נזר הקודש - חולין· הרב משה רוזין
דף סז.
במים במים אין זה כלל ופרט ולא ריבה ומיעט וכו' מאי רבי חריצין ונעיצין לאיסורא, ומאי מיעט בורות שיחין ומערות להתירא, וכתב הרא"ש ופירשו התוס' דלתנא דבי ר' ישמעאל דדריש ריבה ומיעט וריבה מרבה לאיסור חריצין ונעיצין לאיסור אפילו באופן שאינן נובעין, (וזה דלא כפירש"י), ותנא דבי רב דדריש כללי ופרטי מרבה מתאכלו אפילו חריצין ונעיצין להתירא כיון דאינן נובעין. ומסיים כי גם לפירוש זה נראה דהלכה כתנא דבי רב יעו"ש. - אמנם הרמב"ם והרשב"א פסקו כתנא דבי ר' ישמעאל לחומרא, והפר"ח מביא שגם הרש"ל והמ"מ סוברים כן, אבל הקשה דגבי בכור פוסק דאין פודין בקרקעות וזהו כתנא דבי רב דדריש כללי ופרטי, והכא סבר דדרשינן בריבה ומיעט וריבה יעו"ש, אמנם אפשר לומר דסבר הרמב"ם דקרקעות ושטרות שווים הם כיון דשניהם אין גופן ממון, עי' בתוס' לעיל ס"ה ע"ב ד"ה וכ"ת, שכתבו דיש לומר כן אעפ"י שהתוס' לא סברי כן, אבל יש לומר דהרמב"ם סבר כן, והתוס' בנזיר ל"ה ע"ב ד"ה מכדי, כתבו עוד יש לומר מהני תרין צדדין דאיתנהו בקרקעות ושטרות וכו' חשובין כחד צד יעו"ש. א"כ שפיר יש לומר דאעפ"י דדרשי ריבה ומיעט וריבה ממעט קרקעות ושטרות מפני ששווין הם בזה שאין גופן ממון, ובזה יש ליישב גם מה דהקשו התוס' בשבועות כ"ה רב דס"ל כר"ע דדריש ריבה ומיעט וריבה, ובב"ק צ"ה ס"ל כר"מ בעבדים אומר לו הש"ל יעו"ש, גם כן יש לומר דסברי דקרקעות ושטרות ממועט גם אם דרשינן בריבוי ומיעט וריבה מטעם דשקולין הן, ועבדים כקרקע דמי. ובזה אתי שפיר דהרמב"ם סבר כר"ע דאף אם דדרשינן בריבה ומיעט וריבה, מ"מ ממועט קרקע מפדיון בכור מטעם דשוה לשטרות:
נמצא לפי"ז דבחריצין ונעיצין שאין נובעין הוי ספיקא דדינא, ולכאורה הרא"ש יחיד לגבייהו דהני פוסקים, אבל יש לצרף דעת הרא"ש במקום ספיקא להיות ספ"ס:
גמ'. אי הכי במנא נמי דלמא פריש. והנה הפרמ"ג בסימן פ"ד אות ו' הקשה לשיטת הרמב"ם דספד"א מה"ת לקולא, א"כ אמאי פריך על הקרא דלמא פריש והלא ספק מותר מן התורה ולא קרינן בזה שרץ השורץ על הארץ, וגם מה ראיה מקרא דתאכלו דלא חיישינן לדלמא פריש משום דהיינו רביתיה כיון דמן התורה בלאו הכי מותר:
אמנם נראה דבאופן שאמרה תורה להבדיל בין הטמא לטהור בפ' שמיני ודרשו בתו"כ אין צריך לומר בין פרה לחמור והלא מפורשים, א"כ למה נאמר להבדיל בין הטמא לטהור, בין טמאה לך לטהורה לך, בין שנשחט רובו של קנה לנשחט חציו, וכמה היא בין רובו לחציו מלא שערה, יעו"ש, הרי מבואר דיש חיוב הבדלה אשר הוא אפילו כחוט השערה, ולא מהני ספק להתיר, וזהו מטעם חיוב הבדלה שיודע בבירור בודאי, ולא סמכינן אספק, וה"נ בהא דשרץ המים דבדלא פריש הוא טהור, ובפריש הוא טמא, ואם ספק הוי דלמא פריש לא מהני להתיר מטעם ספק משום דבספק חסר דין התורה שאמרה להבדיל בין טמא לטהור, ושפיר פריך הגמ' ודלמא פריש אדפנא דמנא, ואם יש חששא ממילא אסור מטעם דלהבדיל בעינן. ובזה הרמב"ם מודה דבעינן מן התורה להבדיל כדאיתא בפר"א ממ"א ה"א:
גמ'. אמר שמואל קישות שהתליעה באביה אסורה משום שרץ השורץ על הארץ, ביאור הדברים דכשהתליעה במחובר הרי שורץ על הארץ, משא"כ בשהתליעה בתלוש מותר יעו"ש. והנה בספק אם התליעה במחובר או בתלוש פסק המחבר בשו"ע סימן פ"ד דאסור, יעו"ש. והכוונה דהוי ספד"א ולחומרא. ולכאורה קשה מדוע לא מוקמינן הפרי על חזקתה לומר דהתולע בא עכשיו כשהוא בתלוש כמו דאמרינן בעלמא דמאחרין הסיבה כל מה דאפשר לאחר. - ומצאתי בפליתי שכתב דהפרי מוקמינן אחזקה ומותרת, אבל התולע אסור יעו"ש. ויש להעיר הלא כיון דהפרי מותרת מטעם חזקה לומר שהתולע בא אחרי כן ויש להפרי חזקת היתר. וקשה הלא קיי"ל דחזקת האם מועלת גם לבת בכתובות י"ג ע"ב דלדברי המכשיר בה מכשיר בבתה, וה"נ אם מעמידין הפרי על חזקת היתר לומר דנעשה בתלוש, א"כ גם התולע מותר, כמו"ש הרמ"א דהפירות המולידים תולעים גם התולעים מותרים ולהכי מתיר הרמ"א לאכול התולעים הנעשים בהגבינה, וזהו כשיטת הראבי"ה, והמחבר סבר כוותיה. וא"כ אמאי אוסר בספק ולא מוקמינן אחזקה לומר דהשתא בתלוש נולדה:
ונראה דהכא נולד האיסור מהתולע, והיינו דהתולע נותן טעם בהפרי, והפרי נאסרת מהתולע, וממילא הספק הנולד מהתולע אין בזה חזקת היתר, מטעם דאם נולד במחובר הרי הוא אסור, ורק ספק אם נולד במחובר או בתלוש הרי אין להתולע חזקה דהיתר, ומזה נמשך איסור להפרי, וא"כ אינו דומה להא דכתובות שם דלדברי המכשיר בה מטעם חזקה דהיתר ממילא נמשך ההיתר על הבת, משא"כ הכא דהאיסור נמשך מהתולע להפרי, והיינו דיש לנו לדון מהבת על האם, וכיון שאין להבת חזקה דהיתר, א"כ פשיטא שאין היתר להאם יותר מן הבת, וכיון שהבת דהיינו התולע אסור מספק, הנה ספק זה איתא גם בהאם דהיינו הפרי, לכן שפיר פסק המחבר דבספק כזה אם נולד התולע במחובר או בתלוש אסורים שניהם מספק, דהיינו דבשביל איסור התולע גם הפרי אסורה: