נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף עח.
ת"ר מנין לאו"ב שנוהג במוקדשין כו' תוס' שם וא"ת ואמאי ס"ד דלא איירי קרא במוקדשין הא סתמא כתיב וכו' דס"ד דאתי עשה דפסח ודחי יעו"ש. ולכאורה מה שייך לומר בזה עשה דוחה ל"ת הלא כיון דפסול או"ב פסול חסרון זמן יש בזה, וא"כ הרי זה פסול הגוף כפסול מום, ולא חזי לקרבן. - אמנם נראה דאי לאו דגלי קרא דישנו דין או"ב במוקדשין דאז לא היה בזה תורת מחוסר זמן, רק איסור לאו בעלמא ולא הוי בזה פסול הגוף, ושפיר שייך בזה עשה דוחה ל"ת. ועכשיו שגילתה לנו התורה דלא דחי, היינו שיש בזה הפסול דחסרון זמן הפוסל בקדשים מטעם פסול הגוף. ובזה יש להטעים כוונת הפייטן ליום שני של פסח, צאן לפסח משכו ושחטו צדקו אותו ואת בנו ביום אחד בל תשחטו ומטעם זה אתי שפיר דלא תקשה מדוע לא ניליף מזה דאין עשה דוחה ל"ת בקדשים, משום דשאני הכא דאמרה תורה שיש בזה פסול דחסרון זמן. אך יש להבין לפי"ז הא דהקשו התוס' דגם בלעדי הקרא ג"כ אינו דוחה משום דאיכא עשה ול"ת, היינו העשה דבמחוסר זמן, יעו"ש. ולדברינו יש לעיין הלא עיקר המחוסר זמן כתיב בענינא אחרינא, וזה נלמד מהתם כמבואר לקמן פ"א, שזה נלמד מהא דמיום השמיני והלאה, יעו"ש, וע"כ דזה דוקא עכשיו שאמרה תורה שישנו לדין או"ב בקדשים, היינו שפסול קדשים יש בזה, והיינו פסול הגוף, וזהו הדין דמחוסר זמן, משא"כ אם לא אמרה תורה פסול דאו"ב שינהוג בקדשים דאז אין בזה רק איסור גרידא הנוהג בחולין, וא"כ אין זה ענין למחוסר זמן וכמובן, וצע"ג:
והנה הרשב"א בחידושיו כתב דלר"ש איצטריך דסבר ששא"ר לא שמה שחיטה יעו"ש. ולכאורה תמוה הא מבואר בש"ס דע"כ אין או"ב נוהג בקדשים לר"ש כמבואר לקמן פ"א. - ונראה דע"כ סבר הרשב"א כשיטת התוס' לקמן פ' ד"ה שחוטה, דלר"ש ג"כ או"ב נוהג בקדשים באופן שהראשון חולין והשני קדשים. אך יש להבין בתירוצו של הרשב"א שמתרץ דהקרא לר"ש הוא דאיצטריך, וזה תמוה הרבה הלא תקשה מזה לרבנן דסברי ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה. אמנם נראה בכוונת הרשב"א כך דהנה לפי מה שמבואר לקמן בש"ס דר"מ דסבר ששא"ר שמה שחיטה זהו משום דמצינו דנוהג או"ב גם בקדשים כמבואר לקמן פ"ה יעו"ש. נמצא דאי לאו דגילתה התורה דאו"ב נוהג בקדשים, אז לכו"ע הוה אמרינן ששחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, וזהו כוונת הרשב"א שכתב דלר"ש איצטריך היינו עפ"י סברת ר"ש וכמבואר: תוס' ד"ה או לרבות וכו' וא"ת א"כ אמאי איצטריך או לרבות כלאים יעו"ש. ונראה דאיכא למימר דמיירי באופן שהולד כלאים היינו הבן, והאם אינה כלאים, היינו שהולידה כלאים והאם היתה קדשים. עוד יש לומר דהו"א דאתא או לרבות כלאים בוולדות קדשים, ולמ"ד במעי אמן הן קדושים, וכמו"ש התוס' לעיל ע"ז ע"ב ד"ה רובא, וכמו כן כתב המהרש"א הכא בתוד"ה זה בנה אב, יעו"ש. ואין לומר דכיון דכלאי וולדות קדשים שתורת קרבן עליהן, א"כ לא בעינן לרבויי כלאים, כיון דכל עיקר הוה ממעטין רק מטעם דבענינא דקדשים כתיב כמבואר בראשית הסוגיא, וכיון שאיתא בקדשים, בלא"ה אין למעט, אמנם ע"כ צריך לומר דהעיקר שנוהג קדושת הקרבן בהוולדות קדשים, זהו רק מפני שיש עליו קדושת האם, ואין צריך לקדושת הפה. משא"כ בכל הדינים שאין להקרבן מצד האם וקדושתה, בודאי יש למעט ושפיר איצטריך קרא לרבות: