אור ברסלב

נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין

דף סח:

דף סח.

מאי תלמודא אמר רבה כטרפה מה טריפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף זה כן. - וקשה לשיטת הראשונים הובא בהרא"ש בפרק זה סימן ז' המכשירין בנחתכו צומת הגידין ואח"כ חתך הרגל והכשירו יעו"ש. הרי מצינו דטרפה לפעמים יש לה היתר לאחר שנטרפה. איברא דהרמב"ן הקשה עליהם היאך טרפה חוזרת להכשרה וכתב דאם נטרפה מקודם שחתך הרגל טריפה ואינה חוזרת להיתר, ורק אם נחתך הרגל לא נטרפה, אתי שפיר הכא הא דקאמר הש"ס מה טרפה שאין לה היתר. אבל להראשונים דסברי דגם בנטרפה מקודם בצומת הגידין נתכשרה אח"כ בשנחתך הרגל לגמרי, וא"כ בשהוציאה ידה והיא נעשית טריפה מטעם שיצא האבר חוץ למחיצה, אמנם אח"כ כשהחזירה את ידה לפנים מדוע לא תתכשר, כיון שנתבטלה הטריפות דמקודם:

ונראה דשאני זה מטרפה דהתם בשנפסקו הצומת הגידין הרי היא טרפה מכח המכה המשתררת בכל הגוף, והנה אח"כ כשנחתך הרגל לגמרי שוב אין המחלה שולטת בכל הגוף, נמצא דנתרפאית לגמרי ויצאת מכלל טרפה כיון שהיא הדרא בריא, וזהו כי בסור הסיבה בטלה המסובב, ואדרבה הרי היא עומדת לכך מתחילה להיות חתוכת הרגל, והרי זה כמו דאיתא בש"ס באופן דאי בדרי לה סמא וחיה דאיתא לעיל נ"ד בהא דמחו בכוליא יעו"ש, משא"כ הכא באבר שיצא לחוץ דהטריפות לא הוי מטעם חסרון בגופה, אלא גזירת הכתוב דבשר היוצא חוץ למחיצה נאסר, ואיסור זה אין לו כי גם כשנכנס בפנים גם כן דין בשר שיצא למחיצה הוי, וזהו כיון שיצא פעם אחת לחוץ והרי זה כטרפה שאין לה רפואה למכתה והיינו דגבי נחתך הרגל לאחר שנפסקו הצומת הגידין שכיון שיש רפואה למכתה היא אינה בגדר טרפה, משא"כ הכא הרי היא נעשית טריפה תיכף ביציאה לחוץ:

איברא דעדיין יש להקשות דהרי הכא גם כן יש תקנה להחזיר האבר בפנים, וא"כ יש לנו לומר דלא נטרפה כיון דיש לה תקנה בחזרה, ואם לא החזירה הרי יש תקנה להחזיר על ידי אדם דומיא דהתם דחתיכת הרגל נעשה בידי אדם. אמנם שאני התם דהתורה אמרה דלא מהני תקנה להחזיר לפנים, כיון שהתורה כללה בזה גם קרבן חטאת שיצאת לחוץ דנפסל ולא מהני חזרה לפנים, הנה כן בכל יציאה דחוץ שוב אין לו תקנה:

אח"כ ראיתי בחדושי הרשב"א לקמן ע"ו ד"ה ולענין פסק הלכה כתב לדייק מסוגיא זו דמקיש הוצאת אבר לטרפה דשוב אין לה היתר מוכיח מזה דגם בצומת הגידין לא מהני שום היתר, וחתיכת הרגל לא מהני, ומוכיח גם כן דאל"כ מדוע מטריפין בצומת הגידין שנחתכו כיון דיש לה היתר הרי זה דומה להא דאי בדרו לה סמא, דאף שנשחט ומומו עמו כשר, וע"כ מדחזינן דנחתכו צומת הגידין נטרפה, ע"כ דלית לה רפואה על ידי חתיכת הרגל: וכתב גם כן דלפי"ז היאך מכשרינן בנקובת הריאה היכא דסביך בבישרא וזהו פסול שחוזר להכשרו. ומתרץ דשאני התם שחוזר להכשרו מחמת עצמו, אבל פסול שאינו חוזר מעצמו ולא ע"י בידור סממנים אלא בנפילת האבר טריפה יעו"ש. וקשה דלפי"ז הכא בשהחזירה האבר מעצמה צריך להיות חוזר להכשרו. ונראה דכוונת הרשב"א דדוקא באופן שתמיד נעשה הסתימה על ידי עצמה שכן הוא הטבע של הבע"ח דהדרא בריא זה לא הוי בכלל טרפה מטעם שעומד לזה מעיקרא, משא"כ בהושטת אבר לחוץ דלא הוי החיוב בטבע להיות בחזרה, ורק יש בזה חזרה על ידי מעשה בן אדם, אבל כיון שאין זה בהכרח מצד הטבע עצמה, הרי זה דומיא דטרפה האמורה בתורה, אמנם לשיטת המכשיריש אף בשנעשה הרפואה על ידי מעשה אדם תקשה טובא מסוגיא דהכא דמה דמיון הוא לטרפה שאין לה היתר, הלא אדרבה יש לדמותה לטרפה שיש לה היתר, ובאופן הזה לא נכנסה בכלל טרפה, וכמו שהקשה הרשב"א על שיטה זו. וע"כ כמו שכתבנו לעיל כיון שאין הפסול בזה מטעם חסרון העצמי אלא שהתורה אמרה דהיציאה לחוץ נקראת טרפה, וכללה בזה כל היציאות דלחוץ כמו בשר חטאת וכדומה, נמצא דהיציאה בעצמותה היא סיבת האיסור, וא"כ מה תועיל הא דהכניסה אח"כ לפנים, ואטו הכניסה תוכל לבטל היציאה, ולזה אמר רבה דיציאה דלחוץ קרא הכתוב טרפה לומר שאיסור זה לא תוכל להתבטל, והרי זה דומיא מפני שהפסול יציאה נשאר לעולם:

איברא ברא דיש לחלק דלא דמי הא דאבר שיצא לשארי יציאות, דבשארי יציאות לא יצוייר חזרה דממילא, ורק על ידי מעשה בני אדם יצוייר הכנסה, ובזה אמרה תורה בשר שיצא חוץ למחיצה נאסר כטרפה. משא"כ ביציאת אבר לחוץ דיצוייר הכנסה דממילא, א"כ מנין לרבותינו לומר דזה נכלל גם כן באיסור דיציאה, והלא אפשר לומר דהחזרה דממילא לא נחשב ליציאה ומותר:

ונראה דבזה פליגי אם האבר עצמו אסור, ולמ"ד אבר עצמו מותר, לכאורה מאי סברא איכא בזה, הלא הוי זה בכלל בשר שיצא חוץ למחיצתו, וע"כ דסבר דבאופן שהחזרה תוכל לבוא מעצמה אין זה בכלל יציאה חוץ למחיצה. אבל קיי"ל במסקנא דאבר עצמו אסור, ונראה טעמו של דבר דהיציאה של האבר אינו דומה לשארי יציאות כמו בשר קדשים חוץ למחיצה, וכמו כן למ"ד דבשר פסח אסור להוציא חוץ למחיצה הרי הוא נפסל ולא מהני חזרה כמבואר ברש"י פסחים צ"ה ד"ה לא תוציא. והיינו דבכל אלו הפסול יציאה גורם הפוסל, משא"כ הכא ביציאה דאבר שאין הפסול מחמת יציאה בעצמותה ורק חסרון היתר יש בזה והיינו כיון דהתורה אמרה כל אשר בבהמה תאכלו, והכוונה כל אשר בבהמה טרם יצא לאויר העולם, והיציאה לאויר העולם לא קרינן בזה כל אשר בבהמה, והחזרת האבר לפנים הרי זה כאילו הכניס בשר מעלמא לפנים:

וזה נלמד מהא דאיתא תרי קראי וחד למקום חתך לומר דמקום חתך ג"כ לא נקרא בבהמה הרי מבואר דאמרה תורה דלא נקרא גם חתך בבהמה הרי אמרה תורה דלא מהני השחיטה באופן שאין דופני בשר הבהמה מקיפים אותה מכל צד, וממילא נשארת באיסור אבר מן החי. ומפני זה דמיא יציאה זו דאבר לשארי יציאות, והיינו דבשארי יציאות שהם בהיתר, והיציאה גורמת פסול כמו חטאת ופסח, ויציאה זו הרי היא באיסור מקודם באיסור אבר מן החי ונדרש להיתר על ידי שחיטת האם מטעם כל אשר בבהמה, וא"כ יציאה לחוץ פשיטא שאינה להיתר, וחזינן מדקרי רחמנא לבשר קדשים טריפה היציאה לחוץ שתפסל א"כ כש"כ שהיציאה לחוץ באבר היוצא שאינו ניתר, והרי הוא דומה לטרפה:

גמ'. במערבא מתני הכי רב אמר יש לידה לאברים, ור" יוחנן אין לידה לאברים, ופריך הש"ס מאי בינייהו, וע"כ במו שפירש"י דמאי בינייהו היינו בין ללישנא קמא ובין ללישנא בתרא, דע"כ אין לפרש מ"ב בין רב לר' יוחנן דבזה חזינן הנפק"מ דלרב דסבר יש לידה לאברים האבר אסור אפילו אם החזיר לפנים, ור' יוחנן דסבר אין לידה האבר מותר בשהחזירה האבר לפנים, להכי פרש"י דהפירכא מאי בינייהו הוא רק לרב דסבר יש לידה לאבר, למאי נפק"מ בין לישנא קמא ללישנא בתרא, והיינו למאי נפק"מ שקורא לידה, ועל זה משני דנפק"מ לאסור מיעוט אבר שבפנים, והיינו דכיון שבמערבא קורא אותו לידה אסור גם המיעוט הנשאר בפנים: אבל קשה לפי"ז בהא דבעי הש"ס לדברי האומר אין לידה לאברים, הוציא העובר את ידו והחזירה, וחזר והוציא את ידו עד שהשלימו לדוב מהו מי אמרינן הא נפיק ליה רובא, או דלמא כיון דהדר הדר, ע"כ הבעי'. - וקשה כיון דהלכתא יש לידה לאברים, ואם כן למאי נפקא מינה למיבעי' אליבא דמ"ד אין לידה לאברים. ועוד דלמ"ד אין לידה לאברים מהני חזרה א"כ כל פעם שהחזירה לפנים נתבטלה ההוצאה וכמאן דליתא דמיא, וא"כ אין למיבעי' אם מצרפת ההוצאה כיון דהחזרה מבטלת:

והנה הרמב"ם השמיט לבעי' זו, וכתב הרה"מ דסבר רבינו דכיון דבעי' זו למ"ד יש לידה לאברים, ואתיא דלא כהלכתא, והיינו דכן היתה הגירסא להרמב"ם, יעו"ש, וע"כ ביאור הדברים דלמ"ד אין לידה לאברים ומהני חזרה, אם כן החזרות מבטלת ההוצאות וכמאן דליתא דמיא, וליכא למיבעי' בזה, ורק למ"ד יש לידה לאברים איכא למיבעי' בעי' זו, וכיון דליתא הלכתא השמיט הרמב"ם לבעי' זו. - אמנם קשה לפירש"י שגורס הבעי' למ"ד אין לידה לאברים קשה מה מקום לבעי' זו כיון דאין לידה לאברים גם במיעוט אבר מכש"כ בדאיכא בהצטרפות רובא, דפשיטא כיון דחזרה מבטלת היציאה א"כ אינה בהצטרפות לעשות רובא לידה כמו שכתבנו לעיל: וראיתי אח"כ בחדושי הרז"ה שמקשה בזה על פירש"י ובהרא"ש והר"ן בחידושיו ומפרשי פירוש אחר דלא כפירש"י:

ונראה ליישב פירש"י דסבר רש"י דאם אמרינן דלמ"ד אין לידה לאברים, מ"מ כשיש רובא למפרע נעשה ילוד, ויש בכח הרוב לבטל כל החזרות שנעשו מעיקרא, וכמו שסבר רב הונא לקמן ס"ט ע"ב למפרע הוא קדוש, הנה כמו כן אם אמרינן דלמ"ד אין לידה לאברים, ומהני חזרה, מ"מ כשנעשה רובא אנו דנין כאילו יצא רובא מעיקרא מפני שאנו דנין בלמפרע, הנה מטעם זה יש לדון גם למ"ד יש לידה לאברים, אמנם כשהחזיר שכינן למקום חתך. הנה אממם אם היתה באופן אשר בצירוף נעשה רובא יש לדון אותו כילוד ממש, ונפק"מ לאסור גם מקום חתך של המיעוט הנשאר, וא"כ בעי' זו נפק"מ גם לדינא כמוש"נ:

והנה הרא"ש שם כתב דנראה לו כפירוש הרב אלפס דלהאי לישנא דבני מערבא גם ר' יוחנן סבר דהאבר שיצא אין לו תקנה בחזרה, ובעי מאי בינייהו, היינו בין רב לר' יוחנן למיסר מיעוט אבר שבפנים דלרב דאמר יש לידה אסור ולר' יוחנן דאמר אין לידה מה בשפנים מותר. ובזה פסק הרב אלפס כר' יוחנן משום דבזה לא איתותב ר' יוחנן וקיימא לן רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, והא דקאמר הש"ס לקמן ע"ג מ"ט דר' יוחנן הא אית ליה תקנתא בחזרה, היינו ללישנא קמא עכת"ד. אמנם הרשב"א בחידושיו לא ניחא ליה לאוקמי הא דלקמן דקאי ללישנא קמא, משום דאכתי תקשה לר' יוחנן אליבא דבני מערבא יעו"ש. ואפשר שמפני זה לא רצה רש"י לפרש כן, וגם הרשב"א עצמו כתב דלשיטת רש"י מתפרשא הסוגיא נכון וע"כ כוונתו דרש"י התכוון לזה:

והנה הרשב"א הביא בשם התוס' שכתבו דאע"ג דלא מהני חזרה להתירו באכילה, אבל לטהרו מידי נבלה מהניא ליה. וע"כ כוונתו בזה דיש ליישב הסוגיא דלקמן בזה שהשיב ר' יוחנן דהאי אית ליה תקנתא בחזרה ולהכי לא דמי לאבר המדולדל. והשיב הרשב"א דזה לא יתכן, דהלא קאי שם אליבא דרבנן ואינהו סברי בלאו הכי שהוא רק מגע טרפה ולא מגע נבלה, והיינו דשחיטתו מטהרתו מידי נבלה, עכת"ד יעו"ש:

ונראה ליישב דאפשר לומר דר' יוחנן מפרש דכל עיקר הסברא דסברי רבנן דהשחיטה מטהרת את האבר היוצא ולא נחשב כאבר המדולדל, הוא משום זה עצמו, דכיון דאפשר בחזרה, והחזרה מטהרת אותו מידי נבלה, להכי אעפ"י שלא החזירה השחיטה מטהרתו, ובדבר זה אינו דומה לאבר המדולדל דלית ליה תקנה בחזרה, וזהו שאמר ר' יוחנן לחלק בין אבר המדולדל לאבר היוצא. וזהו סברת רבנן דסברי שהוא מפני דאיתא בחזרה, ובזה מיושב שיטת הרב אלפסי והרא"ש שנקטו לפירוש זה:

והנה הנפק"מ בין לישנא קמא ללישנא בתרא לכאורה זה דוקא לר' יוחנן דללישנא קמא ר' יוחנן מתיר בחזרה אבר לפנים וללישנא בתרא גם ר' יוחנן סובר דלא מהני חזרה לפנים להתיר האבר, אבל לרב ליכא נפק"מ כיון דאוסר בחזרה גם האבר, ממילא אין להסתפק במיעוט אבר שבפנים, כיון דגם האבר אסור, נמצא דכל עיקר הא דקאמר הש"ס מאי בינייהו הוא רק אליבא דר' יוחנן ומחדש הש"ס דלר' יוחנן המיעוט שבפנים מותר, אבל לרב ליכא נפק"מ דכיון שרב אוסר בחזרת האבר עצמו פשיטא דהמיעוט שבפנים ג"כ אסור. זהו לשיטת הרב אלפס ודעימיה. אבל לפירש"י גם ללישנא בתרא סובר ר' יוחנן דהאבר עצמו מותר בחזרה, וחידוש דין איכא רק לרב דשדינן מיעוט שבפנים להאבר שגם הוא אסור. נמצא דלשיטת רש"י איכא נפק"מ וחידוש דין לרב במיעוט אבר שבפנים לאיסורא, ולשיטת רב אלפס איכא חידוש דין לר' יוחנן להתירא דאעפ"י דסבר יש לידה להאבר עצמו, מ"מ האבר המיעוט שבפנים ניתר בשחיטת האם, זהו מה שנראה לכאורה:

אמנם מהא דקאמר הש"ס ת"ש ממתניתין זה הכלל דבר שגופה אסור, ושאינה גופה מותר מאי לאו לאתויי כה"ג. וקשה מדוע לא פריך הש"ס ללישנא קמא ממתניתין שאינה גופה מותר לאתוייי מאי, וע"כ לאתויי חזרת האבר בפנים, וקשיא לרב דאסור בחזרה. וע"כ דידע הש"ס דרב הוא משני דבא לאתויי דלא שדינן מיעוט אבר שבפנים, אלא זה המיעוט נשאר במקומו להיות ניתר בשחיטת האם. הרי מבואר דללישנא קמא סבר רב דהמיעוט אבר הנשאר בפנים לא שדינן בתר האבר שיצא בחוץ ובא בחזרה בפנים דמותר. אבל ללישנא בתרא ע"כ איכא חידוש דין דכיון דיש לידה לאברים דהמיעוט הנשאר בפנים גם כן אסור. וא"כ איכא פלוגתא בין לישנא קמא ללישנא בתרא גם לרב והוי ספיקא דדינא גם לרב:

אמנם הרשב"א בחידושיו מפרש מאי לאו לאתויי כה"ג כלומר כגון שהוציא ידו וחתכה וכו' והיינו דבא למיפשט הבעי' יעו"ש. ונראה דע"כ אין להקשות לרב מזה משום דיכול לומר דאתי לאתויי הבעי', ואין זה דינו, ולהכי מפרש דבא לפשוט הבעי', ודחי הש"ס דבא לאתויי דינא דר"ש, ולא איפשטא, ואפשר שזהו גם כוונת רש"י שם פירש"י נחתך:

נמצא דלפירש"י דמפרש דר' יוחנן סבר גם ללישנא בתרא דמתיר בחזרה, ובזה איתותב ר' יוחנן, וא"כ ע"כ הדין כרב בהלכה זו דיש לידה לאברים, ובדבר מועט שבפנים סבר רב ללישנא בתרא דאסור ולא מהני ליה שחיטת אמו, וכיון דהוי ספד"א אזלינן לחומרא. ולשיטת רב אלפס ודעימיה דסברי דלישנא בתרא סבר ר' יוחנן גם כן דלא מהני חזרה להאבר עצמו, אבל כיון דסבר דאין לידה לאברים, המיעוט שבפנים מותר בשחיטת אמו, וא"כ הוי ספיקא דדינא בדבר המיעוט שנשאר בפנים, רק יש לדון בזה ספ"ס שמא הלכה כלישנא קמא דע"כ סבר רב דהמיעוט שבפנים מותר, ושמא הלכה כהרב אלפס דפוסק בזה כר' יוחנן דהמיעוט שבפנים מותר, וא"כ איכא ספ"ס להיתר, זהו מה שנראה בבירור הסוגיא:

רש"י בד"ה עולא פליג אדרב יהודה. - לכאורה מה בעי רש"י בזה. ונראה משום דיש לפרש דרב יהודה דאמר משמי' דרב ושמואל דאבר עצמו אסור קודם חזרת האבר בפנים, ועולא דמתיר היינו באופן שהאבר בא בחזרה בפנים, על זה מפרש רש"י דע"כ אפילו מאן דאסר הכל מיירי בחזרה, דבלא חזרה האבר בפנים לכו"ע אסור, ועל זה נאמרה ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. ובזה מיושב הא דהקשו התוס' ד"ה הכל היו בכלל ובשר בשדה וכו' ולמאי דמסיק הא כל מילי דהדר שרי מיתוקמא הא דקרי לה טרפה למילתא אחריתי יעו"ש. ורש"י מפרש דהקרא מתוקם בדלא הדר, וזהו שנחית רש"י לפרש דבדלא הדר ליכא מאן דמתיר, ומתוקם הקרא דטרפה בדלא הדר:

תוכן העניינים

נזר הקודש - חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה