אור ברסלב

נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין

דף פג.

דף פב:

משנה. יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה. ע"ד מה שכתבתי בספרי נזר הקודש בסוגיא דזבחים י"ב ליישב הא דמקשין היאך מפרש רבי אפוטריקי הקרא דפ' משפטים דמיירי בבכור, ולא שייך לילה לקדושה, כיון דממילא קדוש, וכתבתי דבבכור בלא"ה לא קשה מטעם שהוא קדשים, ובקדשים הלילה הולך אחר היום, וזמנו כלה בתחילת יום השמיני. וראיתי אח"כ כי כתב כן החת"ס ז"ל בחיו"ד סימן י"ז. אמנם נראה להעיר בזה כאשר יבואר:

והנה נחזה אנן דלפי חשבון הזה דבכל קדשים הדין כן דנחשב זמן השבעה ימים דהלילה הולך אחר היום, וא"כ לפי מה דקיי"ל דמותר להקדיש עובר כמו"ש התוס' זבחים י"ב ד"ה לילה לקדושה, ומשמע מדבריהם דגם ר' יוחנן דסבר קדושה חלה על העוברין סבר גם כן אוקימתא זו דלילה לקדושה, והנה אם אמרינן דבזה ג"כ הלילה הולך אחר היום, א"כ שפיר מתפרשין הקראי באופן דאם הקדיש עובר, אז תמיד כלה זמנו ביום השמיני, ומיושבים הכתובים. עוד יצוייר באופן דעבר והקדיש מחוסר זמן דלדברי התוס' זבחים קי"ד ד"ה היתר דעתם דהקדש חל במחוסר זמן, וא"כ מיושבים הכתובים שפיר, והנה בזה יש לומר דלא כתבה תורה דאי, והכא הוי דאי להיתרא כהא דיבמות ע"ח, אבל באופן שהקדיש עובר תקשה מדוע אינו מישבים הקראי באופן זה, וזה לא הוי דאי, כיון דמותר להקדיש גם לכתחילה עוברין. ואין לומר דבל עיקר דין קדושת עוברין אנו למידין אחרי שאנו לומדין דלילה לקדושה, ונלמד דמותר להקדיש גם טרם שבא זמן הקרבה, דליתא דהרי קדושת עוברין נלמד מבכור כמו שמבואר בתוס' שם בתמורה, וע"כ מוכח מזה דאין שייכות הא דבקדשים הלילה הולך אחר היום לנידון זה, והיינו דדוקא בעצם קרבן אמרה תורה כן, היינו בדבר הנהגת הקרבן בדבר הקרבתו, וסדר אכילתו. ובזה אמרה תורה שהלילה הולך אחר היום, והביאור בזה, כי העיקר הוא יום שהוא בא בהקרבה, דהיינו שחיטתו וזריקתו, כי זהו עיקרו של קרבן, וכיון דעיקר הקרבן הוא ביום כדכתיב ביום זבחכם, וביום צותי, שמזה נלמד שיום הזביחה הוא העיקר וממילא הלילה באה טפילה, ולהשלמה, וזהו שאמרו הלילה הולך אחר היום. אבל אין זה שייכות לענין זמן השבעה ימים, שאין זה בגדר עיקר וטפל, אלא גזירת הכתוב בדבר קבעיות זמן אימתי הוא ראוי להקרבה, אין זה שייכות להא דאמרה תורה בקדשים הלילה הולך אחר היום, וע"כ הא דאמרה תורה שבעת ימים הוא ימים לפי מעשה בראשית:

וע"ד הירושלמי יומא פר"א דבעי שם מילואים מהיכן למדו מן הקרבנות או ממעשה בראשית. והקשה כת"ר דהלא לפי דברי הרמב"ן דסבר דכל מה שבמקדש קדוש קדושת הגוף, וא"כ הלא דין קדשים עליהם ובקדשים הלילה הולך אחר היום, ומפלפל דטרם שבא גמר החינוך אין כאן קדושת הגוף, ומטעם זה בעי' בירושלמי עכת"ד. אבל בעיקר היסוד נראה דהכא לא שייך האי כללא דקדשים דהלילה הולך אחר היום, והיינו דכל עיקר הכלל הוא דוקא במה שנוגע לעצם הקרבן וסדר העבודה והוא מטעם דבזה היום הוא העיקר, והלילה טפלה נמשכת עם היום שלפניו, וזה ליתא בעלמא בכל סדר זמנים אף שהם שייכים להקדש:

עוד ראיה לזה מדין אוא"ב הנוהג בקדשים, ומסקנא דגמ' דבדין זה דאותו ואת בנו יום האמור בו, היינו יום דמעשה בראשית והנה זה ודאי דגם בקדשים כן הדין דאותו ואת בנו הנוהג בקדשים גם בו הדין דהיום הולך אחר הלילה כבחולין, והדין פשוט בזה דאין הבדל בזה בין חולין לקדשים בדבר הזמן. והטעם בזה דאעפ"י שקדשים הוא אבל מפני שאין זה בעצם הקרבן בדבר הסדר ההקרבה, להכי אין זה שייכות להא דקדשים דהלילה הולך אחר היום. איברא דיש לחלק ולומר דשאני בדין אותו ואת בנו שאין זה דין קדשים, דעצם הדין דאותו ואת בנו אינו דין קדשים, וכמובן, אבל עכ"פ נשמע מזה דאין הקדושת הגוף סיבה לזה, אלא עצם ההקרבה ודיני' סיבה לזה, ומילא גם לדברי הרמב"ן דסבר דהמקדש כולו קדושת הגוף, מ"מ סיבה זו אינה כדאית לשנות סדר הזמנים, וכמוש"נ:

אמנם לפי זה יש להעיר טובא בסוגיא, דרוצה התנא לומר דיום האמור באותו ואת בנו הלילה הולך אחר היום מטעם הואיל בענינא דקדשים כתיב. הלא מה זה היחס שכתוב בסדר הקדשים, דכיון דלא הוי זה בעצם הקרבת הקרבן. ודוקא בהקרבת הקרבן שייך לומר הלילה הולך אחר היום, מפני שגם הלילה נקרא ביום זבחכם, והלילה תמיד טפילה ליום, וזה אינו שייך באותו ואת בנו:

ונראה לומר דכוונת התנא דאוא"ב בקדשים, דבזה יש מקום לומר דהלילה הולך אחר היום בכדי דלא ליהוי תרתי דסתרי והוא, דהנה נחזה אנן, אם שחט האם של קדשים ביום כדין, ובלילה בא לשחוט בנה, דאז אם אנו דנין היום כפי סדר מעשה בראשית מותר לשחוט בנה, אבל יש דבר סותר, והיינו דכיון דלענין הקטרת אימורים של הקרבן דהיינו האם טרם נקרא לילה, דהרי זמן הקטרת אימורים כל הלילה, נמצא דעדיין נקרא ביום זבחכם כל הלילה, וא"כ היאך נשחוט את בנה בזמן דהיום שהוא יום זביחה דהאם. וזהו הביאור הואיל בענינא דקדשים כתיב, עד שבא הלימוד דהגז"ש ומלמדת דהכא לענין או"ב נחשב יום לפי סדר מעשה בראשית, ולא משגיחין גם על תרתי דסתרי, וכמוש"נ:

וכן גם בירושלמי יומא לכאורה תמוה מה בעי אם דינם כקרבנות או כפי סדר מעשה בראשית, הלא פשיטא דזה אינו שייך לקרבן, אבל נראה דהתם גם כן הכוונה מפני שיש שם כעין תרתי דסתרי, והנה הקרבן עדה מפרש דאם אזלינן כבראשית אז חסר לילה האחרון, וזה דלא כהגירסא הכתובה לפנינו אין תימר ממעשה בראשית יום ראשון אין לו לילה. והקרה"ע מפרש הכוונה לילה אחרון, ודחוק, לכן נראה יותר כמו שפירש הפנ"מ דהתחלת הישיבה התחילה ביום, ועיקר הבעי' על הלילה האחרונה דאם כמעשה בראשית תיכף כשכלתה שבעת ימים נפסק מצות תשבו. אבל יש מקום לומר דכיון דלענין הקרבנות של אותו יום כל הלילה הוא כיום ונקרא ביום זבחכם, וא"כ יש כאן תרתי דסתרי, זהו הספק של הירושלמי, והוא כדין ספק של ש"ס דילן לענין אותו ואת בנו. והנה לענין אוא"ב יש לימוד גזי"ש. אבל הכא במילואים כיון שאין גזי"ש להכי הוי בעי' דלא איפשטא, והיינו דסבר הירושלמי דמצד הסברא יש מקום לומר דלא אמרה תורה תרתי דסתרי: ובדרך אגב יש להעיר למאי נפק"מ האי בעי' הלא מה דהוה הוה כדקאמר הש"ס בפר"ק דיומא. ויש לומר דנפק"מ לענין אותו ואת בנו דהאם היתה קרבן, ונשחטה ביום, אם מותר לשחוט בנה בלילה, והיינו בכדי שלא תהיה תרתי דסתרי, והיינו דהירושלמי לא סבר גזי"ש זו. והיינו דמשמע דגם רבי לא סבר גזירה שוה זו, וממילא תהיה נפק"מ רבתי באותו ואת בנו לקדשים, אבל יש לדחות דאפשר לומר דאיכא נפק"מ לענין נדר שאם נדר אחד הנאה מחבירו שבעת ימים כבימי המילואים:

והנה תצא נפק"מ רבתי לדינא לענין בכור שנולד בליל שבת קודש, אם מותר להקריבו על המזבח ביום ו' עש"ק. והיינו דלפי דברי הגאון חת"ס ז"ל דסבר לדבר פשוט וברור דבבכור הלילה הולך אחר היום, א"כ הליל שבת שבו נולד נחשב ליום, וממילא מותר להקריבו ביום עש"ק שהוא עכשיו יום שמיני, דהרי לא בעינן מעל"ע. אבל לפי מה שביארנו הרי הוא עדיין מחוסר זמן, והיינו דלפי סדר מעשה בראשית טרם בא זמנו, וצ"ע: וע"ד מה שכתבתי במלואים לזבחים לתמוה על הרמב"ם שהשמיט הא דיין שירדו לשיתין שריפתן בקודש, כוונתי פשוטה, דהלא מבואר בגמ' דנלמד מקרא דשריפתן בקודש מטעם גזה"כ, והיינו דאפילו אם נפקע מהם תורת מעילה כמו לאחר שנעשה מצותן, ומ"מ בעי שריפה בקודש, וזה מבואר להדיא בסוגיא דסוכה בהא דקאמר הש"ס אפ"ת ראאב"צ אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו. מבואר דאעפ"י שאין בו מעילה, ומ"מ בעי שרפה בקודש, וכיון שהרמב"ם פוסק בפר"ב מביהב"ח הי"ב דמנקין אותו, ממילא הרי זה כראבר"צ, ועל דין שריפה בקודש אינו מבואר שום חולק, וממילא אין זה שייכות אם יש מעילה בהן או לא. וגם סוגיא דמעילה י"א דרוצה לומר דדין שריפה בקודש תליא בדין מעילה, הלא משני הש"ס דאי קלט, ופירשו דאם קלט מאויר דבזה אין מצותו בשריפה, אבל אכתי תקשה דבאופן שירדו כדין ואח"כ מעלין אותן ומנקין את השיתין הלא באופן זה אין חולקים על ראבר"צ, וכיון שהרמב"ם פסק כראבר"צ בדין העלאה מהשיתין, א"כ מדוע השמיט הא דשריפתו בקודש:

ובאמת עיקר דברי רש"י ותוס' שם במעילה שפירשו בהא דאי קלט דבטרם שירדו לקרקע השיתין לא נתקדשו לדין שריפה, תמהני טובא מנלן לומר כן, הלא לימוד ערוך הוא מקרא דכשם שניסוכו בקדושה כך שריפתו בקדושה, משמע דומיא דניסוכו בעינן ותו לא. לכן סוגיא דסוכה ברורה וגם כן מבואר בתוספתא ובירושלמי, זאת היתה כוונתי בהקושיא על הרמב"ם מדוע השמיט דין זה מהלכותיו:

תניא במכילתא פ' בא פסקא ל"ז בלילה הזה וכו' ואיזה זה עמוה"ש. מכאן אמרו אכילת פסחים ואכילת זבחים והקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוה"ש. וכל הנאכלים ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוה"ש ע"כ. - ויש להבין מה מוסיף בזה שמסיים וכל הנאכלים ליום אחד כיון שאמר מקודם אכילת פסחים ואכילת זבחים נמצא דכל הקדשים בכלל. ועוד קשה למה חלקו התנא לשתים. והלא היה להתנא לכלול כל הקדשים בבבא אחת ולסיים עד שיעלה עה"ש, ולמה חלקן לשתים:

ונראה דהנה פליגי רש"י והרמב"ם בהא דהקטר חלבים ואברים אם אמרו בהן חכמים עד חצות כמו שאמרו לענין אכילה ולענין ק"ש, דרש"י בריש ברכות פירש דלהקטר חלבים ואברים לא אמרו חכמים עד חצות יעו"ש. והרמב"ם בפר"ד ממעה"ק פסק בהקטר חלבים ואברים דעד חצות זמן הקטרתן, יעו"ש: ויש להוכיח מהמכילתא כשיטת רש"י. וזהו מהא דמסיים התנא בהמכילתא ומפני מה אמרו עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. ולהכי אם לא חלקן התנא לשתי בבות והיה מסיים ולמה אמרו וכו' דאז הוי אמרינן דהא דולמה אמרו קאי גם על הקטר חלבים ואברים, ולהכי חלקן התנא ושנה וכל הנאכילם ליום אחד בפני עצמו לומר על זה הא דולמה אמרו בכדי להורות לן שרק על הנאכילן ליום אחד אמרו עד חצות ולא על הנקטרין:

והנה בירושלמי פר"א דברכות מפרש דהא דהנאכלין ליום ולילה היינו קדשים קלים, ותמוה דהלא קדשי קדשים כולם נאכלים ליום אחד, ומדוע פירשו לקדשים קלים, והלא אדרבה בקדשים קלים איכא שלמים דנאכלים לשני ימים, ועי' בצל"ח ריש ברכות מפרש דסבר הירושלמי בעיקר הרחקה עשו לקדשים קלים משא"כ קדשי קדשים דרק לכהנים מסור, וכהנים זריזין הם. יעו"ש. ולדבריו אתי שפיר ג"כ דברי המכילתא שחלקן התנא גם כן בכדי להורות שזהו שאמרו עד חצות הוא רק בנאכלין לכל אדם. והנה מזה משמע דהקטר חלבים ואברים שגם כן רק לכהנים מסור ההקטרה, לכן אין לעשות הרחקה, אבל תקשה מזה על הרמב"ם:

והנה הגאון מלבי"ם מפרש המכילתא עפ"י הירושלמי שחידוש דין איכא בקדשים קלים דסד"א כיון דאיכא בקדשים קלים דנאכלים גם לשני ימים, להכי הוי אמרינן דאין לעשות הרחקה בקדשים קלים גם בנאכלים ליום אחד יעו"ש. אבל דבריו תמוהין דהלא שנה מקודם אכילת פסחים, ופסח קדשים קלים הוא. - איברא דיש לומר דשאני פסח כיון דאכילתו רק בלילה ולא ביום להכי כיון דזמנו קצר יש לעשות הרחקה, משא"כ קדשים קלים שנאכלים ליום ולילה:

והנה אם נפרש כפירוש מלבי"ם לא קשה מזה לשיטת הרמב"ם, והיינו לפי הירושלמי דחלק התנא לשתי בבות, היינו מטעם דהסיפא מיירי בקדשים קלים, ועל זה אמר התנא ולמה אמרו וכו':

אבל עיקר פירושו תמוה דאיזה סברא יש דכיון דאיכא בקדשים קלים שנאכלים לשני ימים, בשביל זה לא חיישינן להרחקה דעבירה. והיותר נכון כשיטת רש"י. וגם מהירושלמי לפי פירושו של הצל"ח אתי שפיר דברי המכילתא כמו שכתבנו:

פסחים פ"ג שימוש נותר מילתא היא נימא מסייעא ליה העצמות והגידים והנותר ישרפו בששה עשר. - וקשה דילמא טעונים שרפה משום נותר עצמו דבליעה בהו. ואפשר לומר לשיטת התוס' שלהי מס' ע"ז דלילה פוגמת וא"כ לא בעי הבלועה שריפה מטעם דפגומים הן, אבל זה ניחא אם נצלו העצמות ביום, אבל מה נעשה מהנצלה בלילה ועמוד השחר עשה נותר טרם נפגמו. ונראה דההוכחה מהא דחל ט"ז להיות בשבת ישרפו בשבעה עשר, ואז הרי כבר נעשו פגומים, וע"כ השרפה משום נותר:

פרק שישי:

במשנה. כיסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ. - הנה בחו"ל הוי משנה שאינה צריכה דכיון דחובת הגוף הוא פשיטא דנוהג בחוץ לארץ, וע"כ כמו שכתבו התוס' ריש פרק אותו ואת בנו, כיון דאיכא דוכתא דבעי למיתני, יעו"ש:

ולולא דמסתפינא אמינא דשאני חובת הגוף דכיסוי משארי חובת הגוף, והיינו שהרי ליכא חיוב לאכול עופות וחיה, ואם אינו בתאות אכילה אינו מחויב לשחוט ולכסות ורק לאחר ששחט יש עליו חיוב כיסוי. להכי תנא דלאחר שחיטה יש עליו חיוב לכסות, והאי טעמא יש לומר ג"כ בהא דאותו ואת בנו דהחיוב בא לאחר ששחט את האם אבל אינו מחויב בשחיטת האם להכי נקט התנא דגם זה הוי חובת הגוף:

במוקדשין פירש"י חטאת העוף ועולת העוף, וכן פירש הר"ן באלפס, וקשה דהלא במסקנא גם בקדשי בדק הבית ליתא להאי דינא דכיסוי וזה שייך בכל מיני עופות ולמה דייק חטאת העוף ועולת העוף שזהו רק בתורים ובני יונה, וצ"ע:

אמנם נראה דכוונתם דקדשי בדק הבית יצוייר הקדש באופן שהקדיש את הדם לאחר שחיטה וכדאיתא בתוספתא חולין פר"ן השוחט והקדיש את הדם חייב לכסות מפני שקדמה מצות כסוי להקדש יעו"ש. אבל זה יצוייר רק בהקדש בדק הבית, אבל לא בדם חטאת העוף ועולת העוף שהדם מוקדש ואין הקדש חלה על הדם:

ומשמע מהתוספתא שבאופן שהקדיש את הדם לאחר שחיטה חייב לכסות גם בלא פדיון מהקדש משום דהמצוה חלה גם על ההקדש שבא לאחר השחיטה, וא"כ יצוייר מצות כיסוי בהקדש, לזה דייקו בחטאת העוף ובעולת העוף דלא יצוייר בהם הקדש דמים:

גמ'. שחט חיה ואח"כ בהמה פטור מלכסות, והקשו התוס' תימה דליגררי ולכסייה, וכן בהמה ואח"כ חיה דליגרריה ולכסייה בדם הניתז ושעל הסכין יעו"ש. ולכאורה יש ליישב דשאני בדם בהמה על דם החיה שנדחה המצוה דכיסוי, מטעם דיש דחוי אצל מצות, ואעפ"י דקיי"ל דאין דיחוי אצל מצות, אבל יש לומר דשאני בין דיחוי דממילא לבין דיחוי דבידים, ובזה הוי דיחוי גם אצל מצות משא"כ בדם הניתז ושעל הסכין דלא דחאו בידים, וכעין זה כתבו התוס' זבחים י"ב ד"ה ש"מ, וצ"ע:

רש"י ד"ה בקדשי מזבח, כגון חטאת העוף. - וקשה מדוע לא אמרינן גם עולת העוף לפי מה שמסיקנא לעיל פ"א ע"ב דאכילת מזבח שמה אכילה וקרינן גם בזה אשר יאכל. והוי גם כן שחיטה ראויה, וצ"ע:

תוכן העניינים

נזר הקודש - חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה