם בפר"א מאבוה"ט הי"ג, דספק הוי, יעו"ש. וא"כ כיון דגבי בהמת נבלה ספק הוי אם יש לה טומאת נצל, א"כ אין טומאת נצל גבי מת לטומאת משא יותר מלגבי טומאת נבלה. ואעפ"י דטומאת נצל במת הללמ"מ, אבל לגבי טומאת משא יותר מספיקא לא הוי, כמו גבי בהמת נבלה:
והנה מצינו בירושלמי שם לרבי יוסי דסבר בנדה כ"ו, דבשר המת שיבש ואינו יכול להשרות ולחזור כמות שהיה, טהור, מ"ט דר' יוסי מפני שגמר מן הנבלה, מה נבלה אם יבשה טהורה אף המת אם יבש טהור, ובעי רבי אמי אי מה הנבלה אם נסרחת טהורה אף המת אם נסרח יהא טהור, מעתה אין נצל כרבי יוסי, יעו"ש. - מבואר מזה דלרבי יוסי דגמר מת מנבלה ע"כ סבר דנצל שאינו ראוי לאכילת כלב אינו מטמא. ולפי"ז לטומאת משא לדידן דילפינן מנבלה מק"ו, אית לן לומר שדינו כנבלה, וכיון דגבי נבלה מספקא להש"ס אם יש לה דין נצל, א"כ מנין לומר דנצל יש לו טומאת משא:
והנה לכאורה יש להעיר לרש"י שם בנדה, שמפרש הא דמטמא רקב לרבי יוסי, דהיינו לאהל ולמשא. ולכאורה כיון דכל עיקר הא דמשא ילפינן מנבלה, וגבי נבלה ליכא טומאת רקב כלל, וא"כ מנין לומר דרקב מטמא לרבי יוסי גם במשא. בשלמא לדידן אפשר לומר דכיון דכל עיקר טומאת רקב היא מהללמ"מ יש לומר דנאמרה ההלכה גם לטומאת משא. ואין לתמוה דלגבי מת עצמו למידין משא מק"ו מנבלה, ולגבי רקב נאמרה הלכה, משום דשאני רקב כיון שעיקרו מהלכה, ועוד דאפשר שרקב אית ביה חומרא שכל גופו של מת נכלל בהאי תרוד רקב כדאיתא בירושלמי דלאחר מאה ועשרים שנה נעשה כל גופו תרוד רקב, וכשנושא עפר מלא חפנים כל גופו של מת חמור טפי, ועל זה נאמרה ההלכה, משא"כ לר' יוסי דגמר מנבלה, ובזה פריך שם בירושלמי דלפי"ז אין רקב למת כשם שאין רקב לנבלה, ועל זה משני דלר' יוסי הרקב מעצמות שזה לא נלמד מנבלה, דרק לבשר נלמד מן נבלה, יעו"ש. (אבל קשה משא מנין), והיינו דלא בעינן ברקב דומיא לנבלה, והרקב שמטמא הוא רק בשבא מן העצמות, ורקב הבא מן הבשר אינו מטמא, וקשה לפי"ז טומאת משא מנין. ואין לומר שנלמד מנבלה, הלא גם בנבלה ליכא טומאה בעצמות: והנה גם לדידן בעצם כשעורה דמטמא במגע ובמשא כדתנן בפר"ב דאהלות, וקשה הא אין ללמוד מק"ו מנבלה, כיון שעצמות דנבלה בעצמותן אינן מטמאין, וצ"ע:
סימן ד:
כתב הרמב"ם שם בה"ב וז"ל, אעפ"י שהשיעורין הללמ"מ הן, אמרו חכמים תחילת ברייתו של אדם כזית, ולפיכך שיעור טומאת בשרו כזית, עכ"ל. וכתב מרן שהמקור לזה מספרי זוטא. וקשה, דהלא מצינו שאמרו חכמים בנזיר שם, ובחולין צ"ט ע"ב, דפריך שם על כזית מגלח על כולו לא כש"כ, ומשני לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין, ואין בו כזית בשר. הרי חזינן דתחילת יצירתו גם בפחות מכזית, וכן איתא בירושלמי נזיר, דתני ר' שמעון בן יוחאי מפני מה אמרו השרץ מטמא בכעדשה מפני שהשרץ תחילת ברייתו בכעדשה, ר' יודן בעי המת יטמא בפחות מכזית דאמר ר' יוחנן להביא את הנפל שאין בו כזית, יעו"ש. שהמסקנא דאמר כן רשב"י לדרשא. אבל האמת הוי זה בכלל שיעורין והללמ"מ, וא"כ דברי הרמב"ם תמוה, שכתב מה דאיפרך בירושלמי מכח סוגיא גיא דהש"ס אשר זה מוכח מהמשנה דתנא מת ותנא גם כזית:
ונראה דהנה יש להבין בזה שמשני בירושלמי דרשב"י דאמר דלהכי שרץ כעדשה מטמא מפני שתחילת יצירתו כעדשה, הוא רק לדרשא דרוש וקבל שכר, דמה שייך דרוש וקבל שכר אם לא כן האמת, אטו מקבלין שכר על מילי דכדי ובדותא, וע"כ צריך לומר דיש בזה גם כן איזה לימוד:
לכן נראה דאלו ואלו דברי אלקים חיים, והיינו דהאמת שכן הדבר דתחילת יצירתו דהשרץ הוא כעדשה, אבל הוא מחוי וטרם נתגשם, ואין בו טומאה לעת עתה, אעפ"י שישנו במציאות. וכן גם באדם, הנה תחילת יצירתו בכזית, אבל הוא מחוי ואינו מטמא עתה כמו שהוא, ולהכי בנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין הנה הכזית בשר בשו הוא עדיין מחוי ואינו מטמא מטעם בשר כזית, וזהו סברת הרמב"ם שכתב, אבל אמרו חכמים מפני שתחילת יצירתו בכזית בשר. וזהו מהספרי זוטא, והיינו שהכזית בשר מוכן להיות נתגשם, אבל עדיין הוא מחוי בתחילת יצירתו, וליכא סתירה בין הספרי זוטא להירושלמי, וזהו שאמרו בירושלמי דרשב"י אמר זה לדרשא דרוש וקבל שכר, מפני שיש בזה לימוד גדול גם כן, דבשר מחוי אינו מטמא: והא דהוכרח הרמב"ם לכתוב טעמו של דבר מדוע הוי הלכה בבשר שיעור כזית, אשר אין דרכו של הרמב"ם לכתוב טעמים על שיעורים אשר באמת אין לחקור אחרי גזירת של הללמ"מ, ואף שכתב הרמב"ם טעמי המצות בספרו מורה נבוכים, אבל בספר היד לא כתב טעמים. ומדוע כתב הכא הטעם של השיעור כזית בשר. ונראה כי הוכרח לזה, מפני שכתב הרמב"ם בפיה"מ פר"א דאהלות וז"ל, מאמר השם או בעצם אדם, ייחס העצם לאדם עד שיהיה בו עצם ובשר, כמו כלל גשם האדם, ואז יהיה דינו כדין המת בכללו, (והיינו לטמא באהל). אולם אם לא יהיה עליו בשר או הוי עצם כשעורה, הנה יטמא במגע לאמרו על הנוגע בעצם או במשא, אבל לא יטמא באהל, לפי שטומאת אהל מיוחד באדם לבד או באבר מן האדם דומה לאדם לאמרו בעצם, ואמרו מה המת בשר ועצמות וגידין. אף אבר מן החי בשר גידים ועצמות וכו' יעו"ש. ומטעם זה לכאורה קשה מדוע כזית בשר שמטמא באהל, אעפ"י שחסר בזה התנאי הזה דלטומאת אהל בעינן אדם, ובשר לבדו בלא עצמות ובלא גידים ומ"מ מטמא באהל, להכי בשביל זה כתב הרמב"ם דכזית בשר גם כן נחשב לאדם שלם מטעם דתחילת ברייתו שיעורו כזית בשר, ולהכי חשוב הכזית בשר להיות מטמא באהל, ולא קשה מהא דמבואר דיצוייר נפל שאין עליו כזית בשר, וע"כ כמו שכתבנו דיש כזית בשר תמיד מפני שזהו תחילת יצירתו בהכרח, אבל לא הוי הכרח בשר שלם בגשם, אבל ע"כ איכא הכזית בשר, והוא מחוי, ואין עליו תורת מטמא עד שיתגשם בתמונה גשמי בשר וכמו שכתבנו: סימן ה:
ה"ג אבר שנחתך מן האדם החי הרי הוא כמת שלם וכו' בד"א כשהיה האבר שלם כברייתו בשר וגידים ועצמות וכו'.- - מבואר מזה דבלא בשר אינו מטמא משום אבר מן החי. והקשה מרן בכס"מ מהא דאיתא לקמן קכ"ח, דנפק"מ בין רבי לר"ע לארכובה הנמכרת עם הראש שאין בו בשר ור"ע סבר דמטמא, ובזה גם רבי יוסי הגלילי מודה, וא"כ הוי רבי חד לגבי תרי, ומסיים בצ"ע:
ונראה דהנה פליגי תנאי בעור בית הפרסות אם נחשב כבשר, כדאיתא לעיל קכ"ב ע"ב, ואעפ"י שבמסקנא מסיק הש"ס דיחידאה היא, אבל רבנן סברי דעור ביה"פ לא הוי כבשר. אמנם יש לומר דכיון דאינשי אכלי להו נחשב כבשר. וזהו סברת היחידאה. אבל יש לומר דגם לרבנן אעפ"י דסברי דלא הוי כבשר ממש, אמנם כל זה דוקא במקום דבעינן בשר ממש כמו לענין פיגול ולטומאת נבלות דבעינן בשר ממש, משא"כ הכא לדין אבר דבעינן בשר רק להשלים תנאי שיש בשר עם האבר, אפשר דגם רבנן מודו דהבשר שעל הפרסות כיון דאכלי להו אינשי שפיר נחשב להשלים תנאי דאבר מן החי: ואם בשביל הנפק"מ בין רבי לר"ע, יש לפרש כמו שפירש הריב"א הובא שם בתוס', שמפרש דבארכובה הנמכרת עם הראש, כו"ע סברי דהוי אבר כיון שנבראת בלא בשר (ע"כ הכוונה בלא בשר היינו דהבשר שלו הוא בתורת עור), ולא פליגי אלא דוקא באבר שהיה עליו בשר והוסר עכ"ל. ובזה איכא בין רבי לר"ע, וא"כ אין הכרח לומר דפליגי בארכובא הנמכרת עם הראש: ולפי"ז איכא למימר דהרמב"ם מפרש ג"כ דאיכא בינייהו בין רבי לר"ע באבר שהיה עליו בשר והוסר, אבל בארכובה הנמכרת עם הראש לכו"ע יש בו משום אבר, אבל לא מטעם שכתב הריב"א מטעם דלא היה עליו בשר מעולם, אלא הטעם דסבר דהבשר שעליו דין בשר עליו, ואעפ"י שע"כ גם הרמב"ם סבר דעור בית הפרסות לא נחשב לבשר, כמבואר בפר"א מאבוה"ט ה"ט, ובפר"ד ממ"א הכ"א. אמנם איכא למימר דכל זה במקום דאיכא בדין בשר ממש. אבל לענין טומאת אבר דבעינן שיהיה בשר דאז נקרא אבר, נמצא דבעינן בשר רק להשלים לתורת אבר, שפיר איכא למימר דתורת בשר איכא והיינו דלא בעינן למיעבד פלוגתא רחוקה בין היחידאה לרבנן לומר דלהיחידאה הרי זה בשר ממש ולרבנן לא נחשב כלל, והרי זה כדליתא, והרי זה כדאיתא חולין נ"א, אינהו אכלי ולדידן מיסתם נמי לא סתים, וה"נ סבר הרמב"ם דע"כ גם רבנן מודו דנחשב העור כבשר להיות משלים לתורת אבר, ולזה נחשב ע"כ אבר עם בשר:
עוד בזה, דהנה שם לעיל קכ"ב ע"ב, פליגי מאי בית הפרסות רב אמר בית הפרסות ממש, רבי חנינא אמר ארכובה הנמכרת עם הראש יעו"ש. והנה לרב ארכובה הנמכרת עם הראש גם רבנן מודו דהוי בשר. ולפי"ז ע"כ מפרש הא דאיתא שם הנפק"מ בין רבי לר"ע לא הוי כארכובה הנמכרת עם הראש כיון דלרב נחשב זה לבשר ממש. וע"כ מפרש כמו שפירש הריב"א דלא פליגי בארכובה הנמכרת עם הראש וע"כ מפרש גם כן דלא כטעם הריב"א, אלא מפרש כפשוטו מטעם דארכובה זו נחשב כבשר, וזהו סברת הרמב"ם דסבר דבעינן לתורת אבר גם בשר, ובלא בשר לא נחשב לאבר, וסבר גם כן דארכובה הנמכרת עם הראש נחשב לאבר מטעם שיש לו בשר:
סימן ו:
כתב הרמב"ם בה"ד חסר עצמו אם נשאר עליו בשר כזית מטמא כמת שלם. והראב"ד בהשגה כתב והלא כשחסר העצם בטל דין אבר, ואינו מטמא באהל רק במגע ובמשא, וכתב שגם הרמב"ם בעצמו סבר כן לקמן, יעו"ש. ודבריו תמוהין טובא, דהלא הרמב"ם מדייק שיש בשר כזית, וא"כ אף שבטל תורת אבר אבל ע"כ מטמא כמת שלם מפני הבשר כזית דמה לי אם הבשר כזית בא ממת, או שבא מאבד של מת. ומרן הקשה בזה בצ"ע:
והנה מה שכתב הראב"ד דהרמב"ם גם כן סובר כן להלן, ע"כ כוונתו בזה שכתב בפר"ג הי"ב וז"ל, ואבר מן המת שחסר בשרו או עצמו וכו' או שחסר העצם אעפ"י שיש עליו בשר כדי להעלות ארוכה מטמא במגע ובמשא, ואין בו טומאת אהל. אבל נראה שבזה שכתב שיש בו כדי להעלות ארוכה, אין בזה שיעור כזית. וכן מבואר במשנה שהוא פחות מכזית, כמו שמפרש הברטנורא במשנה ריש פר"ז דנזיר. ובע"כ מוכח כן כמובן. וא"כ אין זה שייכות לדברי הרמב"ם בהלכה זו שכתב דאיכא בשר כזית, ובזה הוא כמת שלם, מטעם משום דמה לי אם הכזית בא מחמת עצמו, או שבא מהאבר שניטל מן המת. וא"כ דברי הראב"ד מרפסין איגרי. ודוחק לומר שהיה להראב"ד גירסא ברמב"ם שאין בשר כזית כמו שראיתי בקרן אורה בנזיר שכתב כן: תניא בספרא פ' שמיני אות ק"ד, אם נאמרו למעלה למה נאמר למטה, אלא העליונים באבר מן החי, והתחתונים באבר מן המת, והלא דין הוא, ומה אבר מן החי שהבשר הפורש ממנו טהור, הרי הוא מטמא, אבר מן המת שהבשר הפורש ממנו טמא, אינו דין שהוא טמא יעו"ש. - וקשה הא איצטריך לאבר מן המת באופן שאין בו בשר כזית דהבשר הפורש ממנו אינו טמא, דאל"כ תקשה למ"ל קרא לאבר מן המת שהוא מטמא, תיפוק ליה שמטמא בשביל הבשר כזית שיש בו, ומה לי אם פירש מן המת, ומה לי אם פירש מהאבר שניטל מן המת, וע"כ צריך לומר דדין אבר מן המת הכוונה, אבר שיש עליו בשר פחות מכזית דמצד בשר אין בו טומאה מפני שהוא פחות מכשיעור, וחידשה תורה דמטמא מטעם אבר מן המת. ולפי"ז ליכא קל וחומר מהא דבשר הפורש ממנו טמא, כיון דמיירי שהבשר אין בו שיעור לטמא:
לכן נראה לומר דסבר האי תנא דאבר מן המת כשפירש מן המת אין בו טומאה מן המת, והיינו דאין על האבר אותה טומאה מה שהמת מטמא, כיון דהאבר לא נקרא מת, וכשפירש מן המת חידשה תורה עליו טומאה חדשה מטעם אבר מן המת. והיינו טומאת אבר ולא טומאת המת, ובשר הפורש מן האבר אינו טמא מפני שבא מן המת, אלא הטומאה דהבשר מן האבר טמא רק מפני שבא מהאבר, וממילא בשעה שהבשר עם האבר אין הבשר טמא מחמת עצמו, אלא טומאת אבר גם על הבשר, וממילא אין הבדל בין יש בשר כזית על האבר או פחות מכזית, והיינו דכשם שליכא טומאה בפחות מכזית, כן ליכא טומאה על הכזית גם כן כל זמן שהבשר עם האבר, ורק לאחר שנפרד ונפרש הבשר מן האבר חלה על הבשר טומאת בשר.- ולפי"ז שפיר אמר התנא דלמה לי קרא על אבר מן המת שמטמא מטעם אבר, הלא אם הבשר הפורש ממנו טמא א"כ הוא עצמו פשיטא שטמא, ואין לומר דאיצטריך קרא לטמא אבר שאין עליו בשר כזית, שהבשר שעליו טהור, דזה ליתא, כיון דגם בשר כזית שעליו גם כן טהור בשעה שהוא עם האבר, ורק האבר טמא:
נמצא לפי"ז דהבשר הנפרש מהאבר טמא רק לאחר שנפירש מהאבר, והיינו כיון שבא מאבר שהוא אבר מן המת. אמנם זה שייך אם בשעה שנפרש מן האבר היה תורת אבר עליו, אבל אם בשעה שפריש לא היה האבר בדין אבר, דהיינו שחסר עצמו ממנו, ממילא אין על הבשר תורת בשר הפרוש מאבר, וטומאת עצמו אין לו, משום דאין על הבשר שבאבר טומאה מחמת המת, רק הטומאה באה לו מטעם בשר מן האבר, וכשבטל תורת אבר אין בשר כזית שום טומאה, ורק מפני שעכ"פ בא מהמת, ממילא הבשר עם הגידים שנשארו מהאבר מטמאין במגע ובמשא, אבל אין לו טומאת אהל, ודין זה דומה להא דכתב הרמב"ם בחסר העצם אעפ"י שיש עליו בשר כדי להעלות ארוכה, מ"מ אינו מטמא באהל, וליכא נפק"מ בין אם איכא כזית או שליכא כזית, והוא מטעם דליכא בזה תורת אבר, והכזית בשר חסר לו טומאת בשר מטעם שחסר בזה תורת אבר. וזהו כוונת הראב"ד בהשגה:
והרמב"ם ע"כ סבר דהבשר כזית שבאבר יש לו גם טומאת עצמו, והרי הוא כאילו פריש מן המת גופא ולכן אעפ"י שבטל תורת אבר, אבל טומאה מהבשר כזית לא הלכה, מפני שזה היה להבשר מקודם, זהו מה שנראה בביאור שיטת הרמב"ם והראב"ד בס"ד:
סימן ז:
כתב הרמב"ם בה"ט שאר עצמות המת שאין בהן רוב מנין ולא רוב בנין וכו' אם היה בהן רובע הקב הרי אלו כמת במגע ובמשא ובאהל, יעו"ש. ועי' בכס"מ שדחק מנין להרמב"ם לחדש דגם ברובע הקב יש לו גם טומאת אהל כמת שלם, יעו"ש. - ולדעתי קשה, בזה שמבואר בתוספתא דאהלות פר"ג דבעינן רובע הקב מרוב בנין או מרוב מנין, והובא תוספתא זו בר"ש בפר"ב מ"א, דזהו פירושו, דתרתי בעינן:
ונראה דהרמב"ם למד זה מהא דתנן באהלות פר"ב מ"ז, רובע עצמות שנדקדקו דר"ש מטהר וחכמים מטמאין, היינו בשלשתן כמו שפירש הברטנורא, וכן פסק הרמב"ם בפר"ד ה"ד. ומדתנן סתם רובע עצמות, משמע אפילו בשלא הוי מרוב בנין או מנין, מבואר דרובע עצמות יש בו טומאה כמת שלם, והא דבעינן רוב בנין או מנין. זהו באופן שאין בו רובע הקב:
שם בה"י כתב הרמב"ם היה עצם אחד אפילו יש בו רובע הרי זה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל. - ולכאורה הרמב"ם לשיטתו דסבר דברובע אף שלא בא מרוב בנין או מנין ג"כ מטמא באהל, וא"כ מה זה אם בא הרובע מעצם אחד או מהרבה עצמות כיון דלא בעינן רוב. ומה שכתב שטומאת עצם אחד הלכה מפי השמועה, אפילו עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא, היינו כוונתו שאינו מטמא באהל, הנה כן מפורש בנזיר נ"ד, אבל אינו מבואר, דגם רובע אינו מטמא באהל, ואם רובע מעצם אחד אינו מטמא באהל, יש לעיין לפי"ז כמה עצמות בעינן להרובע. ואפשר דבעינן רוב עצמות. ואפשר שזה למד מהתוספתא דרוב עצמות מרוב בנין, עי' במפרש שם. אבל לא נחית לזה הרמב"ם. ואפשר דהמיעוט רק לעצם אחד, אבל שני עצמות ואיכא רובע מטמא באהל, וצ"ע:
סימן ח
כתב הרמב"ם בפר"ב הט"ו, הקבר כל זמן שהטומאה בתוכו מטמא במגע ובאהל כמת דין תורה שנאמר או במת או בעצם אדם או בקבר, אחד הנוגע בגגו של קבר או הנוגע מכותליו, והוא שיהיה בנוי וסתום ואח"כ יהיה כולו מטמא במגע ובאהל, אבל המעמיד כלים או אבנים וכיוצא בהן בצדי המת וכסה עליו מלמעלה בכלים או באבנים וכיוצא בהן, זה הכסוי המוטל מלמעלה נקרא גולל, ואלו הצדדין המעמידין את הגולל נקראין דופק ושניהם הגולל או הדופק מטמאין במגע ובאהל כקבר, וטומאתן מדברי סופרים ואינן מטמאין במשא עכ"ל. וכתב הראב"ד בהשגה וז"ל, אמר אברהם לא מחוור ובמסכת חולין גרסינן כל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק דברי ר"ע ורבי ישמעאל דריש ליה לעובר במעי אשה וגולל ודופק הלכתא גמירי לה וכו', יעו"ש. והיינו דהראב"ד הקשה דהלא מבואר דטומאתן של גולל ודופק הוא מדאורייתא, ומרן בכס"מ כתב דהרמב"ם סבר דרבינו סובר דקראי אסמכתא בעלמא, יעו"ש. - והנה כמובן הדוחק לומר דפלוגתא דר"י ור"ע פליגי בדרשת הקראי רק לאסמכתא בעלמא. - והנה לפי"ז ע"כ הא דפליגי ר' אליעזר וחכמים בפר"ב דאהלות מ"ה, לענין גולל ודופק לטומאת משא דר"א סבר דמטמאין במשא, וחכמים סברי דאין מטמאין במשא, מיירי ג"כ אם רבנן גזרו טומאת משא, וזה לא משמע כן. והיינו כמו שכתבו הברטנורא והתוס' יו"ט דכל זה מדיוקא דקראי, ופשיטא שדוחק לומר דכל זה הוי רק באסמכתא דקראי. ועוד דמבואר בתוספתא פר"ג דאהלות דר"א דמטמא במשא יליף מק"ו ממגע, יעו"ש. וע"כ דמגע בגולל ודופק הוי מדאורייתא. ולפי"ז ע"כ אין לומר שהוא מדרבנן, וקראי אסמכתא בעלמא, לכן לדעתי דברי מרן תמוהין טובא. והראב"ד בהשגה שפיר הקשה, ודברי הרמב"ם צריכין יישוב. - עוד יש להבין איזה הכרח היה להרמב"ם לחדש דטומאת גולל ודופק הוא מדרבנן שהוא נגד פשטות הסוגיא דחולין ע"ב, דפליגי רבותינו בדרשת הקראי: ונראה דהנה יש לדייק מדוע כתב הרמב"ם בהלכה זו כל עיקר הא דגולל ודופק, והלא לקמן בפר"ג דחשיב שם כל הני דמטמאין במגע ובאהל ואינן מטמאין במשא חשיב גם גולל ודופק שם בה"ג. ומדוע כתב הכא הא דגולל ודופק. - לכן נראה דשני דינים איכא בגולל ודופק, והיינו טומאת מגע וטומאת אהל שדינם כקבר גם לטומאת שבעה. לכן נראה דסבר הרמב"ם דהא דפליגי תנאי בחולין ר"י ור"ע בדרשת הקראי. אבל לכולי עלמא הטומאה דאורייתא, זהו לטומאת מגע לומר שהגולל והדופק מטמאין במגע כמו טומאת נבלה וכדומה, ורק לטומאת ערב לומד שהנוגע בגולל ודופק טמא, כמו שאם נגע בנבלה או בשרץ. - אמנם להיות דין גולל ודופק להיות מטמא באהל וגם להיות טמא שבעה כדין קבר, זה לא נלמד מהקראי שדרשו ר"י ור"ע, דשם מיירי רק לענין נגיעה כדכתיב בקרא הנוגע, והקרא מיירי רק בנגיעה כדכתיב וכל אשר יגע על פני השדה, וגם חכמים דר"א שם במשנה בפר"ב דאהלות ג"כ דרשי למעט משא מדכתיב שני פעמים אשר יגע כמבואר בברטנורא שם ובתוס' יו"ט:
ובזה מובנים דברי הרמב"ם לנכון, דהנה שם בהלכה המתחלת בדין הקבר שדינו כמת מן התורה, כמו שכתב שם דין תורה, כתב אח"כ דין גולל ודופק לומר שאעפ"י שדינם ג"כ כקבר לטומאת אהל ולטומאת שבעה ג"כ כמו שכתב הרמב"ם בפר"ו ה"ד, על זה כתב שבדין טומאת אהל וטומאת שבעה אעפ"י שדינם כקבר, אבל זה הוי רק מדברי סופרים. אבל טומאת מגע ולר"א גם טומאת משא בגולל ודופק הוי מדאורייתא. וזהו דלענין זה הא דגולל ודופק דינם כקבר ליכא לימוד מהקראי, להכי סבר שזהו מדברי סופרים, ולהכי כתב בהלכה זו הא דגולל ודופק, אעפ"י שכתב זה אח"כ, משום דכיון דמיירי הכא בטומאת הקבר. והנה גולל ודופק ג"כ דינם כקבר, להכי שנה וכתב דגולל ודופק אעפ"י שדינם כקבר לטומאה, אבל דינם בזה רק מדרבנן: ונראה עוד מה שהוכרח הרמב"ם לחדש דטומאת גולל ודופק הוא מדרבנן, מהא דאיתא בברכות י"ט ע"ב, דאמר רבי אלעזר ברבי צדוק מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל. וזהו כמבואר בסוגיא שם דמיירי באופן שהוי רק איסור דרבנן, וזה התירו משום כבוד מלכות, וכן פסק הרמב"ם בפר"ג מהל' אבל הי"ד. ר והנה התוס' שם הקשו תימה לפירוש הקונטרס דגולל כיסוי לארון דתניא כל אשר יגע על פני השדה, לרבות גולל ודופק, וא"כ גם הגולל מטמא באהל, והיאך היו מדלגין עליו, יעו"ש. והנה הרמב"ם סבר כרש"י דגולל הוא כיסוי של ארון כמו שכתבנו לעיל לשונו. וכן כתב התוס' יו"ט בפר"ב דאהלות שדעת הרמב"ם כרש"י, וא"כ תקשה קושיות התוס'. ותירוצם של התוס' דכהנים לא הוזהרו בזה, לא סבר הרמב"ם, ואדרבה כתב בפר"ג מהל' אבל ה"ב, דכהן הנוגע בקבר לוקה, ולזה חידש הרמב"ם דטומאת אהל בגולל ודופק הוא מדרבנן, היינו רק לטומאת אהל, אבל נגיעה אסור מן התורה, ולהכי כשהיו מדלגין על הגולל שאין בזה נגיעה ליכא איסור דאורייתא, והא דהיו מאהילין על הגולל כיון שהוא איסור דרבנן, זה התירו משום כבוד מלכות, זהו שיטת הרמב"ם: והראב"ד סבר דהריבוי אשר מרבה גולל ודופק, מרבה לכל מילי, היינו אפילו לטומאת אהל וטומאת שבעה, לומר שדין גולל ודופק כקבר, ומטמאין באהל גם מדאורייתא, וכמו שסברי התוס' שם בברכות. ולהכי כתב על דברי הרמב"ם לא מחוור. - והנה גם מהשגה זו שכתב לא מחוור, משמע ג"כ שהראב"ד הבין בדברי הרמב"ם שיש ליישב דבריו שלא הוי נגד הסוגיא ממש, משום דיש ליישב דבריו שרק מדין טומאת אהל כוונת הרמב"ם שהוא מדברי סופרים, לכן לא הקשה על הרמב"ם כדרכו בהרבה מקומות באופן שפסקו נגד סוגיא מפורשת, והכא כתב לא מחוור, והיינו שדעתו דגם טומאת אהל בריבוי הכתוב, וזה תלוי רק בשיקול הדעת בהבנת הלימודים, ומזה מוכח כמו שכתבנו, וזה נכון בס"ד:
סימן ט
כתב הרמב"ם בפר"ג ה"ז, טחנו כולו והניחו עד שירקיב וכו' הרי זה טמא בספק, והיינו דהוי בעי' בנזיר נ"א, ולא איפשטא. - ויש לעיין מדוע לא כתב הרמב"ם דברה"י טמא וברה"ר טהור, וכמו שכתב כן לעיל בפר"ב הי"ד בדין תבוסה בספק. ונראה מזה דשאני להרמב"ם בין ספק במציאות לספיקא דדינא. והיינו דהא דספק טומאה ברה"י טמא וברה"ר טהור מסוטה ילפינן, שהוי ספיקא דמעשה, משא"כ ספיקא דדינא לא ילפינן מסוטה, ולהכי כתב הכא דהוי ספק כעין ספיקא דעלמא:
ואף שיש לומר דשאני התם בדם תבוסה שכתב הרמב"ם הא דספק טמא ברה"י טמא וברה"ר טהור, כן איתא שם בברייתא. ודרכו של הרמב"ם לכתוב מה דאיתא בהדיא, אבל מה דליתא בהדיא לא כתב הרמב"ם, להכי לא כתב הכא ברקב בדין ספק טומאה ברה"י וספק טומאה ברה"ר. אמנם נראה יותר דשאני ספיקא דדינא, ויש לעיין אם בספק טומאה בספד"ד ברה"ר ספיקו טהור, ונראה דזה תליא בטעם דספק טומאה ברה"ר טהור, אם ילפינן מסוטה דזהו רק בספק דמציאות, אבל יש שיטה בתוס' דספק טומאה ברה"ר טהור מטעם דמוקמינן אחזקת טהרה. אבל זה תליא אם בספיקא דדינא מוקמינן אחזקה: סימן י
כתב הרמב"ם בפר"א מטו"מ הי"ט וז"ל, אין מתטמא במשא אלא האדם בלבד ולא הכלים, כיצד הרי שהיה מונח על ידו עשרה כלים זה ע"ג זה והנבלה וכיוצא בה בכלי העליון, האדם טמא משום נושא נבלה, והכלים שעל ידו כולן טהורים חוץ מכלי העליון שנגעה בו הטומאה, יעו"ש. וכן פירש הרב ברטנורא בפר"א דכלים מ"ב. אמנם ברש"י נדה נ"ד ד"ה היא, עושה משכבה אב הטומאה ולא דמה עושה משכבה אב הטומאה, אבל מטמא הוא שתחתיו משום משא להיות ראשון ואעפ"י שאינו נוגע בו, יעו"ש. הרי מבואר דרש"י סבר דכלים נטמאים משום משא. והגר"ע ז"ל בתוסר"ע העיר בזה, וצ"ע. ודברי רש"י תמוהין, כיון דדברי הרמב"ם הם מה שמבואר כן בתוספתא דאהלות פר"א ובתו"כ כמו שכתב מרן בכס"מ. ולפי"ז תמוה טובא מדוע פירש"י בלא מקור לדבריו:
ונראה ראיה לפירש"י מהא דתניא בספרי פ' חקת אות נ"ח, מנין הפורש ממנו לעשות כמוהו אמרת ק"ו ומה נבלה קלה עשה בה הפורש ממנה כמוה, המת חמור אינו דין שתעשה הפורש ממנו לעשותו כמוהו, לא אם אמרת בנבלה שטומאתה טומאת ערב מרובה, תאמר במת שמטמא טומאת ז' מועטת אמרת וכי היכן ריבה והלא במת ריבה שהמת מטמא טומאת שבעה ונבלה מטמא טומאת ערב וכו', יעו"ש. - והנה יש לעיין מה זה שאמר מעיקרא דטומאת נבלה מרובה בטומאת ערב, וע"כ הכוונה שיש בנבלה טומאת משא. ולפי הס"ד עדיין לא היה סבור דאיכא גם בטומאת מת טומאת משא, מטעם דכל עיקר טומאת משא במת הוא מק"ו מנבלה כמו שדן בזה הספרי שם. אמנם כל זה אם מת חמור מנבלה, אבל לפי מה שסבר מעיקרא דנבלה חמורה, ע"כ רק בנבלה איכא טומאת משא ולא במת. והנה לפי"ז מה שייך החומר בנבלה שכן ריבה בטומאת ערב, ואם בשביל משא לא שייך ריבה יותר ממת מטעם דהלא איכא במת מה שליתא בנבלה והוא טומאת אהל:
וע"כ הכוונה בזה שאמר ריבה בטומאת ערב בנבלה, היינו מה שמטמא הרבה בגדים בטומאת משא, ואפילו עשרה בגדים זה ע"ג זה כולם נטמאים, וזה ליתא במת טרם שידענו שמת חמור, אבל כשמשיב דמת חמור מטעם שמטמא שבעה, איתא שם בספרי אח"ז לדון ק"ו שמת מטמא בהיסט שזהו טומאת משא. - נמצא מבואר שדעת הספרי דכלים ובגדים נטמאים במשא. ואפשר שרש"י מפרש כן שם בנדה עפ"י דרשת הספרי. ולכן אעפ"י שבתוספתא איתא דכלים אינם נטמאים במשא, ע"כ סבר רש"י דתנאי פליגי בזה, היינו הספרי והתוספתא. ולענין הלכה כיון דסתם ספרי אליבא דר' שמעון, והתו"כ אזלא אליבא דר' יהודה, וידוע דר"ש ור' יהודה היכא דפליגי קיי"ל כר' יהודה, להכי פוסק הרמב"ם כשיטת התו"כ והתוספתא שהוא אליבא דר' יהודה:
סימן יא
כתב הרמב"ם שם בפר"ג ה"ט המת שנשרף וכו', אבל אם נשרף עד שנתבלבלה צורת תבניתו טהור. וכתב מרן דפסק הרמב"ם כר"ל לגבי דר' יוחנן בנדה כ"ז, משום דקאמר הש"ס דסבר ר' יוחנן כר' אליעזר דסבר באהלות פר"ב מ"ב אפר שרופים רבי אליעזר אומר שיעורן ברובע, אבל רבנן דמטהרי באפר שרופים סברי דנתבלבלה צורתו דטהור. והנה כן הדבר, שכן איתא בש"ס שם, אבל יש להבין מה זה דמיון לאפר שרופים דהיינו שנשרף לגמרי ונעשה אפר, למת שנתבלבלה צורתו, והלא אפשר לומר דרבנן דמטהרי באפר אבל בנתבלבלה צורתו אפשר דחכמים מטמאים, שע"כ אינו דומה לאפר שכל הגוף כלה, והנה בתוס' נדה שם ד"ה מת, שכתבו דר' יוחנן מצי סבר כרבנן והיינו דדוקא באפר מטהרי רבנן, יעו"ש. וא"כ קשה מדוע לא פסק הרמב"ם כר' יוחנן. ועוד אם אמרינן דמת שנתבלבלה צורתו ג"כ רבנן מטהרי, מדוע לא פליגי ר"א ורבנן במת שנתבלבלה צורתו, והוי רבותא אליבא דרבנן בכח דהתירא, ואנן יודעין באפר דכש"כ באפר שרופים, ומדחזינן דפליגי באפר שרופים שפיר יש מקום לומר דמת שנתבלבלה צורתו טמא. ואפשר דבעי התנא להודיענו דר"א סבר דבאפר שרופין שיעורו ברובע, וראיתי בריטב"א בחידושיו לנדה שמפרש הסוגיא הא דקאמר הש"ס דר' יוחנן אמר כר"א היינו דלמד דינו מר"א דכיון דחזינן דר"א מטמא אפילו באפר שרופים, א"כ בשלדו קיימת רק שנתבלבלה צורתו גם רבנן מודו שאינו מוציא מתורת מת דאי אפשר שתהיה הפלוגתא רחוקה כל כך בין רבי אליעזר ורבנן. ומסיים הריטב"א דהלכתא כר' יוחנן לגביה דר"ל דמת שנשרף דבלבול צורתו אינו מוציאו מתורת מת, וזהו כמו שכתבנו. ולכן פסק הרמב"ם בזה צע"ג:
שם ה"י, בשר המת שנפרך וכו' וכן התולעים הנהוין מבשר המת בין חיים בין מתים טהורים עכ"ל. - הנה מדייק הרמב"ם מבשר המת, וקשה דהלא גם במהוין באדם חי ע"כ לרבנן ג"כ טהורין, וכן מבואר בתמורה ל"א, דאיתא שם אלא תרווד רימה הבאה מאדם חי ד"א מטמא וחכמים מטהרין. איברא דבמשנה דאהלות איתא סתם כזית רמה, אבל ע"כ ר"א דמטמא הוא הדין גם במתהוין מאדם חי, ורבנן דמטהרין מטהרי גם בבא מן המת, אבל למה מדייק הרמב"ם מבשר המת:
והנה הנפק"מ בין אם מתהוין מבשר המת להמתהוין מהחי, דבמתהוין מבשר המת הטומאה מטעם מת, והמתהוין באדם חי יש בזה משום טומאת אבר מן החי כמו שפירש"י בתמורה שם. והנה הכא לא מיירי הרמב"ם מטעם אבר מן החי, להכי לא כתב סתם, ומדייק מבשר המת:
והנה הא דפירש"י טומאת אבר מן החי בהני רימה, יש לעיין הלא מה שייך טומאת אבר מן החי כיון שאין על הרימה תורת אבר דבעינן שתהיה אבר שלם לטומאה וכשחסר העצם ג"כ אין לו תורת אבר, ומכש"כ בהני רימה, וע"כ יותר מבשר מן החי יש לדון עליהם, ובשר מן החי אין להם טומאה, וא"כ מדוע מטמא ר"א, ודברי רש"י צע"ג:
אמנם אם נעשה הרימה באדם חי ואח"כ מת אנו דנים על הרימה שגם הם בכלל המת, ודין בשר מת עליהם, ודינם בכזית כמו דתנן במשנה, והא דאיתא בתמורה שם מלא תרווד תמוה, וכמו שכתבו שם התוס':
ואפשר לומר דלפי מה דקיי"ל דמיתה עושה ניפול, א"כ הני רימה הנעשים באדם חי הוי כאבר המדולדל, והמיתה עושה ניפול, וא"כ אין להם שייכות עם המת, ולהכי מפרש הרמב"ם דהא דאיתא בתמורה דהרימה נעשים באדם חי אזלא אליבא דמ"ד דמיתה אינה עושה ניפול, ולהכי כשמת האדם דינם של הני רימה כבשר המת, ובזה מטמא ר"א. אבל אם אמרינן דמיתה עושה ניפול לא יצוייר טומאה ולהכי מדייק הרמב"ם מבשר המת, להודיענו דמאן דמטמא מיירי גם כן באופן זה וכהמשנה דאהלות ששנה התנא סתם כזית רימה: סימן יב
שם הי"ג, כל שבמת טמא חוץ מן השיניים והשיער והצפורן הואיל וגזען מחליף ובשעת חיבורן הכל טמא כיצד המת בחוץ ושערו בתוך הבית נטמא כל אשר בבית, וכן הנוגע בשערו וכו' כשהן מחוברין הכל נטמא, יעו"ש. ביאור הדברים, דכל המחוברין למת הוי יד להכניס טומאה וגם להוציא טומאה, ולכן טהור שנגע בחיבורי המת נטמא. והתוס' בנזיר נ"א כתבו שהוא מטעם יד:
עוד כתב שערו העומד להגזז וצפרניו העומדים להנטל הואיל והן עומדים להנטל יש בהן ספק לפיכך הנוגע בהן הרי הוא ספק, עכ"ל. - והנה מקור לזה הוי בעי' דלא איפשטא שם בנזיר. והנה יש לעיין דכתב הנוגע בהן דזהו להכניס טומאה, ומדוע לא כתב בלהוציא דהיינו באופן הראשון שהמת בחוץ ושערו בפנים אם מוציא טומאה, ומשמע דעיקר הבעי' בלהכניס, אבל במוציא משמע דבזה לא קמיבעי' להש"ס, וזה טעמא בעי:
והנה לכאורה יש להבין עיקר הבעי', דמה זה ספק הא דעומד להנטל, הלא כל יד כן הוא שעומד להנטל כמו ידות האוכלין דכולן עומדין להנטל, ומ"מ משמשין בתור יד. והמאירי לנזיר כתב דלדעתו הוי זה יד מעליא. ודבריו תמוהין, כי מי יבוא אחרי המלך מאן מלכי רבנן חז"ל כיון שהם לא הכריעו. ואפשר שמפרש הבעי' לענין גנגלין כמו שיש בזה שמפרשים כן כמבואר בתוס' וברגמ"ה שם. אמנם עיקר הבעי' יש להבין:
לכן נראה דהרמב"ם אינו מפרש הא דבשעת חיבורן הכל טמא, דזה לא הוי מטעם יד, אלא הוי מטעם דבחיבורן לגוף הרי הם כגוף המת ממש. והדבר מסתבר. והיינו כי הא דרבתה תורה ידות ע"כ הביאור שהיד הוא המשמש לגוף הדבר ולא לחנם קרא יד, והיינו כי הטלטול של הדבר הוא על ידי היד, היינו שאוחז בהיד ועל ידי זה נמשך גוף הדבר והנה כל זה בכל הדברים המטלטלין, משא"כ מת שאינו מתטלטל על השערות, או על ידי הצפרנים, להכי אין להם שייכות להיות יד, וע"כ הא דבשעת חיבורו הכל טמא, היינו מפני שזה נחשב לגופו של מת:
ובזה מיבעי' הש"ס בשערו העומד להגזז, והצפרנים העומדים להנטל, אם גם בזה נחשבים כגופו של מת:
ובזה יש לומר טעמו של הרמב"ם דכתב דהנוגע בהן הרי הוא ספק טמא, והיינו הספק אם נקרא נגיעה במת עצמו כיון שספק הוי אם זה נקרא מת עצמו כיון דעומדים להנטל, משא"כ באופן שהמת בחוץ ושערו בפנים דבזה הטומאה מטעם אהל, ודין טומאת אהל שממשיך גם מה שבחוץ. והרי זה כאילו גם הגוף הוא בבית, ומפרש הרמב"ם דכל עיקר הבעי' הוא על נגיעה אם זה נקרא נגיעה בגוף. אבל לטומאת אהל דכחו של אהל להיות ממשיך הטומאה דמקצת להיות כמו שכולו תחת האהל בזה לא מיבעי' להו בש"ס, דהחיבור פועל להיות מטמא כל אשר בבית. כן נראה בביאור שיטת הרמב"ם, והיינו דבטומאת אהל אם ליכא דבר החוצץ גם כן יטמא משום אהל:
סימן יג
שם הי"ד, כבד שנימוחה מטמאה ברביעית מפני שהיא כדם נקפה, עכ"ל. והיינו כדם שנקרש ונימוח, ומקור לזה הוא מהא דבכורות נ"ה, דאמר רבי יצחק כבד שנימוח מטמא ברביעית, ופירש"י מטמא באהל ברביעית בתורת דם המת, יעו"ש. - ויש לעיין כיון דעיקרו של כבד הוא דם וכמו דאיתא שם בבכורות דקרי לכבד זכרותי' דדמא, ופירש"י שם עיקר הדם הוי כבד. והנה תנן באהלות פר"ג מ"ג,דדם שקרש טמא ומטמא גם באהל כמבואר שם במשנה. וכן פסק הרמב"ם בפר"ד הי"ג. ולפי"ז כבד שכולו דם מדוע לא אמרינן שדינו כדם שקרש ויטמא גם כמו שהוא מתורת דם. ואפשר לומר דע"כ כמו שהוא מטמא בתורת בשר כשר בכזית, ולא בעינן לטומאת דם כיון שמטמא מטעם בשר, ורק חידוש דין איכא בכבד שנימוח דנתבטל מתורת בשר שהוא אוכל ונעשה משקה, דהוי סלקא דעתא דדינו כבשר שנימוח, דבטל ממנו הטומאה, על זה משמיע לנו דכיון דכולו דם ולהכי כשנימוח נעשה דם ודינו כדם, וכיון שיצאו מתורת בשר ונעשה משקה שיעורו ברביעית: אמנם קשה, הלא מבואר בכריתות כ"א, דלא חשיב דם הכבד בהדי לב וטחול וכליות. והתוס' בחולין קי"א הוכיחו מזה דדם הכבד אפילו פירש לאו דאורייתא, עי' שם ד"ה דם. נמצא דלענין אכילה לא הוי דם, וא"כ מדוע נחשב לדם לטומאת אהל, וצ"ע. ודוחק לומר דשאני דם אדם שבלאו הכי מותר, ורק דין הוא בטומאה. ויש לעיין בכבד של אדם דאסור באכילה, היאך הדין בנימוח ונעשה דם:
סימן יד
שם הט"ו, כתב הרמב"ם ואלו אם חסרו טהורים, רביעית דם ועצם כשעורה וכזית בשר וכזית נצל ומלא חפנים רקב ואבר מן החי שחסר מעצמו כל שהוא, עכ"ל. הנה מקור הדין מהמשנה פר"ב מ"ה, יעו"ש. - אמנם הרמב"ם הוסיף כל שהוא לומר דלא אמרינן בזה רובו ככולו, אלא בעינן שיעור שלם, וחסרון משהו ג"כ מעכב מלהיות טמא, וזהו הכלל דבכל דבר הטעון שיעור גם משהו החסר מעכב. והביאור טהורין ששנה התנא, וגם הרמב"ם כתב טהורים, ע"כ הביאור דגם טומאת עצמן אין להם. ויש לעיין למאי נפק"מ דהלא גם אם יש להם טומאת עצמן, כיון דאין כח לטמא אחרים. ואפשר לומר דהכוונה ללמדנו דאם נגע בהאי פחות מכשיעור וחזר אח"כ ונגע עוד פעם בחצי שיעור אחר, שאינן צירוף אפילו למ"ד דנוגע וחוזר ונוגע מצטרפין, ולזה משמעינן דטהורים הם לגמרי אם חסרו מכשיעור, וכמו כן לטומאת אהל אם החצי שיעור בטומאת אהל בפעם ראשונה, ואח"כ היה עוד חצי שיעור מרביעית חסר, דאינן בצירוף, וזהו מטעם דבפחות מכשיעור טהורים לגמרי. עוד אפשר לומר דהכוונה דטהורים גם מדרבנן דלא גזרו רבנן טומאה בפחות מכשיעור. ואפילו למ"ד חצי שיעור אסור מן התורה באיסורים, אבל זהו משום דשם שייך חזי לאיצטרופי באכילת פרס, ואז אמרינן דאכל שיעור שלם בלמפרע. אבל בטומאה לא שייך זה, דגם אם נגע אח"כ בעוד חצי שיעור לא נעשה טמא למפרע, ולא דמי להא דנוגע וחוזר ונוגע למ"ד דיש נוגע וחוזר ונוגע דמצטרפין, דזהו כשמונח לפנינו שיעור שלם, משא"כ בפחות מכשיעור הרי זה טהרה גמורה, ואין בהם שום טומאה. וזהו הכוונה ששנה התנא טהורים. אבל כל זה ליתא, דע"כ טומאת עצמן יש להם, רק טהורים הם מלטמא אחרים, אבל טומאת עצמן יש להם מפני שבאים מטומאה, וע"כ הא דשנה התנא טהורים, וכן כתב הרמב"ם, הכוונה דלא מהני צירוף עם עוד חצאי שיעור כגון רביעית דם משני מתים דאינן מצטרפין, ולאפוקי מר' עקיבא דמטמא רביעית דם משני מתים:
אמנם לפי"ז קשה, דחשיב גם פחות מכזית בשר, ובזה סבר הרמב"ם דמצטרפין כזית בשר גם משני מתים, כמו שכתב בפר"ד ה"ג, ומקורו מהתוספתא, ולפי"ז מדוע כתב גם הא דכזית בשר דחסר כל שהוא טהור, כיון דע"כ יש לו טומאה גם לטמא אחרים בצירוף עוד כזית פחות פחות, וכמו כן הא דחשיב מלא חפנים רקב פחות כל שהוא, כיון שכתב שם בפר"ד דישנו ביצרוף בעוד רקב ממת אחר:
ונראה דכוונת התנא ללמדנו דליכא בזה איסור מצד הטומאה דמותר לכהן לכנס באהל שמונח שם הפחות מכשיעור והיינו דלא אמרינן דחצי שיעור יש בזה איסור לכהן לכנס באהל כזה המונח שם הפחות מכשיעור, שלא תאמר דיש בזה איסור חצי שיעור כבשארי איסורי תורה. והטעם בזה דלא שייך חזי לאיצטרופי, דענין חזי לצירוף שייך רק גבי איסורי אכילה דאם יאכל כשיעור פרס נעשה איסור למפרע, וזה ליתא הכא, דגם כשיצורף נעשה איסור להבא, וכמו שכתב הגאון שאג"א בסימן פ"א, לענין בל יראה גבי חמץ, דליתא בחצי שיעור מה"ט. ולזה אמרו הכא טהורים, ומותר לכהן ליכנס שם, וליכא שום איסור:
וראיתי בפ"ת סימן שס"ט, מביא בשם תשובת הר אבל דכהן מותר ליגע באבר מן החי אם אין בו כשיעור, ולא חל שם טומאה על פחות מכשיעור, יעו"ש. ואפשר שמקורו ממשנה זו:
והנה מסופקני היאך הדין באבר מן המת או בשר מן המת אם אסור בהנאה. והיינו דאף שהמת אסור בהנאה, אבל יש לומר דזה דוקא במי שיש מצוה דקבורה, והוא מן הנקברים, אבל אבר ובשר דליכא מצוה דקבורה, אפשר שמותר בהנאה. ואפשר דזה תליא בהא בדין מת נכרי אם אסור בהנאה, דהרי גם בנכרי ליכא מצוה דקבורה. ומבואר בירושלמי שבת פרק ר"ע, דמת נכרי מותר בהנאה. והתוס' ב"ק י', כתבו כן לענין עבד. והדברים ארוכים וקצרתי:
סימן טו
כתב הרמב"ם בפר"ד ה"ח וז"ל, כל המטמאין באהל שנחלקו והכניסן בתוך הבית האהל מצרפן ומטמאין באהל, עכ"ל. וכתב הראב"ד בהשגה וז"ל, אמר אברהם אעפ"י שאין שם צירוף אהל, יעו"ש. ביאור דבריו, כתב מרן דלא בעינן צירוף אהל דהרי גם אם היה באויר ונגע בחצי זית בידו אחת, ובחצי זית בידו אחרת, או האהיל על החצי זית, וחצי זית מאהיל עליו טמא אעפ"י שאין שם צירוף אהל. וזהו שמשיג הראב"ד מדוע כתב הרמב"ם ואהל מצרפן, דמשמע דבעינן צירוף אהל שעשאן להשני חצאי זיתים לאחת דוקא באופן זה איתא טומאת אהל וזה ליתא, וביותר שהרמב"ם עצמו כתב כן בסוף פרק:
והנה מרן מיישב דהרמב"ם כתב כלישנא דמתניתין כל המטמאין באהל שנחלקו והכניסן לתוך הבית, יעו"ש. וביאור דברי מרן. דאעפ"י שלשון זה דהאהל מצרפן ליתא במתניתין, אמנם כיון דתנא בתוך הבית, הכוונה שהבית שהוא האהל מצרפן, וזהו כוונת הרמב"ם. אבל דוחק לומר שכתב הרמב"ם דין שאינו כן בהלכה:
אמנם נראה דבאמת בעינן לדין צירוף כשהכניסן לתוך הבית. והיינו שאעפ"י שיש טומאת אהל גם בלא צירוף החצאים כמו מי שמאהיל על חצי זית בחוץ באויר וחצי זית מאהיל עליו, אבל עכ"פ שני החצאי זיתים הם במקום אחד, והאדם המקבל טומאה שני החצאי זיתים מאהילים עליו ממש, אמנם לא כן בשהכניס השני חצאי זיתים לתוך הבית, וחצי זית אחד מונח במזרח הבית, וחצי זית אחד מונח במערב הבית והאדם או הכלים עומדים ומונחים באמצע הבית, נמצא שאין החצאי זיתים מאהילים עליו כלל, או אף אם עומד תחת חצי זית, וא"כ חסר לו החצי זית השני. אבל כשהאהל מצרפן הרי זה כאילו האדם והכלים תחת זית שלם, לזה כתב הרמב"ם שהאהל מצרפן: שם כתב הרמב"ם בה"ד עצם כשעורה שנחלק לשנים מטמא במשא. וכתב מרן דפליגי בזה ר"ע וריב"נ בפר"ב דאהלות ופוסק כר"ע. וכתב דר"ע לא מטמא אלא במשא ולא במגע, וזה נלמד מהא דכתב לקמן כזית מן המת שחתכו לחלקים דאינו מטמא במגע, יעו"ש:
ויש לעיין היכי מיירי הא דעצם כשעורה לענין מגע, אם לא נגע בשני החצאין פשיטא דהרי חסר נגיעה בכשיעור, ואם נגע בשתי החצאין מדוע לא יטמא גם במגע. דע"כ סבר הרמב"ם דבנוגע בשני החצאין בבת אחת הוי נגיעה מעליא כמו שכתב לקמן בהי"ד, כיצד הנוגע בכשני חצאי זיתים, וע"כ שם הביאור דנגע בשתיהן בבת אחת, דאל"כ הרי סבר הרמב"ם דלא מהני נוגע וחוזר ונוגע, וגם מרן כתב בה"ח דבנוגע גם בחצי זית בידו אחת, וחצי זית בידו השני' הוי נגיעה מעליא, יעו"ש. ומכש"כ בנגע בנגיעה אחת בידו אחת. ולפי"ז בשאוחז השני חצאי עצם כשעורה בידו, מדוע לא הוי בזה טומאת מגע. וגם מה שמביא ראיה מהא דכזית מן המת שחתכו לחלקים ורדדו ודבקו שאינו מטמא במגע, הלא כתב הרמב"ם ואינו מטמא במגע קצתו שהביאור דהנגיעה היתה בקצתו ולא בכולו, ומפני שחיבור אדם לא הוי חיבור, להכי אין זה נחשב למגע דבעינן נגיעה בשיעור, אבל זה לא יספיק הכא בנגע בהשני חצאי שעורה, וא"כ מדוע לא יטמא במגע גם כן, והיינו דכמו שמטמא במשא מפני שנושאן בבת אחת, הנה כן יטמא במגע כשנגען בבת אחת:
וכן גם בהא דרובע מת אחד שנדקדקו, שכתב הרמב"ם דמטמא באהל ומשמע דבמגע לא מטמא, ג"כ יש לעיין מדוע לא מטמא במגע גם כן. אבל בזה אפשר לומר דכיון שאין בזה עצם כשעורה היינו שיש לומר דליתא בנגיעה גם השני חצאי שעורה בבת אחת, אעפ"י שדוחק לומר כן. והנה אפשר שזהו שיטת הר"ש שכתב דחכמים מטמאין בשלשתן, וזהו גם שיטת הברטנורא, ועי' בתוס' יו"ט. אבל שיטת הרמב"ם תמוה, מדוע ליתא בזה טומאת מגע. והנה בתוס' ר"ע כתב דכוונת הרמב"ם אף טומאת אהל, אבל מטמא גם במשא. אבל סבר דשיטת הרמב"ם דבמגע לא מטמא, יעו"ש. וקשה מדוע לא מטמא כיון שאיכא בזה נגיעה בצירוף החצאי שעורה דע"כ לא מיירי שנעשה דק כקמח, וצ"ע: סימן טז
בפר"ג הי"ג, כל משקה היוצא מן המתים טהור חוץ מדמו וכל מראה דמים מן המת טמא. ומפני מה לא גזרו על משקה המת כדרך שגזרו על משקין היוצאין מכל הטמאים מפני שהמת הכל בדילין ממנו לא גזרו על משקיו, עכ"ל. וקשה הא נטמאו בנגיעה כשיוצאין מן המת וע"כ מקבלי טומאה, וכמו שהקשו התוס' בחולין פ"ז ע"ב, ותירצו דמיירי שיצאו דרך שפופרת ובעודן בפנים לא מקבלין טומאה מטעם דלא נעשו משקה עדיין יעו"ש. וא"כ קשה מדוע לא נחית לזה הרמב"ם:
ונראה דסבר הרמב"ם דכיון דהכל בדילין מן המת לא הוי על המשקין תורת משקין. ודינם כמשקה סרוח, שמבואר בפסחים י"ח, דבטל תורת משקין, ומכש"כ דלא נעשה משקין באופן שהכל בדילין מזה. והא דלא קאמר הש"ס דלא גזרו מטעם דהוי זה משקה סרוח ואין עליהן תורת משקה, זהו מפני שבאמת לא הוי סרוח, ורק מפני זה שבדילין ממנו דינם כמשקה סרוח, ולא חל עליהן תורת משקה:
פר"ה ה"ג, כלים שנטמאו במת בין במגע בין באהל הרי הן לנוגע בהן כנוגע במת עצמו. - ויש לעיין שלא כתב הנטמאים במשא, דהרי המת מטמא גם במשא, ממילא יש נטמאים גם במשא, וממילא הניטמאים צריך להיות טמא טומאת שבעה כמו הניטמאים במגע, והנוגע בהם טמא טומאת שבעה, וע"כ סבר הרמב"ם דהניטמאים במשא הנוגעים בהם לא נטמאו:
אמנם נראה דשאני טומאת משא, כיון שעיקרה נלמד מק"ו מנבלה כמו שדרשו בספרי וכן כתב רבינו בפר"א, וא"כ אמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנידון, מה נבלה הניטמא במשא הנבלה אין הנוגע בה נטמא, מטעם דאדם וכלים אינם מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה, הנה כן הנטמא במשא במת גם כן אין לו כח לטמא אחרים. וכן כתב הרדב"ז בהחלק ללשונות הרמב"ם סימן רכ"ג. עוד הוסיף שם במה שכתב הרמב"ם בהי"ג בגדים הנוגעים במת, אעפ"י שהן כמת לטמא אחרים שנגעו בו טומאת שבעה, אינן כמת לטמא באהל ובמשא, שהמשא מת עצמו אינו מפורש כמו שביארנו. ומפרש הרדב"ז שגם כן הכוונה כיון שעיקר דין טומאת משא במת נלמד מק"ו מנבלה דיו לבא מן הדין להיות כנידון. ונתן הרמב"ם טעם לשני הדברים לענין טומאת אהל הוא מטעם הקרא דכתיב אדם כי ימות באהל, היינו דוקא אדם שהוא המת עצמו, ולא מה מי שבא עליו הטומאה בנגיעה, וממשא ממועט מטעם דאין להחמיר מה שליתא בנבלה:
והנה בהא דסבר הרמב"ם דהנוגע במת אין לו טומאת אהל, הנה לא כן דעת התוס' נזיר נ"ג ע"ב, ועי' בהר"ב אהלות פרי"א מ"ח. אבל הרמב"ן בפ' חקת סבר דהכלי הנוגע במת אין בו טומאת אהל, וזהו כשיטת הרמב"ם, ועי' בתוס' יו"ט שם בנזיר, ובאהלות פרט"ז מ"א:
סימן יז
כתב הרמב"ם בפר"ג ה"ג, הגולל והדופק מטמאין במגע ובאהל כקבר ואינן מטמאין במשא. ומקורו בפר"ב דאהלות מ"ד, דפליגי בזה לענין מטא ר"א וחכמים, ופוסק כחכמים דליתא בגולל ודופק טומאת משא. - ויש להבין הלא יש ללמוד מק"ו מנבלה שאינה מטמאה באהל ומטמאה במשא, ואם כן כש"כ גולל ודופק שמטמאין באהל אינן דין שמטמאין במשא, כמו שילפינן דמת מטמא במשא מזה הק"ו גופא. והתוס' יו"ט כתב כיון דמת עצמו נלמד מק"ו מנבלה, יעו"ש. ואינו מובן, כי הלא הק"ו זה עצמו איכא גם בגולל ודופק:
ונראה כמו שכתבנו לעיל, דאין ללמוד מנבלהל טומאת משא לגולל ודופק הבא מתולדה ממת, ואינו דומה לנבלה ולמת שהם מטמאין מחמת עצמן, משא"כ גולל ודופק שמטמאים מכח אחר, ואין זה טומאה יוצאה מגופו, וגבי נבלה גופה ליכא טומאת משא אלא בנבלה גופה ולא בתולדה הבאה ממנה: והנה ר"א במשנה דסבר דגולל ודופק מטמאין במשא, מבואר בתוספתא פר"ג דיליף ק"ו מנוגע ומה אם מגע הקל וכו'. אבל לא יליף מנבלה גופה מק"ו שאינו מטמא באהל, והיינו כמו שכתבנו שאין ללמוד מנבלה מפני שזהו טומאה יוצא מגופה, ואין ללמוד מהתולדה שזה ליתא גם בנבלה:
כתב הרמב"ם בפר"ד הי"ג, רביעית דם שנבלעה בכסות אם מתכבסת ויוצא ממנו רביעית דם הרי זה הכסות מתטמאה במגע ובמשא ובאהל, והיינו מפני שהרביעית דם מן המת הרי זה כמת עצמו), ואם לאו אינה מתטמאה באהל, והרי היא ככסות שנגעה במת, יעו"ש. וזהו לשיטת הרמב"ם דהנוגעים במת אין להם טומאת אהל, ולהכי אעפ"י שהכסות דינה כנגע במת בראשונה קודם שנבלעה והיתה אז רביעית בשלימות, מ"מ אין לזה טומאת אהל, וכן איתא במשנה אהלות פר"ג מ"ב. - והנה קשה לשיטת התוס' והסוברים שגם הנוגעים במת יש להם טומאת אהל. והנה רש"י בב"ק ק"א בד"ה ואם לאו טהורה, מפרש דמיירי שלא אהיל על רביעית שכבר חסר בהבלעו בכסות, יעו"ש. וכן פירשו התוס' בנדה ס"ב, דמיירי שקודם שנפל רביעית נבלע בכסות מה שאינו יכול לצאת, יעו"ש. וע"כ כוונתם לתרץ לשיטתם דסברי דהנוגעים במת מטמאים באהל, ובתוס' יו"ט נחית לזה גם כן:
והנה קשה לשיטת התוס' הא דתנן בפר"ט דכלים מ"ו, נגע בהן ככר של תרומה טהור, יעו"ש. וקשה הא הצינורא שהוא טמא מת ומטמא באהל, וא"כ נטמא הככר בטומאת אהל. ואפשר דמיירי שהיה הככר באויר בלא אהל, והככר אינו מאהיל ורק אדם וכלים מאהילים, וצ"ע:
סימן יח
כתב הרמב"ם בפרי"ד מאבוה"ט ה"ו, שרץ שנמצא צף על גבי בור בתוך הגת לתרומה ספיקו טמא ולפועלין ספיקן טהור מפני שהיא טומאה צפה, עכ"ל. והנה משמע דבתרומה לא מהני צפה להיות טהור וספיקן טמא. אבל קשה מזה שכתב הרמב"ם בהלכה הקודמת בעריבה שהיא טמא מת וככר תרומה וכו' הרי הוא בטהרתו. והקשה מרן בזה, וכתב דאפשר דהכא שאני שהוא יין דמתוך שהיא צפה טהורה לפועלין ומתוך שאינה צפה ע"פ המים טמאה לתרומה יעו"ש. ותמוה, מדוע לגבי תרומה לא הוי צפה ולפועלין הוי צפה, והמה כדברים סתומים וחתומים, וגם מ"ש יין ממים הלא גם ביין שייך צף וכמו שכתב דלגבי פועלין הוי צף, וא"כ מדוע לגבי תרומה לא הוי צף כיון שבאמת השרץ צף:
והנה הר"ש מפרש דלתרומה לא אמרינן טומאה צפה כמבואר בפר"י דטהרות מ"ו, וע"כ סבר דהאי תנא דתוספתא סבר כן. והא דעריבה שהיא תוספתא בפר"ה דטהרות סבר דגם לתרומה אמרינן טומאה צפה. אבל קשה להרמב"ם דמזכה שטרא אליבא דתרי:
ואפשר דכוונת מרן הכס"מ דכל עיקרא של ההללמ"מ בדבר טומאה צפה על פני המים, הכוונה שאין אנו דנין על המים בעצמן, אלא אנו דנין על דבר אחר שהוא גם כן שייך להיות נכנס בספק נטמא אבל אם הדבר ספק בהצפה עצמה אם נטמא בזה אין לטהר מטעם צפה, והיינו דמפרש שהשרץ צף על גבי בור בתוך הגת שהוא יין והספק אם נגע בהיין נמצא שהספק בדבר הצפה גופה בזה אמרינן דליתא בזה טהרה דצף, והיינו כיון דע"כ איכא נגיעה בהיין, והרי זה כאילו אין צפה לגבי היין, והיינו דכל עיקר הא דצפה דבשביל הצפה ספק הוי בנגיעה, וספק נגיעה הבאה על ידי צף טהור, משא"כ בשרץ על גבי בור וספק אם נגע בהיין, לא בא הספק מטעם הצף. כן נראה בביאור דברי מרן:
עוד יש להבין בעיקר דברי התוספתא דאמר שרץ שנמצא צף על גבי בור בתוך הגת, משמע דנגע השרץ בהיין, דהרי לא יצוייר צף בלא נגיעה, וא"כ מה שייך לומר ספיקו טמא הלא איכא ודאי טומאה, והיינו דלגבי היין עצמו לא שייך טומאה צפה:
לכן נראה כמו שמפרש רבינו הגר"א ז"ל בתוספתא וז"ל, לתרומה ספיקו טמא פירש לתרומה שנתרמה תחלה מתוך זה הגת טמא דכיון דמחזקינן טומאה משעה לשעה אמרינן שהיה השרץ הזה בתוך שפת הבור אף קודם שנתרמה, ולפיכך טמאה התרומה, עכ"ל יעו"ש. ביאור דבריו, דמשמיע לנו התנא בתוספתא דמחזקינן מזמן לזמן באותו מקום:
והא דלפועלין טהור זהו משום דלגבייהו הוי ספק מגע, ולדידהו הוי טומאה צפה ולכך ספיקו טהור, וכן מבואר שם בביאור הגר"א ז"ל, ופירוש זה מתוק מדבש:
ונראה דכן סבר הרמב"ם גם כן בפירושא דהתוספתא, ונראה דמטעם זה שינה הלשון דלענין היין כתב ספיקו טמא לתרומה, ולגבי הפועלין כתב ספיקן טהור להורות דיש שינוי בין הספיקות, והיינו דלגבי היין הוי רק ספק בהזמן, ולגבי הפועלין הוי ספק במגען, ובזה מיושב פסקי הרמב"ם וגם לא הוי סתירה מהתוספתא דטהרות פר"ה, משום דזה הוי לכו"ע דאמרינן טומאה צפה טהור גם לתרומה וכמו גבי הא דעריבה שהככר של תרומה טהור מטעם טומאה צפה, והכא גבי יין שאני מטעם חזקה דמחזקינן מזמן לזמן, וכמוש"נ:
סימן יט
תניא בתוספתא פר"ג דטהרות חש"ו ספיקן טהור מפני שאין בהם דעת לשאול, אמר ר' שמעון בזו מדת הדין לוקה, ומפרש רבינו הגר"א ז"ל וז"ל, פירש שאין השכל מחייב כן ודינו כספק טומאה הבאה בידי אדם, עכ"ל. והיינו שמפרש שכן סבר ר' שמעון דגם בחש"ו נקרא דעת לשאול:
ולכאורה מה זה תמה ר' שמעון הלא עיקר ספק טומאה מסוטה ילפינן, והתם יש בהן דעת לשאול, ומשולל מזה חש"ו. וע"כ צריך לומר דסבר ר' שמעון דגם גבי סוטה נאסרת קטנה וזהו מפני שסבר שיש לה רצון, וכמו שסבר הרמב"ם בפר"ב מסוטה ה"ד, וכיון שגם גבי סוטה נאסרת על בעלה מספק וא"כ יש לנו לדון גם גבי ספק טומאה דספקן טמא, וכיון שגבי קטנה כן צריך להיות כן גם גבי חרש ושוטה:
אבל רבנן סברי שיש לחלק בין מעשה שנעשה בגופה לבין דבר חיצוני, וכמו שכתבנו מזה בספרנו למס' נדה מ"ה:
עוד נראה דרבנן ור"ש לטעמייהו אזלי, והיינו דרבנן סברי דספק טומאה ברה"י טמא בטומאת ודאי מפני שהתורה עשאה לספק טומאה ברה"י כודאי טומאה. - אמנם כל זה באופן שיצוייר ודאי, ובאין בו דעת לישאול דלא יצוייר ודאי להכי לא מצינן למימר ספיקו טמא ודאי, ורק נשאר בספיקא, ובזה אמרה תורה שדינו כספק טומאה ברה"ר וספיקו טהור. אמנם ר' שמעון סבר דספק טומאה ברה"י לא הוי ודאי אלא ספק טומאה, כדאיתא ריש נדה, ממילא אין בו דעת לישאול שתמיד ספק איכא להכי ספיקו טמא, וזהו כוונת רבינו הגר"א ז"ל שדינו לר' שמעון כטומאה שביד אדם, והיינו כיון דלא בעינן אלא ספק, להכי גם חש"ו נקרא בידי אדם:
גמ'. ומאן תנא דפליג עלי' דרבי יוסי ר' שמעון דתניא ר' שמעון אומר שלש טומאת פורשות מן המת וכו' מלא תרווד רקב מטמא במשא ובאהל ואינו מטמא במגע, ופירש"י שאין נוגע בכולן. והיינו פליגא דר' יוסי דאמר מלא תרווד רקב מטמא במשא ואהל יעו"ש. והנה הא דר' יוסי מטמא במגע ע"כ לא הוי הכוונה טומאת מגע ממש כיון דלא אפשר שיגע בכולן וא"כ אין זה מגע, וע"כ הכוונה באהל נגיעה לאביי כדאיתא דלמטה מטפח אהל נגיעה ולמעלה מטפח אהל גרידא ולרבא כדאיתא דלמעלה מטפח נמי אהל נגיעה, ואהל גרידא בהמשכה כדאיתא לעיל, אבל נוגע ממש ליתא גם לר' יוסי. ולפי"ז קשה מדוע מטמא במשא הלא כיון דבטומאת נבלה בעינן לטומאת משא שיהיה ראוי לנגיעה כדדרשינן מהא דאמרה והנוגע והנושא וממועט מזה קולית סתימה כדאיתא לקמן, וכיון דטומאת משא בטומאת מת ילפינן מק"ו מנבלה כמבואר ברמב"ם בפר"א מטו"מ, וא"כ אית לן לומר דיו לבא מן הדין להיות כנידון, וע"כ כמו שכתבנו לעיל מזה במשנתינו:
אבל עכ"פ שמעינן מזה דגבי טומאת מת לא דרשינן להאי דרשא דבעינן תנאי דנגיעה לטומאת משא וכדלעיל:
והנה בטומאת משא בזב ג"כ דרשינן האי כללא דבעינן ראוי ליגע כדאיתא בשבת פ"ד. ומטעם זה הקשו התוס' בביצה ל"ב בהא דתנן אלפסין חרניות טהורות באהל המת, ופירש"י דלגבי אהל המת בעינן תוך לכלי חרס דכתיב וכל כלי פתוח, וטמאות במשא הזב שהזב מטמא כלי חרס בהיסט וכו' משום דלא בעי תוך יעו"ש. והקשו בתוס' שם הא אמרינן כל שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל היסט יעו"ש. וע"כ כוונתם לזה שדרשו בשבת דטומאת משא בזב בעינן שיהיה ראוי למגע כמבואר שם, וזהו דלא כהגאון בעל מגיני שלמה שמפרש דכוונת התוס' לסוגיא דהעור והרוטב וזהו לסוגיא דידן, דזה ליתא דע"כ אין ללמוד מזה לטומאת זב כמו שאין ללמוד מנבלה לטומאת מת כמו"ש שם ג"כ. ומטעם זה מיישב פירש"י דלא דרשינן להאי כללא גבי טומאת זב יעו"ש. אבל תמוה טובא הלא גבי זב איכא דרשה מיוחדת דבעינן ראוי למגע מדכתיב אשר יגע בו הזב וכפירש"י ותוס' שם בשבת פ"ד: אמנם מיישב שם פירש"י באופן אחר, והוא דכתב שם שלא נאמרה להאי כללא אלא במטמאים ולא בנטמאים, והיינו דאם החסרון מגע במטמא הרי זה הוי חסרון לטומאת משא, אבל אם המטמא ראוי גם למגע ורק הנטמא אינו בנגיעה מצדו לא הוי חסרון לטומאת משא, ומביא ראיה מהא דאיתא בנדה מ"ב נבלה בקומטו טמא נהי דבמגע לא מטמא מטעם בית הסתרים במשא מיהו מטמא, והיינו כיון דהחסרון בנטמא, זה אינו מעכב לטומאת משא, ומדייק גם מלשון הרמב"ם שכתב בפר"א מאבוה"ט וז"ל, שכל שאינו מטמא מן הנבלה במגע אינו מטמא במשא יעו"ש. הרי מדייק הרמב"ם מטמא, ולא כתב שלא נטמא, ובזה מיישב פירש"י בהא דאלפסין חרניות שמפרש מפני שאין להם תוך, נמצא דהחסרון בהנטמא, וזה אינו מעכב לטומאת משא עכת"ד. אבל גם בזה דבריו תמוהין דהרי פכין קטנים שפיהן צר ואינן במגע נתמעטו ממשא כדאיתא בשבת שם אעפ"י שהחסרון בנטמאין דהיינו שהפכין אינן מקבלין טומאה ומכל זה נתמעטו מטומאת משא. ושפיר הקשו התוס' שם לפירש"י. וגם המאירי בחידושיו לביצה שם כתב דהלא גם במשא הזב בעינן תוך מגזירה שוה דבו בו דכתיב בזב וכל כלי חרס אשר יגע בו הזב, וכתיב וכל כלי חרס אשר תבושל בו, מה להלן יש לו תוך וכו' כדאיתא בהדיא בספרי יעו"ש. ואם כן פירש"י שם תמוה טובא:
וליישב פירש"י נראה דהני אלפסין חרניות עומדים לעשות להן תוך. והנה הכא בסוגיא בעי רב אושעיא בהא דקולית חישב עליה לנוקבה ולא ניקבה מהו מחוסר נקיבה כמחוסר מעשה דמי או לא הדר פשטה מחוסר נקיבה לאו כמחוסר מעשה דמי, ולהכי הני אלפסין שעומדין להיות להן תוך לא הוי מחוסר מעשה, ובשביל זה שפיר יש להן שבאו לכלל מגע, ורק לגבי טומאת מת דבעינן תוך ממש לא מהני מה שעומדין להיות להן תוך מטעם דאמרה תורה וכל כלי פתוח דבעינן פתוח בפועל, אבל הא דבעינן ראוי להיות בא לכלל מגע סגי גם בזה שעומדים להיות להם תוך משום דלא בעינן רק ראוי למגע וגם זה נקרא ראוי למגע:
ושיטת התוס' יש לומר דסברי דבעי' זו לא נפשטא, וכמו שכתב הרמב"ם בפר"ב מאבוה"ט הי"ב קולית שחישב עליה לנוקבה ועדיין לא ניקבה הרי הנוגע בה ספק טמא וכו'. וכתב מרן הכס"מ נראה שהיה לרבינו גירסא אחרת דבעי' זו לא נפשטא, ומטעם זה יש לומר דהיה להתוס' גירסא זו כמו שהיה להרמב"ם. ולפי"ז גבי האלפסין לא מהני לטומאת משא כל זמן שלא נעשה להן תוך, ובשיט"מ מביא הגירסא דמחוסר נקיבה הוי מחוסר מעשה, וכן הוא גם כן בתוס' שבת פ"ד ד"ה שטהורים בזב, מביא ואעפ"י שחישב עליה לנוקבה אין טמאה במשא יעו"ש. הרי היתה להתוס' הגירסא דהפשיטות היתה שאינה מטמאה במשא, ולפי"ז תליא פירש"י ותוס' לפי הגירסא בסוגיא דידן, וכל אחד מרבותינו מפרשים לפי גירסתם בסוגיא דהכא: